מפגש 116 – 5.6.2020

בשיחת החולין (מינגלינג…) ששוחחה בתחילת המפגש, שאל מי ששאל מה עם הידידים העצורים… הפעם, שלא כמו בשבועות האחרונים, ענתה מי שענתה ולא משנה אם שמה הוא רוני או רדיר, שיש מי שראה אותם אבל עדיין אין אופק לשיחרורם.
התיסכול שעלה מדבריהן, גרם לרמי להציע שנושא השיח היום יהיה "תיסכול".
הזכיר מי שהזכיר שסיכמנו להמשיך מהמפגש בשבוע שעבר את נושא ה"אדמה".
מהר מאד נקשרו שני הנושאים זה בזה… מכיוון שהגיעו היום אורחים מהצפון, ערכנו מעגל היכרות כהלכתו. אלי, שכאמור הגיע מהצפון, סיפר על פעילותו מול ה"ועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית" שהוקמה על ידי ה"רשות הפלשתינית". אלי עוסק בהפגשת צעירים ישראלים ופלשתינים מהגדה, בעיקר מ"המכינות הקדם צבאיות" שחבריהן מושפעים, מופגשים ומשופעים בעיקר באנשי ימין- מרכז… לדבריו, שחוזקו בדברי שושי, גם היא צפונית, המפגשים שיזמו, תרמו לחניכים זוית ראיה שלא פגשו קודם מול הפלשתינים.
"אדמה"
התחלתי מעגל וסיפרתי על התרשמותי מתאוריו של מירון בנבנישתי, בספרו "חלום הצבר הלבן", על המחיקה השיטתית והמכוונת פוליטית, של הנוף הפלשתיני, רווי הבוסתנים, גדרות הצבר ובניית האבן הכפרית, בידי מדינת ישראל אחרי מלחמת 1948.
מיכה ציטט את שאול טשרניחובסקי "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד".
ג'אבר קבל על מניעת האפשרות להכיר את אלה שמעבר לגדר. אי היכרות מובילה לדמוניזציה דו צדדית.
נחשי הדגיש את המסה העצומה שיש לאדמה. מסה שמקטינה כל מכשול שמנסה ליצור בה הפרדה.
מלכי אמרה שנושא האדמה עורר בה אסוציאציה מיידית לשיר של מרסדס סוסה "cuando tenga la tierra" והשמיעה את השיר.
רמי דיבר על "שכחת עזה" על ידי העולם ובהתייחסות לאדמה אמר שכמו אויר ומים, יש לאדמה קיום משלה. השימוש במושגים כמו "האחזות באדמה" או "קידוש האדמה" אינם מגדירים את יחסו לאדמה. הוא אף סיפר שהחורש שבו אנו יושבים מדי שבוע ניטע באופן מלאכותי על ידי מדינת ישראל על שטח רחב ידיים שהיה מעובד רובו ככולו בשדות חיטה ושעורה. "עצים פוליטיים" הוא מכנה את חורש האורנים, האקליפטוסים ושאר העצים בחורשה. מחיקת הנוף מוחקת תודעה, הוא מוסיף בסוף דבריו.
מיכה מבקש לומר שזה אמנם לא קשור לנושא אבל שברגע זה, מתקיימת תענית של רבניות ורבנים בירושלים לזכרם של ג'ורג' פלויד שנרצח ע"י שוטר במיניאפוליס ארה"ב ואיאד אלחאלק שנרצח בירושלים, מנשקו של שוטר.
רוני מרגשת אותנו בשיר שכתבה לזכר ראזאן אל נאזאר, שנורתה בידי צלף ישראלי כשטיפלה, בתוקף מקצועה כאחות, בפצועים בעת ההפגנות מול גדר הגבול ובימים אלה מלאו שנתיים להרצחה.
בלה אמרה שלכאורה לאדמה יש קשר ל"קביעות" ו"שורשיות" אבל זו אשלייה והיא חושבת בעניין זה כמו רמי.
אבל שמוליק חושב שהם טועים וכי לאדמה יש בהחלט "תוקף" שנותנים בני האדם.
עוזי התייחס לשיר של מחמוד דרוויש "על האדמה הזאת" שהביאה לידיעת המעגל נעמיקה במפגש הקודם. עוזי חקר ובדק את התרגום שהביאה נעמיקה מול תרגומים אחרים ומצא שפרזה מתוך השיר שהדגישה נעמיקה, מקבלת משמעות שונה בתרגום אחר. הוא הביא את הפרזה כפי שהיא כתובה בערבית. רדיר וג'אבר אישרו שהתרגום שהביא, הוא הנכון… רדיר נשנקה כשסיפרה על ההפרדה המאולצת בין בני משפחה שלא יכולים להיפגש בגלל הסגר על הרצועה. היא התרעמה גם על השלט שראתה ליד השער של סעד ובו קריאה להחזרת הבנים הביתה, קריאה המכוונת לבנים היהודים בלבד ומתעלמת משני הבדואים, אזרחי המדינה, המוחזקים גם הם בשבי החמאס.
ממש לפני הסיום הגיעו אלינו גם אורי ושרית מערד. למראה מעגל היושבים היו משוכנעים שנקלעו ליום הולדת… כשהתקרבו התברר להם שכמו כל הישראלים הם מיד מכירים מישהו ומישהי מכירה אותם. למרות שכבר חצינו את השעה 16:00, בואם שימש כתירוץ לסבב קפה נוסף (נחשי, אלא מי…?) וחשיפה נוספת לכיבודים הטעימים שכוסו במפה מחמת להיטותם של הזבובים המקומיים.
לסיום, לכל החוששים מחום מופרז, קשה להעביר "נעים" בתמונה או אפילו סרטון… אבל נעים היה שם בגדול!
השתתפו: ג'אבר, רמי, רוני, מלכי, עוזי, רדיר, שמוליק, בלה, עודד, מיכה, נחשי, שושי, אלי, אורי, שרית

כתב: עודד.

מפגש 115 – 29.5.2020

היום בלי זום. מצד אחד זה "משחרר" את המעגל כי לא צריך להתכוון לדיבור מותאם טכנולוגיה שמחייב התייחסות לנראה ולשמע, ומצד שני, דרך הזום מגיעים משתתפים נוספים והמעגל מתרחב לשותפים שספק אם יגיעו בדרך אחרת. לכן, השאלה איך מגדילים את מעגל המשתתפים גם כשמסיבות שונות אין מטיילים מזדמנים ועדיין קיים בלבול לגבי יציאה מהבית והתכנסות בצוותא עם אנשים נוספים, היא שאלה שצריך לתת עליה את הדעת. לדעתי, חצי שעה זום, למרות הסירבול הכרוך בכך, היא בעלת ערך מוסף גבוה.
שאלה נוספת שעולה בכל מפגש כבר כמה שבועות, היא "יש מידע"? המידע המבוקש הוא על אותם שותפים למעגל שסובלים בגלל עוז רוחם ולא ניתן להם להשמיע את המסרים האמיצים שלהם. הם חסרים לנו וחסר גם מידע על גורלם.
משה, שנולד בארגנטינה, מספר על קבוצת חניכים שלו שנעצרה על ידי שלטון הגנרלים בארגנטינה באמצע שנות ה-70 של המאה שעברה. הוא כבר היה בארץ ועם כמה מחבריו ניסו בדרכים שונות להביא לשחרור הקבוצה, למרות שקיבלו מסרים ה"מציעים" להם לא להתערב. זו בהחלט סיטואציה קשה שבה קשה לדעת אם להתערב ולגרום ללחץ או לפעול בשקט ולכאורה לא להתערב כדי לא לגרום ל"דווקא".
את נושא המעגל להיום הציע רמי, "אדמה". בגלל שהנושאים שלפניו לא השאירו מספיק זמן לנושא כל כך רחב, הועלתה הצעה להמשיך במעגל הבא (5/6).
מהמעט שכן נאמר, נראה ש"אדמה" מייצגת כמות גדולה של הקשרים. חקלאיים, פוליטיים, רגשיים, פילוסופים, היסטוריים ועוד. התייחסות ל"אדמה" יכולה לבטא קשת של רגשות אצל אנשים שונים בהתאם להקשר שבו הם פוגשים את המציאות וכמובן, כמו שכולנו יודעים וחווים, לייצר עימותים מדממים ורווי ריב ומדון. כאמור, יש מצב להמשיך ולדון בנושא גם במפגש הקרוב. הכינו את טיעונכן/ם!
זהו כבר אחרי ארבע. המוסלמים סיימו צום רמאדן שלאחריו שלושה ימי חג "עיד אל פיטר" ולנו יש טכס "שבועות" בעוד שעתיים… ברכות חג לשוכני (על) האדמה הזאת.
השתתפו היום-
נחשי, רוני, שמוליק, רדיר, רמי, עודד, ג'אבר, חנן, משה, שלי, נעמיקה, אריק, מרי, שרהל'ה

כתב: עודד

מפגש 114 – 22.5.2020

לאחר שבוע קשוח ולוהט מצד הטמפרטורה, זכינו להקלה מסויימת ביום שישי. היה ממש נעים בצל האורנים, במרחב המזמין, המארח את אלה שבוחרים להתארח, להיפגש ולשתות קפה.
הנושא הראשון שעלה היה מושג "הפליטות":
רפי, שהשתתף דרך הזום, סיפר על אמו שנאלצה להגר מאוסטריה לפלשתינה, בשנות ה 30 של המאה הקודמת, בניגוד לרצונה. לדעתו גם מצבם של התושבים בכפרים הלא מוכרים בנגב, מתאים להגדרה, משום שגם אם הם חיים במקום שבו נולדו, חילופי השלטון גזלו מהם זכויות והכרה והם הפכו ל"פליטים בביתם".
מארי, גם היא דרך הזום, שלחה את "האמנה בדבר מעמדם של פליטים" כפי שנחתמה בישיבה מיוחדת של האו"ם בז'נבה 28/6/1951 ונכנסה לתוקף ב 22/4/1954.
ג'אבר הבחין את עצמו כפליט היחיד שיושב במעגל, עקב היותו בדואי שגר בכפר לא מוכר. רוני טענה שזה קצת חורג מהגדרת "פליט". אין לערבב עוול בעוול, לכל רוע הגדרה משלו…
רוני הביאה את עובדיה, בעלה, בתור דוגמה לפליט (גורש ממצרים בנערותו עקב ההתנכלות ליהודים בארצות ערב עם הקמת מדינת ישראל) שלא ביכה יותר מדי את מר גורלו ושיקם את חייו מחדש.
שמוליק סיפר על חייל סורי שהיכה את מפקדו וברח תוך שהוא חוצה את הגבול לישראל. לאחר כלא ישראלי הוחלט לשלוח אותו לקיבוץ תוך מגבלות בטחוניות מסויימות עד שימצא מדינה להגר אליה. כך הגיע לניר יצחק (פליט?…).
חיותה אמרה שדברי רוני חידדו אצלה את המושג "בחירה" כאפשרות להבדלה בין אדם שהוכרח לעזוב את ביתו לבין אדם שבחר לעזוב גם אם חייו הורעו בעקבות בחירתו.
נעמיקה סיפרה שגם אמה הובאה לארץ שלא לפי בחירתה, אבל ההקשר היותר קשה שחוותה אמה בקשר לפליטות, היה כששירתה במלחמת 1948 כקצינה במערך ההסברה והיתה צריכה ללוות עיתונאים זרים לצפון. בדרך קיבלו הודעה "אל תגיעו לגליל אנחנו מנקים את השטח". זה היה הגירוש הגדול ללבנון וסוריה.
ג'אבר אמר שההכרה של האחראי למעשה בעוול שגרם היא רוב הפתרון, אבל אירוע היסטורי שהזכיר בלהט דבריו הוביל לדיון מעניין בקבוצת הוואטספ. ג'אבר הזכיר "פצצות שנזרקו בבתי כנסת כדי לגרום ליהודים לברוח לישראל"… מרי ביקשה הבהרות וסמדר ונחשי שלחו חומר על המחתרת הציונית בעיראק.
הנושא השני (שהעלתה נעמיקה), היה זכרון של כל אחת ואחד לגבי נקודת המפנה בתודעה שלה/לו – אירוע כלשהו שגרם לשינוי בראיית המציאות בארץ.
נעמיקה פתחה וציינה את ילדותה בקיבוץ של "השומר הצעיר" שנמצא קרוב לעיירת פיתוח. את חברותה עם נערות בגילה מעיירת הפיתוח שגורשו בגסות מהקיבוץ ע"י בני הקיבוץ כשבאו לבקרה ובכך בא הקץ לחברותן.
שמוליק סיפר על התחברותו לשלושה נערים ערבים בני גילו שביחד עבדו בקיבוץ געש לפני הצבא בתחילת שנות ה 60 של המאה שעברה. מהם למד על גורל הפלשתינאים בארץ.
נחשי סיפר שלימודיו בתיכון היו סלקטיביים ביותר ולפי סיכום עם מוריו העדיפו שני הצדדים שנחשי יהיה בספריה ולא בכיתה. שם נחשף לשבועון "העולם הזה", שמעבר לתמונות הצעירות חשופות החזה בשער האחורי, כתב על העוולות המתרחשות במדינה וביניהן הכיבוש והממשל הצבאי. כשהכיר נחשי חברים מקיבוץ כרם שלום (בגילגול השמאלני שלו…), שנאבקו בעוולות הכיבוש הישראלי בעזה, התחברו לו הדברים שקרא, עם המציאות.
ג'אבר סיפר שרצה להיות מורה דרך ומישהו הציע לו לקנות ספרי לימוד בחברון כי שם זה יותר זול… בקריאה גילה עובדות חילופיות (בלשון המעטה…) למה שלמד במערכת החינוך הישראלית (למד 2 יחידות בתנ"ך אבל לא על הפלשתינאים…).
אני סיפרתי על מלחמת לבנון 1982 שבה נחשפתי לדיווחים שקריים מהשטח ובעקבות כך התחלתי להטיל ספק- בתחילה בתקשורת ואחר כך גם בכל האינדוקטרינציה שספגתי דרך מערכות החיים שעוטפות אותנו בארץ.
גם גילי (הגיע אלינו בפעם הראשונה) זוכר שנכנס למלחמה הזאת כפטריוט ישראלי נלהב אבל משפקדו עליו לירות ולהרוג, לא היה מסוגל וירה לעבר הקרקע. נקודת מפנה.
מירי (גם באה פעם ראשונה…) שגדלה בהתישבות הציונית הדתית, הכירה בהיותה סטודנטית בבר אילן סטודנטית ערביה. הן התידדו וגרו יחד בחדר במעונות הסטודנטים. ידידותן עמדה למבחן גם בדצמבר 1975 אחרי פיגוע ברמת מגשימים וגם ביום האדמה בסוף מרץ 1976 בעת שעדיין למדו באוניברסיטה.
אצל רוני היתה נקודת המפנה בעת ששהתה עם משפחתה בשליחות חקלאית במצרים ובתה התידדה בבית הספר עם ילדה בת גילה ממוצא פלשתיני. בהתחלה החרימה אמא של הילדה את הקשר בין הבנות אבל עד סיום השליחות הפכו רוני והאם הפלשתינית לחברות טובות, דבר שהשפיע כמובן על דעותיה של רוני.
הפעם סיימנו ב 16:30. ככה זה כשנהנים…
השתתפו בשטח ובזום גם יחד-: נעמיקה, שמוליק, ג'אבר, חיותה, רוני, נחשי, עודד, מירי, גיל
הגר, מרי, רפי, שמוליק
כתב – עודד.

מפגש 113 – 15.5.2020

בדרך אל המגדלור, עוברים ליד שדה חמניות של קיבוץ בארי. בימים אלה פורחות החמניות והמראה המקסים מזכיר את הציור של וינסנט ואן גוך, שאותו צייר בתקופת שהותו בפרובאנס. יפה פה, והחמניות ישארו איתנו גם לימי השישי הקרובים.
גם אנחנו פה, בפרובינציה של פרובאנס… יושבים בצל חורש אורנים, שביחד עם עננות קלה מפלטר עבורנו את השמש ומשיב בנו רוח נעימה, למרות שדי חם היום.
התאריך, 15 במאי. זהו היום בו מציינים מגורשי 1948 וצאצאיהם את האסון שנחת עליהם בשנה זו. "נכבה" בלשונם. גם אנחנו, חלק קטן של צאצאי המגרשים, ביקשנו לציין איתם במשותף יום זה. גם הורינו והורי הורינו עברו, בדורם ועל בשרם, רוע אנושי.
במשך השבוע שלפני ה 15/5 חשבה נעמיקה ואף הציעה את ה"נכבה" כנושא מרכזי להתייחסות במעגל. רדיר חיזקה את הרעיון ונפגשנו היום במגדלור.
מארי הקדימה את כולנו. באה לבדוק אם החום לא כבד מדי עבורה. החום לא עבר את המבחן ומארי פנתה למזגן המכונית שיסיע אותה חזרה הביתה.
שמוליק, נחשי, רמי ואני סידרנו מעגל וחיש קל הצטרפו אלינו רוני, מארק, ג'אבר, רדיר, נעמיקה, שמוליק, מיכה וחנן. גם מלכי ועוזי הגיעו אחרי שהתחילו את המפגש בזום ומהמסך גלשו לכסאות המעגל.
בשעה 14:00 פתח נחשי נוהל "זום", תוך כדי שהוא עומד על כך שגם הכנת והגשת הקפה יתבצעו על ידיו… דרך הזום הצטרפו למעגל מרוואן (שמתמיד להיות אתנו כל שבוע דרך תרגומו של ג'אבר), משה, ג'וליה, סמדר, ויויאן, אורי, שלי, אריק, וכמה משתתפות/ים חדשות/ים: מרטין, דליה, רחל ומוחמד (שביקר בעבר פעם אחת במעגל).
אחרי סבב ההיכרות, התחלנו בהקשבה למשתתפים. בהתאם לרעיון השיח במעגל היום, הדוברות/ים התייחסו לנכבה, ובאופן יותר ספציפי, מתי שמעו את המושג "נכבה" לראשונה. כמו ביצירה מוזיקלית פוליפונית השתלבו הסיפורים הדעות והרגשות סביב תמת הנושא ("פוליפוניה", מרקם מוזיקלי שבו ישנם מספר קולות עצמאיים הנעים במקביל זה לזה ללא הירארכיה מובהקת בין הקולות…).
בהתחלה האזנו למשתתפי הזום. לאחר שהקשבנו לדבריהם, הוצע להם, למשתתפי הזום, להישאר ולהאזין ליושבי המעגל על ידי כך שכל משתתף/ת במעגל שהגיע תורו/ה לדבר, החזיק/ה את הנייד קרוב אליו/ה כך שניתן היה לשמוע את דבריו/ה וגם לראותו/ה.
נראה שדי קשה להעביר את חווית ההקשבה במעגל דרך המסכים ולאט לאט נשרו משתתפי הזום מהמעגל. הפעם, יהיה מוגזם לסכם פה את דברי המשתתפים (25 אישה ואיש!). אפשר לצפות ולהקשיב להקלטה ששלח נחשי.
לדעתי, מה שבלט בדברים שנאמרו, מעבר לאמפתיה למצבם וגורלם של בני האדם שחוו את האסון, היה הגיל המאוחר יחסית שבו (כמעט) לכל אחת ואחד מאיתנו חדר המושג לתודעה ושינה אותה. מדהים עד כמה קל לעצב תודעה קולקטיבית בעזרת מערכות שלטוניות, וכמה קשה לערער עליה או אפילו להרהר בה.
הרגע האירוני של המפגש היה לדעתי כשמרוואן, היה צריך לומר בתורו, מתי שמע לראשונה על הנכבה… רמי דיבר על "פליטות" באופן כללי, וחשבתי שזה בהחלט נושא שאפשר לדון בו ולדבר בו במפגש הבא או בזה שיבוא אחריו או בכלל…
חלק מהספרים, התמונות והחפצים שהובאו למפגש, יוצגו באתר.
שדה החמניות הבאריזי- פרובאנסי- ואן גוכי, הקסים גם בדרך הביתה.
השתתפו:- ג'אבר, שמוליק, נעמיקה, שמוליק, מארק, מיכה, רדיר, רוני, עודד, רמי, נחשי, חנן, מלכי, עוזי
מרטין , ג'וליה, ויויאן, מרוואן, סמדר, רחל, אורי, דליה, מוחמד, שלי, אריק.
עודד.

תגובה בכתב של רפי דוידסון אשר לא הצליח להגיע למעגל במגדלור אתמול ובחר לשתף אותנו בקבוצת הואטסאפ על החוויה שלו בעניין הנכבה. רפי כתב:

"הצברים – מי מאתנו שנולד בארץ לא היה גאה בכך שזכה לכינוי צבר? בשנות ילדותי שנות החמישים, הגעתי לבאר שבע בגיל שמונה, בכיתה ג'. מרבית חבריי היו עולים חדשים ואנחנו "הצברים" המעטים, כל כך גאים היינו בהיותנו צברים. גם הורינו, כמו הוריי שהגיעו בסוף שנות השלושים לארץ היו גאים בנו בשל היותנו סברס. אנחנו היינו המודל ליהודי החדש כפי שהוא צריך להיות, מחוספס מבחוץ מתוק מבפנים. בן גוריון שאף שכולם יהיו כמונו. כור ההיתוך היה צריך לקחת את המודל הזה ולעצב מחדש את הילדים שהגיעו כעולים חדשים, בדמות הצבר. דמות הישראלי האולטימטיבי צויירה על ידי דוש, עם בלורית, מכנסיים קצרים, סנדלים תנכיות וכובע טמבל. ואכן ילדי העולים החדשים, מהר מאד נענו לסמלים האלה. בילדותי, בבאר שבע, אהבתי מאד ללכת אל משוכות הצבר שליד ואדי באר שבע באזור העיר העתיקה ולקטוף סברסים. שיחי הצבר במקום היו מסודרים מאד והעידו שמישהו סידר אותם כגדר למשהו. כך ראיתי בכל רחבי הנגב הצפוני, במערבו ובמזרחו, שורות שורות של שיחי צבר. למרות היותי ילד סקרן לא שאלתי את עצמי למה השיחים מסודרים כל כך ולעיתים נראים כמו גדר המקיפה חלקות אדמה מי סידר אותם כך? ידעתי שצבר הוא סמל היהודי החדש ששב למולדת שלו. עברו שנים רבות עד ששמתי לב שפעמים רבות מצויים מבנים של מגורים נטושים והרוסים הבנויים מבוץ ואבנים בדומה לבתים שהיו בכפרים הערביים. עדין לא ידעתי לקשר בין שיחי הצבר לחייהם של בני אדם שנולדו וחיו במקומות אלה. באותו הזמן, שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, ראיתי בשיחי הצבר איזו מתנה שירדה מהשמיים, כדי לספק את הסברסים המתוקים מדבש, הרי הובטחה לנו היהודים ארץ זבת חלב ודבש. אז ברור שלנו לנו ארץ זו. בתחילת שנות השבעים עלה לכותרות סיפורם של שני ישובים איקרית ובירעם. לבית משפט הוגשו עתירות מטעם תושבי הכפרים האלה שסולקו בתחילת שנות החמישים מאדמתם בטענה שהם צריכים להתפנות מהשטח מטעמי בטחון ושהם יוחזרו כאשר הנסיבות ישתנו. המדינה לא קיבלה את עתירתם אבל בגין, ראש האופוזיציה דאז, אמר שכאשר הוא יגיע לשלטון הוא יחזיר אותם כי נגרם להם עוול, הבטיחו להם שיחזרו והבטחות יש לקדם. גולדה מאיר, ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה, סרבה בתוקף לחזרתם. בסרטים הדוקומנטריים על מאבק התושבים לחזור ועל מאמציהם להגיע לכפרים ראו את שיחי הצבר, סמל הישראלי היהודי יליד הארץ. כך המשכתי וראיתי בסרט חירבת חיזעה את משוכות הצבר המקיפות את הכפר. יותר מאוחר עברתי סדנה ארוכה של זוכרות על הנכבה ושם הוצגו בפנינו סרטים על כפרים והדרך בה גורשו אנשים מאדמתם, הועמסו על משאיות ברמלה ולוד. ההתעניינות שלי הלכה וגדלה והתחלתי להיות מודע שבמרבית המקומות שבהם גדלים משוכות הצבר בסדר מסויים, יש סימנים נוספים לכך שהיו מבנים והיו חיים שהופסקו. בשנים האחרונות, כשהלכתי בשביל ישראל ועברתי במקומות בהם היו ישובים פלסתינים, אני מנסה ללמוד על אותם ישובים. השקרים ששיקרו לי , ניסיון להעלים לגמרי עקבות של חיי בני אדם שהיו כאן לפני שהוריי הגיעו לארץ חוללו תמורות גם בתפיסותיי הפוליטיות, דרך ארוכה עברתי עד שהכרתי בחטאי הציונות ועד כמה שיקרו לי ועבדו על תודעה מסולפת. כיום אני רואה כחוצפה הצברית לקחת כסמל להתחדשות היהודי הציוני בארצו, את שיחי הצבר שהם העדות הברורה ביותר לאסון שעבר על העם הפלסתיני, אסון מוסרי ואנושי. מאחר ואת שיחי הצבר קשה היה לעקור ואילו בתים, בתי קברות ומסגדים היה קל יותר להעלים. רק שיחי הצבר נשארו כעדות אילמת למה שהתרחש. הצברים האמיתיים בארץ הזו הם פלסתינים. מאחר ואני לא מאמין שפותרים צדק של עם אחד על חשבון עם אחר, אני בעד מאבק יהודי ערבי משותף לעשות את הארץ טובה לשני העמים. אולי אז כולנו נהיה צברים, ערבים ויהודים, מי יודע?".

הארגז של גדיר

משה רוזן: השיחה מחזירה אותי לספרו של יורם קניוק. זכרון של ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ הדמים. צווי למחילה הדדית

מפגש 112 – 8.5.2020

התגעגענו אז באנו, באנו למגדלור, למרחב עזה הפתוח. באנו לשוב ולהאזין לקולות החוצים ונישאים ברוחות המרחב. אבל רצינו גם לשמור על אלה שהיו שותפות ושותפים למעגלים הווירטואלים שערכנו בזום בחודשיים האחרונים.
לאחר נסיון כושל של שמוליק, נחשי ועודד לקצר דרך למגדלור, נסיון שעלה בשקיעה בבוץ שארגן לנו איש ההשקייה של בארי וחילוצנו ע"י רמי, הגענו ארבעתנו למפעל הגופרית. שם חיכו רוני וג'אבר שהכינו כבר מעגל כסאות.
בחורשת האורנים הנושקת למבנה, מצאנו מקום שבו יש קליטה ואליו העתקנו את המעגל.
התחברנו לזום וגילינו שם את נוגה, מרוואן, ליאורה, רוזי, מלכי ועוזי. והיו גם פנים חדשות שהכרנו עד עכשיו רק בשם טל, שהיא המתרגמת לאנגלית של סיכומי המפגשים. מתרגמת בהתנדבות! הסיכומים באנגלית מתפרסמים באתר הפייסבוק של המגדלור.
בעוד אנו עורכים היכרות מאולתרת שמשלבת בין משתתפי המעגל מזה ומזה, בית ושטח, מגיעה מרי. ממוגנת היטב נגד נגיפים מרושעים. גם היא, כמו כולנו, זונחת לאחר זמן קצר את המיגון ונותנת לרוח הנעימה, תרתי משמע, לעשות את שלה, גם אויר וגם אוירה.
אחת אחד אנחנו עושים היכרות עם טל, שמלבד נחשי שאחראי על הקשר איתה, היא חדשה עבור כולנו. נעים להכיר טל…
ליאורה מספרת לנו, לפני שהיא נפרדת לבישולי השישי, שמצאה עבודה בהוסטל של פגועי נפש ושם פגשה במטופל שמלמד אותה ערבית win win…
מלכי ועוזי שנמצאים בנסיעה נשארים בזום ומקשיבים עד שהם מגיעים ליעדם.
כשאני מציין שהיום 8/5/20 מלאו 75 שנה לסוף מלחמת העולם השניה וכניעת הנאצים, אירוע שמסיבות שונות התפרש על 3 ימים, מעירה רוזי שגם באנגליה ובכל העולם מציינים היום את האירוע.
נוגה שכנראה עמדה על קשיי הזום המשולב, נפרדה כבר מזמן…
מרוואן שזוכה כרגיל לתרגום של ג'אבר נשאר וכמוהו גם טל.
בשלוש וחצי אנחנו מתנתקים מהזום ונפרדים גם מהם.
רוני מציגה מכתב משנת 1938 שקיבל סבה ד"ר עמנואל אולסבנגר (שהיה משורר, מתרגם, חוקר פולקלור, פעיל ציוני, אספרנטיסט, נואם ובלשן. מתרגם של ספרות קלאסית לעברית משפות רבות. יוזם העלאת יהודי קוצ'ין לישראל ופעיל עד מותו לטובת קהילה זו לצד פעילות לטובת קהילת ה"בני ישראל" מהודו.), מג'ווהרלל נֶהרוּ (מנהיגו של הפלג הסוציאליסטי המתון במפלגת הקונגרס הלאומי ההודי בעת מאבקה של הודו לעצמאות מהאימפריה הבריטית. לאחר מכן היה לראש הממשלה הראשון של הודו, וכיהן בתפקיד זה כ-17 שנה עד מותו). במכתב מתייחס נהרו בכאב לנעשה בפלשתינה וממליץ ליהודים לסמוך פחות על הבריטים במאמציהם לכינון מדינה ולנהל משא ומתן ישיר עם תושבי הארץ הערבים – כיוון יותר הוגן שעשוי להחזיק מעמד לאורך זמן… מסמך מצמרר בפקחותו וברלוונטיות שלו גם היום.
ג'אבר מספר סיפור על שני אחים שהסתכסכו סכסוך מר וכרו תעלת מים עמוקה שתפריד ביניהם. האח הגדול הביא קבלן וביקש ממנו לבנות גם חומה בזמן שהוא, האח, נוסע לזמן מה. הקבלן שמבין את המצב בונה, במקום חומה, גשר מעל תעלת המים. כשחוזר האח הגדול הביתה הוא מופתע למצוא את אחיו הצעיר שמחבק אותו ומברך על הצעד האמיץ שעשה…
רוני מדווחת על המאמצים חובקי העולם שנעשים לשחרור העצורים ברצועה. לצערה וצערנו אין חדש.
רמי מספר על מפגש מרתק שהיה לו בעת ששהה בתאמרה (tamera) פורטוגל עם יורגן, גרמני שחייו וחיי אביו נקשרו במלחמות ישראל. לימים, הקימו מפעל שמתעסק באנרגיה סולארית ויורגן יעד עצמו לעשות טוב בעולם.
דיברנו על הרצון להמשיך ולשלב מעגלים במגדלור עם שיתוף זום. ננסה לשייף את השילוב והצעות יתקבלו בשמחה.
הנושא האחרון היה שיתוף הפעולה עם "קול אחר". עניין מבורך ורצוי אבל בגלל האופי השונה של ההתנהלות, קשה למסד כללים. בהחלט אפשר למקסם את היתרונות היחסיים של כל אירגון לסוגי פעילות שונים. סוף המעגל הפעם לא היה ביציאה מהזום, אלא בכניסה למכוניות…
השתתפו במעגל המשולב: רוזי, רמי, רוני, מרי, מלכי, מרוואן, נחשי, נוגה, ג'אבר, שמוליק, ליאורה, עוזי, עודד וטל.

עודד

המכתב של נהרו אל ד"ר אולסבנגר משנת 1938

מפגש 111 – 1.5.2020

המעגל היום היה סביב המושג "שכנים".
את המפגש הנחה ג'אבר מביתו בישוב הלא מוכר אל זרנוק. בגלל היות הישוב לא מוכר אין חיבור מסודר לתשתית אינטרנטית, לכן לווה הזום בהרבה בעיות טכניות, ובכל זאת ערכנו מעגל כהלכתו כשג'אבר מנחה ומתרגם בקצרה את הנאמר לערבית כדי שמרוואן יוכל להבין ולהשתתף.
רובנו מעגליסטים וותיקים, ומשתפים בינינו שוב ושוב קשת רגשות כלפי השכנים מרצועת עזה. ובכל זאת, תמיד יש מישהו או מישהי, שאומר/ת משהו חדש או מזכיר:
סמדר סיפרה על עפרונות צבעוניים שקנתה בילדותה בעזה וזה הזכיר לרמי שיר על קופסת צבעים שכתבה לפני הרבה שנים טלי שורר, ילדה בת 13. הוא הקריא את השיר המקסים לכולנו.
היה מעניין לשמוע את מאיה סגל (אמא של מיר, שדיבר לפניה) שהגיעה מרוסיה לפני 30 שנה ומבחינה שכולנו, כל תושבי המרחב, קורבנות של שליטים ציניים.
ויויאן סיפרה דרך תמונה של מלון שבו התארחה בעזה, על הפעילות שלה לקירוב לבבות ועל היוזמה שנקטעה עם פרוץ האינתיפאדה השניה.
מרי הראתה סרטון שצילמה על שני עצי זית ננסיים שקנתה פעם- זה שנשתל בחוץ, לא ידע שהוא אמור להיות ננסי וצמח לעץ גדול ומפואר. זה שנשאר בעציץ בבית, התנוון ומת. הרי לנו משל על חופש ועל סגר…
בלה הזכירה לנו שהיום אחד במאי ופעם הפגנו בתאריך זה למען עולם טוב יותר. "אני חושבת שלא כל כך הצלחנו…" אמרה בלה בעצב.
אני נעזרתי בשיר העממי האיטלקי "אוונטי פופולו" ששרה ומנגנת צעירה באיטליה, ממרפסת ביתה, לרומם את רוח השכנים השקועים במשבר הקורונה. "אחוות מצוקות" של בני אדם בסגר…
ג'וליה הראתה בגאווה תמונה של נכדיה חוגגים אחד במאי בת"א. ג'וליה עובדת על מחקר כבר שנה וחצי. אחת משאלות החקר שלה היא היחס לתושבי עזה. רוב נשאליה, גם מימין וגם משמאל משתמשים במלה "מסכנים" לתיאור מצבם של תושבי הרצועה.
אורי כבר סיפר לא פעם, על אביו הרופא, שבשנות השישים ראה במתן שירותים רפואיים לבדוויים המפוזרים בנגב, את יעוד חייו. הפעם הביא אורי סרטון שהוא ונעמי עשו על פועלו של אביו שכונה בפי הבדוויים "אבו אסא". אפילו הפרס שהוענק לאביו ב 1966 מטעם "קרן אלברט שוויצר" נתרם על ידו לתשתית רפואית לבדווים בירדן ועורר מהומה בארץ.
ואם כבר ירדן… רמי, גם הוא נעזר בתמונה, סיפר על המשלחות ששיחזרו את מסעות הנוודים בדרך הבשמים על גמלים עמוסי מור, לבונה ושאר טובין בדרכם מים המלח או מכרות תמנע לעיר עזה, לנמל. רמי היה שותף לשיחזורי מסעות אלה שבהם נטלו חלק אזרחים וגמלים מכל המרחב, מירדן ועד עזה. בעזה הוא ישן במלון מהתמונה של ויויאן…
איזכור הלבונה העלה אצל נחשי זכרון של תרופה מחומר זה שלקח פעם…
ולקראת הסוף, עטווה דיבר. משפחתו נושאת את הטרגדיה של 1948 באופן פיזי ממש לאחר שהופרדה ונחלקה בין ישראל ירדן ורצועת עזה, כאשר סומנו הגבולות בסוף המלחמה. עטווה מצר על היחס בעבר ובהווה של ישראל לטרגדיה של בני האדם שלא השתייכו למחנה ה"נכון".
רמי סיכם בהרהורים וברמיזות לחידוש המפגשים הפיזיים במגדלור… רמיזות והרהורים בלבד… ג'אבר נשאר עוד כמה דקות לתרגם הכל למרוואן שגילה סבלנות מרשימה בהאזנה לשפה שאינו מבין.
נכחו: רוני, שמוליק, ג'אבר, רוזי (משבדיה), נחשי, לימור, מרי, מיר, מאיה, אורי, עודד, סמדר, ויויאן, ג'וליה, בלה, מירהל'ה, מלכי, מרוואן, רדיר, עטווה.
עודד

מלון השחף בעזה- מהסיפורים של ויויאן ורמי

התמונה של רמי- דרך הבשמים

מהבית של ג'אבר

מפגש 110 – 24.4.2020

כדי לסכם היום את המעגל, חיכיתי שנחשי ישלח את ההקלטה. חשבתי שאדלג מדוברת לדובר ואשמע רק את תחילת הדברים של כל אחת ואחד כדי להכנס לאווירה… מצאתי את עצמי מקשיב ומתרגש מחדש מהסיפורים ומהמספרים ומקשיב מהתחלה ועד הסוף, בלי "דילוגים"…
בסוף המעגל בשבוע שעבר, קיבלנו על עצמנו לספר משהו אישי על עזה. קבענו שנעמיקה תנחה וננסה להביא משתתפים נוספים למעגל. במהלך המעגל, שכאמור הונחה בכשרון רב על ידי נעמיקה, נוצרה אצלי תחושה שרובנו מעדיפים לספר על חוויות לא טובות מעזה. עזה היא זכרונות שרובם נעים על המנעד של "לא נעים" עד ממש טראומתי. בכל זאת, היו גם סיפורים על חוויות טובות ואפילו, בסיפור של רוני, עם תקווה.
מאורי ורפי שמענו דברים מטלטלים מתקופת השרות הצבאי, ג'וליה סיפרה על שיחה עם עיתונאי בעת מלחמה, נעמי על הקושי ל"התרגל" לסבבים האלימים, נעמיקה על היחס המתנשא כלפי העזתים, רמי על זכרונות ילדותו ממלחמת 67 ומוראות המלחמה בעזה ובקיבוצו וג'אבר על "ביקור" בבית המעצר בחאן יונס.
שמוליק הביא שיר שכתב בעקבות אחת הפעולות המלחמתיות האכזריות כלפי עזה. בכלל, לשירים היה מקום חשוב במעגל היום. גם רמי, כמו שמוליק קרא שיר שכתב בעצמו, נעמי ביקשה להשמיע שיר של מרסדס סוסה שנקרא "solo le pido dios" (רק זאת אבקש מאלוהים), נעמיקה הביאה שיר של מחמוד דרוויש "על האדמה הזאת" ורוית זימנה לנו את דליה רביקוביץ עם השיר "גאוה" (אפילו סלעים נשברים).
חנן ומשה העדיפו להשתתף במעגל דרך סרטונים ולא להיות נוכחים פיזית. נוגה שיתפה אותנו בסרטון שהיא יוצרת עם ועל החבורה הצעירה שרוקדת בשדרות ורוקמת קשרים של אחווה ושיתוף פעולה עם הצעירים שממול, אורי שיתף בסרטון על העונג שבעצלות (אחד מני רבים להבנתי…) שהוא יוצר עם האשה שאיתו, סרטון שעבורי היה אתנחתא אמנותית מענגת.
יוצא מכל זה שהמעגל הפעם היה מגוון בדרכי הבעה, מעניין ומרגש.
בסיום יצאנו במחולות סוערים בהדרכת ליאורה. אני מזכיר שאנחנו רק חצי להקה וממתינים לשיתוף פעולה עם החצי שממול.
השתתפו: רוני, נעמיקה, ג'וליה, יעלה, הגר, ג'אבר, רוית, נחשי, לימור, רמי, אורי, רפי, עודד, מיר, מאיה, מלכי, שמוליק ונכדתו מורי, נעמי, ירמי, בלה, ליאורה, נגה, מיכה, פנינה, חנן ומשה (ברוחם).
עודד

הסיפור של משה רוזן

כוס הקפה מהסיפור של רוני

הסרטון של חנן

מפגש 109 – 17.4.2020

עוד מפגש בזום. החמישי במספר.
משוחחים על המעצרים בעזה, מזכירים את המגפה, מדברים על היום שאחרי. היום שאחרי שישוחררו העצורים, היום שאחרי המגפה, היום שאחרי השליטים הנוכחיים, היום שבו יעלה שחר חדש, שתזרח השמש, שיאיר היום שתתגשם התקווה, ש…ש…שיקרה משהו טוב סוף סוף.
בינתיים, לפני היום שאחרי, כדאי להוריד פרופיל, לשמור על שקט תקשורתי, להתבטא בזהירות, באחריות, בסודיות, ברמיזה, בתנועה קלה של הראש, של העיניים, בשתיקה… אנחנו קבוצת סיכון לעצורים כי אנחנו ישראלים מדי, אנחנו קבוצת סיכון למגפה כי אנחנו מבוגרים מדי, אנחנו קבוצת סיכון לשליטים כי אנחנו… רגע, חלק מ"אנחנו" זה הם. הם אנשים אמיצים שסובלים. כדי שיסבלו פחות צריך לשתוק, לא להתערב, לא להתקרב, לא להתקשר, לא לדבר, להקשיב. בשקט, בלי לפרסם, בלי להכריז, בלי לצעוק, בלי להגיד דברים שיסכנו, שירגיזו, שיסיטו, שיסיתו.
ככה אומר ג'ון, ככה אומרים דובי ורוני ואריק וגדיר וכולנו מבינים. אנחנו מתורגלים בלהבין רגישויות כאלה, כבר עברנו כמה סבבים של הבנה. ובכל זאת אנחנו מקדישים מילים ומקשיבים גם למה שביניהן כשהן שבות ומדגישות את המובן.
לאחר שמיצינו והבנו וגזרנו שתיקה והקשבה, עולה השאלה מה הלאה?
בזמנים ההם, לפני עידן המגפה, כשעוד ישבנו זו מול זה על כסאות בית הספר וכוסות קפה עברו בסך ללא חשש נגיף, ומולאו שוב ושוב, המעגל היה פתוח לארבעת השבטים שמנה נשיאנו, וכל דיכפין הוזמן להסב. אולי נפתח אותו שוב.
עכשיו כשכל אחת ואחד מאיתנו ישוב/ה בכסא המדוייק בבית ושותה את הקפה המדוייק, אולי עכשיו כדאי להזמין את אותו דיכפין להצטרף למעגל הזום… דומה שיש הסכמה ללכת בכיוון הזה.
חנן מוסיף שכדאי להשיב מחדש את רוח המעגל.
רמי מציע שנעלה סרטונים קצרים, אישיים להעמקת ההיכרות. ההשראה לרעיון מגיעה מסרטון גינתה המקסימה של ג'וליה המשובצת ביצירות האומנות שלה…
לקראת סיום רמי מביא אנקדותה: הידענו שמקור שמו של פד ה"גזה" הוא עזה? לא ידענו. עכשיו יודעות/ים. מעניין. מי שרוצה להעמיק בנושא שיגגל…
בשבוע הבא נביא דיכפין, נראה סרטונים ונעמיקה תנחה…
רק בריאות.
השתתפו:- רוני, רמי, ג'ון, דובי, ליאורה, עודד, ג'אבר, חנן, שמוליק, ג'וליה, נעמיקה, גדיר, אריק, נגה, מרי, נחשי, מרוואן, מיכה (ופנינה?) עוזי, מלכי, מיר, אורי, נועה ושירין.

עודד

מפגש 108 – 10.4.2020

כבר שבת והסיכום עוד לא הושלם. משום מה אני מתקשה לסכם.
לכאורה, המידע גלוי ומפורסם בתקשורת: מעצר של עיתונאי ופעילים חברתיים ברצועה. הם נאשמים בנורמליזציה עם האויב הציוני. פעילות למען נורמליזציה נחשבת "בגידה, פשע ופסולה מבחינה דתית, לאומית ומוסרית". כאמור, לכאורה.
אבל למעשה, מדובר במעצר בני אדם מוכרים שפעילותם גלויה ומפרסום הטענות כלפיהם לא עולה שום האשמה ביטחונית. על בסיס המידע הזה מתנהלת שיחת זום של כמה ישראלים מודאגים… האם שיחת הזום של הישראלים המודאגים מסכנת את בטחונם של הפעילים בעזה (שכאמור, לא מסתירים את פעילותם)?
האם לכתוב את שמות הישראלים והפלסטינאים המאוחדים בדאגה לשלום העצורים- זה יזיק, יועיל או לא משנה?
אני לא יודע. מתקשה…
בשונה משיחות הזום הקודמות, בשיחה זו נדחקת המגפה לשוליים. נושא מעצרם של החברים בעזה תופס את רוב זמן המעגל. על רקע המידע שמגיע מעזה אנחנו מנסים להסביר בינינו ולעצמנו את המצב ואת יכולות הפעולה שלנו.
ההאשמות שבהן מואשם ראמי מקוממות ומרגיזות. על רקע המגפה נראית כל ההתבצרות בתוך ה"פטריוטיות" פאטתית ולא שייכת. לראמי יש כיוון, אופק ותוכנית פעולה. הוא אקטיבי ויוזם. בתוכנו ישנם הרבה שמבינים את העמדה הפלסטינית ומוכנים לבוא לקראתה. ראמי פועל כדי שגם בקרב הפלסטינים יבינו את הישראלים.
כשעה וחצי אחרי פתיחת שיחת הזום, מדברת ליאורה, ובנונשאלנט מקסים היא מספרת על שיחה עם מנאר. "שוחחנו כמה שעות" היא אומרת… שתי נשים צעירות משוחחות על צרה שאחת מהן נקלעה אליה כשברקע סכסוך בין שני הלאומים. כל אחת מהנשים שייכת לאחד מהלאומים. הן משוחחות. לא מתווכחות לא מתעמתות לא מטיחות האשמות, משוחחות. כמה נינוחות מביאה המילה "משוחחות", כמה פשוט. ואם "מנקים" את הטירוף שמסביב, כמה טבעי ונורמלי. נכון, לא רק ליאורה, גם רוני ונחשי ורמי ואריק וג'וליה ועוד הרבה משוחחות/ים עם ידידינו במרחב השסוע הזה, אבל הפשטות שבה מתארת ליאורה את שיחתן, נותנת תחושת נורמליות אחרת.
בתוך קיומו והתמשכותו של הסכסוך שאליו נוספה עכשיו גם המגפה, אנחנו כולנו מנסים להגיע לאותה "דרגת" פשטות של שיחה. וברקע, הסכסוך והמגפה, שני מסכים שעוטפים את כולנו. מעין תפאורה להצגה שכולנו משתתפים בה בעל כורחנו, מסרבים להיות סטטיסטים ומנסים לשכתב מחדש את העלילה הקודרת לטקסט אופטימי.
כל הדוברות והדוברים בשיחת הזום מאד ממוקדות/ים במעצר הפעילים. מוצעות דרכי פעולה. ההצעות עוברות דרך המסננים של כולנו. חלק מאיתנו נכחו בשיחת הזום הגדולה שהתנהלה ב-6/4. זאת שבגינה, כנראה, נעצרו הפעילים.
אין דרך ברורה, נגזר עלינו לחכות ולראות איך מתפתחים הדברים אצל הפלסטינאים ולקוות לבשורות טובות. להאיר במגדלור ולדבר בקול אחר. אור וקול, מראה ושמע התבוננות והקשבה.
השתתפו במעגל- חנן, ג'אבר, רוני, נעמיקה, אריק, רמי, עודד, נוגה, מלכי, ליאורה, נחשי, שמוליק, גדיר, מרוואן, מרי, ג'וליה, נטע.

עודד

מפגש 107 – 3.4.2020

אהלן וסהלן יא ג'אמיעה
עוד מפגש מגדלור ב zoom בא אל סיומו. עוד מפגש שהמגפה תופסת בו מקום נרחב בדברי המשתתפים. דומה שאנחנו עדיין לא ממש מבינים את המציאות החדשה שנכפתה עלינו.
שמחתי כשרמי החליט לנהל את המפגש בכללים שהנחו אותנו במפגשים לפני פרוץ המגפה.
שוב נפגשנו רמי, שמוליק ואני, לפני תחילת זמזום המעגל, במרחב הפתוח ליד שלד מפעל הגופרית, גם כדי ל"הרגיש" את הקרבה הפיזית (במסגרת מגבלות ה"ריחוק החברתי"…) וגם, אצלי לפחות, לשהות בנוף הפתוח ולדמיין מרחב ללא גבולות.
רמי מיהר לחזור לביתו כדי להנחות את המעגל. שמוליק ואני חזרנו לניר יצחק כששמוליק משתתף דרך הנייד שלי כצופה במעגל ואני נוהג. כשהגענו לניר יצחק שמוליק הלך לביתו ולכן היה שותף לחלק מזמן המעגל בלבד.
אהבתי לשמוע ולראות את כולם. שמחתי לראות שיש איתנו כמה שותפים חדשים שמתמידים להשתתף בזום כמו עלא, אבו אחמד, מוחמד, אלישבע, עדן ואבי.
כמה מפעים היה לצפות בקליפ המשותף של ליאורה ועלא. כמה עצוב היה לשמוע את ג'ף מתאר את המצב בניו יורק ואת מנוסת משפחתו מאימת המגפה. כמה אירוני לגלות לפתע באיזה מהירות אנחנו מוותרים על אידיאל חרותנו ואיך אנחנו לא רק מבינים, אלא ממש מרגישים מה זה סגר! סגר, שלמרבה הצער והבושה, הוא שיגרת יומם של שכנינו.
רוב הזמן אני מנסה להתמודד עם ההנחיות, ההוראות והכללים הניחתים מכל עבר יחד עם הפחד הבסיסי מלהיות חולה ואיך כל זה משפיע על נפשי. מחפש לאחוז במהות החדשה ומגלה שהכי חסר לי זה המגע הפיזי, חוסר האמון בקשר הגופני הכל כך טריוויאלי של נשיקה, חיבוק, ליטוף, לשבת על יד, להיות קרוב. חסר לי המעגל עצמו!
זה לא מובן מאליו שבתוך מהומת המגפה שסביבנו יש בני אדם שדואגים לשכנים ומנהלים שגרת מפגשים יומית או שבועית. למרות שאנחנו חוזרים שוב ושוב על אותן מילים ואותם משפטים ואפילו אם אנחנו טיפה של פשטות אנושית בים של איבה, להתמדה הזאת תהיה תמורה. כשניפגש עם הג'אמיעה מעזה וניפול אלה על צווארי אלה נהיה, לרגע, המאושרים בעולם.
ואלה שמות: נטע, מירהל'ה, ויויאן, ג'אבר, נחשי, ג'וליה, ראמי, אבי, עדי, מוחמד, רמי, עלא, אבו אחמד, שמוליק, רמי, מנאר, מלכי, אלישבע, מרי, מרוואן, גדיר, אדיר, ליאורה, נוגה, ג'ף, רוני,
ואני- עודד.