מפגש 194 – 3.12.2021

השבוע, נערך בכפר עזה מפגש ביוזמת הפורום הבין דתי שחברתנו רדיר שותפה בו. במפגש דיברו כומר נוצרי, שייח מוסלמי ורבה יהודית על תפיסת הניסים בדתות השונות (חנוכה…). כשהגיעו ארבעה חבר’ה צעירים למעגל (פעם שלישית ברצף שהם באים!), מצא שמוליק לנכון לפתוח בתיאור המפגש הבין דתי על הניסים…
נחשי אמר שבעבר, נפגש הרבה עם עזתים. היום מתאפשר רק קשר טלפוני עם אותם חברים.
אופק אומר שיש משהו מסקרן במפגש הזה שקשה לו לשים עליו את האצבע. לדבריו, מאז שנולד, עזה לא נושא שמדברים עליו בהקשרים שאינם איבה. יש בו סקרנות והוא רוצה לדעת.
יוגב גם בא מסקרנות (ובגלל התה ששמוליק הכין בפעם הראשונה שנכח במעגל…). קצת מתקשה להגדיר מהי עזה בשבילו.
רוני מתרגשת לראות את הצעירים בשלישית. היא מספרת על השליחות במצרים. איך יצא לה להכיר זוית אחרת של הסכסוך, מתי הבינה שיש כאלה שסבלו מהעצמאות שלה. זה היה עבורה שוק. קראה וניסתה להבין יותר. חוזרת ומדגישה שכמו שלה יש זיקה למקום הזה, גם להם יש. הבינה גם כמה הרסה להם כדי לחיות פה. התחילה ליצור קשרים ולהכיר. צריך לחיות ביחד, היא אומרת, יש פתרונות וצריך להקשיב. מספרת על פעילויות תרבותיות משותפות שאירגנה. מנסיונה, בשליחות במצרים, למדה שהפלסטינים במצרים לא מתקבלים כשווים. מספרת על ההיכרות במצרים בין בתה שהיתה אז ילדה בת 6, עם חברה מצריה בת גילה ממוצא פלסתיני, ואיך התפתח הקשר, תוך קשיים רבים, גם ליחסים בין המשפחות. מספרת על מכינות קדם צבאיות שמגיעות להתארח אצלה ובסוף המפגש באות בנות ואומרות שלמרות שהן חלוקות עליה, דבריה חילחלו וגרמו להן לבחון אותם. צריך לזוז קדימה היא מסכמת.
מלכי שמחה לבוא לראות דברים מכיוונים שונים. קראה על מורה בעזה שמלמד את יהודה עמיחי באוניברסיטה. הוא קרא שיר של יהודה עמיחי לפני כיתת בנות שחשבו שזה שיר של משורר ערבי… מספרת על “אנחנו שמעבר לגדר“. אתר ששווה להיכנס ולקרוא בו כדי להבין יותר את רוח הצעירים בעזה.
בלה יצאה בשבוע שעבר מהמפגש בהיי בזכות ההשתתפות הצעירה במעגל. עבורה זה נדיר לשמוע צעירים (17-18) מתייחסים לסוגיה כל כך מודחקת בחברה הישראלית כמו עזה. מקווה שכשיגיעו לצבא לשמור על המולדת, יראו את הדברים אחרת. כילדה סבלה מנדודים, בלי בית קבוע עד גיל 12 ולא הבינה הרבה. ראתה שיהודים נכנסים לבתים ריקים נטושים ולא הבינה שאלה בתים של אחרים.
חיותה עסקה במשך רוב חייה בחינוך. בגלל זה היה עבורה מעודד לראות את שובם של הצעירים. חינוך זה תהליך עם עליות וירידות ולכן זה מרגש אותה באים שוב בשלישית. במעגל חושבים אותו דבר וקשה להעביר את ה”אותו דבר” לאחרים.
עומר בא פעם ראשונה. הגיע בעקבות החברים והיום כבר בא מסקרנות… גם לו וגם לאלעד שהציג את עצמו אחריו, קשה להגיד מה היא עזה בשבילם.
לאלעד, סיפרו החברים על המפגש ולכן בא.
שמוליק נזכר שצפה בטלוויזיה בתוכנית שערך והגיש רינו צרור שבה ציין שבית ראשון ובית שני לא שרדו יותר מ 75 שנה… מטרידה אותו המחשבה שזו סביבת הגיל הנוכחי של מדינת ישראל וגם עכשיו כמו אז היא שקועה בסכסוכים פנימיים שעלולים למוטט אותה. דברים משתנים כשנפגשים בגובה העיניים, הוא אומר. מספר על המפגש עם המשפחה בחיזמה והטיול המרגש כשהוא ונחשי לקחו אותם לים לראשונה בחייהם, וממשיך ומספר על מפגש במצרים, באוטובוס, עם בחור מצרי שהיה קצת מנוכר ומסוייג, אבל כשנפגשו שוב בנאת מדבר שאליה נסעו, היה המפגש חם ומרגש. זה נתן לו את התחושה שקשר אנושי פותר את האיבה ויוצר בסיס של שוויון וראית האדם כאדם. הגדר לא עושה טוב וגם המחסומים. מקווה שהקשרים שנוצרים עכשיו יתחזקו בהמשך. מבקש מהצעירים שיביאו חברים ואומר שזה שכרו, מפגש עם אנשים שונים ממנו בגיל או בדעה.
יעלה יצאה להליכה עם הכלבים. בתוך הקיבוץ ליד הגדר. משם רואים את הים. יפה, נקי וכחול. חשבה איזה אויר כיפי יש לה ולתושבי חאן יונס שמעברה השני של הגדר… כשמלוכלך, היא אומרת, מלוכלך לכולם כשנקי, נקי לכולם. עוסקת כבר הרבה שנים בנושא הכפרים הלא מוכרים. בבחירות אירגנה הסעות למשפחות בדויות לקלפיות המרוחקות. ביקשו ממנה להיות יועצת פרלמנטרית של מנסור עבאס לנושא הכפרים הלא מוכרים. יש הרבה מה לעשות ויש דברים קרובים להעשות. מה שקורה מול האוכלוסיה הבדואית נובע מהחשש של נורמליזציה עם הבדואים.
רוני ראתה בהפגנה בירושלים, אשה עם שלט שכתוב בו “הבן שלי לא יתגייס”. רוני ניגשה ואמרה לה שהן ביחד בהפגנה אבל קשה לה עם השלט, קשה לה לחשוב שלא תהיה הגנה של צבא. אנחנו לא במצב שאפשר להתקיים ללא צבא, הלוואי ונוכל להגיע לשם… מקווה שהילדים שלנו ידעו לנהוג בשירות הצבאי שלהם, בצורה הגונה.
יעלה אומרת שלא להתגייס זו מחאה. יש מחאה נגד מס הכנסה למשל, אנשים לא חושבים שאפשר בלי מס הכנסה אבל כשחשים בעוול, מוחים. ככה גם לגבי הצבא, הסרבנות היא לא כדי שלא יהיה צבא אלא כדי להגיד שלא מסכימים עם ההתנהגות.
מגיעים רמי עם בנו רותם ויואב. יואב תוהה על פשר ההתכנסות ורמי מסביר לו על הרצון להסיר גדרות, תרתי משמע, כלפי עזה ועל הרצון לדעת איפה עזה פוגשת אותנו מחוץ לחיינו ובתוכם.
רותם היה פה בהרבה הזדמנויות, אבל זו פעם הראשונה בתוך המבנה… החוויה היחידה שלו מעזה, משחק כדורסל בגוש קטיף כשהיו ילדים… זו הכניסה היחידה שלו לעזה…
יואב עדיין משרת בצבא, כרגע בגוש עציון. לא היה מימיו בעזה. זה מטרופולין עצום לידנו, הוא אומר. היחס שלו לגבי הפלסטינאים התעצב בשנים האחרונות והוא במצוקה כי הוא שונא לדבר על הבדלים בין בני אדם. קשה לו להתנגד לקבוצת השייכות שלו גם אם הדברים שהיא עושה לא מוצאים חן בעיניו. לדעתו, יש לנו זכות להגן על עצמנו וחשוב שיהיה צבא. היחס כלפי הפלסתינאים נובע מהצורך להגן על האוכלוסיה האזרחית (היהודית מן הסתם…) זו המשימה העיקרית. הכל מותר חוץ ממה שלא. אם זה היה תלוי בהם היו יותר אלימים, ה”למעלה” עוצרים… משתדלים לא להרוג כי זה יכול לסבך אותם… הוא יודע שהם מאד מגבילים את הפלסתינאים אבל זה כורח. זה לא תואם את דעותיו הפרטיות אבל הוא חלק מארגון. לא רוצה גדרות בחיים אבל לא רואה איך מורידים אותן…
הוא כמובן הוזמן לבוא שוב, אבל השעה ארבע…
היינו: חיותה, משה, שמוליק, נחשי, רוני, מלכי, בלה, יוגב, אופק, עומר, אלעד, רמי, רותם, יואב, יעלה, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 193 – 26.11.2021

בשבוע שעבר, בסיכום שכתבה חיותה, קראנו על שלושה צעירים שהצטרפו ל”מעגל”.
מארחי ה”מגדלור” בשבוע שעבר עשו עבודה טובה, שניים מהצעירים חזרו שוב השבוע והביאו איתם עוד שניים… אבל לא רק הם, השבוע היינו במעגל רב משתתפות/ים עד כדי כך שמיכל המים לקפה התרוקן עד תומו! (לא לדאוג, היו שניים…).
ובכן כפי שצוין, הגיעו ארבעה צעירים למעגל ורמי שפתח והנחה, כיוון בעדינות את דבריו כך שיערבו לאזניים צעירות, כפי שעשו, מן הסתם, גם אלה שדיברו אחריו…
רמי אמר שקם בבוקר עם השאלה מה כבר יכול להתחדש בעולם? הרי החיים קצת חוזרים על עצמם… כשהגיעו הצעירים הרגיש שהנה, יש חדש… אנחנו לא מתחילים מחדש שום דבר, הוא אומר, אנחנו ממשיכים מחדש. סיפר על ה”מגדלור”, על מקום שבו דולק אור שעצם הידיעה על קיומו, מאפשרת תקווה. מספר על הרציונל שלנו ביחס למרחב, מרחב עזה על שני צדדיו האתניים. היום עזה עבורו היא סימן שאלה גדול, הוא מוסיף. הרבה זמן שקט. הרבה באופן יחסי כמובן… עזה היא גם תקווה ואהבה.
רביד אומרת שעזה היא מקום של כאב ויאוש אבל יש גם תקווה, היא מאמינה שאפשר. לא יודעת איך ולכן באה לכאן כדי להתקרב לתשובות, להתקרב למרחב שבו נמצאות עזה ושכנותיה, להשביע את הסקרנות. ה”מגדלור” זה שם נהדר לדעתה…
טל הגיע יחד עם רביד וגם הוא מרגיש חיבור ל”מגדלור”. מגדלור זה משהו שמסתכל אלייך. וכשמשהו מסתכל אלייך אתה קיים. טל רוצה להישיר מבט לעזה.
אני כיוונתי את דברי אל הצעירים ואמרתי שהתגובה הראשונה לשמע המילה “עזה”, היא תגובה רגשית (פחד, כעס, רחמים, שנאה וכו’). לכן יש חשיבות להביא בפני אורחי ה”מעגל” כל סוג של מידע על עזה, מידע שיקעקע קצת את הרגש הראשוני השלילי. רמי נענה לאתגר והוסיף מידע…
בשביל יוגב, עזה היא משהו “של אויב”, כך שידרה הסביבה שבה גדל. אם עזה רוצה לפגוע בי, אני אפגע בה. הידע שלו, לא מגיע מבדיקה וחקירה אלא משמיעה אקראית. כדי ללמוד עוד, חזר שוב השבוע…
מיטב בא כי החברים סיפרו על ביקורם בשבוע שעבר ושכנעו אותו להצטרף… עזה היא עצב על תושבים שנולדו למצב הזה. לא יכולים לצאת מהחיים האלה והשעמום והמחנק מביאים אותם לעשות דברים לא טובים.
עומר רואה את עזה כמו חבר שאפשר להיתרם ממנו אבל גם להיפגע. התושבים שם נלחמים על החיים שלהם ויש שם הסתה לאלימות.
אופק: כשאני חושב על עזה עולה לי תמונה של גדר, של הפרדה, מחיצה. בימים קשים של לחימה החשיבה המיידית היא על עזה כארגון טרור. בחשיבה רגועה זה לא כך. אופק מדמה את האזרחים בעזה ל”יתומים”. בלי אבא ואמא הם מובלים לתוך סיטואציה בלתי אפשרית. זו לא אשמתם.
רוני, שכנה של עזה. בעבר, בתקופה שישראל שלטה על כל המרחב, היו לה ידידים אבל הקשרים האלה נותקו. גם היום רוני שכנה של עזה (מכיוון אחר…) ושוב יצרה קשרים שדרכם היא מטפלת בבקשות עזרה שמגיעות אליה מעזה. מאד קל לשנוא אויב שאתה לא רואה אותו, היא אומרת. לאורך השנים היא יצרה קשרים בין בתי ספר בעזה ובארץ. כשרואים, נוצרים קשרים… המשיכה לקשר תאטרוני בין בני נוער. התוודעה לנעשה בעזה בתחומים חברתיים. מספרת קצת עליהם ועל הקשר איתם. מביאה דוגמאות לפעילותה… העברת פסנתר למוזיקאי שביקש, פרוייקט תרומות לתפירה ורכישת ילקוטים (“ילד אחד, ילקוט אחד, תקווה אחת”), ולא רק תקווה לילד הביא הפרוייקט, גם תקווה לשינוי התודעה של סביבתו שידעה שזה בא מישראל, מאנשים טובים.
במלחמה, רוני קיבלה הודעה מחברה בעזה ששאלה אם נפגעה מקאסם ובו בזמן שמעה את המסוקים שהולכים להפציץ בעזה ואת החברה שאין לה מקלט. תחושה של חוסר אונים. טילפנה לחברה מעזה ווידאה שהיא בסדר. “כולנו צריכים לזכור ששני העמים לא הולכים לשום מקום. אנחנו כולנו נשארים פה” היא קובעת לסיכום דבריה
לרוני היה חשוב להוסיף עוד משהו: היא קיבלה קבוצות ממכינות דתיות, בנות בלבד. הן היו מאד “סיסמתיות”, דיקלמו משפטים שהוטמעו בהן, אבל הקשיבו לה קשב רב וניגשו לפני שנסעו ואמרו שלמרות חילוקי הדעות, הדברים שאמרה עוררו בהן מחשבות.
מלכי: מה שקורה פה היום נותן הצדקה לקיומנו! (אני מניח שהכוונה לקיום ה”מגדלור”… על רקע הדיונים בשבועות האחרונים). מרגש לראות צעירים שבאים וחוזרים שוב עם חברים וגם קיימת בהם איזו רגישות. יש בזה המון חשיבות.
מירהל’ה לומדת בחוג “מחשבת ישראל” והתבקשה להגדיר מה זה עבורה תפילה… תשובתה היתה “תקווה”!
בלה אומרת שהיום בעזה שקט. היא חושבת מה גורם לשקט הזה, האם הוא ימשיך?
עוזי מציין שישוב מגוריו הוקם בלי אלימות ובלי נישול. הסיפורים של רוני מרגשים אותו. פגש הרבה מאד ערבים בחייו (בעיקר, לא במלחמות…) היה במצרים בירדן ובמפגשים בחו”ל. היום יודע לומר בוודאות על ערביי ישראל שהם לא דומים לעמים ערביים אלא בעיקר לנו ליהודים הישראלים. זה נתון מאד חזק בעיניו. אף אחד לא הולך לשום מקום… בעבר, צלל בחופי עזה, והסתובב לבד, בלי נשק, ברחובות עזה. היום, העצב עמוק ותחושה של החמצה. האשמה בחוסר הפתרון מוטלת גם על הצד השני, אבל אנחנו בתור הצד החזק, צריכים ליזום את הפתרון.
דינה מפתיעה, היא מעולם לא היתה בעזה! “לך לעזה” היתה קללה… מסקרן אותה להיות שם. היתה מזכירה של מזרחן וניסחה עבורו מאמרים לעיתונות. עזה צריכה להיות על הפרק כל הזמן. ההתעקשות על קיום ה”מגדלור”, מוצדקת. דינה מדברת כל הזמן, בכל מקום, על עזה. זה מעניין אותה לדעת מה חושבים אחרים. עושה פירסום ל”מגדלור”… יכול להיות נהדר לחיות בשלום חבל שמפספסים…
שמוליק: אחרי תקופה קשה של מעט אנשים, שמח על האנשים שהגיעו היום.
מהרן: מצדיק את הדעה של עוזי שערביי ישראל דומים לנו… מנסור עבאס הבין שזה מה שצריך לעשות, להתעסק באזרחי, בדומה. לא רואה הסדר קרוב… השקט הזה מוחזק בגלל שיש ערבים בממשלה… גם החמאס, בשקט בשקט, חושב שזה טוב. היציאה של עובדים לישראל, מבורכת. אם יוצאים עובדים זה סימן להורדת רמת המסוכנות והחשדנות. חושב שתהיה הודנא ל- 10 שנים וזוכה לתגובות של שמחה מהולה בציניות… לדעתו השקט הזה מחוייב על ידי הכוחות באזור. העולם עייף בגלל הקורונה. העולם מנסה לשקם את הכלכלות על חשבון המלחמות.
נחשי: השיחה היום הזכירה לו משהו מהעבר. כשהיה בן 7 בזמן מלחמת 67. תקופת ההמתנה, נאצר מגרש את כוחות האו”ם. ברור שהולך לקרות משהו. בתור ילד, לא מבין, מתרגש. אבא הזמין אותו לעלות למגדל ולהשקיף על עזה. נחשי היה בטוח שהוא יראה מפלצות… ראה אופניים ואנשים מטיילים. שאל את אבא בפליאה זה עזה? ואבא שלו ניסה לכוון את מבטו לאיזה מחפורת… זה התנגש עם כל מה שאמרו לו. לימים יצר קשר טוב עם עזתים והוא משוכנע שהחיים המשותפים יחזרו. בא לכאן לשמור על התקווה.
נטע לא יודעת מה עזה בשבילה… מבולבלת. יש לה זכרונות עמומים מביקורים כילדה קטנה. מצד אחד יודעת ומבינה שיש שם בני אדם אבל יש עטיפה של חוסר ידע שמטשטשת את החשיבה הרציונלית. התקווה והיאוש של השנים האחרונות מבלבלות. הצעירים שהיו פה היום מחזירים לה את התקווה. לא שומעים דיבור כזה כמו שלהם… זה שהם חזרו זה מרגש ומפליא וממש לא מובן מאליו. פונה לרוני ואומרת לה כמה חשוב המפעל שלה, מפגשים עם קבוצות והמבט, תרתי משמע, אל עזה. לבקשת הקהל, מספרת על הביקור של נשים עושות שלום בכנסת ועל החוק שהן מנסות לקדם, “חוק חלופות מדיניות תחילה” לפני כל החלטה על יציאה למלחמה.
רב משתתפות/ים כבר אמרנו?… הנה השמות: מירהל’ה, נטע, רמי, רביד, טל, אופק, עומר, מיטב, יוגב, עוזי, מלכי, בלה, דינה, מהרן, רוני, שמוליק, נחשי, עודד.
כתב: עודד

מפגש 192 – 19.11.2021

התחלת המעגל היתה משפחתית ממש: שמוליק וחיותה. חגגנו יומולדת למוליק.
די מהר הגיע מארק, ואחריו מרי אשת החורף ואחרון הגיע חנן בעל שני הכסאות.
שמוליק סיפר בהתלהבות ובסיפוק רב על מבצע עם משפחה שיש לו איתה קשר קבוע. נחשי, לימור ושמוליק חצו את המחסום והעבירו משפחה על ילדיה ואמם והעבירו אותם לשפת הים באשדוד. שמוליק תיאר את שמחתם ואושרם שגרם לו עצמו אושר. לדעת שמוליק סוג כזה של פעילות מועדף על ישיבה מתסכלת בימי שישי.
לקראת שלוש הגיעו שלושה נערים – טל אופק ויוגב ממבועים תלמידי י”א במרחבים. כולנו סיפרנו להם את דברינו והם הביעו את עמדתם כמתגייסים בעתיד. הם הביעו רצון לשלום והיסוסים לגבי שלום אפשרי.
פתאום שמענו פיצוצים שלא מן המנין…
חיותה הראתה מצגת יפה “מה זאת אהבה“.
בקיצור לקראת הסוף היה מענין ומשמעותי.
היינו: שמוליק, מארק, חנן, מרי, טל אופק, יוגב וחיותה.
כתבה: חיותה.

מפגש 191 – 12.11.2021

היום היה מזג אויר נעים, ליד מרכז האופניים בכניסה לקיבוץ בארי היו קצת מטיילים ובדרכנו ל”מגדלור” בכביש השדות הצר, דיוושו כמה רוכבים.
היינו אופטימיים… נחשי אמנם לא הגיע היום, אבל את מקומו (ברכב, לא בהכנת הקפה…) תפס משה שביחד עם שמוליק ואיתי, הכנו את המעגל, עדיין אופטימיים… רוני הגיעה ובהמשך גם ג’אבר וזהו: להוציא רכב צבאי שנוסעיו הסתקרנו לרגע, התקרבו ומיד הסתובבו לצד שני וטנק שנשמע (לא נראה…) מתמרן מצפון לנו, לא ניצפו מטיילות/ים בשטח…
השיחה אם כן היתה בעיקר על החוויות של משה ושלי מסיור שערכנו ביום חמישי בישובים בדווים. חלקם “ישובים לא מוכרים” ואחד קרוב להכרה. הסיור אורגן על ידי מיכל אורן והודרך על ידי אודליה מטר מ”הפורום לדו קיום בנגב“. בסיור נפגשנו והקשבנו למנהיגים מקומיים שהביאו בפנינו את הצדדים הפחות מוארים של היחסים בין האזרחים הבדווים לבין המדינה ואת נסיונות ההסדרה של החיים האזרחיים במדינה שהם אזרחיה, גם את הכשלונות…
בין השאר היינו באל זרנוק, כפרו של ג’אבר. ג’אבר לא היה בבית אבל הספיק להגיע כשהיינו ביציאה מהישוב והתראינו.
היום ג’אבר פה, ב”מעגל” והוא מוסיף תובנות משלו. ג’אבר גם משתתף בקורס מורי דרך וההתמודדות שלו כערבי ילידי עם הנראטיבים היהודים המונחלים בקורס, מעניינת במיוחד.
בנושא עזה, רוני היא האור במגדלור ובכל פגישה מביאה את המידע שברשותה.
עונת המסיק בגדה המערבית מתקרבת לסיומה. שמוליק ואני סיפרנו על חווית המפגש עם משפחות החקלאים המוסקות את כרמי הזיתים שלהן תחת מגבלות והצקות של הצבא והמתנחלים.
שמוליק, נחשי ושלי (אחות של נחשי) לקחו בשבת האחרונה ילדים פלסתינאים מכפר ליד ירושלים לרחצה בים התיכון! לחלקם זו הפעם הראשונה בחייהם שהם נמצאים בים! כל המשתתפים ב”מבצע” חוו אושר גדול ושמוליק שיתף…
ה”שממה” ממטיילים, העלתה שוב את נושא מציאת הדרכים להרחיב את מעגל המשתתפות/ים במפגשי ה”מגדלור”.
היינו: רוני, ג’אבר, משה, שמוליק ועודד.
כתב: עודד

מפגש 190 – 5.11.2021

התחלנו את ה”מעגל” היום עם עאטף ואחמד שעברו, עצרו, שתו קפה ומיהרו להמשיך הלאה. לכן נשארו בסיכום בשמותיהם הפרטיים בלבד מבלי שנדע (ונסכם…) את תודעת עזה שלהם.
אחריהם הגיעו ארנון וחיליק (אשה, למרות השם…) שהודיעו שעוזי ומלכי בדרך ומכיוון שגם רוני הודיעה שהיא בדרך חיכינו עם הסבב… בינתיים רמי סיפר על תובנותיו מנסיעה קצרה ליוון, שהתקיימה השבוע. הנסיעה היתה, אמנם, בענייני תיירות, אבל את רמי העסיקו תובנותיו של עירד מלכין שמאבחן סוג של זהות משותפת שהוא מכנה “זהות ים תיכונית”, מעין סוג של דמיון בין שוכני חופי הים התיכון ודרך המבט הזה, מהים אל היבשה, מבקש להבין את הסכסוכים על האדמה בין תושביו (אוףףף, מקוה שזה מה שרמי התכוון…).
דרך התזה של מלכין, רמי מבין שאנחנו כל הזמן עסוקים בעצם בזהות. אחרי שחזר מיוון, גילה שסיפורי “אברהם אבינו” שלו קצת מתערערים. עזה בשבילו, היום, היא נמל גדול וחשוב בהיסטוריה של הים התיכון, נמל שהוא מגיע אליו על גבי ספינה פיניקית או מצרית.
מארק משתתף בימים אלה בקורס כתיבה. המנחה מבססת את הקורס על משנתה של אתי הילסום (Etty Hillesum), יהודיה הולנדית שנספתה בשואה והשאירה אחריה יומנים. מארק קורא לנו את מה שכתב (באנגלית). כאדם שחי במרחב הוא רגיש לקולות, לקולה של ההיסטוריה, לתפילות לשלום, לקולות המלחמה, לרטוריקה של הפוליטיקאים וליגונו של האדם הפשוט. הוא חווה את התנגשות הנראטיבים ואת התעמולה הבלתי פוסקת. באדמה נשארו הריסות של ציויליזציות מהעבר. ורוח הערב הנעימה שבאה מהים מביאה את קולות ההווה, תפילות, יריות ומוזיקה. ממרחק הקולות מתערבבים. אבל הקול הדומיננטי הוא קולם של 2 מיליון אנשים שמנסים לחיות חיים נורמליים בתוך גטו! לפעמים, מישהו נהרג לא רחוק, ליד הגדר של הגטו, ולפעמים מישהו מת או נפצע כשהוא מגן או מנסה להשיג לעצמו מולדת.
דינה אומרת שעזה היא חלק מהחיים במרחב. זה לא תלוי ברצוננו… אפשר להתעלם אבל עזה נוכחת. דינה מוצאת את עצמה מדברת הרבה על עזה ועל ה”מגדלור”. תמיד צריך להשאיר את עזה במודעות, ולהציף בכל פעם שאפשר. לעזתים מגיע לחיות כבני אנוש. מי כמונו יודעים מה זה להיות במצבם…
רוני מספרת על קבוצה שבאה אליה כדי לשמוע את הסיפור של מי שחיה ליד עזה. אבל גם עזה חיה לידה… היא מתמקדת בעיקר בסיפור של הפלסתינאים. במפגשים שהיא עורכת בישובה עם קבוצות, היא מספרת על ההיסטוריה של ההכרות עם עזתים (כולל שליחות חקלאית במצרים) ומדברת על הקושי שלה לשכנע את האנשים באמונתה לזכות שני העמים לחיות במרחב ללא אלימות. כדי לשכנע בכך היא זקוקה גם לשותפים בעזה. היא מדברת עליהם ואומרת שיש המון אנשים בעזה שיודעים שיש ישראלים שמבקשים פתרון בדרכי שלום, אבל בעזה רוצים שנשמע ונבין גם אותם. חולמת את עצמה בלוויה של עצמה ובחלומה, כל הידידים מעזה רוצים לבוא ללוותה…
ארנון זוכר מילדותו דרוזי עיוור שהיה מגיע לבית בחיפה ומוכר פירות. כבר בילדותו ידע להבחין בין דרוזי לבין ערבי. זכרון ראשון מעזה, הוא חייל שמנווט בפרדסים בחאן יונס. פעם ניצל מרימון שנזרק לעבר הרכב שבו נהג. ארנון היה שותף ל”פרוייקט באזל”: פיתוח יכולת בקרה מהירה על יציאה וחזרה של עשרות אלפי בני אדם במעברים בתוך זמן קצר. האינתיפאדה השניה קטעה את יישום הפרויקט. היום הוא מוטרד לגבי עזה. הוא מבחין בין ערביי ישראל והערבים בשטחים. אין לו תשובה להרבה בעיות. הם בני אדם קודם כל וכך צריך לראות זאת. היחסים שהיו בעבר, אחרי מלחמת 1967 היו לכאורה שקטים, אבל היו בעצם יחסי “סוס ורוכבו”.
עוזי הגיע לגבולות ב 1965. זוכר את התקופה באזור שלפני מלחמת 1967 ואת התקופה שלאחריה כ”שהיינו מסתובבים בעזה לבד ובלי נשק”… עזה היא היום בשבילו “עצב עמוק ותחושת החמצה מתמדת”. אנחנו המנצחים והחזקים ועלינו למצוא את התשובה.
בשביל נחשי עזה זה שכנים וחברים, בעיקר בשנים האחרונות וזאת לאחר שנים של שכחה והדחקה. המרחב יכול להיות הרבה יותר טוב. המצב היום בלתי נסבל. נחשי מחפש את הדרך לא להישאר פאסיבי. כאן, ב”מגדלור”, זה ממלא משהו מכך. צריך להפיץ את המודעות לאי תקינות הסיטואציה.
שמוליק. נמצא בקשר עם פלסתינאים בעיקר ברמה האישית. בפן הקולקטיבי, הוא אומר, אנחנו צריכים למצוא פתרון למרחב. זה נוף מולדתו והוא שייך לפה. זה לא פוסל את שייכותו של אדם שחי פה לחזור. זו קרקע של שני לאומים שיכולים למצוא פתרון. מספר שפעם הגיעו למעגל אבא וילדיו מאלפי מנשה, הקשיבו, השמיעו, שתו קפה ונסעו. אחרי כמה חודשים חזרו כדי לבדוק אם אנחנו עדיין כאן… שמוליק ימשיך לבוא לחפש פתרון דרך המעגל…
חיליק. גרה לתקופה קצרה בצעירותה לא רחוק מכאן. באזור מגוריה היום, יש להם קשרים טובים עם ערביי הסביבה. טיולים משותפים ושיחות על ההוויה של דו קיום. עזה בשבילה היא הרבה כאב. רצון שהאנשים שם יחיו חיים נורמלים. מייחלת גם לשינוי ביחס לערבים שבתוך המדינה.
עבור מלכי, עזה לא היתה מרחב מוכר, עד שהגיעה לחיות באזור. מרבית חייה עברו רחוק מכאן. קצת בצבא שירתה באזור… כשעברה לכאן, התחדד המבט שלה כלפי עזה. החופש שלה מול האי-חופש שלהם מאד צורם. אנחנו מדברים על הסבל שלהם וחוזרים אחר כך לחיים הנוחים שלנו. שם זה כלא… עבור מלכי לבוא לכאן זה סוג של עזרה גם לעצמה. בדיבורים על המצב, קשה לה להתווכח עם הנימוקים המתבססים על דת. הטיעונים המובאים ב”אמירה” מפי האל ולכן הם לא ניתנים לערעור או הרהור, מתסכלים אותה. כולם רוצים לחיות ויכול להיות טוב לכולם. הקטע הדתי חוסם ללא מתן נימוקים רציונליים.
רמי מעלה לדיון פתוח את השאלה שסיימה את המפגש הקודם, איך ממשיכים?
רוני טוענת שהעזתים יודעים שאנחנו פה, זה חשוב להם ולכן חשוב לנו. ראמי מספר ש”פרוייקט הילקוטים” השפיע מעבר לאותם 500 הילדים שקיבלו את הילקוטים… משפחותיהם ידעו שהילקוטים הגיעו מתרומות של ישראלים וכך המידע על ישראלים שוחרי טוב מגיע לאלפי אנשים בעזה. אנחנו עוזרים לו לעזור לילדים בעזה. גם החמאס רואה את החיובי שבפעילות החברתית שלו.
מארק חושב שצריך להמשיך להחזיק פה את ה”אור” ואם צריך התארגנות טיפה שונה אפשר להעלות את זה.
ככלל, דעת הרוב היא בעד המשך, עם רעיונות להגיע לעוד קהלים באמצעים אחרים ונוספים…
היינו: אחמד, עאטף, רמי, עוזי, דינה, מלכי, רוני, מארק, ארנון, חיליק, נחשי, שמוליק, עודד.
כתב: עודד

מפגש 189 – 29.10.2021

לקראת סוף המפגש חילחל ועלה נושא שזוחל כתולעת עקשנית ונסתרת לאורך תקופה ארוכה בתת מודע של שיחות ה”מגדלור” והיום “יצא לאור”: איך ממשיכים?
העדרות מטיילים המתארחים ב”מעגל”, אם זה בגלל המגפה או הקיץ הלוהט או כל סיבה אחרת, וגם מיעוט השיחות עם חברים מעבר לגדר יצרו סוג של הרהור ואולי גם ערעור על הפורמט של ה”מגדלור”.
אנחנו נפגשים בינינו לבין עצמנו כל שבוע שזה דבר נחמד כשלעצמו אבל לא זו היתה “כוונת המשורר”…
נראה לי שלא יהיה מנוס מלדון במפגשים הקרובים בעניין וכולן/ם מוזמנות/ים להביע דעות…
בניכוי כל הדיבורים שאינם קשורים לעזה (שהיו רוב הדיבור במעגל…) הנה התקציר:
הסרט של אוסה “אסוואט-אחרים“. סרט שצילם וערך אוסה, דוקומנטר אמריקאי, שבו “מככבות/ים” דמויות המוכרות לכולנו (בעיקר רוני!). רוני נמצאת בקשר רצוף עם אוסה ושואלת / מבקשת רעיונות לעזרה בהפצה. הכוונה לנסות להגיע לסינימטק (שדרות או תל אביב), יש גרסה מקוצרת ביוטיוב (45 דקות מתוך שעה וחצי).
התפתח דיון על איכויות הסרט דווקא מתוך הכרה בחשיבותו ובהבאת המסר שבו לקהל הישראלי.
חיותה קוראת שיר של רומן אייזנברג, אדם שהכירה בחנות ספרים ועניין אותה בספר שיריו. ראו דוגמא במדור “בחרנו להקריא”.
רוני מוסרת פרטים חדשים על בית החולים.
רמי אומר שהמרחב סובל מחוסר אמון בין גורמים שונים שפועלים בו.
מהרן מדבר על אסטרטגיה אמריקאית חובקת עולם שלפיה הם מזהים עימות עתידי עם סין ולכן לא רוצים להתפזר על כל מיני סכסוכים “מקומיים” קטנים יחסית. שלא יפריעו. אחת ההוכחות לדבריו היא העברה של מפעלים עתירי ידיים עובדות מהמזרח בחזרה לארה”ב. סין היא האויב החיצוני החדש שנחוץ לממשל (כל ממשל…) האמריקאי, ואחרי הסובייטים והאיסלאם (עיראק, אפגניסטן וכו’…) ה”בחירה” עוברת לסין. לכן, לדברי מהרן גם עזה צריכה ל”התיישר” וכך אולי בהפוך על הפוך יבוא השקט…
על עניין יציאת הפועלים – רוני אומרת שלמרות שיוצאים יותר פועלים מעזה הם לא מוצאים עבודה בגלל שהמעסיקים חוששים מיכולתם של הפועלים להתמיד (סבבים, סגרים וכו’…). המעסיקים לא יפטרו עובדים זרים בשביל לפנות מקום לפועלים מעזה.
אני אמרתי שהייתי מופתע לגלות, כשהגעתי למחסום ארז, שיש עמותות נוספות שמסיעות חולים ולוקחות תשלום!
מהרן סיפר על תלאותיו כעו”ד שמדי פעם מטפל בתיק איזרוח של תושבי/ות חוץ הנשואים/ות לישראלים/ות. תמיד מוצאים סיבה לדחיה. כשדרישות מסובכות נפתרות, מוצאים עוד משהו…
כפי שכתבתי בתחילת הסיכום, סוף המפגש היה פתח להרהור…
היינו: נחשי, מהרן, ויויאן, רוני, שמוליק, חיותה, רמי, עודד.
כתב: עודד

מפגש 188 – 22.10.2021

עד שהגיעה רוני, דיברנו על אירועים מהשבוע האחרון: על מסיק זיתים עם חקלאים בגדה, על מפגשים מהסוג האישי, על שריי אלפים ופשוטי העם ועוד…
“דיברנו”, הכוונה לשמוליק, נחשי ואנוכי שאחראים על התשתיות (בעיקר תשתה קפה) ואלינו הצטרפו בהדרגה, מגביהי המבנה, טלילה וחנן.
כשהגיעה רוני גבה בנייננו למרומי המגדלור והאיר את עזה. רוני, שמקושרת לא.נשים בעזה סיפרה על סרטונים ששולחים לה שבהם ילדות וילדים מתרגשות ומתרגשים לקבל ילקוט בית ספר “חדש מהניילון”!
רוני הוסיפה וסיפרה על תזוזה קלה בהפעלת בית חולים חדש שנבנה ועדיין לא החל לפעול. על הדאגה שלה בכל פעם שקשר עם ידיד/ה בעזה מתמהמה ועל ההקלה שבחידושו, וקצת על מצב הרוח של ידידיה בתוך השגרה של חיים בעזה.
חנן סיפר על מפגש/ עימות אינטרנטי עם כותבת ב”הארץ” על גבולות שיח בתוך קהילות “מאותגרות דת ולאום” (הגדרה שלי ע.ב.), על מה לא מדברים כי זה סוג של טאבו, ולמה “אתן.ם מסבירות.ים לנו מה נכון ולא נכון לומר”.
מכאן ועד סוף מפגשנו נסב הדיון על נושא ה”טאבו”. הסכנות והאיסורים שבהעלאת נושאים מסויימים לשיח הקהילתי וגם האומץ להתעמת עם נושאים אלה שלעתים הם בגודל של פיל בחדר…
לרגע קט (“ואווילי”), כמאמר שיר של חווה אלברשטיין, ישבו איתנו בחור ובחורה, ממושב קדימה כמדומני, אבל הבחור השלישי שהיה איתם, עמד על כך שיבואו לעזור לו בדבר מה והם הלכו בטרם…
שמוליק נחשי ואני המשכנו אל רהט להשתתף בשמחת חברנו מהראן בחתונת אחיו.
היינו: רוני, חנן, טלילה, שמוליק, נחשי, עודד.
כתב: עודד

מפגש 187 – 15.10.2021

למה עד היום לא הוקם מתקן התפלת מים בעזה?
ולמה ירושלים הוקמה דווקא היכן שאין מקור מים?
ומהו העורף החקלאי של העיר עזה? (אנחנו)
על כל אלה ועוד דיברנו הפעם רוני, רמי, שמוליק ונחשי.
היה מעניין.
כתב: נחשי

מפגש 186 – 8.10.2021

היום חזרה אלינו רוני! בגופה ממש! ולא רק ברוחה שתמיד שורה על ה”מגדלור”, אלא היא עצמה במלוא הדרה. ללא ספק ריענון של ממש וגם… “ניעור” של רעיון המגדלור… אל ה”ניעור” נגיע בסוף הסיכום.
הגיע ארז על אופנוע “הארלי”… בא לסיור מקדים לפני שבת, שבה יתלוו אליו עוד אופנוענים לטיול באזור. שמוליק בתפקיד נחשי מגיש לו (ולנו…) קפה. רמי מקדם את פניו בהסבר עלינו ומוסיף תקווה ש”פעם לא נצטרך יותר לשבת כאן יותר…”
בשביל רמי, עזה בשנים האחרונות, היא שעון מעורר פנימי. משהו שמזכיר לו שהוא לא לבד על הפלנטה. שהוא צריך ויכול להסתכל על החלש ועל הסובל. אולי זאת ה”בשורה” של עזה לעולם, הוא מהרהר, היא תובעת מבט ישיר אל הסבל הגלוי וחשבון נפש.
מלכי הרגישה רצון עז לבוא ולו לזמן קצר (יש לה אורחים בבית), חברת האנשים והמקום “מטעינים” אותה בתחושה טובה.
רוני מרגישה מחוברת מאד לעזה. הגדר מסתירה מציאות. אנחנו צריכים להבקיע את החומות. יש לה חברות וחברים בעזה, כאלה שמכנות/ים אותה ה”אמא של עזה”. היא מספרת את סיפור העברת הפסנתר ומוסיפה שמעבר למעשה היחודי, נוצל האירוע כגימיק תדמיתי… גימיק שמכסה על מצוקות אמיתיות יומיומיות. פה, ב”מגדלור” מצאה קבוצה שרואה את הדברים כמוה. “היום שאחרי” יגיע. אין אפשרות אחרת.
ג’אבר מספר על אל-זרנוק ועל הבעיות המבניות בישוב לא מוכר. בעזה הרבה יותר קשה, הוא מוסיף. לאחרונה הוא לחוץ בעבודה, אבל לבוא ל”מגדלור”, נותן לו אויר. לא יכול להיות שלנו יהיה טוב ושם יסבלו, הוא אומר. לג’אבר יש מדי פעם אנקדוטות מהעבודה כנהג אוטובוס. סיפורים קטנים על מפגשים עם נוסעות/ים שממחישים את עירוב הזהויות של המרחב. תודה לך ג’אבר על השיתוף…
עודד אומר שעבורו ישנה גם מטרה נוספת במפגש עם אורחים מזדמנים (או מוזמנים), הרצון שלו לסדוק את המוחלטות של הצדק היהודו-ישראלי שגורם לנו לא לבדוק את עצמנו ורק לומר מה “הם” צריכים לעשות…
שמוליק מספר שאנחנו מארחים אנשים כבר 3.5 שנים במעגל. אנשים כמונו ושונים מאיתנו. שמוליק שמח לפגוש “עמך” ישראל שמגיע בעיקר באביב ובחורף. בקיץ “עמך” הולך לים…
עכשיו תור ארז… יש לו “רומן” ארוך עם עזה, כך הוא אומר. הוא יליד ותושב האזור וה”יצור” הזה, עזה, לא זר לו. כילד ביקר שם והם ביקרו אצלם. זה היה בשבילו מובן מאליו. לא ראה שונות. שיחק כילד בתעלות ביטחון בקיבוץ ולא חשב על ההקשר או שבכלל יזדקק שוב למחסה… היום חושב אחרת, עבר התפכחות. עזה זה “חבר” שהפך להיות “אויב”. עדיין, בסיס ההסתכלות שלו הוא שצריך לבנות דיאלוג. במציאות שנוצרה, הדעות שלו זזו. זו מלחמה. במלחמה צריך לירות ולדבר. אם אפשר בדיבור למנוע מלחמה זה טוב. לא צריך לזוז ממקום שבו יושבים (הם ואנחנו). הפינוי של קטיף היה מחווה שלנו. ציפה לראות תגובה שונה. יש להם שלטון נבחר שרוצה להרוג. אם היינו מפסידים כולנו היינו מתים. אנחנו בתהליך ארוך לכיוון שבו הם יבינו שאפשר לפתח את המקום לגן עדן. הם (עדיין) לא מבינים את זה בגלל מנטליות שונה. ארז חושב ואף מציע לנו להסיט את האור ב”מגדלור” לבעיית הבדואים בישראל ולא לעזה.
רמי משיב שיש הרבה בעיות במדינה ואנחנו בחרנו להתמקד בעזה. מוסיף כמה עובדות על החיים והמצב בעזה.
חיותה, אחרונה בסבב, מגיבה לדברי ארז ואומרת שהבדואים הם חלק מאיתנו ועזה הם שכנים. קוראת שיר של חמוטל בן יוסף. ארז נפרד תוך שהוא מציין את העבודה החשובה שאנחנו עושים ורוכב אל השקיעה. משם זורח מהרן ומצטרף אלינו.
עכשיו הגענו ל”ניעור”… לרוני נדמה שתחמנו את עצמנו ב”מגדלור”, בכללים קצת נוקשים וכתוצאה מכך אנחנו מפספסים לאחרונה הזדמנויות להגיע לקהלים רחבים יותר. רמי אומר שדווקא ניסינו ולפעמים גם הצלחנו לארגן או לארח קהלים רחבים יותר. יש מגבלות שנובעות מהתנאים במקום. התפתחה שיחה מעניינת שנערה וחידדה תובנות בהקשר של הרעיונות המקוריים שעיצבו את ה”מגדלור” בראשית דרכו לעומת ההווה. היה בהחלט מעניין ומפרה.
היינו הפעם: רוני, מלכי, חיותה, ארז, ג’אבר, שמוליק, רמי, מהרן, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 185 – 1.10.2021

“עם הסתיו חזרו הציפורים, מעבר למדבר, מעבר להרים” (“ציפורים נודדות”, יורם טהרלב).
כך, עם בוא הסתיו ועמו ההקלה מחום הקיץ, מתחיל זרם דק של מטיילים לחזור ולתור את השמורה וגם לגלות את ה”מגדלור”. בשבוע שעבר שלושה רוכבי אופניים והיום זוג שבא מירושלים (רביד וטל) ושלושה מטיילי טרקטורונים (עמית, אופיר ואילי). הם התווספו ובאו אל שמוליק, נחשי, חיותה רמי ואני שכדרכנו בימי שישי בין אחת לארבע, ממעגלים את עצמנו לתודעת עזה בצל עצי האורן. לעתים, גם מארק מגיע, כמו היום למשל. מהרן שהיה בדרכו ל”מגדלור”, נתקע עם תקלה ברכבו.
נחשי סיפר למאזינים על קשרים עם אנשים מעזה עוד מימי ילדותו, עבור בנערותו, בואכה בגרותו. נוצרו קשרים של ידידות וכשהמרחב נסגר, הקשרים ברובם התנתקו. עברו שנים והוא הבין שהמצב לא תקין. אנשים גרים קרוב, סובלים, ולא עושים כלום בעניין. הרגיש שגם לו יש אחריות על הנעשה שם. המסגרת פה, ב”מגדלור”, מאד התאימה לו כדרך לשמור על קשר. הם יודעים עלינו, אנחנו מדברים איתם וזה אומר שחושבים אחד על השני. זו גם אמירה, לא שוקעים בשכחה. מאמין שמשהו כן ישתנה בעתיד. כל אחד צריך לתרום את הקצת שלו. עד אז יחזיק את האור ב”מגדלור”.
חיותה: המניע הפנימי שלה לבוא, הוא הצורך להיות בן אדם! פחות באה מתוך אידיאולוגיה, שאותה היא מייחסת בעיקר לשמוליק נחשי ולי, ולעומת זאת, נהנית מחוש ההומור שנוצר מהמפגש של שלושתנו עם האידיאולוגיה… קוראת שירים של ויסלבה שימבורסקה המדהימה.
שמוליק טוען שכקומוניסט הוא מחויב להוויה פוליטית וסולידריות ולכן בא לכאן. זה גם סוג של “מכבסה מוסרית” מבחינתו… הוא מוסיף. מנסה לתרום כמיטב יכולתו המועטה (מילים שלו…) ומקווה שהדברים שנאמרים פה, מגיעים אל מעבר לגדר ומפיחים תקווה בקרב שותפינו למרחב. בכלל, עדיף שהגדר לא היתה ולא חצתה את המרחב.
טל אומר שבשבילו עזה היא “חור שחור”. בית הכלא הגדול בעולם. משהו שנוח להתעלם מקיומו. זה מציק באיזשהו מקום. אולי זה מה שדחף אותו לבוא לכאן לשמוע על עזה.
רביד חשבה על עזה בזמן הנסיעה לכאן. הבתרונות השרופים… עזה היא סוג של פצע שככל שמתרחקים ממנו הוא כואב יותר… עטופת חומה של חוסר ידע. “צוק איתן” היה שבר בלתי נסבל. ביקרה באוהל של משפחות שכולות. הכל בחברה שלנו קשור לכיבוש במישרין או בעקיפין. היתה פעילה במחאה החברתית. לדעתה, יש עכשיו בגרות לדבר על הכיבוש. יש יוזמות ומתחילים לדבר על זה. מתוך ייאוש התחילה לפעול. מאמינה תמיד שאפשר. התפנה מקום אצלה, וגם בחברה, להתחיל בעשיה!
מארק רצה לנוח היום והחליט לנוח בחברתנו… תוך כדי דברי רביד, הוא אומר, הבין כמה זה חשוב להזכיר את עזה והעזתים. אין לו מספיק אנרגיה להתעסק בכיבוש. זה מעייף. עדיין מתקשה לפענח את החברה הישראלית. נראה לו מוזר לנסות אפילו להבין אותה…
אילי. יליד האזור, מכיר את המציאות מאז שנולד. מרגיש ש”התרגלנו”, זה די טבעי לו כבר. המצב בלתי פתיר לדעתו
אופיר גם הוא יליד האזור. שואל את עצמו איפה עוד בעולם קיימת מציאות כזאת. האם בכלל אפשר לפתור את הקונפליקט? מדמיין את עצמו כעזתי ושואל איך היה נוהג. החיים פה עיצבו אותו בדמותם. רוצה להיות אופטימי אבל…
עמית מגיל 10 חיה באזור. כששואלים אותה על עזה היא אומרת שאלה החיים. אמא שלה אומרת שהחיים פה, במרחב עזה, הם 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גהינום. האחים שלה ממש גדלו לתוך המציאות. יש לה אחות שנבהלת מאופנוע שעובר ברחוב ואחיין שמשחק בגן ב”צבע אדום”… הלוואי שנוכל לקוות, אבל כבר התרגלנו ואנחנו לא מתרגשים מבלון או אזעקה… חיותה שואלת אותה אם תרצה לגדל ילדים פה. היא חוזרת על תשובת אמה, ומוסיפה שהיא עדיין שואלת ובודקת את סביבתה ולא סגורה על התשובה.
רמי אומר שהמעגל נוצר כשהצטרפו אליו אנשים. מסביר את הרעיון מאחורי ה”מגדלור”. בכל בוקר, כשהוא מתחיל את היום, הוא משתדל להכניס לתודעה את הכוונה. טוב, הוא אומר, שישנו מקום שאפשר לבוא אליו ולדבר על עזה. יש בית לדיבור על עזה. זאת המציאות שלנו ושל עזה וה”מגדלור” משמש לה בית. עזה מייצגת עבורו משהו שמחייב לקום בבוקר ולהתכוונן אליו. הדיאלוג על עזה לא יורד מסדר היום אבל נמצא בשום מקום… רמי בונה בתוכו את ההכרה שזה ישתנה. זה עניין של זמן, כי לא יכול להיות אחרת. שואל את עצמו, האם הוא “אוהב” את עזה למרות מה שבא משם? ומשיב לעצמו שהנפש לא מתרגלת, אבל עם זאת הוא אוהב את האופטימיות והאמונה. אנחנו לא יודעים הרבה על עזה. ה”רעש” שבוקע ממנה מתמזג עם הרעש שמושמע כלפיה ונוצרת עמימות. עזה היא צומת דרכים חשובה בהיסטוריה, היא פוגשת את עמי העולם. תקופות השלום של עזה גדולות בהרבה מתקופות המלחמה. עזה בתקופת סבו היא השניה בגודלה במרחב. סבו עשה מסחר בין קהיר לדמשק וביירות ועבר בעזה. אבא של רמי הגיע לכאן לפני 75 שנה. בדרך לבארי היה עובר בעזה ומעמיס סחורה לקיבוץ. הדרך צפונה עברה בעזה. רמי עצמו ישן במלונות בעזה כחלק מעיסוקו בתיירות. סבא, אבא, הוא עצמו ואפילו בנו פגשו ויפגשו אנשים עזתים. הדרך משם יכולה לצאת לכל כיוון. כרגע עזה היא סיפור לא פתור ומשלמת את המחיר של ה”אין פתרון”. הנכבה היא הנרטיב של הפלסתינאים לסכסוך. מבחינת רמי הנכבה היא נקודת מבט נוספת על הסכסוך. מים שופעים יוצרים חיים, ועמי האזור צמאים. כשהמים יזרמו לכולם לא יהיה על מה לריב…
היינו: רמי, שמוליק, חיותה, נחשי, עודד, מארק, אילי, עמית, אופיר, טל, רביד וכמעט הגיע גם מהרן…
כתב: עודד.