מפגש 256 – 3.2.2023

שמוליק, נחשי, שלי ואני הגענו היום ל"מגדלור" לאחר שהשתתפנו בבוקר בטכס נטיעת שתילי זית בכפר הבדואי "אל קרינאת".
במקביל אלינו הגיע גם האדבוקט מהרן.
בעוד אני מתחיל באיסוף כסאות מהמרחב ("אוף אני לא מבין למה לא מחזירים את הכסאות למקום" רוטן שמוליק) וכבר מצטרפים אלינו הראל וסילבי.
דקות לאחר מכן גם חיה וציון.
המעגל מתחיל כרגיל עם פרזנטציה שלי ואחרי – מהרן.
מהרן אומר שמדינת ישראל צריכה לעשות שינוי כי המצב בעזה קרוב לפיצוץ. העוני הוא אם כל צרה. היציאה לעבודה מרגיעה. בכל מקום בעולם, שיפור כלכלי מועיל לשקט. עזה תהיה בעיה אם לא ישתפר המצב. קשה לחיות על החרב. השלום שבא אחרי המלחמות הוא החשוב. מהרן פסימי. המצב שם קריטי. ישראל פונה למקומות הלא נכונים. הרשות היא לא הכתובת. שלום עושים עם החזקים (חמאס). יש להם יכולות מסוכנות וישראל מתעלמת.
נחשי אומר שעזה זה שכנים, זה בני אדם. פה כולם סובלים. לא רוצה להיכנס לדיון מי אשם. בשני הצדדים אין הובלה לפתרון. מדובר באנשים ולא במפלצות. גם לו אין נוסחת קסם. לכאן הוא בא מתוך דחף לעשות משהו, להקשיב לאנשים ולדבר על שינוי.
שלי לא היתה מעולם בעזה. יצא לה קצת לדבר עם אנשים משם, לא הרבה. בילדותה, האופניים הראשונים שלה נקנו בעזה. הלוואי שיכלה לבקר. בתור "שמאלנית" היא שומעת הרבה את הקריאה "לכי לעזה" – הלוואי שזה יקרה מתישהו היא חושבת בליבה.
הראל אומר שהחוף של עזה באמת מדהים. אבל עזה היא איום וטרגדיה. אנשים נכנסים לפחד כשהם במצב של חוסר אונים או חוסר וודאות. זה שנותנים לעזתים להכנס לעבוד, משפר קצת את המצב. ישנה הבנה שמחוץ לעימות צריך גם לתת לאנשים פרנסה. כל פתרון שמאפשר חיים יותר טובים בשני הצדדים, מבורך. צריך להגדיל את המרווח בין המלחמות ולחסוך חיי אדם.
סילבי אומרת שכאן ושם גדלים דורות של ילדים ובוגרים פוסט טראומתיים. יש שם 2 מיליון שסובלים בגלל קומץ של פנאטיים. לסגור עיניים זה לא שיטה. אין להם פריבילגיות כמו לנו (הגירה, בחירה פוליטית של שלטון וכו'). הקומץ הפנאטי יוצר את המציאות. הרוב הדומם שם צריך לפעול אם הם רוצים שינוי. היא לא יכולה לומר להם מי ישלוט בהם. את סילבי מעצבנת האדישות לסבבים בדרום. רק כשהטילים מגיעים צפונה מגן יבנה (שם גרה בעבר) הממשלה מזדעזעת.
שמוליק אומר שסבבי השיחות פה יוצרים חשיבה. בישראל יש התייחסות לעזה לחוד ולגדה לחוד, כטקטיקת הפרדה. אין לו ספק שהסבל הזה שם בעזה צריך להיפסק. אנשים אולי לא יודעים, אבל השלטון של החמאס מתאפשר היום, והתאפשר בעבר, בחסות ישראל. ישראל בחרה בחמאס כמי שיכול לייצר התנגדות לאש"פ. יש משמעות אדירה ליציאה לעבודה בישראל כדרך להורדת מתחים. לישראל יש מגמה פוליטית בהפרדה. החמאס גם הוא לא מיקשה אחת. צריך לדבר ולהכיר במשמעות שהחמאס הוא הריבון הנבחר. גם הם מעוניינים לדבר והדיבור איתם הוא בחסות המצרים. צריך ללמוד ולהכיר את החמאס. הם התחילו במסגדים כתנועה חברתית. אין למיליונים האלה אופק. מצב מייאש של חוסר מוצא.
חיה, גדלה כחרדית. לאורך כל חייה ידעה שהערבים הם אויב. לא רואה אופציה לחשוב אחרת בגלל אמונתה.
ציון, נהג אוטובוס. לכל חברה יש את השוליים שמחלחלים למרכז. אם יש נקודה על נייר לבן, היא מושכת את העין אפילו שהיא חלק זעיר מהדף. רוצה לכלכל את המשפחה שלו כמו כל אדם, כמוהם. ציון מצר שאין דיבור ישיר איתם, רק דרך מתווכים. זו דרך לא נכונה, צריך לדבר ישירות.
מהרן שואל את חיה ורוצה להבין אם זה הדת שמגדירה את הערבים כאויב או שזו דעתה. חיה עונה לו שזו גם דעתה האישית.
נחשי שואל את חיה אם לא עם האויב, עם מי נעשה שלום?
חיה משיבה שמנסים ומנסים וזה לא מסתדר.
רמי הגיע.
רמי אומר שהגיע מאזכרה לקצין צה"ל שנהרג פה באזור. הוא מצביע על הצפלין ואומר שאנחנו כל הזמן אוספים מידע. מרגש לראות אנשים שבאים עדיין לאזכרה 9 שנים לאחר מותו של הקצין. מה היחס שלנו, כעם, לשכול, הוא שואל. האמא של הקצין אמרה שהיא הפסידה את היקר מכל אבל הרוויחה משפחה ענקית. לכאן הוא בא כדי להזכיר לעצמו שאנחנו חיים בעידן שהוא מהיר מאיתנו וכל אחד מנסה להאחז בשוליו. הבית והמשפחה זה מה שגם מחבר אותו למעגל פה. בכל הקלקול הזה יש תנועה לתיקון. הידיעה שיהיה טוב, באה דרך השיח. הנחנו פה במעגל, אמירה, "מהי עזה בשבילך". בשבילו עזה היא בית ומשפחה ואנשים שנעקרו מביתם. בא כדי להגיד לעצמו שעזה בשבילו זה לא לוותר. לא לוותר על הידיעה שאנחנו כאנשים, התקלקל לנו משהו, אבל אנחנו יודעים לתקן. באזכרה הסתכל על החורשה שלפני כמה שנים נשרפה והיום פורחת. מספר על סבא שלו ועל הדרכון שלו שכתוב בשלוש שפות ויש בו חתימות של כל מדינות המרחב. סבא שלו הסתובב בכל המרחב. היתה מערכת תעבורה פתוחה לכול. נסע ברכבות הסבא, סחר בתפוחים. גם רמי רוצה את כל החתימות האלה בדרכון ולאט לאט זה מתגשם. יש הרבה תסכול ושכול אבל רמי מסרב לקבל את זה כגזירת גורל. עדיין חולם לנסוע דרך תחנת הרכבת בעזה לכל רחבי הלבנט. מספר על פסיפס שנמצא בכיסופים. פסיפס מתקופת אלכסנדר מוקדון. פסיפס שמראה שפע. בבית הכנסת העתיק מעון יש את סמל המנורה. מעון וכל המרחב היה מרחב פתוח בלי חומות וה"שכונה" היהודית מעון, יושבת בתוך קהילה ביזנטית גדולה מאד. אנחנו רואים שקהילות יהודיות יושבות בשלום במרחב.
ג'אבר מציג את עצמו. מסביר את החיים הקשים בישוב לא מוכר. אומר שאי אפשר לעצום עיניים. אי אפשר שילד אחד ישב על המחשב וילד אחר לא יהיה לו מה לאכול.
חנן הגיע בגלל העפיפונים (כעס שהם משמשים כלי משחית) פגש בנו והתחבר. זה היה לפני כמעט 3 שנים. באתר האינטרנט שהקים, "לא רלבנטי" שמו, הוא מפריד בין הדעות שלו לעובדות במה שהוא מפרסם באתר. בהתייחסות לעובדות, נקודת המוצא היא של רגשות והחברה שבתוכה אתה חי. לא בטוח שהוויכוח על עובדות ישנה את דעתו של מישהו. זו פנטזיה לחשוב כך, גם אם הויכוח הוא ברשת. אנשים שהם בעמדה של שאלה או התלבטות, כן יקבלו על עצמם דעה נחרצת. בקשר לעזה, חנן מודאג. היו נפילות השבוע, "אה מה זה 9 נפילות" אנשים שואלים בזלזול מה… מי שלא חווה את זה ממש לידו, מתייחס באדישות. כשאומרים שצה"ל השיב אש זה בכלל מדאיג.
אורי בתגובה לג'אבר, מנסה להבהיר את המושג ישובים לא מוכרים. המילה "פזורה", מבהירה היטב את המצב שם. אחר כך הוא מסביר לסילבי איך השתנה משמאלן, לתומך ליכוד. הראל נאנח בהקלה ואומר שבסביבתו הוא נחשב ל"שמאל" ופה, במעגל, מתייחסים לדבריו כ"ימין" והנה בא אורי וגאל אותו מ"קיצוניותו הימנית".
אורי אומר שלאחרונה פגש עזתי שהכיר בילדות ועכשיו חזר לעבוד בישראל. הרבה שנים לא נפגשו. לדעת אורי זה טוב שהוא יכול לבוא לעבוד בישראל. אורי נזכר שכשהיה צעיר, נהג לאסוף תפ"א להגיע למחסום ולהעביר אותם אליהם. עכשיו, הוא מציין, החבר העזתי מספר לו דברים הזויים ונוראיים שקורים שם. זהו, הקור יורד, מהרן, רמי, חיה וציון הלכו מזמן ועכשיו גם אנחנו.
היינו הפעם: מהרן, נחשי, שלי, הראל, סילבי, שמוליק, ג'אבר, חיה, ציון, רמי, אורי, עודד, חנן. גם עם ראמי דיברנו קצת דרך הנייד של נחשי.
כתב: עודד

מפגש 255 – 27.1.2023

בדרך מנסים לנחש מה תהיה ההשפעה של האירוע הקשה בג'נין והתגובה מעזה על בואם של מטיילים כשממול מונח הפיתוי של טבע מוריק מנוקד באדום כלנית.
אנחנו מופתעים לראות במבט ראשון את חניון לה-מדווש בבארי עמוס רכבים.
במבט שני, הרוב הם רכבי הסעות בשרות הצבא…
בדרך המתפתלת למפעל הגופרית מעט רכבים, בעיקר במגמת יציאה כמו גם קבוצת רוכבי אופניים. חניון נחביר ריק, גם אזור המפעל וגם "מחסן" הכסאות… שלושה כסאות הושלכו מהרמפה והתפרקו ועוד כעשרה נמצאים בחצי עיגול מסביב לשאריות מדורה כמאה מטר מהמבנה.
כשסיימנו לאסוף אותם, כבר היה הקפה מוכן ושני אורחים יושבים: חברים של אופק (הזכור לטוב, שבינתיים הצטרף לשורות הסדירות). הם כבר היו בעבר. מטיילים בטרקטורון. נשארו מעט, לא שתו ולא אכלו אחת שתיים שלוש ונסעו.
גם ג'לאל שהגיע עם שישה מילדיו עצר מסקרנות, אבל ביישנותם של ילדיו גרמה לו להמשיך. הוזמן בימים הבאים, אבל השיב שימי שישי מוקדשים לילדים.
מלכי ובלה הגיעו במקביל לקבוצת צעירים השוהים בקיבוץ באזור בשנת שירות מטעם תנועת "החלוץ". אני פותח מעגל ומלכי ממשיכה.
מלכי: אפשר להתחפר בבועה בבית או לנסות להשפיע. לגור קרוב לעזה, מעלה את המודעות אליה, יש יותר צורך לדעת, אפילו שאי אפשר לעשות כלום. יש שם אנשים שגרים לידי והם מוגבלים. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. המצב בלתי נסבל, מוסיפה מלכי, ומתוך היאוש, היא בוחרת לבוא לכאן. אם כל אחד יעשה מעט אולי יקרה משהו טוב.
שמוליק, קומוניסט, חי פה מאמצע שנות ה- 60. מכיר את כל התהפוכות מאז. עזה היא יצור כלאיים. המצרים, העזתים עצמם וישראל, שותפים למצב שם. הגדר מסיבית וסוגרת הרמטית. לגבי חלק מהאנשים שם, זה ממש בית סוהר. התגובה מעזה לאירועים של אתמול מינורית בגלל היציאה לעבודה של פועלים. שמוליק מספר לצעירים על 11 הנקודות (ישובים שהוקמו בלילה אחד, מוצאי יום כיפור 1946 מתחת לאף ונגד רצון הבריטים), על מפעל הגופרית ועל השימוש בגופרית. שמוליק רואה בסגר על עזה פשע בין לאומי, החשיפה לעוצמות של הצבא הישראלי בלתי נסבלת. המרחב היה שונה ואז נוצרו גם קשרים אישיים.
רועי אומר שעזה היא הכלא הגדול בעולם. הרבה אנשים חסרי אונים. תלויים במדינת ישראל שמגבילה אותם ונשלטים על ידי חמאס.
עומר אומרת שעזה בשבילה היא מורכבות. לא יודעת מספיק. רוצה לדעת.
לוטם רואה את עזה בתור אנשים שנולדו למציאות עצובה. בבועה שבה היא חיה, עזה נחשבת לנטל.
מיקה מציינת שלפני כמה ימים נכנסה לאינסטגרם, התעניינה על רפיח. לא הבינה כלום אבל ראתה שגם שם יש איזושהי נורמליות. במציאות המצב מחריד. זה לא צריך להיות ככה.
משה הגיע למסקנה שהוא לא כל כך מכיר את עזה אפילו שהוא גר קרוב אליה הרבה שנים. עכשיו הוא לומד על הסכסוך באוניברסיטה ומבין כמה הוא לא יודע… אם לצטט במשפט אחד, הוא אומר, הכל קרוב במדינה הזאת והמצב הוא תמונת ראי. כל קבוצה רואה אותו דבר אבל הפוך. כפי שאנחנו זכינו להיפגש עם עזתים בעבר, נוכל להגדיל את מעגל המפגשים היום ובעתיד. עבורו, דווקא אי ההסכמות עושות את הדיאלוג מעניין. תספרו לחברים שיבואו, הוא מבקש מהצעירים.
דנדן חושב שהם, בעזה, מאד מסכנים. אין לו מספיק ידע. צריך פתרון הוא אומר. האנשים שם, נקלעו לסיטואציה בעל כורחם.
אורי לא מוצא מילה אחרת מלבד גטו. שלטון אכזרי ואלים בפנים. חנק מבחוץ. ואין להם ברירה. ראה פודקאסט על החיים בעזה והבין שהם מאד מוגבלים.
גאיה חושבת קצת כמו עומר… לא מרגישה שיודעת מספיק. עצב גדול. עזה זה "אחר" ולא טוב.
לנועה עולה בראש הדימוי של "גטו". אבל זה לא כמו השואה. ובכל זאת זה עצוב כי זה קורה ממש פיזית, ועם זה, רחוק מהתודעה. לא מדברים על זה בבית הספר וזה עצוב.
בלה עברה את השואה ושרדה. גאה בבניית הדורות שהעמידה. לא חשבה שהמדינה שבנתה תתנהג ככה לגר ולשכן. נדרה נדר עוד בילדות שלעולם לא תעצום עיניים מול עוולות.
נחשי הכיר בילדותו את עזה כמקום של מסתננים ופדאיון. יום אחד אביו לקח אותו למגדל תצפית בקיבוץ והוא הראה לו במשקפת את עזה: אנשים נוסעים על אופניים וחיים רגילים. אחר כך היתה מלחמה ופתאום, עזה היא פה. ב- 2006 התנתקות ושוב נתק וריחוק. כשהגיע למגדלור הבין שזה שוב קרוב אלינו ורק קו דק מפריד. רואה שדות וחקלאים כמוהו ובכל זאת, אלה שני עולמות שונים. התחזקה אצלו התחושה שיש משהו לא תקין ולא בסדר. הוא אמנם יודע איך התגלגלנו למצב הזה, אבל האפיזודות חידדו לו את חוסר הצדק וחוסר ההגיון שבמצב. לכן מגיע לפה. על הדרך פוגש אנשים ופוגש נקודות הסתכלות מעניינות.
נעמה: עזה זה משהו שמעורבב עם פחד, אשמה והישרדות. זה מקום שתמיד נכח לידה והיא גדלה עם הסיפורים. לא הלכה לשם בגלל האידיאולוגיה של אבא שלה והפחד של אמא שלה.
דן אומר שבקושי יוצא לו לחשוב על עזה. עכשיו הוא בשנת שרות על ידה. בעסה להם שחיים במציאות כזאת. אבל יש רצון בשני הצדדים לחיות בטוב. אם דן יהיה בצבא ויצטרך להיכנס, יכנס בכל הכוח. וגם, חשוב להבין יותר.
מאוחר יותר הגיע גיורא – צלם. יש מצב שיבוא בשבוע הבא עם קבוצת צלמים חובבים שהוא מדריך.
היינו הפעם: מיטב, אורי, ג'לאל (עם 6 ילדים), גיורא, מלכי, בלה, משה, נחשי, שמוליק, מיכל, שלי, רועי, עומר, לוטם, מיקה, דנדן, אורי, גאיה, נועה, נעמה, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 254 – 20.1.2023

לכאורה, ימים סוערים, חורף בעיצומו, הפגנות מול כאוס פוליטי/משפטי/חברתי, תקשורת מטורללת, תחושה של סוף. לכאורה אמרנו… למעשה, הכל "בינתיים". ימי החורף חמימים, ההפגנות רק בסופ"ש והכאוס מתבשל ויוגש בפברואר. תקשורת? הרוב אומרים שהם לא מתחברים כבר לתדר… ואנחנו? אצלנו אי של יציבות. מתיצבים כל יום שישי כמו שעון קוקיה שעזה מופיעה בחלונו ומכריזה את קלוננו וקלון העולם. פה דווקא יש תחושה של אין סוף. לחיוב ולשלילה. לחיוב, כי אנחנו פה כל יום שישי ולשלילה כי לאנומליה האנושית המתרחשת בעזה אין סוף.
הגיעו המון א-נשים היום. הרשימה שלמטה תשקף אולי חמישית מהמשתתפים בפועל.
בהתחלה היינו נחשי, משה, שמוליק, מארק ואנוכי אחר כך הגיע זוג מהאזור ובשעה שתיים זרמו כ- 40 מטיילים על מדריכם ומיקרופונו. הם היו בטוחים שאנחנו סוג של הפתעה שהמדריך הכין להם… במקביל הגיעו גם מלכי, רמי, מירהל'ה, עוזי, דגנית, בלה, עובדיה ורוני! כן כן חברות וחברים רוני שלנו לקחה מקל, עובדיה וכסא תואם ושבה להיות איתנו לאחר (כך וכך) זמן רב.
המדריך סיפר לקבוצה (ממכון אבשלום) על גופרית ותולדות, אני סיפרתי עלינו ורמי המשיך ודיבר על היסטוריה, על סבא וסבתא, רוטנברג ותל חי (בהתאמה) ילדות ליד גדר הגבול ועל התקווה. הקבוצה הסתקרנה ורצתה לשבת עוד, היו להם עוד המון שאלות, אבל המדריך… הלכו.
נשארה המשפחה הקרובה ורמי מרגיש שהמצב "דורש" תודעת עזה.
נחשי סיפר על חבר שלו קולנוען דוקומנטרי. אתמול הם נפגשו לקפה. החבר עשה ב- 2005 סרט על עזה עם חיים יבין. הם ריאיינו אח"מים וחיים יבין רצה ללכת לדבר עם אנשים בשוק. המאבטחים נלחצו. חיים יבין הרגיע ואמר שהם יציגו את עצמם כצוות טלביזיה גרמני (הוא יודע גרמנית). המאבטחים הסכימו. הלכו לשוק וכל הסוחרים אמרו "הו, חיים יבין הגיע!".
בלה לא יודעת עד כמה יודעים עלינו. השקט מפחיד אותה. לא יודעת לצפות את העתיד שלנו. תמיד חושבת עליהם. דואגת להם כמו שדואגת לנו.
משה אומר שהדאגה שלו כבר לא מתמקדת רק במרחב שלנו. עכשיו, המדינה בסכנה. השפה השולטת היא של אלימות. זה מוחשי וחד, משהו קיומי, ממש פיזי. מה שקורה עכשיו, לא זמני. צריך מאבק.
מירהל'ה רוצה לשמור על בריאותה הנפשית ולכן לא צופה/מאזינה לתקשורת הממלכתית, "קצת משחקת בבת יענה" לדבריה. היא כן מודעת ומדברת על האבסורד של הפסטורליה שמסביב אל מול המציאות בשטחים.
רוני חושבת שלפעמים אולי עדיף להשתבלל, אבל היא לא יכולה, היא כל הזמן באינטראקציה עם אנשים וצריכה לדעת. כדי להקל קצת על העומס המנטלי היא מתמקדת בידע על עזה. בעיקר בעזרת ידידיה שם. מתעדכנת. מי עזב את עזה ועבר לעולם הגדול ומי נשאר. מרגישה שהיא חייבת לעזור להם. יש הרבה שינויים. יוצאים פועלים וזה שינוי גדול לטובה בתוך עזה וגם מתבטא בשקט אצלנו. היא מקבלת המון בקשות לעזרה לצאת. נפגשה עם מנהל מסוף הגבול בארז וגילתה שם נכונות רבה לעזור. היא בקשר עם פסיכולוגית הולנדית שנכנסת לעזה ונפגשת עם פסיכולוגים וסוציולוגים לסדנאות ותמיכה.
עובדיה אומר שעזה מזכירה לו כמה אנחנו לא חכמים. בעבר הסתובב שם לבד בהרבה מקומות ואירחו אותו בכבוד רב. מה שקורה היום זה בגללנו כי לא הבנו מה קורה שם וקילקלנו לכמה דורות. כשהופיעו כמה גחלים לוחשות יכולנו לכבות אותן לפני שיביעירו אש גדולה ועשינו להפך, הדלקנו אותן במקום לכבות. תחושה של גדלות ויהירות הביאו אותנו למצב הנוכחי. היינו בשבילם משחררים מעול המצרים. אצלנו עוד אפשר להפגין נגד הרשע והפשע. שם יש מי שמדכא הפגנות כאלה.
דגנית אומרת שהיא לא מכירה כמונו את עזה. היא פה בגלל רמי וזה מרגש אותה לתמוך ברעיון. היא לא אחת שמרבה לצאת להפגנות, בלשון המעטה. ואם היא היתה בהפגנה ועוד בגשם שוטף, סימן שכלו כל הקיצים! מאד מתחברת לדברים שנאמרו פה. זוכרת שבילדותה נסעה על אופנים בעזה והיה כיף.
עוזי מקדים ואומר שמאד שמח לבוא ולראות את רמי מתלהב ומרצה – סימן שהוא בריא! שמח גם למראה רוני ועובדיה. קרא בשבוע האחרון ספר "הקנוניה נגד אמריקה" שכתב פיליפ רות. לא הכיר את הספר. דיסטופיה, רומן שמדמה היסטוריה חלופית של אמריקה כשצ'ארלס לינדברג מביס כביכול את רוזוולט בבחירות 1940. לינדברג היה טייס עטור תהילה, אנטישמי, בעד עליונות לבנה, אוהד הנאצים. בספר יש יהודים ש(כביכול) משתפים איתו פעולה ויש לו תוכניות ל"טיפול" ביהודים. יש בספר תיאור של מציאות שדומה למה שקורה סביבנו היום.
מלכי מהרהרת בקול ושואלת מה השתנה אצלה מאז שבאה לכאן בפעם הראשונה. האם המבט שלה שונה? "לא" היא אומרת, המקום הזה נתן ביטוי לתחושה שאיתה היא באה. לפעמים זה נעים להיות בת יענה. אבל אם לא היו הפגנות וכולם היו ממשיכים בשגרה? ההפגנה נותנת תחושה שהרבה אנשים חושבים כמוה, זה נותן תקווה גם אם כלום לא ישתנה ועזה תמשיך להיות יאוש גדול. המקום שלנו נותן לה כוחות.
שמוליק אומר שמה שהוא יכול לעשות בתחום האישי, הוא עושה. משיחות עם חבר מעזה הוא יודע שהמצב שם בכי רע. השקט של היום זה בזכות אלה שעוברים ועובדים. הדברים צריכים להגיע לפתרון.
פתאום, מכל הפתחים מציצים כ- 15 צעירים סקרנים. מוזמנים לקפה (למרות שהשעה כבר רבע לארבע). באו מתראבין ליד גבעות בר. חלק מתביישים, חלק נענים להצעת הקפה. רמי מנסה לחלץ מהם איזה דיבור על עזה. רק עבד מוכן לספר שאימו משם ויש לו משפחה שם, אבל לו עצמו אין קשר. עוד קצת דיבורים על (חוסר) אפשרויות תעסוקה בישובם.
היה גם עמוס שטייל עם נכדיו וסיפר שבגיל חמש וחצי ירד עם עוד ילד גדול ממנו לתחתית הבאר שבמפעל הגופרית! 51 מטר!
הוא הוסיף שהמראה הנוכחי של המבנה נגרם עם עזיבת הבריטים כשכל מי שיכל לשים את ידו על דבר ערך כלשהו ולמכור אותו, עשה זאת.

בהערכה גסה היו היום 60-70 איש במגדלור
מי היה? רשימה מאד מאד חלקית: מירהל'ה, רוני, עובדיה, דגנית, עוזי, מלכי, שמוליק, רמי, עודד, נחשי, בלה, משה, מארק, סלמן, עבד.
כתב: עודד

מפגש 253 – 13.1.2023

לפני שבוע הגיעו המון אנשים והרגשנו שאנחנו בתחילתה של ידידות מופלאה עם עונת הנדידה של העם בשמורת בארי. גם היום, יום יפה, נטול גשם, האזור מתכסה בירוק לגווניו. פה ושם מתחילה בשורת ה"אדום" מהצמד "דרום אדום". ברם, למרות ההבטחה שטמונה בתיאור הנ"ל ולמרות התגייסות משמעותית של הניריצחקים שבאו בשתי מכוניות(!) לא נחזים מטיילים רבים באזור.
מי שכן באו (לטייל) היו ליטל ואייל שנלכדו בהזמנתו הכריזמתית של נחשי ובאו לקפה ודחקות.
לליטל יש זכרונות. היא נולדה בקיבוץ על גבול הרצועה. היא זוכרת את מלששת חמת הימים, 3 ימים במקלט. אבא איש כותנה וגם התעסק בתחום הבטחון. היתה בת 7. מישהו מהקיבוץ נהרג ממש בהתחלה. אירגנו את הילדים להכין קבלת פנים לחיילים שחוזרים מהקרבות בסיני. הגיעו שיירות של אוטובוסים, אבל עם שבויים מצריים – חיילים לא היו… היא בכתה כי חיכתה לחיילים ולא לשבויים. אבא אמר שככה זה במלחמה, יש שבויים, לא יעשו להם כלום והם יחזרו לביתם. אחר כך התחילו להגיע פועלים והתחילו לטייל בעזה. ליטל זוכרת שהיתה המומה מסבר הפנים הידידותי שקיבלו אותם בעזה. זוכרת את סמטת הכדרים ואת עלי מונטר. בשרות הצבאי הדריכה. היתה בעלי מונטר ונזכרה בילדות. עכשיו היא גרה בתל אביב והכל רחוק, הילדות, הזכרונות, גם עזה. לא יודעים מה קורה עם אלה שעבדו אצלם, רק יודעת שלא איפשרו להם לחזור לעבוד. יצאה היום לטיול עם אחיה באזור ופתאום הבינה ש"רואים אותה משם" ואולי זה קצת מסוכן. (ככה זה כשמתרגלים יותר מדי לתל אביב). אנשים חיים פה ואנשים חיים שם, היא מסכמת ושואלת, איך זה יגמר כל זה? היא רוצה לשאול אותנו אם מבחינה אקטיבית עושים משהו באזור? איך אפשר להשפיע? את מי זה מעניין?
איל ("עם י' אחת" הוא מדגיש), אומר שעזה בשבילו היא… "לא רוצה להגדיר". מכיר אותה היטב, הוא האח הבכור של ליטל ומתגורר עד היום בקיבוץ שבו נולדו. טוען שהוא כל כך קיצוני לשמאל עד שהגיע לבן גביר. (ליטל נחרדת. "אל תכתוב את זה" היא אומרת). איל מספר שעזר למישהי מכפר עזה לתלות תערוכת צילומים משותפת שלה ושל אמנים מעזה וכולנו נזכרים שבתיה (הצלמת) ישבה איתנו במעגל וסיפרה על התערוכה, עולמצ'יק. לאחר מכן איל פונה לקאי (תיכף נכיר אותו) ומספר לו שאירח שני אורחים מנורווגיה ולקח אותם ל"חץ השחור" להשקיף על עזה וגם הדגיש לפניהם שרק מכאן אפשר לראות ולהבין מה זו באמת עזה ולא צריך להאמין ל"שטיפת המוח" שהפלסטינאים עושים לאירופאים במדיה בחו"ל.
קאי נמצא כבר כמה שנים בארץ, מנגן בקוטרבס, חי בירושלים ומנסה להיות אזרח ישראלי (אביו ישראלי). קאי נולד בארה"ב, התבגר וחי בנורווגיה, עד שבא ללמוד ולנגן בישראל. קאי אומר שעזה היא מקום מעניין. אבל יותר מעניינת היא היכולת של אנשים בישראל להתעלם משכניהם. הוא עצמו גר באבו טור – שכונה מעורבת. ראמי מתקשר והשיחה עם קאי נקטעת ולצערי לא מתחדשת.
ראמי מאחל שנה טובה ומקווה להתחלות חדשות. הוא רוצה לשתות קפה איתנו. גם השיחה איתו (בנייד של נחשי) הולכת ומטשטשת עד שמתנתקת.
חיותה מרגישה שהשאלות של ליטל לא זכו למענה. היא אומרת לליטל שהיא עצמה לא באה לכאן מתוך תוכנית לשנות משהו, אין לה שאיפות להשפיע, רק להוסיף למדורת התקווה את הקיסם הקטן שלה.
נחשי ממשיך את הקו של חיותה ואומר שהוא בא לכאן לשמור על עצמו שלא ישתנה ולהזכיר לעצמו שקרוב אליו נמצאים אנשים שסובלים. אין לו מושג מה יהיה הפתרון. אם יש איזושהי תרומה לאירוח של אנשים פה זה כדי להבהיר ששם ופה יש בני אדם. הם אמנם, מונהגים על ידי גוף כוחני ("בקרוב אצלנו" הוא מפטיר) אבל עדיין, אנשים הם אנשים ויש להם זכויות ורצונות לממש.
ליטל עובדת במוזיאון הארץ ואירגנה סיור לועד העובדים. הגיעו לעלומים והאנשים היו קצת בשוק מהקרבה לגבול. עד אז, לא ממש הבינו את הסיטואציה של להיות ליד עזה.
עוברים 4 צעירות וצעירים, שניים+שתיים. מנסים לחמוק ולהמשיך, אבל הכריזמה של נחשי והבטחת שמוליק לעבור בפס הייצור לתה במקום לקפה מושיבים אותם. הם רוצים לדעת את תולדות המקום ואני מספר. בסוף התיאור ההיסטורי אני קושר את נושא ה"מגדלור" ומבקש מהם לשתף אותנו ב"מהי עזה בשבילם?". שתיקה. לאחר כמה שניות ממלמל אחד שאין לו עניין בפוליטיקה. גם לנו לא, אני אומר, רק בני אדם. הוא אומר שגם ראה מישהו שמצלם אותם והוא מבקש לא לפרסם. טוב, אומר נחשי, מחקתי. הם חשדניים ומסרבים אפילו לומר את שמותיהם, רק שהם מירושלים. אבל התה מוגש ולכן אחת מהם פותחת בנאום קצר וזה מה שהספקתי לרשום:
תנו לי שקט קבלו שקט. שקלתי לבוא לגור בדרום. האם שווה לי לבוא לגור בדרום? אם יהיה שקט, בטח, אבל כל פעם לעזוב את הבית כשקורה משהו? לא רוצה. אני לא מתעסקת בפוליטיקה. יש לי חברים מכל הדתות וביקרתי חברים ערבים בביתם, אבל אם תבואו לדקור אותי אנתק מגע. ישראל מותקפת על ידי עזה ומפה מתחילה פוליטיקה וזה לא העסק שלי. ברור שכאנשים, הם סובלים, אבל אין לנו פתרון.
אחד הבנים גם אומר בקצרה ובמהירות את הדברים הבאים (לא לפני שחבריו מדגישים שהוא אח שכול):
אני לא סומך עליהם. לא אסובב אליהם את הגב כי יתקעו בי סכין. הרגו אבא של חבר שלי כשהלך לשוק. תיתן להם אצבע ירצו את כל היד. בעזה טרור. לא סומך עליהם.
אחרי הדברים האלה הם קמים והולכים – צריכים לחזור לפני שבת לירושלים.
מהרן שהגיע בינתיים והאזין לדברים, אומר שהאינסטינקט שלו אומר ש"השניים" שוטרים ולכן היו כל כך מסוייגים ושהאינסטיקט שלו לא טועה. אולי.
אצלי, בכל אופן, נשארה לזמן מה תחושה של אי נעימות מהרביעיה הזאת, תחושה שנמשכה גם לאחר שעזבו.
היינו: חיותה, שמוליק, נחשי, משה, קאי, עודד, ליטל, אייל, מאור, מיר, מהרן, 4 ירושלמים שלא רצו לומר את שמם.
כתב: עודד

מפגש 252 – 6.1.2023

מפגש ראשון בשנה החדשה. קבוצה מודרכת יורדת מרכבים פרטיים, צופה בנו ממרום ה"רמפה" (יש מילה בעברית לרמפה?) וגולשת לעבר הבאר. אני "אורב" להם שם ומזמין למעגל.
מתיישבים מתכבדים. אני מתקצר תולדות (מקווה ש"מתקצר", לפחות משתדל). ממני לכיוון שמאל, שם יושב איציק.
איציק נזכר שהיה חוצה את עזה בדרך לימית, שם היו לו לקוחות. עזה נדמתה לו כמחנה פליטים גדול.
אסתר: עזה זו החמצה. הכסף שמגיע לשם, מופנה פחות לרווחת התושבים ויותר לרווחת החמאס.
טל מתרשם מהצפיפות והעוני וגם מספר על נגר עזתי, מקצועי מאד, שעשה לו ריהוט לבית.
דינה היתה במהלך השרות הצבאי בבסיס צאלים. באותה תקופה עזה היתה פתוחה ורוב הזמן היא בילתה בימית ובעזה.
אורלי אומרת שעזה היא צפיפות ועוני שגורמים עוינים שהשתלטו עליו. מקום של פיספוס.
גם אמוץ משתמש במילה "החמצה" לתאר את התחושה לגבי עזה (המילה תחזור שוב ושוב בהמשך). היו לו עובדים עזתיים בעבר.
אורית זוכרת ביקור בחאן יונס, לא פחדה. היה יכול להיות טוב, החמצה.
איזבל: אבא שלה שירת הרבה שנים בקבע בעזה. היו לה חברים שם. עכשיו זו החמצה.
ספי היה קצין מבצעים. מעזה יש לו המון זכרונות. הספקתי לרשום שהוא זוכר ילדים שמוכרים סברס ופליטים שאנחנו אחראים לחלק מפליטותם. לדעתו, אין מה לעשות עם האידיאולוגיה שלהם.
פביאן זוכרת בילוי בשבתות בעזה. גרה אז בימית. שירתה בימית. עזה היא מקום ארור עבורה. שלושת בניה היו שם בשרות הצבאי. משנת 2014 זה מקום אחר ומרוחק.
אבי זוכר את מסעדת הדגים של אבו חצירה על החוף. את האופניים הראשונים שלו קנו לו בעזה.
נירית מספרת שבילדותה נסעו עם ידיד משפחה, איש שב"כ, לבקר בעזה. נסעו במרצדס והיה לו אקדח ברכב. נכנסו לכל הממתקיות בג'יבליה. היא בדילמה אם להגדיר את עזה כפספוס או כצער וכאב שלהם ושלנו (אפשר גם וגם… אני).
הבת של רונית שרתה בצבא בנחל עוז וכרם שלום. הרוב שם, רוצים שלום. היא רוצה להיות אופטימית ומוסיפה בשקט, "אם תשאר לנו מדינה".
רוני הובילה משלחות של תורמים לביקורים במועצה האזורית שער הנגב. היא התרשמה מאד ממנהל בית הספר ששקד לחנך את התלמידים לא לשנוא. חושבת על ילדים משני הצדדים שבזמן ה"סבבים" מחפשים מקום מסתור מיידי.
עודד גם הוא מתחבר לאמירה של החמצה. לא רואה תקווה. בשני הצדדים הדורות הצעירים לא מכירים. בעיקר שם, יש יותר ויותר אנשים שרוצים לנקום.
אודי אומר שעזה זו טרגדיה. הוא מכיר יהודים, צאצאים ליהודים יוצאי עזה. קיצונים מנווטים את הפוליטיקה והשליטה ואלה התוצאות. הם שבויים בידיים של כנופיה. אודי מקווה שאנחנו לא באותו כיוון.
יותם (המדריך של הקבוצה) שהה הרבה בעזה. זה כמעט עלה לו בחייו. חבר שלו מהצבא נהרג ומאז הוא שומר על קשר עם האמא של החבר. האם גרה בישוב ליד רהט ויש לה קשר טוב עם משפחה מרהט שאחת מבנותיה התחתנה עם מישהו מעזה שמנוע כבר שנים רבות לבקר את משפחתו. בעת ביקור של הזוג אצלה בבית, ראה בנם הקטן תמונות של הבן שנפל והבטיח לאם שכשיגדל, יקנה טנקים ומטוסים ויתנקם במי שהרג את בנה.
יהודה חושב שעזה היא פוטנציאל מבוזבז לשני הצדדים, אבל לנו אין ברירה והם צריכים להתגמש.
אורלי אומרת שעזה היא "צער גדול". האוכלוסיה הבלתי מעורבת שבוייה בידי חמאס. הם מחונכים לראות בנו אויבים. מקווה שיום אחד נחשוב הפוך ובמקום להפגיז, נבחר לשפר להם את החיים. אולי זה יעזור לחיים משותפים.
אבי היה בעזה פעם ראשונה בשנת 67 אחרי המלחמה. היה ילד שטייל עם אביו. עזה זה תמצית הסכסוך והחיים בארץ. צריכה להיות תקווה כמוסה אבל קשה לראות את האור.
דני היה בעזה לראשונה בגיל 17. ערכו מסע אופניים מהצפון עד לישוב "שדות" שהיה בחבל ימית מדרום לרצועה. בעבר תמך בהתנתקות אבל היום חושב שזה היה צריך להיות חלק מהסכם לפתרון הסכסוך. היום, הצדדים כבר לא יכולים לעשות כלום. אפשר לשבת ב"מגדלור" ולדבר על, אבל אין מה לעשות וחבל.
טלי סיפרה שגם אבא שלה היה בעזה וגם בנה. טלי היתה ממפני ימית, קצינה, חוויה קשה. רואה במקום הזה גן עדן מוחמץ בגלל מניירות של המושכים בחוטים. היא קשורה לעזה גם דרך עבודתה העיתונאית. בילתה כאן לא מעט בעיתות של אלימות, היתה שותפה לשיחות אישיות עם עזתים בה שטחו בפניה את הטרגדיה שלהם וגם הרבה מאד אגרסיות וכעסים. יש פה המון החמצה. יש אולי רצון לשפר, אבל גם חוסר אונים וזה מדכא.
מארק גידל את ילדיו בתקופה שנסעו באוטובוס לבית ספר והיו הפגזות. הילדים תורגלו בהוראות הישרדות. ילדיו גרים היום בת"א ולא רוצים להקים את משפחותיהם פה. יש הרבה חומר למחשבה לא רק לאזור הזה, לכל הארץ. השיחות פה, ב"מגדלור", מאתגרות את ערכיו הבסיסיים ביותר של מארק ואת חובותיו האזרחיות. המקום עוזר לו לחשוב.
עוזי מתוסכל כמו כולם ממה שקורה וממה שלא קורה. רוצה להשפיע באיזושהי צורה ולקרב לבבות. מספר על פרויקט הפרחת היונים שהגה וממשיך לקדם (הפרחה פיזית והפרחה וירטואלית). הוא מקווה שעצם המעשה של הפרחת היונה משבייה, יוביל מסר של קירוב לבבות. הוא הוסיף גם שלט אלקטרוני שימנה כל הפרחה, ויציג את מספר המשתתפים. לשם המחשה, הביא עוזי יונה בכלוב קטן, והיא שוחררה לקול תשואות הצופים ותיקתוק המצלמות.
הקבוצה הלכה ונשארנו לבדנו. שמוליק מספר על המפגש עם מכינת "באר אורה" שהיתה ביום שני בניר יצחק. אני אומר שההתרשמות שלי היא שהם כמעט לא יודעים כלום על עזה, וחמור מכך, עזה לא מעניינת אותם. במפגש הם קצת נדחפו לדבר מכורח הנסיבות ולהתייחס, אבל לא מתוך רצון.
אילן אומר שיש לצעירים המון גירויים ויש עוד המון תחומים שלא מעניינים אותם, לא רק עזה.
ויויאן אומרת שחוסר הרצון לדעת על עזה הוא לא תלוי גיל.
מהרן אומר שבני נוער מתעניינים במסי ורונלדו ושאר ירקות בסמרטפון. כאן מתפתח דיון פוליטי פנים ישראלי על מהלכי הממשלה החדשה. אמנם, בין יושבי המעגל ישנם היום מייצגים למגוון הדעות במרחב הווכחני הישראלי, אבל שום דעה לא מפתיעה במקוריותה ולכן, מפאת אורכו של הסיכום, נדלג.
מגיעה משפחה. באו מהצפון לסופ"ש בדרום המתחיל לפרוח. גם אורי מגיע. מארק מסביר עלינו ומתחיל סבב נוסף.
משה: המעגל תמיד פתוח לאורחים. אנחנו רוצים להקשיב. מקשיבים לאנשים מעזה ומחוצה לה. אנשים שואלים אותנו, "האם יש גם בצד שני אנשים כמוכם"? כן, אומר משה, אנחנו (ואחרות/ים) יוצרות/ים קשר ומנהלים דיאלוג מתי שאפשר. זה גם מרכיב ברצון שלו להיות כאן במגדלור.
איתן חושב שגם אם חנין זועבי תהיה רוה"מ שום דבר לא ישתנה. היכולות צבאיות של ישראל, מטורפות ואין לפלסתינאים שום יכולת לעשות לנו משהו גם עוד מאה שנה. לכן הפיגועים שהם מבצעים לא מקדמים אותם ורק מחזקים את הימין הישראלי. הסיכוי היחיד עבורם לשינוי, הוא לבוא ולבקש שלום.
כרמל, תלמידה בכיתה ח', מופתעת כשפתאום מגיע תורה לדבר. אני לא מבינה כלום על הנושא, היא אומרת, בבית הספר לא מתעסקים בנושא.
מורן לא מסתכלת ברמה שאיתן מסתכל. ביום יום היא לא חושבת על עזה, זה עושה אותה עצובה. בנה ישרת שם בקרוב. פתרון מדיני לא נראה באופק. על רקע שירותו של בנה שמתקרב לפעילות מבצעית היא החליטה ללמוד יותר על הקונפליקט.
עמית, חייל, מסיים מסלול בקרוב. "אין לי משהו חכם לומר", הוא אומר. בצבא הוא מתאמן לקראת… וחושב לעשות את זה טוב. אם יהיה מצב שיכנס לעזה, הוא כמעט בטוח שלא יבחל באמצעים כשיתקל באויב, אבל הלוואי שלא יקרה ולא יצטרך להתמודד עם מצב כזה.
רן תלמיד כיתה י"ב. אומר, שאנשים לא מתעניינים בחדשות. הוא יודע ששם חיים אנשים בדוחק ובעוני. כשהיה בכיתה י"א, הוא נזכר שלמדו בכללי על גירוש במלחמת העצמאות.
אורי מבין את רן ומרגיש כמוהו.
מהרן, אולי בתגובה לדברים שאמר איתן, אומר שהמצב חמור והעולם מאד פרגמטי ומהיר. לכולם יש יכולות. אנחנו חשופים לשינויים שיקרו סביבנו. איפה שיש כיבוש יש התנגדות. יש לו חבר שבנו חייל והוא חרד כמו כולם.
ויויאן סיפרה על מפגש שאירגנה בין קבוצות נשים ישראליות ופלסתיניות. הפלסתיניות היו בהלם כששמעו את הישראליות מדברות על שלום. היא אומרת לאיתן שהוא מאפיין את הצד שמהדק את הפלונטר והיא רוצה לפתוח אותו. הוא אמנם מספר על עליונות צבאית ישראלית מוחלטת, אבל הם, עם בלונים ועפיפונים, שיבשו לנו את החיים והם יעשו זאת כל זמן שאנחנו כובשים. פעם, כשעוד התאפשר, ויויאן לקחה את ילדיה להכיר את שותפיה בעזה והם "גילו" להפתעתם, בני אדם ולא אויבים.
מארק מספר על בנו ששירת בשריון ובגלל שהיה בלחץ לא השתתף באחת המלחמות פה באזור. הוא מאחל לעמית החייל שישמור היטב על עצמו ומוסיף שהמצב מאד רע לישראלים וזה נורא מה שנגרם להם. אנשים צריכים לדעת מה אנחנו עושים הוא אומר, כל ילד צריך ללמוד על זה בבית הספר. אנחנו שולטים דה פאקטו על השטחים ומנהלים מערכות של אפרטהייד. הוא, מארק, לא מוכן להיות אזרח במדינה שמנהלת את חייה באופן הזה. גם אם זה בשם הביטחון שלנו, אנחנו צריכים ליזום את השינוי, בעיקר עבור עצמנו. אין לנו עוד מאה שנה. האנשים שגדלים פה יחשבו שזה נורמלי לחיות במדינה כזאת. זו תהיה עילה למלחמה גדולה.
אורי לא מסכים, באופן גורף, לדברים שאמר מארק. לשמחתו גילה שיש ערבים ציוניים שרוצים להשתתף בחיים היהודים פה ומצביעים לנתניהו. בסוף, הוא אומר, 99% מתושבי מדינת ישראל מאוחדים בשאיפה לאותו דבר ויש רצון לשלום. אפילו שפה במעגל יש חילוקי דעות. כולם צריכים להתגייס לצבא ולהיות ביחד. ביחס לקנדה מצבנו רע וביחס לסוריה מצבנו טוב, הוא מסכם.
ואלה שמות: איציק, אסתר, טל, דינה, אורלי, אמוץ, איזבל, ספי, אורית, פביאן, אבי, נירית, רונית, רוני, עודד, אודי, יותם, יהודה, אורלי, אבי, דני, טלי, איתן, מורן, עמית, רן, כרמל, אורי, ויויאן, מארק, שמוליק, מרי, אילן, משה, נחשי, איציק, עוזי, מהרן, עודד.
כתב: עודד.

מפגש מיוחד – 2.1.2023

נפגשנו היום עם מכינת "באר אורה". הפגישה היתה בניר יצחק ולא באתר מפעל הגופרית בגלל ריסוס שבוצע על עצי האורן בשמורת בארי, להגנה על בריאותם מפני מזיקים ובריאותנו מפני הריסוס. אין ספק שמעגל, בחלל סגור ומחומם, שלא (כדרך) בטבע, יוצר חוויה שונה (פחות עוצמתית לדעתי). אחרי הקדמה שלי, ערכנו סבב , "מהי עזה בשבילך?". התשובות, כנהוג בדור הנוער של היום, נענו במשפט קצר ולעתים אף במלמול שחייב בקשות חוזרות ונשנות להגברת קול/ה של הדובר/ת.
הרי מקבץ של התשובות:-
עזה היא עול
* עזה וחמאס באים ביחד
* עזה היא גטו
* עזה היא מקום עצוב
* עזה היא סיר לחץ של עוני והם רוצים חיים טובים יותר
* עזה מתקשר לחמאס
* חיים בתנאים נוראים
* מקום עם תנאים קשים
* עזה מקום שמבוסס על כאב
* עזה מקום שמייצר בעיות
* עזה היא אנשים שנקלעו לסיטואציה קשה
* עזה מקום אחר
* עזה זה חמאס שלא נגמר
* עזה היא מקום ללא עתיד
* עזה היתה פעם עבורי רק טרור, היום אני קצת יותר מבינה. עזה זה תסכול בלי פתרון
* תסכול שנע בין לרחם לבין להלחם
* עזה היא עול או אויב
* עזה מתחברת למושג "חמאס"
* מקום קטן שמייצר לנו בעיות גדולות בחיים 
* רחמים מצד אחד וטרור מצד שני
* הרבה אנשים מסכנים
* עזה היא גם אויב וגם מסכנות
* עזה היא סוג של כאב ראש וסיר לחץ
* מקום מזעזע
* עזה היא כל מה שיכול להשתבש בעולם 
* עזה זה בלגן ומלחמה
* מקום של הקשר שלילי
* עזה היא כשלון של המדינה. התושבים מסכנים, שומעים דפיקה על הגג ואחרי חצי שעה אין בית
* שאלת מוסר רצינית
* עזה יצרה אצלי צלקת משפחתית בגלל שבצוק איתן בני דודים שלי חזרו עם טראומה
* עזה טרור
* עזה זה גלגל שמסתובב וחוזר על עצמו
* איום גבוה למדינה ולתושבים שפה
* עזה עצוב
* עזה היא בועה של כעס וכאוס
* אנשים קמים בבוקר לפגוע בנו
* אנשים שנולדו בצד הלא נכון של הגדר
* בעיה שהוזנחה הרבה זמן ויש לנו אחריות.
רוב האוכלוסיה רוצה יחסים טובים אבל אירגון טרור שולט בהם ואנחנו מפציצים באין ברירה
* ארגון טרור
* מקום שלא רוצה להתקרב אליו
* עזה היא בור ללא תחתית ולא מקנא בעוסקים בו מהצד שלנו ולא רואה שיפור מצב
* רחמים ושאלות מוסריות, כרגע בעיה בטחונית
בסבב השתתפו גם שמוליק ונחשי. שמוליק הוסיף לדבריו גם קריאת שירים מפרי עטו. בסוף הסבב המעגלי, השבנו עוד כשעה וחצי על שאלות שהופנו לשלושתנו (שמוליק נחשי עודד)

 כתב – עודד

מפגש 251 – 30.12.2022

במעלה הדרך ל"מגדלור" נסעו לפנינו 3 מכוניות. יופי, אמרתי לשמוליק, יש מטיילים. בחניה גילינו שבמכוניות נמצאות 7 נשים יקרות מתנועת "נשים עושות שלום" שבאו בכוונת מכוונת ל"מגדלור". סידרנו את הכסאות במעגל, שמוליק בעמדת התה (אולי לראשונה מאז יסוד ה"מגדלור", התה נחלט לפני הקפה!) ורבקה, שכבר ביקרה כמה פעמים, מבקשת ממני לספר על עצמנו "כי יש כאלה שעדיין לא מכירות את המגדלור" (כן, קשה אולי להאמין, אבל זאת עובדה כואבת, יש כאלה שלא מכירות/ים את ה"מגדלור").
סיפרתי, עניתי על קצת שאלות, גילינו מכרות/ים משותפות/ים, מתחום עיסוקנו וממרקם חיינו (1. בגלל שזה הטבע הישראלי לגלות מיד מכרות/ים משותפות/ים 2. כולנו באותו מעגל פעילות/ים בעניין שאנחנו עוסקות/ים בו). כשהגעתי לדבר על ראמי, בתיה, שהיא גם מנע"ש וגם תושבת האזור, החלה לספר על פרוייקט שראמי היה שותף בהתהוותו:
בתיה גרה קרוב לגדר, ומצלמת את האזור כבר הרבה שנים. לעתים, היא מפנה את מצלמתה גם לכיוון עזה. בשלב מסויים עלה בה רעיון לקיים תערוכה של צילומיה. היא חשבה שאם כבר להציג תערוכה שבוחנת צד אחד של הגדר, אולי כדאי לשלב אותה עם חובבי צילום מצידה השני של הגדר. פירסמה באינטרנט, והגיעו אליה כמה תגובות. גם תגובה של רופאה הולנדית מארגון "רופאים לזכויות אדם" שנכנסה מידי פעם לעזה. נוצר הקשר עם ראמי שעניין כמה צלמים מקומיים. חלקם קיבלו "רגליים קרות" ולא רצו להמשיך את הקשר. אחד נשאר. בתיה "תארח" את צילומיו בתערוכה. הם החליפו ביניהם תמונות ובתיה אומרת שיש תמונות שממש משלימות זו את זו. למשל אותו מקום מצולם על ידה מכיוון ישראל ועל ידו מכיוון עזה. בתיה אומרת שהמחשבה שהם כל כך קרובים וכל כך רחוקים – מתסכלת. הוא מאד רוצה לצאת לתערוכה אבל לא יכול. את התערוכה מקדם בהתנדבות משרד פרסום גדול שנרתם לפרוייקט.
בינתיים הצטרפו למעגל מארק, ויויאן, מלכי ובלה. לצערי, לאחר דבריה של בתיה, החליטו נשות השלום לצאת לדרכן (הארוכה) בחזרה לבתיהן בצפון. הן הגיעו אלינו אחרי שכבר פקדו את מעגל יום השישי ב"חץ השחור". בהחלט הספק מרשים.
נותרנו ה"קבועים" הקל"בים. ויויאן העלתה את נושא המפגש שהתקיים במועצה האזורית משגב שעניינו ניצול ההזדמנות בכינון הממשלה החדשה ליצירת התיישבות יהודית בגליל, בהובלת עמותת ימין ובהשתתפות נציגי התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים. הנושא התפרסם בטור דעה שהעלה העיתונאי והסופר עודה בשאראת בעיתון הארץ. ויויאן ועוד כמה אנשים שלחו תגובה לעיתון. מקווים שתתפרסם בימים הקרובים. יתכן שתצא עצומה לחתימה נגד המהלך וכולן/ם מוזמנות/ים לחתום. התפתח דיון שהתרחב לעניינים נוספים שמבצבצים ומתרבים בהקשר הגזלני ה"ציוני".
היינו הפעם: ארנה, תמר, עדנה, רבקה, סיגל, בתיה, חיה, ויויאן, בלה, מלכי, מארק, עודד, שמוליק.
כתב: עודד

מפגש 250 – 23.12.2022

כשעברנו ליד "לה מדווש", ציינתי שלמרות השמיים הקודרים, יש פעילות של רוכבי אופניים. שמוליק אמר נחרצות שהיום יגיעו הרבה. אז אמר… הגענו שמוליק, משה, חיותה ואנוכי וכך נשארנו כשעה וחצי. חיותה ואני הסתובבנו במרחב בניסיון לאתר כסאות נודדים. בשתיים וחצי לערך הגיעה קבוצת צעירות/ים מהאזור. מדריך ומדריכת נעורים מקיבוץ באזור ואיתם 4 מחניכיהם, כולם בוגרי בית הספר האזורי. אני מציין את עניין הבית ספר כי הם מיד זיהו אותי כ"זה שלימד בתאטרון רחוב בבית הספר" ואת שמוליק כ"זה שמכין צ'יפס"… ( שנינו אכן פעלנו בבית הספר היסודי האזורי, עד פרוץ הקורונה ). התיישבה הקבוצה, התכבדה בקפה ונגסה מעוגות השמרים שהביאו עמם. למרות שהם מתגוררים באזור, הם לא שמעו על ה"מגדלור" ולכן הסברתי עלינו. ניסתי להביא ככל האפשר מידע עובדתי היסטורי מתוך הידע שנצבר אצלנו במהלך השנים ב"מגדלור. להבנתי, ההעלמה התודעתית שעובר הישראלי היהודי, הגודל במערכות החינוך והתקשורת בארץ, בכל הקשור לעם הילידי לפלסתיני, משאירה את ההתייחסות לפלסתינאים לתחום הרגש בלבד. לכן חשוב בעיני לתת דגש לעובדות.
משה אמר שאנחנו מופתעים מחדש בכל פעם שאנשים יושבים אתנו. אנחנו פתוחים להקשיב לכל דעה, הוא אומר ומוסיף שיש בו צד אופטימי שמאמין שאפשר להשפיע.
רותם עוסק בהדרכת נוער. הוא אומר שעזה זה פה, ליד ביתו. המצב הזה, לדעתו, לא יכול להימשך. צריך הסדרה. אבל פתרון לא משרת את המנהיגים משני הצדדים ולכן המצב לא משתפר
מתן, אחד החניכים, אומר שעזה זה לחץ. עזה זה פחד כזה
שני, מדריכה. תיצפתה על עזה בשרותה הצבאי. המשפט הראשון שיוצא מפיה, "אני אוהבת את עזה מאד". לדבריה, זה משהו שהתפתח כתוצאה מהפעילות הצבאית שלה. ביומיום התחברה לשגרה שלהם. חקלאים. באים עם אותם בגדים… אנשים פשוטים. "נפגשת" איתם כל יום ומלווה את חייהם במשך כמעט שנתיים. רואות גם בתי ספר, ילדים. ברור מי האויבים ומתי… החמאס מסכל לרוב פעילות נגד ישראל אבל גם זה בהתאם לאינטרסים שלו… הפעילות שגרתית, אוטומטית, בלי לערב כמעט תחושות. היא מאד רוצה לבקר במקומות שאליהם צפתה. היו קצת הפגנות מול הגדר, אבל בלי ירי מצידנו. החמאס נמצא בכל מקום גם אם הרוב לא תומך בו, הוא מאד מוטמע בתוך האוכלוסיה
מעיין (חניך) עזה זה האויב, כך לימדו אותו כל החיים. לא היה לו חשוב, גם לא עכשיו, לערער או להרהר על הקביעה הזאת…
שמוליק תומך מאד במתן האישורים לעבודה בישראל. הוא עצמו מעורב בהעסקת העזתים בישראל. זה מביא קצת רגיעה בעזה. בעזה אין פרנסה והעבודה קצת מרגיעה את הלחץ. ההקשבה שלנו פה לקולות השונים, היא גם כדי לייצר הקשבה וקשר מול עזה. מנסים ככל יכולתנו לעזור. תפקידי כאדם, אומר שמוליק, להבהיר שהחיים הם לא כותרת בעיתון. במציאות, הקשר האישי בין בני האדם מביא להבנות ויצירת קשרים הרבה יותר משמעותיים
חיותה עסקה השבוע בדוד גרוסמן ובפרס שקיבל. בנאום לרגל זכייתו, הצהיר על עצמו כאיש שלום. לנאום היה הד נרחב בעולם. גרוסמן אומר שצריך לעשות כל מאמץ לשלום. הוא ציטט מתוך ספרה של אתי הילסום ה"שמיים שבתוכי" (חיותה הביאה את הספר איתה). מספרת לצעירים מי היתה אתי הילסום. היא מבקשת להראות דרך משנתה של הילסום, שקשר בין אנשים חשוב ליצירת פיוס והבנה.
ים (חניך), שואל את חיותה אם נראה לה שפתיחת הגדר מול עזה, ריאלית. לדעתו, פתיחת הגדר תגרום להם לבוא ולהרוג אותנו.
רותם אומר שכרגע אין להם מה להפסיד ולכן הכיוון הוא טרור. חשוב לתת עבודה כדי להוריד את המוטיבציה לטרור. לגרום להם להבין שיש עוד אופציות
שמוליק אומר שהעזתים בין הפטיש לסדן, אף אחד לא רוצה אותם. לא ישראל, לא מצרים ואפילו בגדה, לכאורה בין בני עמם, יש אדישות כלפיהם. היכולת לסחור ולתקשר אל מחוץ לעזה, נותנת פרספקטיבה לחיים אחרים. הרבה כסף קטארי מרגיע גם הוא.
ים חוזר ואומר לשמוליק שהוא לא חולק על זה שהם רוצים לחיות ומגיע להם חיים, אבל הם רוצים את זה "על חשבונך"
אני מסכם את השיח בדברים שלמדתי מספרו של הלל כהן (עובדות כן…) "תרפ"ט שנת האפס". לאחר הפרעות ב 1929 העמידו הבריטים לדין את אלה שלדעתם גרמו להתפרצות. 29 מתוכם (26 ערבים ו 3 יהודים) נידונו למוות בתליה. בלי כל תאום ביניהם פנו הערבים לחוד והיהודים לחוד לשלטון הבריטי וביקשו לחון את כולם! הטיעון העיקרי לפניה, שכאמור, לא תואמה, היה שהחיים המשותפים יחזרו לאט לאט לנורמליות שבה התנהלו קודם וההוצאות להורג יעוררו איבה מחודשת. הבריטים התחשבו וחננו לחלופות מאסר 26 מתוך 29 הנידונים. 3 (ערבים) הוצאו להורג. עד 1935 כבר לא נשאר איש מהם בכלא.
זהו להיום. הגשם כבר פה וגם הקור.

עוד משהו… הכסאות מתבלים/ נעלמים בקצב מהיר (גם השולחן), ראמי לא התחתן… ב 2/1/2023, יום שני הבא, נארח מכינה, מוזמנות/ים

היינו: משה, חיותה, שמוליק, עודד, רותם, שני, מתן, מעיין, ים ועוד אחד שהסתובב כל הזמן עם כלבו ולא התיישב איתנו. 

מפגש 249 – 16.12.2022

השנה מסתיימת באמצע דצמבר, בזעם עצום וגובר. המפגש במפעל הגופרית עומד בסימן האש והגופרית מהגזירות הסמוטריצ'יות והבנגביריות.

מרי הניפה את עפיפון המגדלור ושני אורחים ראשונים שואלים מה פשר הכוכב. צחי בא אלינו מנתיבות. גולן הוא תושב מושב שובה. 

שמוליק מוזג קפה ראשון, פותח מעגל ומספר על המקום, על תולדות המפעל הישן, כולל תאור עשיר של קרב הפרשים בימי הכיבוש הבריטי לפני מאה וחמש שנה. משם הוא מדלג לתקופתנו.

גולן וצחי מוסיפים פרטים על המרחב אבל מדגישים שאמונת השלום, השוויון והשותפות בדברי שמואל רחוקה מהשקפתם. בכל זאת הם מבטיחים לשוב ונפרדים בידידות.  מרי, מהרן, מלכי, דינה וחנן משתלבים בשיח בעל אופייותר אינטימי כי עכשיו המשתתפים הם נאמני המגדלור, "בעלי הבית" לפי השפה הפוליטית הרווחת היום…

עודד מגיע מכנס של "כל אזרחיה- כול מואטיניהא" ומעדכן על הדיונים לכינון פדרציה של שווויון כבסיס לשותפות פוליטית חדשה.

רמי נכנס, זוכה לברכת הנוכחים ולספל קפה.  רמי משתף אותנו בתחושותיו לנוכח התמורות בארץ, במרחב הקרוב וגם בקיבוצו.   דברי רמי מציבים כיוון נוסף למעגל: שאלת הזהות, האישית ויתכן גם הקולקטיבית, בעולם הזה, בזמן הזה.

בארבע אחרי הצהריים, רבע שעה לפני כניסת השבת, מקפלים את השולחן המתפרק (אין שלם מלב שבור, כנ"ל שולחן שבור) ומאחלים חג אורים שמח, שיתפוגגו ענני הזעם והחושך, בימינו אנו, בזמן הזה. 

היינו: מרי, שמוליק, מהרן, מלכי, דינה, חנן, עודד, רמי, גולן, צחי, משה.

כתב (לא רישום פרוטוקולי): משה

מפגש 248 – 9.12.2022

לאט לאט, משבוע לשבוע, עוברים יותר מטיילים במפעל הגופרית לקראת השיא שיתרחש בזמן "דרום אדום". חלקם עברו ממש דרך ה"מעגל" וסרבו בנימוס להזמנתנו לקפה וחברה ידידותית לשיח. רק זוג אחד שאל אם נהיה גם בשבוע הבא, היום כבר קצת מאוחר להם בגלל כניסת השבת המתקרבת.
נותרנו לבדנו.
השיח היה על זקנה והחלמה, עד שהגיע ג'אבר.
ג'אבר לא היה מזמן ולכן ערכנו מעגל חיבוקים ("רק הכסאות הריקים לא קמו לחבק אותי" אמר). אחר כך נשאל על מצבו בקורס מדריכי ידיעת הארץ. מההיסוס והאנחה לפני שהשיב, הבנו. בכל זאת אמר כמה דברים. הוא נזכר שכשהתחיל את הקורס, אמר לו שמוליק, "יכשילו אותך". אז אמנם ג'אבר מתקרב למבחנים ועדיין בקורס, אבל מרגיש היטב את הקושי בלהיות ערבי ישראלי פלסתיני שצריך ללמוד ולהסביר את הנראטיב היהודי בלבד תוך התעלמות ושלילה של נראטיב אחר.
החל דיון במעגל. התת-דיבור עסק ב"זכות" שתובעים תושבי הארץ, אלה וגם אלה, על חזקתם במרחב. העל-דיבור הפליג בדיבור על ציונות, על זרמים משניים ועיקריים בדתות, על רגש, על אמת ומיתוס וגם על השאלה האם צריך ג'אבר להתכונן למבחנים כ"יהודי" ואחרי שיעבור ידריך לפי מיטב ידיעותיו, או לדבוק באמת ובידע ה"לא-לימודי" שלו, גם אם זה יביא לאי עמידה במבחנים.
היה מעניין, מלמד ו…מתוק! מתוק בזכות ההחלטה של משפחת לין להוריד את רף הסוכר בביתם. החלטה שזיכתה אותנו בתופיני שוקולד ועוגיות שהביאה מרי.
כאמור, השיח הראוי לסיכום, החל רק כשהגיע ג'אבר ומכיוון שהוא הרגיש שעדיין לא מיצה את רוח ה"מגדלור" בשלמותה, נשאר ג'אבר להרהר בדברים בחניה, ליד האוטו, עם נרגילה ריחנית.
לנו היה קר, השעה היתה ארבע ורבע וכפי שאומר ידידנו ג'ף מתוך המקורות, "לא עליך המלאכה לגמור" (דמיינו את זה במבטא אמריקאי). המשכנו למלאכות אחרות.
היינו הפעם: משה, מלכי, בלה, מרי, חיותה, ג'אבר, עוזי, נחשי, עודד.
כתב: עודד