מפגש 169 – 11.6.2021

ממש כששמוליק מזג ארבע כוסות קפה (נחשי יגיע מאוחר יותר…) הגיעו ארבעת האורחים הראשונים למעגל. איילת, מני, ציונה ויורם. איילת כבר היתה מספר פעמים וציונה, שהיא ויורם באו מהצפון, מאד מסוקרנת למראה התופעה של קבוצת אנשים, לא צעירים (בלשון המעטה…) יושבים על כסאות בית ספר יסודי, סביב ל”שולחן כיתה” ירקרק, בחורשת אורנים נידחת בשמורת בארי…

אני מציג את המעגל וציונה כל הזמן קוטעת אותי בנסיון להבין מה… מה… מי ולמה… ההסבר הכי טוב הוא המעגל עצמו…
שמוליק מסביר את הרציונל שבגללו הוא כאן. מבקש מציונה שכשתחזור לביתה, תספר את המעגל הלאה. הוא מרחיב קצת על רמי (שעדיין לא הגיע…) שכמייסד הרעיון ויליד המקום, מספר הכי טוב את סיפור המרחב. שמוליק אומר שבמלחמה האחרונה נשאר בביתו כי זה הבית…
חיותה מנסה לשכנע את ציונה שאם תקשיב ותתן לדיבור המעגלי לזרום, תבין את הרציונאל. חיותה באה מדי פעם כדי לחזק את המשמעות בחיים.
רוני מכירה את עזה הרבה מעבר לידע הפופולרי הרווח בארץ. הרבה יותר קל לשנוא כשלא רואים פנים, היא אומרת. 50% מאוכלוסיית עזה, מתחת לגיל 18 – לא ראו או מכירים ישראלי שאינו חייל. כשרוני החליטה שחשוב להכיר, היא החלה להסיע חולים (“הדרך להחלמה”). בנסיעה הקשיבה. לפעמים לא נעים היה לשמוע. יש כאלה שהיא שומרת איתם על קשר. יש לה חברה שהיא עזרה לה לצאת ללימודים בארה”ב. מקשרת בין בתי ספר, בין יוצרי אמנות, בין צעירים. היא מגיעה לפה כי היא רוצה להעביר את המסר שזה אפשרי. לשני העמים יש זיקה היסטורית למקום הזה. צריך להשלים בסופו של דבר. במעגל מקשיבים. מספרת על אורי שהיה בשבוע שעבר ושאמירותיו קשות להכלה ביחס לערבים. הוא אמר לה שהוא בא “כי כאן, מקשיבים לו”. הגיע הזמן שנפסיק להגיד שאין עם מי לדבר, אומרת רוני. יש עם מי לדבר! היא מארחת בביתה קבוצות מהארץ והעולם ולאחרונה מגיעות הרבה קבוצות ממכינות ובתי ספר.
איילת נולדה בקרית ביאליק ועד גיל 18 לא ידעה כלום על עזה. הגיעה לשם במהלך השרות הצבאי. אחרי הצבא גרה בימית ושם גם התחתנה. יש לה המון חוויות משותפות עם עזתים. היא מתרשמת מההתמדה של המעגל… זה מרגש לדעת שאנחנו נוכחים כל יום שישי.
ציונה נולדה באזור במושב ליד אופקים. עברה לצפון בילדותה. עזה היתה מקום של קניות וחופש. חופים נהדרים ורחובות עם ריח של דגים… עכשיו עזה היא הפצצות וטילים… כשרוני דיברה ראתה תקווה. רעיון ה”מגדלור” גדול! אבל חסר האפקט הציבורי לדעתה.
יורם נולד וגדל בעמק. לא היה בקשר עם עזה מעולם. מגדיר את עצמו כשמאלני… הרעיון של המעגל נשמע נהדר אבל הרבה דיבורים ו…לאן? האם יש לכם תחושה שמשהו קרה בארץ בזכות הישיבה שלכם כאן? הוא שואל. המצב מחמיר בשני הצדדים. למה צעירים לא באים לכאן? האנשים הקיצוניים, הם שנותנים את הטון בארץ והמעגל הזה, רחוק מליבם. דברים טובים לא קורים… הוא לא רואה אותם (את הדברים הטובים…) ולא חש אותם.
למני יש הרבה קשר עם עזה מהעבר, מעכשיו וכנראה גם בעתיד. כשעבד בימית, גר באזור ת”א. היה יוצא מיפו בחמש בבוקר במונית עם עוד שבעה ערבים, מגיע לעיר לעזה, אוכל פלאפל, לוקח מונית לרפיח ומשם לעבודה כמציל בחוף ימית…
חנן, לימור, נחשי, מהרן ועמיחי מגיעים.
חנן אומר שהפעם האחרונה שבא ל”מעגל”, היתה לפני שלושה שבועות, אחרי ש”פרצה” הפסקת האש. מאז, היו הרבה דרמות. חנן ממשיך לתחזק את התקווה פה ובבלפור במוצ”ש. לדעתו הפעילות בבלפור ובגשרים “שכנעה” ליכודניקים לא לצאת להצביע. החיבור למעגל הוא בכך שפעילות אזרחית יכולה לשנות! בגלל זה הוא פה. אנחנו ממהרים לשכוח את טראומות המלחמה, אבל הזכרון בא והולך…
לימור באה כי יש לה פחות תקווה… במצב הזה, הדומיננטיות מוכתבת על ידי האלימות. הסבב האחרון היה אלים יותר. לימור חיה תחת שני “כובעים”. “כובע” אחד עבודתה במרכז “חוסן” שבו היא תומכת בנפגעי משברים נפשיים ומטפלת בכעסים ובתיסכולים, ו”כובע” שני הן דעותיה האישיות שהיא צריכה, במידה מסויימת, לשמור לעצמה. ללימור יש רעיון ליזום מהלך שדרכו תוכל לחוש עשייה ממש. היא רוצה לבקש שכל המטפלים יעברו סדנא לטיפול בחרדות. לגייס כספים למימון הסדנא ולהביא גם מטפלים מעזה. יש לה פנטזיה שהיא עובדת יד ביד עם מטפלת עזתית… רוצה להביא סרט שנוצר אחרי צוק איתן ולהקרין לפני כל המטפלים.
עמיחי הגיע בגלל נחשי… הוא, עורך דין. בא היום עם מהרן שאיתו הוא נפגש הרבה בבית משפט. כנער עבד הרבה עם עזתים שדודיו, קבלני עפר, העסיקו. יש קולגות למקצוע שהוא יודע שעבורם העזתים הם דמון… יש לו חבר מהמושב שבביתו עבדה עזתית שממש גידלה אותו כאם. גם לו היו חברים עזתים, בימים אחרים, שהיו ממש חלק מחייו. הוא אומר לחבריו שזה אפשרי. מקווה שהמעגלים יגדלו.
מהרן ראה הבוקר את ההסכם הקואליציוני עם רע”מ. ההסכם מיטיב לטווח ארוך עם הערבים. ערביי ישראל ימשיכו “להשקיף” על מה שקורה בעזה. מנסור עבאס אמר לסינואר ש”לא יעשה בעיות” עד שיקימו ממשלה… סינואר ונתניהו הם שני המפסידים מהמלחמה. במלחמה כולם מפסידים. קרא בעיתונות המצרית שא-סיסי מביא ציוד כבד לשיקום עזה וזה יכניס למצרים 500 מילין דולר. ביידן רוצה את עזה מצרית ולא קטארית… אבל מהרן לא אופטימי כי הכסף נמצא אצל הקטארים… מה שיקרה בעזה זה בהתאם להתנהגות של ישראל. העולם כבר לא פנוי לרעש של המזרח התיכון כי הסינים בשער וצריך להערך מולם.
ג’אבר, שבא כידוע לכולנו מ”אל-זרנוק”, אומר ש”כפר לא מוכר” שווה לפח האשפה בפינה של המדינה… הוא בא כי מרגיש שאנחנו חסרים לו… בפעם הראשונה שהשתתף ב”מעגל”, הרגיש שצורת החשיבה פה מתאימה לו. קצת אור בתוך השחור… מוטל עלינו להמשיך ולפעול דרך המגדלור. בעזה המצב גרוע וזה אקט אנושי לדאוג לחברים ושכנים. מי התחיל או מי היה קודם זה לא משנה. בואו ונפעל למען שנינו ביחד.
מתקשרים מעזה, לנייד של לרוני. רמי לוקח את הנייד מרוני ועושה סבב בין כולם וכל אחד אומר כמה מילות ברכה ואהדה.
רמי מספר שאתמול בלילה היה באוהל בחוף הים באשדוד. מצא מקום שקט, אבל הגיעו לשם טרקטורונים… שמע שהם מדברים ערבית ובבת אחת, כל ה”עבודה” שהוא עושה עם עצמו “נעלמה”. התחילו לעלות לו מחשבות על העימותים שהתרחשו בערים המעורבות בזמן המלחמה. למרות שהשפה הערבית כל כך אהובה עליו, הוא “קפא”. אמר לעצמו שזה עצוב שהאמירות, שאם נתמיד בגדרות ובהפרדות לא נצליח להכיל את האיבה, מתגשמות. נפשו עייפה. פה בחורשת האורנים, ליד ביתו, איפה שהטנקים נסעו והמטוסים חלפו, ליד עזה שאינה יוצאת מנפשו, הוא מוצא מפלט מעט. עזה היא ידיעה ברורה שהכל מנותץ. השינוי הפוליטי גורם לזעזוע אצל הרבה אנשים. והעומס הנפשי רק מתגבר. פתאום באים השדים מן העבר ומנצחים אותו. הנפש מותשת. מוצא קצת נחמה בכך שאין כבר אנרגיה גם לאיבה… המלחמה בעזה ניסתה להדליק את האיבה ברחובות, אבל לדעתו זה לא ממש הצליח. האדמה לא ממש בערה ואולי זה יוביל לדרך חדשה. בשביל זה שווה כל שניה שהוא יושב פה. עזה לא הולכת לשום מקום ואנשים לא נעלמים. זו שמחה שמהולה בעצב. מאד בקרוב נראה משהו אחר, הוא אומר.
רדיר אומרת שעזה היא כלא גדול וכל מי מהמנהיגים שרוצה לעשות “שופוני” משתמש בעזה. עזה נוכחת פה (ב”מעגל”…) כי אנחנו פה. אפילו התקשורת מתעלמת. הרג של ילדים במלחמה היא הדבר הנורא ביותר. משתתפת ב”כיכר השלום” (של פורום המשפחות השכולות) בזום, ומישהי אמרה שם שבגלל שהעזתים הגיבו, מגיע להם כל הכבוד. לרדיר זה גרם עוגמת נפש, קיוותה לשיח יותר מכיל. כשראתה את ההערכות של משפחתה בעכו מול האלימות, בעימותים שהיו ברחובות, נחרדה. חברה מלוד אמרה לה שהשכן שלה, עם הנשק שלו הגן על השכונה ועכשיו קשה לה לבקש את המובן מאליו, שזה לאסוף את הנשק הבלתי חוקי…
נחשי בא כפי יכולתו… זה העוגן של הדברים שהוא עושה כדי להרגיש שהוא מתייחס לנעשה סביבו. זוכה להכיר עוד ועוד אנשים ולומד. זה הדבר המעשי שהוא יכול לעשות כדי לממש ולו במעט את פוטנציאל המפגש עם העזתים. יודע כל שישי שזה הדבר הראשון בחשיבות שיעשה. אולי אולי אולי עכשיו אפשר לומר שיש איזה תזוזה לכיוון טוב יותר…
זהו להיום… בשבוע הבא אמורות/ים להתארח אצלנו מורות/ים מבית הספר “גימנסיה הרצליה” בתל אביב…

היינו: חיותה, שמוליק, עודד, רוני, איילת, מני, ציונה, יורם, רמי, ראמי, חנן, לימור, נחשי, מהרן, ג’אבר, עמיחי, רדיר.

כתב: עודד.

מפגש מגדלור 168 – 4.6.2021

גם ה”מעגל” של היום וגם זה של השבוע שעבר, התאפיינו ב”ישיבה על קצה הכסא”… כלומר, מי שלא מסכים/ה עם דברי הדובר/ת, גולש/ת לקצה הכיסא בקוצר רוח כדי להגיב מיד… למזלנו, יש עדיין כבוד לנוהל הדיבור הנהוג במעגל ונותנים/ות לדובר/ת לסיים את דבריו/ה…
פותחים בדיון מסביב לפרק “הגר” בספרה של שלי אשכולי, “גלויות”. שלי הצטרפה היום למעגל. בספרה, שלי מאירה נשים שמלוות את הסיפור התנ”כי. קריאת הפרק על הגר, הבהירה לי אלמנטים בסיפור שלא נתתי את דעתי עליהם. מכיוון שהסיפור התנ”כי מתרחש ממש פה באזור, ארץ גרר, ודן במוצא המיתי של כולנו, העליתי אותו למעגל.
אחר כך התחיל דיון בנושא הסדרת הכפרים הבלתי מוכרים על רקע הקמת ממשלת השינוי.
את אורי מעניין לדעת כמה מערביי ישראל חושבים שזה טוב להיות אזרחים במדינת ישראל תחת שלטון יהודי? והאם זה מעניק להם רמת חיים טובה יותר…
רוני אומרת ששני העמים רואים במרחב הזה מולדת וזכותו של הפלסתיני לראות פה את מולדתו לא נופלת מזכות היהודי.
אני שואל את המשתתפים, אם היתה לכל אחת ואחד מאיתנו הזכות הבלעדית להחליט את מי הם “משתפים” במדינה, את מי היו מצרפים ועל איזה רקע? אורי מגיב מהר ואומר שלא היה משתף ערבים, אבל דרוזים כן.
ג’אבר עובר ל”קצה הכיסא” ומגיב מיד כשאורי מסיים… הוא אומר שמהכרותו עם הדרוזים, אלה שמתגוררים ברמת הגולן, נחרצים להישאר סורים. גם אומר שבן גוריון לא הסכים שהבדואים יהיו בצבא כי אז יצטרך לתת להם תנאי אזרחות שווים…
מכאן אנחנו מתחברים לעניין שלשמו התכנסנו, “מעגל לתודעת עזה”. ג’אבר כבר בשוונג והוא ממשיך ומספר על כפרו אל זרנוק, אבל חוזר ומדגיש שוב ושוב שהוא ממשיך לבוא בגלל המצב הבלתי נסבל בעזה. עזה זה שכנים הוא אומר. אם ישגשגו כל האזור ישגשג. הם איבר מהגוף המרחבי. אם חלק מהגוף חולה, כל הגוף סובל.
נחשי מצא בדרך שלו לבוא לכאן אפשרות להזכיר לעצמו שיש סובלים באזור. במפגשים שלנו למד שלעזה היה עבר מפואר. גם העתיד יכול להיות טוב. הנוכחות פה היא גרגר החול הקטן שהוא יכול לתרום להטיית המאזניים לכיוון הדיבור והפיוס. קורא לכל מי שבצד שלו לבוא ולומר זאת בקול רם. יש לו תקווה זהירה בממשלה החדשה. ההבדל הוא שעכשיו יש ציפיות ומהממשלה הקודמת לא היו.
אורי חושב שלעזה יש תפקיד שלא כולם מקבלים אותו. תפקיד שייעדו לה ארצות ערב האחרות בהחרבת ישראל. לדעתו הם לא מעוניינים בשלום אלא מקבלים כסף ממדינות ערב כדי לזרוק את היהודים מכאן. המדינה הפלסתינית לא בראש מעייניהם. אם מישהו בעזה חושב אחרת, הוא לא יכול להגיד את זה אפילו לילד שלו, כי אז יהרגו אותו. אם מישהו היה חושב אחרת כבר היה מוצא את הדרך לומר את זה. אבל כל עוד משלמים להם הם חייבים לבצע את תפקידם כי לשם כך הם מקבלים את הכסף.
רוני דואגת לשכנים ומגלה חברים חדשים כל יום. יש שותפים ויש עם מי לדבר. יש בעזה שותפים לדעתה שעושים, מדברים ויוזמים למען הדיבור והמפגש. יש שם כאלה שפוחדים לדבר ויש כאלה שמוכנים לדבר. בזמן המלחמה, התקשרו ושאלו לשלומה. לא רצתה להשוות כאב וסבל עם חברים עזתים בזמן המלחמה, אבל גם לא מוכנה להתנצל על זה שהיא מוגנת היטב ואין בצד שלה נפגעים. יש להם אותה זכות כמו לנו עם אותם טיעונים. לשנינו יש זכות על המקום הזה. יש פתרונות. רוני פונה לחמאס שיאפשר הידברות בכל דרך אפשרית.
למארק יש מעט מאד קשר עם עזה. הוא בא לפה כדי להזכיר לעצמו את המצב ומודע לכך שהוא אשם במצבם: השאיפות הלאומיות שלו גרמו לבעיות שלהם. השכנות לא דוחפת אותו לפעולה. לא מרגיש שיש לו הרבה מה לעשות. בודק יום יום עם עצמו את דעותיו. לעסוק בדיון אקדמי זה בריחה מאחריות. פה ב”מעגל” נמצא בין אנשים שמבינים אותו. היום, עוסק בעיקר בנושאים אקלימיים.
בראיין כבר 5 שנים מלמד דיבייט בבתי ספר. מה שמושך אותו לכאן הוא היכולת לכבד את דעתו של השני. לרסן את השיפוטיות ולמשך זמן קצר להאזין ולהשמיע. הוא בא כי הוא מאמין במשהו שהמהות שלו זה לשבת ולהאזין. כשאתה מאזין, אתה נותן ערך לבן אדם בלי קשר לדעתו. הפוליטיקה פחות מעניינת. תורם לפי יכולתו. העזתי היחיד שפגש זה ראמי בטלפון. זה טוב לשמור על התקווה.
סלאמה זוכר מהילדות טיולים בעזה. כולם בים והכיף גדול. בשנים האחרונות הכל התהפך. במקום עבודתו לא יכול להשמיע דעה כי כולם יתנפלו עליו. שמח לשמוע פה דעות שונות כששומרים על הקשבה.
מהרן אופטימי במידה מסויימת. אחרי 73 שנה אנשים הבינו שיש צורך דחוף בדו קיום. נכח פעם בכנס של יש עתיד ושוחח עם לפיד. השינוי עכשיו יוצר תקדים ויוצר מצב חדש תחת דגל ישראל. המנהיגים החליטו שכן, יש צורך להתאחד למרות הקשיים שניסו להערים עליהם. מקווה שהממשלה הזאת תהיה טובה גם לעזה. קשה לו להאמין שיעשו שינויים. יותר מידי ניגודים. אבל כן אולי בהשפעה של רע”מ יהיו הקלות. גם תחת כיבוש, אם יש מצב כלכלי טוב אין התמרדות. שני תסריטים. או מלחמה שוב, או הודנא רבת שנים שהיא אינטרס עולמי. בעיקר מפני שהסינים צריכים שקט פה לצורך האינטרס הכלכלי שלהם וגם המצרים רוצים את האינטרס הכלכלי שבשיקום עזה. אם יהיה פה שלום זה חיוני לאזור.
כשמגיע תורו של שמוליק לדבר הוא מגיב קודם כל לשאלה ששאלתי בתחילת הדיון… כן, הוא מוכן לקבל במסגרת המדינית שלו כל אדם באשר הוא אדם. בהקשר לממשלה החדשה, הוא אומר שגם במדינות אחרות, למרות הניגודים במערכות הפוליטיות השונות, ידעו להגיע להסכמות. מאמין שהנושא הפוליטי יקבל פתרון גם באזורנו. כל הרס של בית כואב לו כאילו הרסו את ביתו. המצב הנוכחי פתיר.
בסוף כשכולם כבר קמו מהכסאות והתחלנו לסדר, נוצר קשר עם עזה ורוני עברה בין כולנו עם הנייד ובירכנו לשלום.
נ.ב
שני אירועים “גדולים” בתכנון (ביוזמת נעמיקה!). אחד- מפגש עם מנהל, מורים, תלמידים והורים מגימנסיה הרצליה בעוד שבועיים – 18/6
השני – מפגש עם אשרף אל עג’רמי ראש הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית ב- 2/7.

היינו היום:
שמוליק, שלי, בראיין, מארק, רוני, עודד, אורי, נחשי, אביתר (נריה-ילד…), ג’אבר, סאלמה, מהרן.
כתב: עודד.

מפגש 167 – 28.5.2021

היום דיברו ב”מגדלור” 25 איש/ה.

בתחילת ה”מעגל” נוכחות/ים, דינה, שמוליק, רוני, נעמיקה,
נחשי, מיר ועודד. המלחמה שעברנו וה”גלישה” שלה לרחובות הערים המעורבות, עדיין נוכחת בשיח.
דינה אומרת שאם האזרחים הערבים בישראל היו מרגישים טוב הם לא היו מחליפים לדגלי פלסטין במקום דגלי ישראל במרפסות. זה מעשה קיצוני לדעתה.
שמוליק אומר שאם רוצים שותפות צריך להרחיב את המנעד הפוליטי חברתי ולא להתמקד רק בציונות, קק”ל ועוד.
דינה חושבת שחשוב לתת לערבים את ההרגשה הטובה שהם שותפים. מזה נובעת ההתנהגות. תומכת בעבודה עם צעירים.
מגיע סלים ואיתו דור. אחריהם ג’אבר ורמי.
סלים מספר קצת על עצמו והתקופה של לימודיו בארץ. מספר על משפחתו שאותה אינו יכול לבקר. אם יבקר, זה סיכון כי אולי לא יוכל לחזור. משפחתו התרחקה מההפצצות. המשפחה התפזרה כדי להקטין את הסיכון… החשמל היה בעייתי. האוכל הספיק לכמה ימים. התחושות היו בעיקר כעס. עכשיו יש איזו שהיא רגיעה. יש קצת תקווה. לא היה מקום בטוח.
רמי מספר שבמלחמה לא היה באזור (עובד בערבה) ואפילו סגר את עצמו מלשמוע. בגלל שהיה מחוץ להתרחשויות יכול היה למצוא בעצמו קול פנימי. עצב עמוק פנימי. הדבר היחיד שעניין אותו בהקשר של המלחמה זה מה קורה לבני האדם. רוצה לחבק את הסובלים. בתחושה הפנימית שלו, אין גבול, כולנו ביחד. קשה לו להגדיר במילים, את התחושות. המעגל נותן לו כוח עכשיו, כשהוא בתוך המועקה.
נעמיקה מביאה שיר של לאה גולדברג. “הכחשה”. מספרת על ידיד שגם נסע לערבה והעדיף לאטום את עצמו, כמו רמי…
מיר אומר שעזה היא מקום מעניין שיש בו אנשים טובים כמונו. מקווה לבקר שם.
נחשי בא כי זה המעט שהוא עושה לשמור על קול בתוכו שמזהה את הסבל בצד השני. הם סובלים ממה שאנחנו עושים.
לדעת שמוליק, הגדר כולאת את שני הצדדים. מצפה ליום שהגדר תיפול ורואה את עצמו שותף לפעילות למען הפלת הגדר.
דינה- עזה היא מקום נשכח מליבות האנשים. אפשר להתעלם ואפשר לעשות. כל אחד אמור לעשות את המעט למען עולם טוב יותר. היא פועלת בתחושה שהיא עושה משהו למען עולם טוב יותר. קוראת לכולנו לעשות ביחד איתה.
רוני עושה כל דבר שהיא יכולה למען תושבי עזה, אלה שבקשר איתה. היא נמצאת בכל מקום שבו אפשר להשמיע את הקול של עזה. אנחנו מאשימים אחד את השני וצריך להפסיק ולתת לכולם לחיות. יש פרטנר לדיבור ואנחנו נותנים לקיצונים לנהל אותנו. היה לה קשה במלחמה. פחדה לצאת מהממ”ד ובאותו זמן חשבה על חבריה בעזה. זה קרע פנימי. אבל היא ממשיכה להיות גשר לעזתים. עוזרת גם להגיע לתקשורת בישראל. אפשר לעשות המון ביחד איתם. זאת אדמה משותפת. הארץ הזאת היתה מיועדת משחר ההיסטוריה לשני העמים, היא מסכמת.
מגיעים אייל ובועז.
ג’אבר מרגיש צורך פנימי לבוא למעגל וזה ממש חלק ממנו. זו תחושת סיפוק חזקה שעושה לו טוב. עזה זה משפחה, שכנים, מרחב עזה זה האזור הטבעי שלו, לא תל אביב. המצב שלהם נורא ולא נסבל. החמאס מצאו תירוץ והשתמשו בנעשה בירושלים כדי להתפרץ.
אייל- מתחבר לשמירה על תקווה ואור. ביום-יום הוא עוסק הרבה בפוליטיקה בתפקידיו השונים (מר”צ, מוא”ז מטה אשר) אבל, הוא אומר, ישתדל לשמור על כללי ה”מעגל”. ההיסטוריה לימדה אותנו שנאה מהי, הוא אומר. הוא לא בוחר בשנאה אלא בתקווה. יזם מפגש בבית ספר בכפר ערבי עם מחנכים כדי לדבר על אירועי האלימות, לא לאבד את היחד ומה ניתן לעשות. בנוסף, נפגש עם רכזי תנועה בחברה הערבית בגבעת חביבה. שיחה עם מנהיגות נשית ערבית. נפגש גם עם ראשי רשויות בגליל. אחד מראשי המועצות הערביות בגליל סיפר לו על ההתמודדות מול מה שרואים הצעירים ברשתות החברתיות הערביות (אל ג’זירה) ואיך מנע בגופו ממש מנערים להתפרע. אייל מאמין בחיים משותפים למרות מה שאנחנו רואים מסביב. לא צריך לקבל את זה. צריך להאבק על פירוק הגדרות. היום, פחות משתמשים במילה “שלום” גם במפגשים בין אדם לחברו. היה בהרבה צמתים במחאה וזה חשוב, אבל כדי להשפיע, תנועות שטח צריכות להתחבר למערכת פוליטית.
מגיע מהרן.
רמי אומר שסמלים לאומים מיועדים להפרדה בין קהילות. עוד משחר ההיסטוריה. מי שבמעלה הנחל קובע את הכללים למי שבמורד. כשהוא מגיע, יש בו הרבה אושר. הפשטות שבה מתרחש ה”מעגל”, כסאות בית ספר, קפה… כשראה את סלים, התרגש. הטבעיות שבה סלים מרגיש יחד איתנו להיות כאן, זה מרגש. זה נותן לרמי תקווה ששינוי יכול לקרות בקרוב. מודה למעגל שמאפשר לקולות קרובים/רחוקים להשמע. הידיעה שיש מקום כזה עושה לו טוב.
דור. מספרת על עצמה. באה כי רצתה לשאול את עצמה שאלות של זהות. לאחרונה מעמיק אצלה הקונפליקט בין הדחף להיות כאן ולהרגיש בבית (למרות שלא נולדה כאן) לבין הפחד מזעזוע של הבסיס שעליו בנויה המדינה. צריך ליצור תזוזה. צריך לבנות תשתיות ליום שאחרי.
סלים איבד חברים במלחמות שהיו. האנשים, הם שהופכים את המקום שבו הם נמצאים לבית. לראשונה חווה את המלחמה מהצד השני: ראה את ההבדל בדרך החשיבה. כדי להרגיש בית, אתה צריך שיהיה ביטחון. פיזי, כלכלי, לאומי ועוד. זה מרתק בשבילו לשמוע איך אנשים פה רואים את הצד השני. במקום שבו הוא נמצא פה בארץ, אנשים שרחוקים מהמקום בו נולד מדברים אחרת מאנשים שקרובים למקום שבו נולד. קרוב כמו אלה שבמעגל.
מגיעה חבורת אופנוענים: רואי, דרור, יורם, יבין, יוגב ורועי. גם עוזי, מלכי, רדיר יעלה וטלילה.
רמי מציג ליושבי ה”מעגל” את ה”מגדלור”.
סלים ממשיך. קשה לו להנות מהלימודים כי אינו יכול לבקר את משפחתו. דואג לחיי האנשים שגרים בשכנות למשפחתו. בתקופת המלחמה עלו הרבה שאלות בראשו. התשובות עזרו לו להבין יותר את עצמו. שמח שהוא פה ב”מגדלור”.
לטלילה יש זכרונות מטיולים בעזה. שמחה לפגוש ולהכיר את סלים. עובדת כקולנוענית ודרמטרפיסטית. עובדת עם ילדים. לפעמים קשה להם להאמין שיש לה חברות ערביות. ילדה אמרה לה שאם אנשים יריבו הרבה על משהו לא חשוב, הוא לא יהיה.
מהרן מתחיל בעובדה היסטורית… חיו פה הרבה עמים. במלחמה האחרונה דאג לחברים שחיים פה באזור. במלחמה, הודיע לאשתו שתתכונן לארח… זאת היתה דאגה אמיתית! לדבריו, ידע לפני כולם שתהיה מלחמה. לפי המסוקים שעברו מעל מקום מגוריו… ובכל זאת, כשהתחילה המלחמה, חש אבוד, חסר הגנה. אין משטרה ואין מי שיגן. היה תוהו ובוהו. המשטרה היתה בכאוס. המלחמה הזאת, נותנת אינדיקציות לעתיד…
עוזי פגש הרבה ערבים כמזרחן. במצרים בירדן, בלבנון ובכנסים שונים. פעם, בהרצאה מול משכילים במצרים שאלו אותו למי דומים הפלסטינים… הוא אמר שיותר מכל העמים באזור הם דומים לנו, ליהודים… לדעתו, עזה יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. שני הצדדים אשמים אבל אנחנו החזקים ולכן אנחנו צריכים ליזום את הפתרון.
מלכי- שמחה לבוא היום. מזדהה עם המשפט המגדלורי שאומר ש”אל המקום בו דולק אור ניתן לנווט תקווה”.
רועי. עזה היא קוץ בתחת של העולם. חצי סיכה שכואבת לכל העולם. מייצגת את השבר שבין העולם הערבי לעולם המערבי. כל הפיגועים בעולם מקושרים לשם. אבל צריך להכיר אחד את השני והוא שמח שהכיר את סלים. ההכרות האישית בין בני אדם, זה הפיתרון לשלום בעולם.
דרור פותח ואומר לנו ש”יש פה חוסר הבנה”. הוא מסביר. כל הבעיות באות משם. הם צריכים להתארגן על עצמם. הם בוחרים באופציה שנוחה להם. הידע שלו על עזה הוא מהתקשורת. בעזה חיים בני אדם. השאלה היא למה הם בוחרים בדרך שבה הם בוחרים…
יורם פותח ב”כל הכבוד למי שמוכן לחיות פה”. יורם עבד ושירת בעזה בלי פחד ובלי נשק. לדעתו החינוך הוא הבעיה. הוא לא יודע מי אחראי שם על חינוך אבל שם הבעיה. אצלנו ואצלם מחנכים באופן שונה. כשיורים, מגיבים, לא משנה מי התחיל. עוברים לשם כספים שלא מגיעים לחינוך. מקווה שיהיה בסדר ושהחינוך שם ישתנה.
יבין- אין לו הרבה ידע. בשבילו עזה היא נושא שמדברים בין חברים. הכל מתחיל ונגמר בחינוך ולא יודע איך אפשר לשנות את זה. לא פגש אף פעם עזתים ולא שמע על עזה במערכת החינוך בארץ.
יוגב- מתחבר לנושא החינוך כאלמנט שיכול ליצר קרבה בין שני הצדדים. המעגלים שמאפשרים הקשבה הם הדרך לפתרון. מדינת ישראל כאן כדי להישאר והם צריכים להשלים עם זה. הוא שואל את סלים אם מעגל כזה יכול להתקיים במקום שבו נולד, ואם כן, האם אפשר לדבר חופשי? סלים עונה שכן, שבשיחות בין חברים אפשר להגיד הכל, אבל לא בראש חוצות… יוגב ממשיך ואומר שאת הדיון צריך לקיים בגובה העיניים. פונה שוב לסלים ואומר לו שהלוואי שהיה יכול לדבר איתו בשפתו.
רואי- שלום בין מנהיגים הוא לא שלום. הוא בא מרצון לרווח פוליטי. עזה זה בני אדם וקשה לראות את גופות הילדים המוצאים מתוך ההריסות. מספר על מחקר שקרא. מדען יפני דיבר במשך חודש רק מילים יפות לצמחים בביתו והם צמחו. אחר כך דיבר אליהם חודש במילים קשות והצמחים קמלו. מביא מדברי “מסכת אבות” שהקנאה היא רגש קשה. הם, הוא אומר, מקנאים בנו על ההצלחה שלנו. התאווה לגנו של האחר, גם היא מוטיבציה לעימות. ברגע שאתה נותן אופק של פרנסה ושגשוג אתה יוצר תקווה. בעד הידברות ממקום ששני הצדדים לא מורידים ידיים אחד לשני.
רדיר קובעת ששלום קורה בין עמים. היא מספרת על המהומות בעכו, עיר הולדתה. שם גרה משפחתה. בבית הוריה התכוננו להתגונן נגד האלימות בכוח, בניגוד לחינוך שקיבלו. עזה היא מקום שקל להבעיר והמנהיגים משתמשים בזה. מאמינה בשיח בגובה העיניים. הבינה שצריך לדבר והתחילה בפעילויות השלום והפיוס. נמאס לה מהגדרות. כואב לה לראות ילדים סובלים ושדות שרופים.
יעלה. עזבה את כיסופים במלחמה. מול כיסופים, במרחק של כמה מאות מטרים, נמצאת העיר חאן יונס. יעלה רואה מביתה את השכנים ולא יכולה להתעלם מחיי היומיום שלהם עם הסבל והטוב. אומרת לאורחים (האופנוענים…) שחשוב לה שהם באו ורוצה להגיד שהשכנות רצויה לנו.
רוני ביקשה לסכם והתייחסה לנושא ה”חינוך” שחזר על עצמו בדברי האורחים. היא מספרת על שיתופי פעולה בין צעירים בין שני הצדדים שלא מתפרסמים ולא מגיעים לידיעת הציבור.

היינו: מיר, נחשי, שמוליק, דינה, רוני, רמי, נעמיקה, דור, סלים, עודד, ג’אבר, בועז, אייל, מלכי, רדיר, עוזי, יעלה, טלילה, מהרן, רואי, דרור, יורם, יוגב, יבין, רועי.
כתב: עודד.

מפגש 166 – 21.5.2021

לפני כמה שעות נכנסה הפסקת האש לתוקף. בכל זאת, הצבא חוסם את הדרך לכיוון מפעל הגופרית. שלא כמו לפני שבוע שהיה ממש בתוך זמן הטירוף, היום יש הודעות של אנשים שרוצים לבוא ל”מגדלור”. אנחנו בוחרים כניסה אחרת ומגיעים למקום בלי מחסומים ושאלות מיותרות. נחשי מסמן נקודות ציון למי שרוצה להגיע.
מתחילים שמוליק, נחשי, חיותה ואני. מגיע חנן. “דאגתי לכם” הוא אומר. אחר כך הוא מספר שלמד אצלו בקורס אינטרנט ופייסבוק, בחור מהכפר דהאמש. זה הכפר שבו נהרגו אב ובתו מטיל שנורה מעזה. חנן נסע לניחום אבלים ב”דהאמש”.
אחר כך מגיע ג’אבר. אחריו בראיין. בראיין גר באשקלון. הטילים והאזעקות הרחיקו אותו לתל אביב. טייל קצת בפארק הירקון וגם לשם הגיעו האזעקות…
רוני לא הגיעה היום, אבל שוחחנו איתה טלפונית. היא עברה את כל ה”סבב” הזה במושב שהופגז ללא הרף. עם קריאות המצוקה של תושבי הרצועה המופגזים, ועם להט הוויכוחים ברשתות החברתיות. הקושי הנפשי גדול והיא צריכה קצת שקט, להיות בשקט בבית.
בשלוש וחצי הגיע גם אורי וחשבתי שכדאי לדון באיזה עניין משותף. ביקשתי שכל אחד/ת י/תגיד על מי הוא/היא הכי כועס/ת בשבוע האחרון.
חנן אמר “על בן גביר”…
בראיין אמר “על מוחמד דף”…
ג’אבר אמר “על התקשורת”…
חיותה חשה חסרת אונים אל מול המצב וייחלה להתערבות חיצונית.
חנן אמר שהיה נסער בגלל המהומות שפרצו ברחובות הערים המעורבות, אבל הגזענות היתה שם כבר מזמן.
אם כבר גזענות, אומר ג’אבר, באחת הערים ראש העיר לא אישר לבנות שכונה חדשה כי 40% מרוכשי הבתים היו ערבים. הדיבור מתחיל להיות קצת כועס…
חנן אומר שבעירו לא הורשה תושב ערבי לבנות בביתו גג כיפה עגול כי זה סמל מוסלמי…
אורי אומר שהוא לא כעס על כלום, אבל הוא גילה תשובה לשאלה שמעסיקה אתו הרבה זמן: במה שונים הערבים הישראלים מערביי עזה למשל, או הגדה? עכשיו, במלחמה, קיבל תשובה, אין הבדל! הם כולם אותו דבר וברגע שהוא שומע ערבית לידו עולה בו מחשבה שרוצים להרוג אותו. ולשאלת ההבדל בין הערבים השונים, אין שוני. במהות כולם אותו דבר. ב”אחד על אחד” כולם בסדר, אבל כשהם בקבוצה, לא.
ג’אבר אומר שתושבי דהאמש גורשו מביתם ויושבו ליד רמלה אבל יורדים להם לחיים ולא נותנים לבנות וכמובן שאין להם ממ”דים.
אורי אומר שבכל העולם יש גזענים. אלה שרוצים לרצוח אותו, דוברים ערבית… בגלל שהוא רוצה לחיות הוא גזען? הוא שואל.
די מהר אנחנו מאבדים את תרבות הדיבור של ה”מעגל”…
ג’אבר לקח פעם נוסעת שביקשה ממנו שלא ישמיע ברדיו דיבור ערבית… פעם לקח טרמפ חייל שכשהבין שהוא ערבי, דרך בשקט את הנשק…
אורי טוען שהאמת שלו פשוטה. שומע ערבית, נדרך וחש מאויים. רואה אדם שחור, נדרך וחושש שזה עני שיגנוב אותו… המפגש הופך להיות “שדה קרב” מילולי ומכיוון שעברנו את שעת הסיום הרשמית של ה”מעגל”, והואיל והדיבור יורד לרמת ההעלבות האישיות, אנחנו מתחילים לארוז ולסגור את ה”מעגל” להיום.
נחשי אומר שהשיחה בין אורי לג’אבר זה המייצג של מה שדכדך אותו בשבועיים האלה של הלחימה הארורה. יש לכולנו התניות וחששות. אבל שנים של נסיון להתגבר על התחושות האלה יורדות לטמיון במלחמות שבהן מלובים הרגשות הראשוניים.
נפרדים בשלום לשלום.
היינו- חיותה, ג’אבר, אורי, נחשי, שמוליק, חנן, בראיין, עודד.
כתב: עודד

מפגש 165 – 14.5.2021

בימים “רגילים” בין הדחקה לשכחה, אנחנו יושבים ב”מגדלור”, פוגשים את עצמנו ופוגשים מטיילים מזדמנים, מדברים על ואת “תודעת עזה”, מנסים לחלץ מתוך התודעות של המשתתפים במעגלים את הזכרון, הרגש והגילוי של המרחב הזה. ההקשבה לאנשים שלפתע, מבלי שתיכננו ותוך שהם מתכבדים בכוס קפה, צריכים להתייחס ולומר מה “עזה” בשבילם, לעתים מפתיעה, לעתים צפוייה ותמיד יוצרת תצריף אנושי שמרכיב את התמונה הגדולה של מרחב חיינו.
היום, לראשונה מזה זמן רב לא ניתן לנו להגיע למפעל הגופרית באופן פיזי. הצבא פרס חסימות בדרכי האזור ומנע כניסה ל”מגדלור” (ניסינו…).
אבל את התודעה אי אפשר לחסום. לזמן קצר, תודעת קיומו של מרחב עזה מתפוצצת ברעש גדול בפני העולם. לזמן קצר בלבד. אחר כך עזה תישכח שוב בפינה אפלה בתודעה.
בזמן הקצר הזה, ההדחקה והשכחה מתפוצצות בפנינו בדם ואש, הרס ושכול, זעם ונקמה. בני אדם, שקיבלו חיים לחיותם בזמן הזה, מאבדים אותם. הפושעים מרפדים את עצמם בזכויות שכביכול הוענקו להם על ידי האל וההיסטוריה.
בימים כתיקונם אני מוסיף את רשימת משתתפי המעגל. היום אני רוצה לציין את שמות קורבנות השווא של מלחמת עזה. רשימה חלקית מאד, מתוך העיתונות הישראלית:
עידו, עומר, אמירה, עבד, ברא, נביל, עסמת, ראיד, זכריה, מוסא, באשיר, מוסטפה, סאבר, מוחמד, מוחמד,אברהים, יוסף, רהף, יאזן, חוסיין, אחמד, סלים, סהומיה, לאה, חליל, נדין, נלה.
כתב: עודד

ורוני פירסמה את הפוסט הבא:

הרהורים בצל המלחמה 13.5.21

כן, אני מפחדת ,כן , אני כועסת. כן, יש לי מסר של פיוס ונגד אלימות.

היום כשהאש בוערת, היום כשהאיבה גועשת, היום כשהטילים נורים והתותחים רועמים, אני כואבת, בוכה ומתוסכלת אל מול ההרס, הפצועים והחיים שאובדים.

אנחנו חברים יקרים מאמינים באותו הדבר, ראינו את מה שמסרבים הרוב לראות ולהבין: שלא יתכן להחזיק ציבור כשאנחנו האדונים, לא יתכן לסגור עם תחת כיבוש וסגר, ללא כבוד, ללא פרנסה, ללא מעוף, להחזיק אנשים שיחיו לצידנו, לא בזכות כי אם בחסד ולצפות שלא יבוא יום שהשד יצא מהבקבוק – יעלה ויפרוץ ולא ידע לעצור.

האש הוצתה ואין לדעת לאיזה גובה יגיעו הלהבות, ומה ומי ייאכלו בדרך. ואנחנו רוצים שיבינו, רוצים לזעוק את זעקתנו כי אנחנו כל כך מאמינים בצדקתנו, בכל כיכר, בכל צומת, מול כל בית נבחרים, בכל מרחב בעיקר מול חברינו וחברותנו בעזה, שידעו המה שאנחנו כאן בשבילם רוצים לזעוק את זעקתם וחס וחלילה וחלילה וחס יורה הטיל, הרקטה או המזל”ט ניפגע פחות או יותר ומה יהיה הלאה???

בשמנו ולמעננו יעלו המטוסים והתותחים ירעמו, יגבר ההרס, אנשים, נשים יהיו חסרי בית, יפצעו וימותו כדי “להגן” עלינו. הלשם כך נצא לרחובות? הלשם כך נשב אל מול חברינו וחברותנו בעזה? האם כך נעזור להם? האם כך נועיל להם?

מפגש 164 – 7.5.2021

כבר שלוש אחה”צ. מנסה לנסח בראש מה אכתוב ב”סיכום מעגל” שישבו בו “תודעתיים” קבועים בלבד. אולי אספר שכמאה מטר מאיתנו היה עדיין בול עץ שממנו עלה עשן דקיק (שמוליק כיבה עם ליטר מים בודד…), אולי על סיבוב איסוף כסאות שעשיתי כדי לאתר כסאות שנלקחו לשימושים אחרים ולא הוחזרו (בינתיים השעה כבר 15:20), אולי…
קבוצת מטיילים יורדת ממכוניות ונכנסת למבנה מפעל הגופרית (אנחנו יושבים כבר ב”מעון הקיץ”, מחוץ למבנה…). נחשי צועק לעברם “בואו לקפה” ובידו מסמן הזמנה. הם בוהים בנו וגולשים לסיור בפנים. כשהם יוצאים הם מתקרבים בהיסוס, אבל הנחרצות ההזמנתית שלנו מכריעה. הם מתיישבים איתנו. בו בזמן, מגיע גם רמי. איזה יופי! יש “מעגל”!
אני פותח ומספר עלינו, על ה”מגדלור”, על “תודעת עזה” ועל הסיבות שבגללן אני כאן כבר מעל 3 שנים בכל יום שישי.
נחשי, שעמד בדיבורו והגיש להם קפה, מספר על חברים בעזה, על איך הדחיק במשך זמן ארוך ובאה התפכחות. איך צירוף של גורמים “העירו” אותו לפעולה והוא מנסה ל”תקן” בעזרת המפגשים ב”מגדלור”. על הדרך פוגש ושומע אנשים מעניינים.
מהרן, מספר שעד גיל 14 היה כל שבוע בעזה. דודו עבד בממשל. היה שוב לפני 5 שנים. ראה הרבה הרס מהפצצות. מבנה המושל נשאר עומד… אין חשמל סדיר. ראה איך מתפעלים גנרטורים ואמצעים אחרים להספקת חשמל. אתמול היה בחברון. עם המשפחה. בערב כשכולם יוצאים אחרי ה”איפתר”, חברון נראית תוססת ושבעה. צריך לפתור את עניין עזה לפני שזה יתפוצץ בפנינו. לדבריו, הממשלה הבאה בישראל תהיה גרועה מהנוכחית!
מלכי אומרת שמהרגע שהגיעה פעם ראשונה למעגל, נשבתה! אי של שפיות. אנשים יוצאים מפה אחרת מאיך שנכנסו. יש שיחות עם עזתים וזה נותן להם כוח.
עוזי מקצר, יש עדיין הרבה דוברות/ים והשעון שוען ארבע… “עזה היא עצב עמוק והחמצה נוראית”. שני הצדדים אחראים לה אבל אנחנו החזקים ואנחנו צריכים לעשות את הפעולות המתקנות.
רמי. מספר על משפחתו וההיסטוריה שלה שהיא סיפור המרחב. עזה היא בית בשבילו. נולד וגדל באזור הזה והמרחב הוא בעצם סיפור חייו. בשנים האחרונות מגלה שהסיפור שונה ממה שסיפרו לו וממה שסיפר לעצמו. לכן מקשיב לקולות אחרים. עזה היא אהבה. אהבה לקולות, לרוחות, לעזה ההיסטורית שהיתה מפוארת. מרחב של מפגש דרכים. כשנפגש עם אנשים ומספר את הסיפור שוב ושוב זה מחזק אצלו תחושה שאנחנו בתקלה שאפשר וצריך לתקן. לשנות תודעה. עזה שלו ושל העזתים זה מרחב משותף. זה יעבור, הוא אומר, יצמח כמו ההתחדשות אחרי השריפות.
שושי מהצפון. עזה בשבילה זה מה שהיא שומעת בתקשורת. חשה אמפטיה לנו לתושבים הקרובים לגדר. כאמא, לא רוצה שבנה יגיע לשרת מול עזה. רוצה לחזק אותנו. אצלה בצפון זה מול סוריה ולבנון. אולי ממשלה חדשה תביא תקווה.
בשביל יפעת זה מסע להכרת האזור. להכיר את אלה שחווים “צבע אדום”… עזה היא מקום מפחיד בשבילה, מייצר רע. רוצה להאמין שיש מעגלים כאלה גם בצד שני אבל לא מאמינה. הפגינה הרבה השנה, “דגלים שחורים”, “בלפור”. סימן שאלה גדול אם פה, יכול לקרות משהו…
דינה מאז שעלתה לארץ השפיעו עליה כל העימותים. לא מצליחה להבין את העויינות. מנסה להבין למה בני אדם רוצים לפגוע ולעשות רע. חושבת עלינו ולא עליהם. ראתה במלחמת לבנון השניה מה קרה לבת שלה. אחרי הביקור אצלנו, תשתדל להפיץ טוב.
צלילה זוכרת את עזה עוד מכיתה י’, כשבאה לקטוף עגבניות בקיבוץ “חולית” שאז שכן ב”פתחת רפיח”. באינתיפדה הראשונה בן הזוג שלה היה בעזה והיא דאגה. עם הילדים נסעו לבקר בעזה כי בן זוגה היה קצין באוגדה. לאחרונה הבן שירת בחטיבה הדרומית. היא ביחסי שנאה אהבה עם עזה אבל הקיצוניות שלהם מכריעה לרעה.
עופר אומר שהפתענו אותם בגדול… לא תיכננו קפה באמצע הטיול ופתאום משום מקום מזמינים אותם לשבת להתארח וללגום… זה כבר היום השני שהם מטיילים פה. היה יכול להיות יותר טוב אם בצד השני היו מגלים פתיחות כמו בצד שלנו… זה יכול להיות גן עדן כלכלי ותיירותי. אין שם תקווה. המכשולים האמיתיים הם בתודעה. מרגיש שזכינו למעגל יוצא דופן, הוא חוזר אלינו…
ניצן היה הרבה שנים במערכת הבטחון. תקווה זה חשוב. עזה מספרת סיפור מורכב. חיכוך דתי, לאומי, מאד מאתגר. דיברו על סינוואר שלדעתו אפשר לעשות איתו עסק. עזה היא אתגר ביטחוני הסברתי. אפשר לבנות מנגנון שיוציא את עזה מהבור העמוק שהיא נמצאת בו. אנחנו לא יכולים לעזור הרבה זה בעיקר תלוי בהתנהגות שלהם. רצון טוב והעברת סחורות זה לא מספיק, צריך מנהיגות בשני הצדדים שתוביל. צריך מי שיקח את זה על עצמו, זה מתכון לאריכות חיים כי זה יקח הרבה זמן…
בשביל עקיבא עזה היא מקום שגורם צער. זוכר אותה כמילואימניק למרות שמנסה לברוח מהזכרונות. מקווה שמעגלים כמו שלנו יעזרו לשפר את התודעה כלפי עזה.
רביב אומר שהוא פרגמטי בראיית עולמו. הצד שלנו עושה הרבה מאד כפי ששום מדינה לא היתה עושה. מחכה ליום שבו תקום שם הנהגה שתעביר אותם לתיעוש, לפרוייקטים של כלכלה, התשתית צריכה להיות דמוקרטיה ותעשייה. כך זה עובד בעולם. אם הם לא יעברו את התהליך התעשייתי לא ישתנה שם המצב. מוכן לשלוח להם עזרה בייעוץ. אם לא יהפכו להיות כאלה, לא ישתנה כלום והכל ימשיך ככה עד קץ הדורות. מדבר על מודל אנגולה שבו היה מעורב ולמד ששם התיעוש והיזמות הבין לאומית הרימו את המדינה.
שמוליק אופטימי בגלל שההיסטוריה מראה שקונפליקטים נפתרים ודברים שנראו בלתי פתירים, נפתרו. יש הידברות עקיפה עם הצד השני. הגדר חוצה שני צדדים שסובלים. מכיר עזתים שעבדו איתו והם נשארו בידידות.
ג’אבר מספר על עצמו ועל הישוב הבלתי מוכר שבו הוא חי. החיים אצלו “בזבל” אבל מקפיד לבוא למעגל כי התחבר לאנשים ולחמלה. מרגיש שהעזתים במצב גרוע יותר ממנו. מדינת ישראל פגעה להם בתשתיות הכי חשובות והשלטון הישראלי לא רוצה שנדע. השלטון בשני הצדדים לא מתעניין באזרחים. העם בכל צד לא יודע על העם בצד השני. מרגיש שב”מגדלור” חושבים על כולם. אנחנו צריכים להיות ביחד עם אותו אינטרס.
ניצן טוען מהכרות ממקור ראשון בשיחות שבהן נכח, שהעזתים לא רצו לבנות תחנות חשמל, הם לא רצו אחריות. הם לא רוצים לקחת אחריות ולכן יש כאוס.
רמי אומר לו שהנחרצות שלו קשה לו. דבריו הם פרק מתוך רצף. אנחנו מנסים להיות פחות יודעים ופחות צודקים. המורכבות מגיעה למקומות שאנחנו לא מכירים וצריכים לבדוק אותה וללמוד כל הזמן. קו שצויר בשנת 1949 הוא קו חדש בהיסטוריה. אנחנו צריכים לבחון את הפרספקטיבה שעליה גדלנו מחדש. צריך להסתכל אחרת ובאופן פחות נחרץ וצודק.
עוד היינו דנים שעות, אבל הגיעה שעת ערבית והשעה ארבע חלפה מזמן. אנחנו כמובן מזמינים את כל ריבואות קוראינו וזוכרי מעשינו להקדים ולבוא בין אחת לארבע אחה”צ בכל יום שישי.
כתבו והלחינו: שמוליק, נחשי, עודד, מהרן, רמי, ג’אבר, מלכי, עוזי, שושי, יפעת, דינה, צלילה, עופר, ניצן, עקיבא ורביב.
הביא לדפוס: עודד.

מפגש 163 – 30.4.2021

בסוף שבוע שעבר ובתחילת השבוע הנוכחי, עברנו עוד “סבב”. בלילה האחרוו אירע אסון המירון. שני האירועים אלה, נידונו במעגל בשעה הראשונה שבה נכחו רק ווטראנים של ה”מגדלור” (שמוליק, נחשי, רמי, חיותה, בלה, מלכי ועודד). היתה שיחה על “אחריות”, “סמכויות”, “נהלים”, “זכאים ואשמים” ועוד, כיאה לשיחת אנשים צודקים…
קצת אחרי השעה 14:00 החל מהפך… תחילה הגיע חנן, אחריו נוגה ושאול, אחריהם איילת, מהרן ועוזי ולקינוח, “צדנו” חמישה מטיילים שבדרך לחתונה עצרו ב”מגדלור”…
כאן עטה רמי את ארשת המנחה והחל “מעגל” כהלכתו.
השבוע, עזה בשביל רמי היא “שאלות”. אמא שלו אומרת שהוא כנראה חלק מתכנון ה”סבבים”, כי כשיש אירוע הוא לא בבארי… ואילו רמי שואל, מי בעזה אוהב אותו כל כך ודואג להפגיז כשהוא איננו… השקט, לדבריו, חמקמק ומפתיע.
שאול אומר שבשנים האחרונות מרגיש שיכול לקרוא לעצמו ערבי ישראלי. הוא אמנם בוגר המסלול הישראלי הקלאסי, אבל משהו, בתקופה האחרונה, מרגיש לו שמתקיים בו המיזוג הזה והוא מרגיש שזה יחודי בשבילו. שאול מציע שנתחיל מהודנא, מעין הסכם הפוגה זמני, לפחות לזמן מה. עזה היא הזדמנות שלא מומשה. “שלום” זה קצת גדול עלינו, אז נתחיל בהודנא.
נוגה מספרת על הפרוייקט המשותף עם ליאורה והחברות/ים מעזה. נוגה אוהבת להיות כאן, ב”מגדלור” זה מעורר השראה. גם אם ב”מעגל” לא מוצעים פתרונות מיידיים…
רמי אומר שהמקום מושך אמנים שרוצים להביע. בסרט יש אמירה אופטימית. ישב עם קבוצת הצעירים בשדרות וראה איתם הקרנה ראשונה. היתה התרגשות רבה.
נוגה מוסיפה מידע על הפרוייקט של ליאורה ואדיר בשיתוף עם יוצרים עזתים. יש הרבה סיפורים סביב היצירה הזאת שחלקם חסויים עדיין…
בלה. השבוע מבולבלת. היתה באילת כשהאזור בער. מחמיצים הזדמנויות כשיש שקט. אתמול צפתה בשידור המפגש של נע”ש בנחל עוז והתרגשה. דיברו על הסבל של התושבים. נוצר אצלנו תסביך אזעקות. בשעשועון הידע בטלביזיה, “המרדף”, שאלו ממתי קיימת רצועת עזה… אף אחד לא רצה “לקחת” את הרצועה (במציאות, לא בטלביזיה…). בלה תוהה, האם נע”ש יכולות להשפיע? יש קבוצה מקבילה בעזה? איך נעשה שלום?
איילת. המפגש שלה עם עזה ב 1978-9 כשהייתה מדריכה בבית ספר שדה בימית. היא וחברה היו נוסעות לגבעת עלי מונטאר ומחכות לקבוצה שתבוא. היו מאד שלוות עם העניין. זוכרת את רובע הכדרים מתחת לפני האדמה. רצפת פסיפס, ועוד אתרים. היא מספרת את זה כי אפשר, לדעתה, לחדש את היחסים בינינו. זוכרת טיולים של בארי לעזה שאירגנה ויויאן. היו יחסים מצויינים ובבארי אפילו חשבו לעזור ולתמוך במחנה פליטים. כשהיתה בצבא, לא ידעה שיום יבוא והיא תגור בבארי… פתאום שמה לב שהתרגלה לחיים פה באזור בצל המתיחות המתמדת. אבל ההתרגלות הזאת לא נכונה. הזכרונות מההדרכה, מהבטחון ביחסים עם העזתים, הם אלה שצריכים להוביל.
מלכי. באה ל”אי של שפיות” כך היא רואה את ה”מעגל”. מתחברת לדברים שנאמרו לפניה. לפני זמן מה, שמעה את נאום הבכורה בכנסת של איבתיסם מרעאנה ומאד התרגשה. מרעאנה סיפרה סיפור ילדים. על ילדות שצוחקות מיפי העולם אבל המלך חושב שהן צוחקות עליו ואוסר על צחוק בממלכה כולה. כולם נשמעו מלבד הילדות…
עזה בשביל חנן, זה אנחנו… הוא דאג לנו בזמן ה”סבב” האחרןן… בעקבות האירוע במירון, מישהו כתב איך הערבים בסביבה התגייסו לעזור, איך תל אביבים תורמים דם, ואיך בעל מכולת מחלק מזון בחינם למשפחות. חנן אומר שזה מוזר שמי שהעלה את הידיעה, מציין אותה כאילו התגובה האנושית הזאת, יוצאת דופן…
שמוליק. רואה בעצמו אחראי לכך שאפשר יהיה להתכנס פה כל יום שישי! ההכרות עם העזתים הביאה אותו לתחושה לא נוחה לגבי מה שקורה שם ובא ל”כבס” את מצפונו ב”מעגל”. המפגש במעגל עוזר לו להבין מי האנשים שאיתם הוא חי. זה משמעותי כי האנשים מאמינים שאפשר להגיע להסדר. ידידתנו הגדולה ביותר באירופה היא גרמניה… אם זה אפשרי, אז גם עם הפלסתינים זה אפשרי.
חיותה, מבחינתה לא מסוקרנת יותר מדי לחקור ולבדוק מאיפה “צומחות הרגליים” של הסכסוך. באה בגלל החוויה האנושית. גם ב”סבב” האחרון לא ראתה בעזתים אויבים. יודעת שהמאבק שלהם צודק ונכון.
נחשי. רוב הדברים כבר נאמרו לפניו… יש לו חברים שהוא והם רוצים להיפגש ולבלות ביחד כמו בימים הטובים.
מהרן. נתקל בגזענות בכל מקום שבו היה. גם באירופה וגם בארץ. התיוג של ערבי או יהודי לא מובן לו… כשיש מצוקה, לא עניין הגזע עומד לדיון אלא המצוקה… ההישרדות. לפני שבוע, ב”מעגל” דיבר על אפשרות ל”סבב” בקרוב, ועוד באותו לילה זה הגשים את עצמו… מהרן מספר שדודו היה בכיר בממשל הצבאי וכילדים, הרבו להסתובב בעזה.
מגיעים אנשים… רמי מספר עלינו, על העפיפון המעטר את המעגל ועל חנן שבנה אותו בהשראת העפיפונים שהגיעו מהרצועה ואיור של ילדה מעזה שהופיע על “כוכב של תקווה”. עושים סיבוב היכרות מהיר…
עוזי מגדיר את עצמו “חקלאי בן חקלאי”. אבל בשלב מסויים בחייו, גם למד מזרחנות וסייר הרבה במצרים, בירדן ובנסיבות אחרות, גם בלבנון. במפגש עם אינטלקטואלים מצריים ששאלו אותו איך הפלסתינים? הוא ענה שהם לא דומים לשום לאום ערבי אחר… הם דומים בעיקר לנו, לישראלים. הוא עצמו, כך הוא אומר “ציוני גאה וציוני עצוב”. מהרן עוד נותן סקירה היסטורית על הסעודים האנגלים וארץ ישראל לפני שאנחנו מתפנים להקשיב לחבורה שהגיעה אלינו (לאחר שהם, כמובן, הקשיבו לנו…)
פאני. אומרת שהם באו לאזור בגלל חתונה. באו מרחוק, לקחו צימר והחליטו לטייל. אנחנו כל כך קרובים לעזה, אומרת פאני, אם רק היו משתחררים מהצבת שלופתת אותם אפשר היה לעשות גן עדן, רק שהמנהיגים שלהם ושלנו צריכים להבין את זה. פאני היתה במצרים מיד אחרי חתימת הסכם השלום, “היינו כחולמים”, היא אומרת. זה סוף סוף היה אפשרי ומקווה שזה יקרה מול עזה.
אופירה. בתה היא זו שמתחתנת. הבת אירגנה את החתונה דווקא פה באזור, ולכן הם פה… כמה דקות לפני שפגשו בנו, אופירה אמרה שהיא רוצה לשתות קפה, כמה דקות אחרי זה התרחש הנס והם הגיעו אלינו… המנהיגים רוצים מלחמות, היא אומרת, כי זה משרת אותם. העם רוצה חיים נורמליים. אחיה שירת בעזה וסיפר סיפורי זוועה על מה שעשה אריק שרון. גם היא שירתה בעזה ויש לה זכרונות טובים. היא נרגשת ממהות ה”מעגל”. יש אנשים שעושים הלכה למעשה את ה”שלום”. אופירה מכירה את דעותיה של פאני ויודעת כמה זה קשה לה לדבר כפי שדיברה, אבל בסופו של דבר, היא אוהבת אדם.
לאה גם באה בזכות החתונה. זה עצוב המתח הזה התמידי מול עזה. היתה אפילו התלבטות של חלק מהקבוצה אם להגיע לאזור.
ירון. פנסיונר של משרד הביטחון. עבד הרבה שנים ברפא”ל ותרם לביטחון התושבים במרחב. זוכר מגיל הנעורים שעבדו בקטיף ביד מרדכי והיה שקט ושלום. אז, הוא נזכר, היה “בוער” מול סוריה, היום הכל התהפך. הוא ואופירה, שייכים לקבוצה של מיטיבי לכת שלא מטיילים באזור הזה בגלל הביטחון. הם גרים בצפון ושומעים על החיים באזור בתקשורת. עצם הטיול שלהם היום, פה אל מול עזה, מראה על אפשרות של נורמליות גם כשהתקשורת מפמפמת אחרת. חלק מההנאות שלהם בטיולים, זה להיתקל ב”הפתעות”. אבל “הפתעה” כמונו, הם עוד לא פגשו… “תמשיכו” הוא מסיים.
זהר. כשהבן שלו ושל פאני למד בספיר, להם כתושבי הצפון, זה נראה מפחיד. אבל הבן שלהם, שגר בשדרות, כלל לא התרגש… לדעתו, השנאה נוצרת בתהליך לאורך זמן וזה מפרנס אנשים… השאלה, אם יש דרך לקטוע את השנאה לפני שהיא מחלחלת כלפי מטה… אחרת זה ימשך לעד. היו תקופות טובות. מה היה רע?
רמי מסכם את המפגש של היום בסיפור על משפחתו, אביו אימו והסבים משני הצדדים שדרך חייהם במרחב הארצי הזה, מסמלת את היחסים בין בני האדם שחיו כאן.
היינו הפעם: נחשי, מהרן, חיותה, שמוליק, חנן, מלכי, בלה, עודד, נוגה, שאול, רמי, איילת, מהרן, עוזי, פאני, אופירה, לאה, ירון, זוהר.
כתב: עודד.

מפגש 162 – 23.4.2021

ה”מעגל” הממתין לאורחיו התעורר לחיים כשארבע חיילים על ציודם ונשקיהם נענו להזמנה ובאו לקפה וקשב.
בכסאות כבר ישבנו רוני, מהרן, הגר, ג’אבר, עודד ושמוליק שקימקם קומקום קפה.
פתחתי והסברתי על ה”מגדלור”, עלינו ועלי…
אחרי דיברה הגר ואמרה שכשהגיעה לאזור היה טוב. עכשיו, כשהמצב מול עזה כפי שהוא, פחות טוב. היחס לעזה אמביוולנטי, סוג של כעס, פחד ורחמים.
מהרן סוקר באזני החיילים את חלוקת הכוח בין הקבוצות השונות בעזה: האוכלוסיה סובלת ואי אפשר לנתק את מה שקורה שם מאחריות ישראל. הבעיות הכלכליות משפיעות על החשיבה. ב”מעגל”, הוא אומר, אנחנו מעלים גם את ההקשרים הכלכליים המורכבים בינינו לבינם. אחר כך מהרן מספר שבאחד ה”סבבים”, נחת קסאם ליד ביתו ואז הבין שלמטרות אין לאום… צריך להגיע להסדר הוא קובע – קודם עם עזה, לפני הגדה, כי זה יתפוצץ לנו בפנים. צריכים להתאגד כמה אלמנטים כדי שיקרה משהו טוב.
רוני אומרת שהאחד קשור בשני. כל עוד לא יהיה טוב אצלם לא יהיה טוב גם אצלנו. היא עוזרת בכל היבט אנושי לעזתים וככה נוצרות היכרויות שמביאות עוד פניות אליה לעזרה בדברים שעבורנו הם פשוטים וטריוויאלים אבל אצלם זה המון בירוקרטיה משני צידי הגדר. אנחנו מנסים לעודד ולתת להם תקווה, אך בו בזמן, גם לנו, היא מסיימת.
השיחה מגיעה אל החיילים שעד כה הקשיבו ולגמו קפה. הם לא מרבים במילים…
עבור עידו, עזה תמיד היתה ארץ אחרת, רחוקה ולא בתודעה.
גם עבור גיל עזה רחוקה מכל בחינה שהיא.
עכשיו נהוראי: הוא מעצמונה במקור, ישוב שהיה בגוש קטיף ופונה ב”גירוש” (המושג שבו השתמש). הוא זוכר הרבה קסאמים בילדות. אבא רבש”ץ, זוכר את הגירוש. לא מתעסק ברגשות כלפי עזה. ג’אבר מבקש ממנו שינסה להביא זיכרון אחד חיובי… נהוראי שולף את זכרון הים שאליו נסעו בטרמפים כילדים. אחר כך נזכר שיום אחד, לקראת העזיבה, היחסים עם הערבים שעבדו אצלם, התהפכו ואסור היה לתקשר איתם יותר.
יניב אומר שנעשו הרבה טעויות בעזה. הוא לא מפרט איזה טעויות נעשו.
שמוליק מאמין ששתי האוכלוסיות במרחב יוכלו לחיות ביחד. אם היהודים והגרמנים יכלו לנרמל את חייהם, גם אנחנו והפלסטינאים יכולים.
את דבריו של ג’אבר לא כל כך שמעתי בגלל שיחת טלפון ש”שלפה” אותי מה”מעגל”.
בדיוק כששבתי לעניינים, החליטו החיילים לעזוב…
לאחר עוד סבב קפה, ג’אבר מבקש לספר משהו. “אני לא יודע אם מה שאספר קשור או לא קשור לעניין שלשמו התכנסנו”, הוא אומר ומוסיף, “לדעתי יש קשר, אבל שכל אחד יחליט בעצמו… בשנת 1979 בן דודי סולימן התאהב בנחמה. כמה חודשים אחר כך, בכסף שאספה משפחתו, נסע סולימן לגרמניה ללמוד רפואה. לאחר חצי שנה הודיע למשפחתו שאם נחמה לא באה להיות איתו בגרמניה, הוא מפסיק את לימודיו וחוזר לארץ. נחמה לא באה לגרמניה וסולימן חזר לארץ ולא למד רפואה. חי עם נחמה בבאר שבע. המשפחות לא ראו את הזיווג בעין יפה, אבל בעוד במשפחתו של סולימן הפנו לזוג “כתף קרה”, משפחתה של נחמה הגיבה באלימות של ממש ולא פעם הגיעו בני הזוג מוכים וזבי דם למצוא מחסה בכפר לאחר שאחיה של נחמה היכו אותם. פעמיים ניסו להביא ילד וזה נגמר בהפלות. במשפחות ניסו לחשוב לאיזה עם ישתייך הילד… ג’אבר אומר שניסה לשכנע את סולימן שינסה להביא ילד בדרך אחרת (לא פירט), סולימן דחה אותו ואמר “שנחמה יותר חשובה לו אפילו מילדים…” לפני כ-15 שנה הסכימה לבסוף משפחתה של נחמה “לקבל” את סולימן כבעלה של נחמה. עכשיו, אומר ג’אבר הגעתי ל”מגדלור” מלוויה. קברנו את נחמה שנפטרה ממחלה קשה. “חרב עלי עולמי” אמר לו סולימאן לפני שנפרדו בתום הלוויה.
היינו: שמוליק, רוני, ג’אבר, עודד, הגר, מהרן, עידו, גיל, נהוראי, יניב.
כתב: עודד

מפגש 161 – 16.4.2021

חם. הנוף בשמורה מתייבש, מה שאומר- פחות מטיילים. בטח מיצו כבר אתמול, בשבתון החג… בפועל, ה”מגדלור” מארח היום רק חברות וחברים מהמעגל הקרוב של ה”קבועות/ים”.
רמי צריך לעזוב מוקדם והוא משאיר אותנו להרהר בחוויות החג שלו… רמי מגדיר את עצמו פוסט טראומתי ולכן, הוא אומר, נהג בעבר פשוט לא להיות בארץ… מלפני פסח עד אחרי זכרון/ עצמאות. התקופה הזאת קשה עבורו. בשנתיים האחרונות, בגלל הקורונה, אין לאן לברוח… ל”מגדלור” היום הקדים ובא בגלל הגעגוע. אמר “געגוע” ועזב כדי לטפל בגופו ונפשו הדואבים.
הוא הולך ואלה באות/ים. מלכי, בלה, דינה, מהרן ובראיין שמצטרפות/ים לחיותה, רוני, שמוליק, נחשי ועודד.
עיקר הדיבור בינינו כרגע הוא על ימי השואה, זכרון ועצמאות והתובנות שעולות מהם. מחליטים לעשות את זה מסודר ב”נוהל” מעגל…
עבור מלכי, יום העצמאות שינה את עצמו. קשה לה עם היום הזה. לא חוגגת בלב שלם. ביום הזכרון זה שונה, ההזדהות עם השכול יותר ברורה לה. ביום העצמאות עולות בה שאלות כמו: מה זה אומר שהמדינה שייכת לנו? ממתי? ועוד שאלות מערערות. נכון, היא אומרת, מה שהיה היה ואנחנו כאן, אבל קיימת הסטירה הפנימית, גם מול הציונות. בערב יום הזכרון ראתה את טכס הזכרון שערך “פורום המשפחות השכולות הפלשתיני-ישראלי”. בחג שמחה רק לפגוש משפחה אבל לא מעבר.
רוני אומרת שיש דברים שבעבר הרגשנו יותר נוח איתם. היתה בעבר גאווה להיות יהודיה ישראלית שהיום כמעט נעלמה. יום הזכרון שונה. אבל ביום העצמאות חשה לא נוח עם דעות של חבריה. לדעתה, אם אנחנו פה, זכותנו לחשוב על עצמנו. קשה לה עם אלה שמאשימים באופן מוחלט את הצד שלנו. הם הרי לא רוצים ללכת מפה ואם כך, זה אומר שיש גם צדק בצד שלנו גם מבחינתם… צריך לעשות קאט ולהתחיל לחיות ביחד. כולנו פה. בואו ניצור מזה חיים.
בשביל דינה, בעבר, חג העצמאות היה רק שמח. לאחרונה ישנם הרבה סימני שאלה ודברים שמוטלים בספק. קראה מאמר של אבישי גרוסמן שאומר שהחזקים מנצחים אבל במלחמות אחרות, לאחר שתמו, המנצחים עזרו למנוצחים להשתקם. קראו לה להדליק משואה בקיבוץ. הרגישה כבוד, אבל חשה שיש זילות בטכסטים (מקריאה את הנאום). אומרת שהמושג “תש כוחה” (שהופיע בנאום והיא השמיטה אותו) לא מתאים, אסור לנו להיות חלשים. שואלת, מה קורה בזמן האחרון? הכל מתחיל מחדש? מערערים את הכל? מה קרה לנו? תסכול.
לבלה קשה עם הצמידות של יום הזכרון לחג העצמאות. כל שנה נעלמים עוד אנשים שהכירה. קשה לה לשמוח. פתאום “נפש יהודי הומיה” בהימנון הרגיש לה לא טוב. לוסי אהריש אמרה שלבן שלה יש נפש יהודי הומיה אבל היא לא יכולה לשיר את זה. בלה ניצולת שואה. לא היה לה בית עד גיל 16. היא שואלת איך זה שיש כאלה שאין להם מקום שבו הם מרגישים “בית”. איך לא מגיעים להסכם פיצויים לאלה שביתם נלקח מהם.
חיותה עבדה רוב שנותיה בחינוך. חינכה לערכים של ציונות. עבורה יום העצמאות הוא החג הכי משמעותי. עבדה באופקים והשקיעה הרבה בטקסים. אומרת שביום השואה היה קשה לרכז את הילדים להקשיב לטכס, אבל ביום הזכרון היו הילדים מרוכזים מאד. לטקסים יש ערך חשוב בעיניה. היתה אחראית לטכסים בניר עוז.
שמוליק, האחראי על טקס יום הזכרון בקיבוצו, קורא שיר שכתב.
נחשי. גם חש שהשימוש הלאומני בימי הזכרון והחג, מוגזם. שמח וגאה על המדינה שיש לו. מרגיש שיש מי שרוצה להדיר ציבורים מהחג. צריך שיהיה יום חג לכולם. זה תאריך שעבור חלק זה סוג של אסון ולאחרים שמחה וצריך למצוא את הדברים המשותפים. עובד על עצמו כדי להשאר אופטימי. יום הזכרון קרוב אליו יותר בגלל הקשר האישי עם משפחות שכולות או מתים שהכיר. צריך למצוא גם דרך לשתף את השכנים. זה יגיע.
מהרן: הצמידות הזאת בין הזכרון לעצמאות, רעה. אצל הפלשתינים זו נכבה. קשה להם לקבל וההימנון “התקווה”, זה כמו לשים מלח על הפצעים. בדיון שערך עם חברים הגיעו למסקנה שקודם כל צריך להחליף את ההימנון. צריך הימנון שמחבר אותם ולא מדיר אותם. משם, מההימנון המחבר, אפשר יהיה לאחד את תושבי הארץ. מספר על סבא רבא שלו שבשנת 1948 עזר לחברי קיבוץ שובל שכותרו על ידי המצרים. על פי מהלכי המלחמה ההיא, החליט הסבא להתחבר ליהודים. אחרי המלחמה רצו ממשלות ישראל לגרש את הבדויים והם היו צריכים לשתף פעולה ולהפגין שמחה ביום העצמאות. הגיע הזמן שתהיה חוקה ואז יהיה שיווין. לא פופוליזם שמעלה את הלאומנים.
בראיין מתרגש מיום הזכרון בארץ. הוא משווה ליום הזכרון בארה”ב ששם לדעתו זה ממש עלוב… מרגש אותו לשמוע את הצפירה ולראות את האנשים עומדים ומרכינים ראש. לדעתו, יום העצמאות זה יום שבו צריך לשים את כל המחלוקות בצד ולהתאחד ליום אחד.
בהעלאת הנושא במעגל חשבתי שהדוברות/ים יקשרו את השפעת ה”מגדלור” על דעותיהן/ם. “תודעת עזה” בהקשר של עצמאות או שכול… אני רוצה להאמין שהערעור וההירהור אצל רוב הדוברות/ים, בעיקר לגבי חגיגות יום העצמאות הפומפוזיות, נבע גם מחווית המידע במעגלי השיח ב”מגדלור”.
השתתפו: רמי, שמוליק, נחשי, רוני, עודד, בראיין, מלכי, חיותה, דינה, בלה, מהרן.
כתב: עודד.

מפגש 160 – 9.4.2021

מעשה ב- 40 כסאות: בכל פעם שבבית הספר היסודי מחליפים את המושבים, אנחנו מקבלים את הסט הישן. בהתחלה נעלנו את ערימת הכסאות לקיר בשרשרת ומנעול. מדי פעם היו אלמונים חותכים ולוקחים את השרשרת. אחר כך את המנעול. בשלב מסוים שינינו גישה – הפסקנו לנעול והצמדנו שלטים בשלוש שפות: ״מוזמנים ליהנות מהכסאות וזכרו להחזיר למקום״. זה עבד יפה, רק מדי פעם היו הכסאות מתמעטים ובית הספר היה משלים. לאחרונה קורה דבר מוזר: מה שנלקח ולא חוזר הם השלטים… נמשיך לדווח ככל שיהיו עדכונים.
וכך הגענו היום ובמרכז המבנה יושבת שביעיית צעירים חביבים שהגיעו בטיול רגלי מנחביר (בארי הישנה). בעוד הם שותים קפה ואנחנו מתארגנים, התכנסנו למעגל ואחרי שהצגנו את עצמנו ואת פועלנו, הם סיפרו שכולם בני רמת השרון וכולם הייטקיסטים (לכל אחד מהשבעה יש גם שם משלו, אבל בלהט העשיה כולם חמקו מתיעוד).
בינתיים הצטרפו מרי ורוני. החבורה שמעה בעניין את סיפורינו, שאלו שאלות, בירכו וחיזקו והמשיכו לדרכם.
מגיעה גלי מישע, שהיתה בעבר ולקחה כוכבים שעכשיו החזירה אותם צבועים. שמחה שאנחנו מתמידים והקשיבה בעניין לדברים.
עידית משדה ניצן באה לבקר. אי אז היא היתה אחראית למפגשים שיצרו את הקשר בין רמי לעודד (וכל השאר היסטוריה). גם היא שמחה לחזק על ההתמדה ובאה לבדוק אפשרויות נוספות של פעילות.
מכאן לשם מצטרפים חנן (עם העפיפון שהוחזר משיפוץ) והשלישיה הלוחמת מגבולות: בלה, מלכי ודינה.
החבר מעזה מתקשר ומזכיר שהיום בדיוק שנה משיחת הזום הגדולה שבעקבותיה נעצרו חברינו ע”י חמאס. במגבלות התקשורת מברכים ומייחלים לשיפור והוא ממשיך את השיחה עם רוני.
רמי מגיע וגם מהרן ובריאן.
גם ניבה מבארי כבר היתה במעגל בעבר. היא מתנדבת ב”בדרך להחלמה”, מזכירה וזוכרת את החברים מעזה.
עתר מגיע מעין שמר – רוצה לצלם כאן סרט על מסע מעבר לזמן בספינת רפאים… בעיניו עזה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
איתו באה נעה מפרדס חנה – צלמת שעובדת עם עתר וזוכרת שקיות ממתקים מעזה שקיבל אביה שהיה נהג אגד, מחבריו ברצועה.
על מה דיברנו:
• על חשיבות המעשה הקטן של כל אחד והטיפות שכולנו תורמים לזרם הגדול שעוד יגיע.
• על מיזמים יפים שהתחילו כאן ועדיין פועלים.
• ועל רעיונות ותוכניות לעשיה נוספת.
ומי היינו: 7 בני רמת השרון, מרי, רוני, ראמי, גלי, עידית, חנן, בלה, מלכי, דינה, רמי, מהרן, בריאן, ניבה, עתר, נעה, שמוליק ונחשי – 24 שומר ושומרת.
כתב: נחשי.