מפגש 141 – 27.11.2020

החורף שהגיע הביא אותנו להחלטה לקיים את המעגל בתוך שלד המבנה של מפעל הגופרית. ההחלטה התקבלה בדיון מעמיק בין שמוליק נחשי ואנוכי בדרכנו ל”מגדלור”… בדרך אספנו את חיותה.
מגיעים, מתארגנים, שכחנו להביא מים…
למזלנו מגיע מהרן. יש לו קלקר עם מים באוטו. קריאת עזרה שנחשי שולח בקבוצת הוואטספ נענית על ידי מרי שמבטיחה להביא עוד מים.
בינתיים, מהרן, שהוא עו”ד ומורה (אזרחות והיסטוריה) מספר קצת מחוויותיו כעו”ד וגולש לסקירה היסטורית מעניינת שבה הוא מפרט את חלוקת המרחב לפי שליטת ה”מטות”, מעין אירגוני על של שבטי הבדואים. לפי דברי מהרן, המרחב המדובר משתרע על כל סיני, הנגב, עבר הירדן ועוד קצת צפונה. החלוקה גם “משתרעת” בזמן, כלומר מהמאה ה-18 בערך… מרתק.
מגיעים שני ואור, הסטודנטים לקולנוע בספיר שצילמו, ערכו והגישו סרט קצר על “המגדלור” במסגרת לימודיהם.
מהרן עובר מההיסטוריה של הבדואים לבדאי מאמריקה ומעניק לנו הסבר סוציולגי על נפילת טרמפ. ממשיך לנפילת מפא”י (ברק סגר את הפרק של מפא”י…), ממשיך לורסיות שונות לסוף העולם על פי האמונות השונות, מספר על שושלת ג’ינגס חאן, בניו וכיבושיו ומגיע בסוף כל הסקירה ההיסטורית עולמית למסקנה שכל צפון אפריקה ממוצא כנעני פלסתיני…
מגיעה מרי (עם מים כפי שהבטיחה…) וגם נור ונעמיקה.
כדי לסגור פערים בהכרות בין כולנו, עורכים סבב היכרות.
מהרן מספר שברצועה איבדו שליטה על הקורונה. המוצא היחיד זה “חיסון עדר”.
נעמיקה מעדכנת על הכנסת מכונות הנשמה לרצועה.
לבקשתי, שני מספרת שהסרט שלהם על ה”מגדלור” קיבל תגובות מקצועיות חמות אבל בגלל פרטים שעלולים לסכן אחרים, צפו בו רק בני כיתתם, המרצים וכמובן אנחנו, זהו. מתוך 30 שעות צילום יצאו 15 דקות סרט… העריכה היתה חוויה מתסכלת. בסוף התמקדו בעריכה, ביאוש ובתקווה של האדם הפשוט כתמה מובילה. שני גם עשתה סרט שמבוסס על שיחה שערכה בעזרת רדיר עם ווארדה המטפלת של איאד אל חאלק שנרצח בי”ם. התמקדה בתגובות האנשים ששומעים את הראיון עם ווארדה.
נעמיקה קוראת את ההזמנה לסרט של אדיר וליאורה (עדין לא הוקרן…) גם הם סטודנטים ב”ספיר” שהיו (ויהיו?) מבאי המעגל. גם סרט זה לא יכול להתפרסם בגלל שהוא מבוסס על קשר עם אזרחים מעזה. אנחנו חושבים על אירוע מצומצם למוזמנים בלבד לצפיה בשלושת הסרטים…
בריאן מגיע ומציג את עצמו. עורך דין לשעבר בווירג’יניה.
מכיוון שגם מהארן עו”ד נפתח דיון על יושר על פסיכופטים ועל אנשים טובים…
נור, בעידודה של נעמיקה, קוראת באזנינו שני שירים שכתבה מתוך החוויה האישית שלה במערבולת הקשר עם שכניה העזתים.
למען בראיין, שוב סבב… הפעם עם דגש על “תודעת עזה”.
מרי מדברת על המורכבות ביחסים שמושכת אותה למעגל כדי להבין יותר.
נחשי, מזדהה עם חברים בעזה. משוחח איתם לעתים. המעגל מעניין, מחדש. האנשים מעניינים. מחכים לחזרה לשגרת שלום.
חיותה באה לתמוך בתומכים… פחות עם עבר הגדר…
נור, חושבת על “נור” שחיה בעזה ואיך החיים של ה”מקבילה” שלה נראים.
נעמיקה, 14 שנים מאז הקמת “קול אחר”, מבקשת לא לאבד את היכולת לראות את סבל הזולת. נרקמו עם השנים קשרים.
שמוליק מדבר על מרחב אחד שהוא חלק ממנו, מקווה גם למרחב אנושי אחד.
שחק מגיע רגלית לקראת סוף המפגש. עם תרמיל על הגב ורכב שאותו השאיר בנחביר. שחק גר זמנית בניר יצחק, דרך שיחה עם שמוליק, הסתקרן ובא. את עזה לא מכיר. הוא בא לאזור כדי להכיר את תושבי האזור בצד הישראלי. למרות שכשהוא רץ להנאתו בשדות הקיבוץ הוא מגיע לגדר ה”רצועה”, זה לא גורם לו לרצות להכיר את הגרים בצדה האחר.
בראיין גר באשקלון. עזה בשביל האשקלונים זה מקור הרקטות. הוא בא כדי לזכור שבצד שני יש בני אנוש. מי שלא מכיר חושב שצד שני זה רק חיות, הוא אומר.
אור אומר שעד שבא לצלם את הסרט, עזה היתה משהו עלום. לא עניינה. העיסוק בסרט והמפגש איתנו, גרם אצלו להתעניינות ולהכרה שיש בני אדם שם שסובלים, אבל הקורונה גזלה שוב את העניין מעזה.
אצל שני, עזה “יושבת” על המצפון די הרבה לאחרונה. שמעה קצת פרטים מחבר וותיק מקיבוץ ניר-עם שאותו פגשה כשצפתה ביחד עם חברה על עזה והוא טייל. הוא נתן שמות למקומות אותם ראו וסיפר גם על כפרים שכבר אינם. שני הבינה כמה חוסר ידע יש לדור שלה.
זהו. היה מרגש לפגוש שוב את שני ואור, להקשיב לנפשה הרגישה של נור דרך שיריה, לראות כבר מפגש שלישי ברציפות את בראיין, להקשיב לידע השופע של מהרן וכרגיל, ללגום קפה שנחשי מכין…
היינו ועודנו: מהרן, שמוליק, נחשי, חיותה, שני, אור, עודד, מרי, נעמיקה, נור, בראיין, שחק.
כתב – עודד.

מפגש 140 – 20.11.2020

נפגשים. קפה, חלה ושיחה קלה על עניינים של חול.
הדברים החשובים מתחילים לעלות כשרוני מספרת על מפגש עם תלמידי י”א – י”ב בזום. הם מקשיבים בעניין רב, היא אומרת, וזה די מפתיע ומרגש. מורה אחד, שואל/ אומר “אני בניגוד לך חושב שאנחנו נותנים ולא מקבלים כלום”. רוני אומרת “חשוב איך נותנים, לא רק מה”… אני שואל אותה אם לא היה מקום לקצת עובדות, רוני אומרת לי שהשיחה חשובה מההתנצחות וממילא כמה עובדות כן חילחלו אצל התלמידים כי בסוף, מכל “חלון” של זום, אמרו כמעט כל התלמידים שזה מאד עניין אותם וגם המורה אמר לרוני ש”היא נתנה לו חומר למחשבה”…
חנן מדבר על אורי שהיה בשבוע שעבר ואיתגר את ה”קונצנזוס” (כביכול) בדעה אחרת. חנן חשב על דברי אורי בדרך הביתה וסיכם לעצמו שאנחנו פה כדי לשמר את התקווה ולא כדי לפתור את הבעיה. בעניין אחר, חנן פגש מישהו שמכיר את רמי וכשהוא הזכיר את השם “רמי”, אמר בן שיחו “אה רמי מהמגדלור”… בשביל רמי זו היתה הוכחה לפרסום ש”אנחנו לא מודעים לו מספיק” של המגדלור.
מגיע בראיין. הגיע כמטייל בשבוע שעבר, הוזמן לקפה וחזר שוב היום (לא לזלזל בכוח הקפה של נחשי).
עורכים סיבוב היכרות כדי להכיר את בראיין והוא אותנו.
בראיין בא מארה”ב לפני כ 10 שנים והוא מלמד בכמה מקומות את תורת ה”דיבייט”. יש ויכוח על משמעות המושג בעברית ורוני מבשרת שהאקדמיה ללשון קבעה את המילה “מעמת” (מתחרז עם נעמת…) כמילה העברית ל debate האנגלית.
אחר כך מלכי מציגה את עצמה ואומרת שהיא מגיעה להתרענן בחברת אנשים טובים ולא לשכוח את מצב שכנינו.
ג’אבר מדגיש את הבעייתיות באל זרנוק ואומר שלמרות שהוא בא ממקום שסובל מקיפוח קשה של מוסדות המדינה, הוא לא שוכח שבעזה הסבל והייאוש גדולים בהרבה. פה טוב לו זה מסדר לו את הנפש.
אני מספר שאחת הסיבות לבואי היא אותם אירועי גדר שהתחילו במקביל לייסוד המעגל. חשבתי, אני אומר, שיבואו אנשים מהאזור בעלי חשיבה אחרת וימצאו אוזן קשבת פה במגדלור. בקשר לירי על הפלשתינאים שהתרחש באותם אירועים אמרתי ש”הירי בוצע על ידי חיילינו המוסריים” מה שגרר הערה מאחד המשתתפים במעגל שאמר לי “לא לחצות קוים”…
ממילא עצרנו את סבב ההכרות כי התקשר אלינו חבר מעזה.
כרגע הוא בבית בעזה, אבל מתכנן לצאת מעזה ברגע שיתאפשר לו. הוא רוצה לצאת כאדם פרטי ולא כ”מייצג” אירגון פוליטי או חברתי. ג’אבר מדבר איתו בערבית ומתרגם. החבר אומר שכרגע הוא די מוגבל ומבחינה פוליטית צריך לתת לזמן לעשות את שלו. זו תקופה קשה בשבילו כרגע. בעבר התפרנס מעיתונות ויכול לחזור לזה, אבל לפעילות החברתית שעסק בה, זה בעיה. פחות מפחד על עצמו ויותר חושש שיערימו מכשולים על הפעילות שלו. נעמיקה שואלת לאן היה רוצה לצאת? הוא לא מציין מקום ספציפי. רק רוצה לעשות את בהזדמנות הראשונה. הוא מציין את רצונו לחזור לעזה מחוזק יותר (אולי אזרחות נוספת… פרשנות שלי) אולי במעמד אחר שלא נתון לגחמות השלטון. הוא מוכר ואינו יכול או רוצה לחזור לאלמוניות. הוא לא רוצה שימנעו ממנו להביע דעה או לפעול למען הקהילה כפי שהוא מאמין שצריך להיות והמחשבה שיש מי שמתעמר בו על רקע דעותיו ופעולותיו הצודקות, די מייאשת. גם המשפחה שלו נתונה בלחץ של הסביבה. יש לו גם רעיון להיכנס לעסקים עם קרוב משפחה, מול ישראל. בשלב מסויים הוא מציע לג’אבר ל”שמור על מקומו במעגל” כי הוא יושב עם אנשים טובים וישרים (אנחנו?)… הוא אומר שה”פרוייקט” שהקים, די חזק, ולדעתו יציאתו אף תחזק אותו. רמי אומר לו שאנחנו חושבים עליו ועורך סבב עם הנייד על פני כולנו. כולם מברכים ומבורכים.
רמי מתעכב עם הנייד על נור וג’אבר מספר לו שנור הצליחה לא להתגייס מטעמי מצפון. הוא מאד מעריך את זה. אנחנו נפרדים מידידנו העזתי.
רמי שואל אם היה משהו חדש השבוע שקשור לעזה. אמרתי לו שחודש התיאום עם הרשות בעקבות שינוי השלטון בארה”ב וזה טוב למעבר החולים.
רוני אומרת שהיא שמעה שלמשרד הבריאות העזתי נגמר הכסף לתשלום על החולים שיוצאים לישראל ואולי הם יצאו רק לבתי חולים בגדה. זה ממש לא טוב.
זהו, בטח היו עוד דברים חשובים. מי שנזכר יכול להוסיף…
המעגל היום נוצר מ-
חנן, בראיין, נחשי, שמוליק, רוני, עודד, ג’אבר, מרי, נור, נעמיקה, מלכי, רמי (1), רמי (2)
כתב – עודד.

מפגש 139 – 13.11.2020

הכל בגלל קנקן קטן
כאשר היה נדמה שאנחנו מתי מעט ביותר, פרסנו ציודינו והנה התברר כי את הקנקן לקפה שכחו בבית. מה עושים???
נחשי ששמוליק הרעיף עליו רגשי אשמת השכחה, נשלח ברוב תקיפות למחסן בבארי. כאשר בושש לבוא וכבר היאוש החל לפקוד את גרונינו הגיע הנ”ל ובידו פינג’אן אך מה רבה היתה אכזבתינו שהתגלה עכוזו של הנ”ל כשהוא מנוקב ככברה.
בעוד אנו תוהים הגיעו שני צעירונים על באגי מפואר. הללו הצילונו ממוות חברתי. בנון שולנט כיבדונו בפינג’אן מדוגם היטב. וכך החל מעגלינו לארח את השניים רון ודוד שניהם בני נתיבות. רון מתעתד לקצונה בגבעתי, שניהם חניכי פנימיה צבאית והתיכון הריאלי. העידו על עצמם כמקשיבים, כשומעים מוסיקה אחרת מזו שנחשפו לה בבית. עם זאת הודו ששמעו את הקול האחר בבית ספרם.
אורח נוסף הגיע אחריהם בריאן מארה”ב איש מגוון בעיסוקיו, שבשלב זה של חייו עוסק בהוראת דיבייט בתיכון בחורה ובפזורה. גר באשקלון. לבריאן שפתינו היתה נהירה והוא בהחלט השתלב במרחב וטען שעיקר המחלוקת נעוץ בשנאה.
עם הזמן הגיע רמי שהתחיל למיין את ספרייתו אך הרגיש צורך עז בקפאין ולכן בא לשתות קפה בחברתינו.
חשוב להזכיר ששמוליק מילא היום את מקום המדריך לארץ ישראל וסביבות בארי. אחרון האורחים היה אורי אוטין שהגיע כדי לומר שאינו רואה עין בעין את היכולת לשלום בדרך הדיאלוג בלבד.
היו, שתו, אכלו, דיבטו: שמוליק, נחשי, רוני, חנן, בריאן, מארק רון, דוד, מרי, אורי.
רשמה – חיותה.

מפגש 138 – 6.11.2020

שנתיים וחצי של פעילות במגדלור. סוג של שגרה… שגרה מטבעה, ממוססת את ההתרגשויות של ה”התחלות הגדולות”.
למגרעות השגרה הרגילות, נוספה עלינו הקורונה שגדעה ענף מרכזי שעליו ישבנו, מפגש אקראי עם עמך ישראל שבא לטייל בטבע ומוצא את עצמו במעגל שיח על תודעת עזה… א-נשים הפסיקו לטייל, קורונה!
ענף מרכזי נוסף שהיה לנו למשענת היה השיחות עם חברות וחברים, שכנות ושכנים שגורלן/ם כלא אותן/ם בכברת ארץ מבודדת, מוקפים בגדרות ובצבאות. והנה הגיע יום שישי הטוב… היום!
התחלנו את ה”מעגל” בחברתם של איתי ושירן, זוג צעיר שטייל להנאתו, נענה להזמנה לקפה, הקשיב וגם השמיע. הם ישבו והקשיבו ל”מעגל” וכשהגיע תורם לדבר אמרו שבעצם, אף פעם לא נתנו את דעתם למתרחש מעבר לגדר והמידע שברשותם הוא מה שנאמר בתקשורת הישראלית… הלוואי והמפגש איתנו יעשה אצלם שינוי.
אבל שיאו של המפגש ה”מגדלורי” היה ללא ספק הפגישה עם חבר “וותיק” שבחודשים האחרונים היה מנוע מליצור קשר. המילים המרגשות המובאות להלן, הן מילותיה של רוני. “היה לנו מפגש מרגש עד מאד. אפשרות לדבר ולראות חבר יקר מעזה אחרי חודשים של ניתוק שבהם לא יכולנו להיות בקשר. הוא סיפר לנו מה שעבר עליו בתקופה זאת. על הכוח שקיבל מעצם העובדה שאנחנו כאן בשבילו.
החיוך שלו וההתרגשות היו מעוררי השראה ונתנו תקווה לעתיד.
לא נתנו לקשיי התקשורת למנוע מאיתנו את ההתקשרות החשובה הזאת שחיזקה אצל כולנו את האמונה שאנחנו במרחב אחד כולנו, שותפים במירקם אחד, שומעים זה את זו ורואים זה את זו, אוהבים זה את זו ומאמינים האחד בשניה. העברנו אינפורמציה, עידכונים ובשורות טובות.
נעשה הכל שהקשר יתחזק ויתפשט והאור יגרש את החושך. נייחל שעם הזמן יאמרו דברים ברורים עם פנים ושמות למען ידעו עוד ועוד שיש לנו ולהם פרטנרים הפועלים ללא לאות”. כך רוני.
ואני מוסיף שמרגע שהקשר חודש, הוא ביקש שאנחנו נהיה הקשר הראשון שלו! אנחנו מתוך כל כך הרבה ידידים שחיכו לשמוע ממנו! הבנו שהוא היה מודע לדאגה שלנו והיה לו ברור שאנחנו מחזיקים את האור במגדלור, גם בשבילו.
למעגל הזה, הגיעו בגופן/ם 16 משתתפות/ים. 6 נוספות/ים היו שותפות/ים לשיחת זום שערכנו בחלק מהמפגש.
בין התרגשות להתרגשות התרגשנו מג’וליה שבישרה על סיום המחקר החשוב שערכה על תושבי האזור בצל הסכסוך והרמנו כוסית לכבוד כמה ימי הולדת משמעותיים ופנסיונריות/רים חדשות/ים. שתינו לחיי הקשר המתחדש עם השכנים (והיו גם דיבורים על ביידן – הקדימון לג’ף פרנס…).
לחיים, לחיי כולם!
אלה שמות: מהרן, רמי, נחשי, לימור, מרי, שמוליק, רוני, אריק, בלה, עודד, עוזי, מלכי, מארק, ג’וליה, איתי, שירן. בזום: ראמי, חנן, אורי בן אסא, רוזי, ג’אבר, ולרגע קצר גם ליאורה.
כתב – עודד.

מפגש 137 – 30.10.2020

התכנסנו. לא שאלנו מי יבוא וכמה נהיה. התחלנו רוני, שמוליק, נחשי ואני.
נחשי עושה קפה obvious…
רוני מספרת על החבר ששוחרר מהכלא. מפרטת.
מגיע חנן ורוני מתחילה מחדש…. איך שוחרר, איך הוא נראה, מה אמר. ממשיכה לספר על המוזיקאי שצריך להשלים את לימודיו, איך אין לו כסף ואיך העבירה סכום. גם על זו שיצאה מהרצועה ונפגשה עם אביה. סיפורים אנושיים של תלאות האדם שגורלו קלע אותו למציאות אכזרית.
מגיע ג’אבר ורוני מספרת בפעם השלישית… טוב, ראשי פרקים…
ממשיכים בשיחה “חופשית”.
חנן עוזב ומרי מגיעה. סוף סוף מזג האויר מאפשר לה. רוני לא חוזרת על הסיפור פעם רביעית. עם מרי, מזמן לא נפגשנו, (“זום” זה רק כאילו…) לכן היא צריכה לספק תשובות… שאלות על תקופת הקורונה בישובה וגם על הקשרים משפחתיים שהם רפרטואר קבוע במפגשי ישראלים (רגע, אם את ממשפחת לין את בטח מכירה את…).
מרי בצוות החירום בישובה. בתור פנסיונרית של משרד הבריאות, היא מקושרת למידע. המגפה מתעתעת, היא אומרת, תוקפת שנית גם כאלה שהחלימו, מופיעה בכמה גרסאות, לאף אחת/ד אין תשובה ברורה, המדענים במבוכה.
אחר כך היא אומרת שבזמן הנסיעה עלתה במוחה שאלה… איך אנחנו מתווכים את הפעילות שלנו לילדינו? האם זה מעניין אותם?
חת’כת שאלה… ה”מעגל” התארגן מחדש לדיון בשאלה המעניינת. הדיבור מסתעף לכיוונים משיקים וצריך למקד את הנושא בין הדוברות/ים.
ראשוני מטיילים של העונה כבר נצפים סביבנו, עדיין לא מצטרפים… אולי אחרי הגשם הראשון.
כבר קרובים לשעת הסיום ובשעון החורף החושך יורד מוקדם. השאלה של מרי תעסיק אותנו, מן הסתם, גם בשבוע הבא שגם בו נדליק אור כדי לאפשר לנווט תקווה.
כתב: עודד.

מפגש 136 – 23.10.2020

לאחר כמה שבועות שבהם ערכנו מפגשי מגדלור בזום בלבד, התכנסנו שוב למרגלות מבנה מפעל הגופרית הנטוש.
שמוליק ואני אספנו את חיותה, הגענו ומצאנו את רמי שכבר התרווח על כסאו ברוח הנעימה.
רוני הגיעה, ג’אבר בא, גם חנן והקסקט. סגרו את רשימת העוגלים מלכי, בלה ועוזי. סה”כ 10 משתתפים.
כולם מכירים ובכל זאת “עושים” מעגל… כל אחת/ד בתורה/ו מספר/ת על הרגשתה/ו בימים אלה.
המגפה הבריאותית והכאוס הפוליטי משפיעים על כולנו, ולאו דווקא לרעה… יש כאלה שרואות/ים הזדמנויות במציאות החדשה, יש שמתקשות/ים להסתגל ויש שפשוט זורמות/ים… החיים מובילים והרגש ממודר.
פתחנו דיון רחב על עזה שהתחיל מדיווח של רוני על מצבם של ידידינו. הדיון גלש למחוזות פוליטיים היסטוריים בהקשר של המרחב העזתי, תוך נסיון להבין את הכוונות ה”אמיתיות” של הצד הישראלי. הכל בהקשר של האדם והאדמה כמובן. אמנם, במרחב הפנימי/מעגלי שלנו, אנחנו משתדלים להתמקד בבני האדם שחיים במרחב ופחות בהחלטות פוליטיות ומעשים שלטוניים כאלה ואחרים. מיותר לומר שהדברים קשורים זה בזה ואי אפשר שלא להתייחס לשלטון הפוליטי כמשפיע על האדם והאדמה ובכל זאת אנחנו מנווטים את “תודעת עזה” במפגשים, בעיקר ליחסים הנרקמים “עין בעין ולב אל לב”.
הפעם, בהיעדר הקשר הישיר, “נסחפנו” לפוליטיקה נטו… כמובן שבמדד ה”עניין”, הדיון בהחלט הצדיק את עצמו (לטעמי…) וכראייה, הוא נמשך הרבה מעבר לזמן הסיום הרשמי של המפגש.
במינגלינג של הפיזור, ניגש אלי חנן ואמר, בהתייחס לדעות שהבעתי, שבעצם דיברתי על ה”ציונות”. קצת התפלאתי כי כלל לא הזכרתי את המושג, אבל במחשבה שניה, הוא צדק… הבנתי שאם נשים את ה”ציונות” על ספקטרום להוויתנו במרחב, נמצא אותה במינונים שונים אצל כל אחת/ד. במודע או בתת-מודע. משלילתה המוחלטת ועד הצדקה ללא עוררין. גם ללא שימוש במושג עצמו…
זהו להיום. את עשרת שוכני המעגל כבר הצגתי בפתיחה…
כתב: עודד.

מפגש 134 – 9.10.2020

על ציר 140 השנים של “חזרת היהודים לארצם”, “התחייה הלאומית” והקשרה לארץ ישראל (שם כולל ציונות), קיימת הנחה (לא מנוסחת לגמרי), שישנם “צמתים” אשר בהם נוצרו אירועים שוברי שוויון ביחסי הערבים והיהודים.
השאלה שהעליתי לקראת המפגש היא:
“… מהו הרגע שאליו היית חוזר/ת על ציר הזמן, אשר בו, לדעתך, השתנה מאזן ההוגנות וראיית האחר ואשר ממנו הלכה והתפתחה הנפרדות המהווה כיום את המצב אותו אנחנו חיים בפועל.
במילים פשוטות: לאן היית חוזר/ת ?
זאת שאלת הדיון בניסוחו של רמי שהועלתה להתייחסות במפגש הזום שערכנו היום.
ראשונה להתייחס היתה טל. היא סיפרה על מכתב שכתבה סבתה שהגיעה בשנות השמונים של המאה ה- 19 לארץ. כבר בשלב מוקדם זה, הסבתא שהיתה אז נערה צעירה, מביעה פחד מהשכנים הערבים.
מרי אמרה שלדעתה, אי מימושו של הסכם פייסל-וויצמן שנחתם ב 3/1/1919 גרם לאותה “נפרדות” שרמי הגדיר בשאלתו כגורם למצב העכשוי במרחב. ההסכם הגדיר שיתופי פעולה בין מרחב ערבי שנקרא “סוריה הגדולה” (פחות או יותר האזור שמחולק היום בין סוריה, ירדן, ישראל ולבנון) בראשות פייסל איבן חוסיין, לבין הרעיון של “בית לאומי” יהודי על פי רוחה של “הצהרת בלפור” (2/11/1917), רעיון שאותו ייצג בהסכם חיים ויצמן. פייסל התנה את ההסכם בקבלת עצמאות מבריטניה למדינה הערבית, אלא שההסכם טורפד על ידי אנגליה וצרפת והותקף על ידי מתנגדים משני הצדדים. לדעת מרי אי הצלחת קיום ההסכם, היה נקודה קריטית ביחסים בין ערבים ויהודים במרחב.
נחשי התחיל את דבריו בהסכמה עם דברי טל שמהם השתמע שהאיבה היתה למעשה כבר מראשית ה”תחייה הלאומית” היהודית ומוסיף שבשני הצדדים, ויתור “מתורגם” לחולשה ואלימות. משם הוא מדלג ל”תחנות” קרובות יותר לימינו שבהן נעשו נסיונות להחזרה של “דברים שלקחנו בכוח”… יתכן שהכוונה היתה “למראית עין” בלבד כהגדרתו, אבל “גם מראית עין זה חשוב”. נחשי אומר שבנקודות כמו הסכם השלום עם מצרים או “אוסלו” או הסכם השלום עם ירדן, היתה נכונות ורצון טוב להידברות והסכמות והדברים לא צלחו. ברור לו שהפתרון צריך לבוא מלמידה והכרה בנראטיבים של שני הצדדים.
אני אמרתי שצריך לזכור שחצי מ- 140 השנים האלה היו תחת שלטון עותמני או אנגלי. לדעתי, שום שלטון קולוניאליסטי בתקופה זו לא כבש במטרה להחזיר… לכן, גם הערבים וגם היהודים היו צריכים לתכנן חיים של נתינים ולא חיי ריבונות. היהודים שאימצו לעצמם במהלך ההיסטוריה נראטיב של נרדפות, פיתחו לכידות שבטית חזקה והתקשו להיטמע במרחב שלא כקבוצה אתנית. אם זה שמר עליהם במהלך ההיסטוריה (אפילו בזמנים שזה נכפה עליהם ובאופן פרדוקסלי זה שימר את הלכידות האתנית החזקה), למה שלא ישמור גם עכשיו במרחב החדש שאליו הם באים? ההתבדלות הזאת הובילה לעוינות הדדית שנמשכת עד היום.
רוני קיבלה מידידים סרטון הממחיש שמאז ימי התנ”ך ולאורך ההיסטוריה, ניטשה כל הזמן מלחמת שליטה על המרחב. רוצה לומר “מה שהיה הוא שיהיה”. התגובה שלה היתה שזה ממש לא חייב להימשך. את הקשר של קהילה או עם למקום הזה הבינה בזמן השליחות החקלאית במצרים. שם הבינה שיש נראטיב שונה, נוסף לנראטיב שאותו ספגה וכל צד צודק לחלוטין מבחינתו. בבית ספר תיכון שבו עבדה במצרים, בזמן השליחות, שאל אותה תלמיד, בן של שגריר מהנסיכויות, אם היא מסכימה עם מה שהישראלים עושים לפלסטינאים ותשובתה היתה שלא: היא לא מסכימה וגם חרדה למה שזה גורם לנו כבני אדם. כשבתה שאלה אותה לפני שיחת הזום על איזה נקודה בזמן תצביע כמחוללת של האיבה, אמרה רוני שאולי מלחמת 67. בתה ציינה שדווקא אחרי המלחמה היו יחסים טובים ורוני אמרה שאולי על פני השטח זה נכון, אבל ה”זרמים התת קרקעיים” שידרו תחושה שזה לא נורמלי, משהו לא טוב קורה כאן. מספרו של העיתונאי אוהד חמו “פני השטח” היא מצטטת שיחה שערך חמו עם בכיר חמאס שאמר לו “לא נוותר”, אבל גם אמר לו שהוא מבין את הישראלים שמשוכנעים בצדקתם. לדעת חמו, זאת נקודה חיובית שאפשר להתקדם ממנה.
מלכי נעזרת בויקיפדיה שבה כתוב תחת הכותרת “הסכסוך היהודי פלשתיני” שמקורות הסכסוך בשנת 1860, כשנבנתה שכונת משכנות שאננים מחוץ לחומות ירושלים והאקט הזה סימל את האקטיביות ואת הצהרת הנוכחות של היהודים במרחב. אבל עבור מלכי, באופן אישי, הכיבוש ב- 67 הוא המציין את נקודת השבר. היא לא מקלה ראש ב- 48 או נקודות אחרות שהועלו, אבל עבורה שם עובר הקו. אמנם, היו כמה הזדמנויות לאחר מכן, אבל ברגע שלא עשינו את הפעולה הנכונה מיד אחרי מלחמת 67, העניינים התדרדרו. מאז היא מנסה להכיר עד כמה שאפשר את הצד הפלשתיני ומזכירה בהקשר זה את העבודה המבורכת של אירגון “זוכרות”.
שמוליק אומר שאכן המתיחות קיימת מראשית “הציונות המעשית”. גם רבין הודה באחד מנאומיו שלא באנו לארץ ריקה. אבל, אומר שמוליק היו הרבה נקודות בדרך שהעצימו את העוינות בין שתי הקהילות. בתקופת העליות הראשונה והשניה, איבדו הערבים הרבה מקומות עבודה בגלל עיקרון “העבודה העברית”, וכן אדמות שנרכשו מאפנדי כלשהוא והאיכרים הפלשתינים גורשו מהן. גם ה”מאורעות” והמלחמות שהתרחשו במהלך המאה הקודמת שימשו “דלק” לסכסוך. הדברים נמשכים ועכשיו למשל, אנחנו מציינים 20 שנה לאירועי אוקטובר 2000. אבל, אומר שמוליק, בהיסטוריה של העולם נפתרו סכסוכים גדולים וקשים וגם זה שלנו יפתר. לדעתו של שמוליק הפתרון היחיד הוא ישות מדינית אחת משותפת מן הים עד הירדן.
חגית נוקבת בשנת 1923, שנת עלייתו לארץ של סבה, כשנה המשמעותית. בעיקר משמעות יצוגית לסוג של עלייה שהיתה יותר אידיאולוגית ופחות הישרדותית. סבא של חגית הצטרף לתנועת “ברית שלום” שדגלה בדו קיום. חגית שואלת מה המשמעות לבוא לארץ שגרים בה אנשים, להתעלם מהם, לאמץ רעיון שזה “שלנו” ולעסוק במחיקת ההיסטוריה שלהם. אולי יש קצת התייחסות לנראטיב, אבל היא נמצאת על מצע של עוול גדול.
רמי אומר שחשיבה על הסוגיה, הופכת אותו דווקא, לאופטימי יותר. לדעתו זה “סכסוך שכנים”. זה לא מתחיל בנקודה מסויימת בהיסטוריה אלא בחשיבה הבסיסית שלנו ש”אנחנו יותר טובים מאחרים” ולכן לי (לנו) מותר להזיז את העמלקי או האדומי או היבוסי… אני יותר טוב! זה ב D.N.A שלנו הרבה לפני יצירת נכסי התרבות היהודית שאנחנו מתגאים בהם. רמי מרבה לצטט את פרופ’ ליבוביץ’. באחד מנאומיו אמר ליבוביץ’ שהפסקנו להתחדש, אנחנו עושים קיצורי דרך “תנ”ך פלמ”ח”… השפה ה”חדשה” השתמשה במושגים תנ”כיים (“התנחלות”, “גאולה” של אדמה, “כיבוש” העבודה). בזכות המוצא האירופאי, הבנת שפת אירופה, הקרבה לכוח (האנגלים), ניצול חלון הזדמנויות ועם המון “תחנות” בדרך, יצרנו את המצב העכשווי. אם השאלה היא לאיזה נקודה חוזרים… רמי אומר שהיה חוזר למקום בו הוא לא שונה מאף אחד אחר. סכסוך שכנים ניתן לפתור אם… אם נוותר על הגלוריפיקציה העצמית…
טל מציעה לרמי ללמוד ערבית, ולכולנו, להפסיק להשתמש ב”הם, אנחנו, אצלם, אצלנו”… היא קוראת לזה “השפגט הציוני”… רגל אחת ב”אנחנו הכי טובים בעולם” ורגל שנייה ב”סוף סוף אנחנו כמו כולם”.
ג’וליה אומרת שהדיון הזה הוא “פיקציה”, אין דבר כזה לחזור לאחור ולדמיין מה הייתי עושה שונה. היא מסבירה בעזרת פרק מהסדרה “אזור הדמדומים” שראתה בנעוריה. מיליונר בן 60 חושב שאם הוא היה היום שוב בן 20, הוא יכול היה להיות עוד יותר עשיר… ואכן, בסדרה, הוא חוזר להיות בן 20… אלא שהזמן הוא אחר והאנשים הם אחרים וכולם חושבים שהוא משוגע שנפל על הראש וכשהוא חוזר לגיל 60, הוא בעצם הומלס… לדעתה, ה”תרגיל” שאנחנו מנסים לעשות של חזרה בזמן הוא פיקציה מוחלטת… ג’וליה כן מתחברת לעניין שצריך לפעול מכאן והלאה, בלי חלילה לזלזל בהיסטוריה… המקום הזה הוא של אף אחד ויחד עם זה שייך לכולם. כפסיכולוגית היא מכירה בערך של “הגדרות” ומי שמשתמש בהגדרות כלשהן צריך לקחת אחריות על הגדרותיו.
רמי השיב לג’וליה שהניווט במדבר לימד אותו שכשהוא מאבד את דרכו, הוא משתדל לחזור על עקבותיו למקום שבו היה קודם וידע איפה הוא נמצא וממנו הוא יכול לתכנן כיוון מחדש.
מיר אמר שלצערו לא הרבה יודעים על מצבם של הערבים בישראל וצריך להעלות את המודעות.
ג’אבר מדגיש את הכרותו עם שתי התרבויות. בילדותו בבית ספג את התרבות הבדואית וגם היה בן-בית בין ילדי המושב השכן היהודים. ג’אבר אומר שאכן היו נקודות משפיעות לפני קום המדינה שגרמו למתח ולעוינות, אבל מאז קום המדינה הוא מבקש למנות 4 נקודות עיקריות: לדעתו, הנקודה הראשונה היא מלחמת 48 שבה גורשו הפלשתינים והפכו לפליטים. השניה היא מלחמת 67 שבה ישראל הגיעה בשנית לאותם פליטים שגורשו ב- 48 והמשיכה לעוול אותם. הנקודה השלישית היא מלחמת 73 שבה עבר האגו הישראלי טלטלה אחרי אנחת הרווחה של 48 והאופוריה של 67. התוצאה של טלטלת האגו היהודו-ישראלי ב 73 היתה הסכמי השלום עם מצרים ותקווה לפלשתינאים שגם עניינם יפתר. נקודה רביעית היא שנת 2000, עליית אריק שרון לאל אקצה. בטווח ג’אבר מזכיר גם את ההסכם עם ירדן אבל לא מונה אותו בנקודות החשובות. עליית שרון לאל אקצה גרמה למהומות להרוגים רבים וביניהם 13 אזרחים ישראלים, כמו גם פצועים רבים. האירועים האלה עירערו לחלוטין כל תקווה. החברה היהודו-ישראלית זזה לימין במפה הפוליטית, עזה נסגרה והוקמה חומה ההפרדה בגדה. ג’אבר שבילדותו היה בן בית במושב היהודי השכן, אומר שעכשיו גם עם אלף אישורים לא יוכל להיכנס… רוית עוסקת בטיפול דרך אומנות ומחוברת אלינו כרגע מוושינגטון, שם היא מתגוררת עם משפחתה. היא רוצה להתייחס לעניין מהפן הטיפולי: השנאה, לדעתה, היא המקום הקשה כרגע הדורש טיפול. ככל שיהיו יותר התקשרויות עם ה”צד השני” שבו היא כוללת לא רק ערבים ופלשתינים אלה גם חרדים ו”ימנים” ואחרים, זה ירגיע את המתח. אם ההידברות תחל מלמטה ותתרחב, היא תחלחל אל המנהיגות. היא מאד התרשמה מהצורה שבה טופלה השנאה התהומית בדרום אפריקה, בדרך של בקשת סליחה על ידי המעוולים וקבלת המחילה על ידי הקורבנות.
לפני סיום, רוני עדכנה על מצב ידידינו בעזה ורמי מזכיר לנו שאנחנו פה לתודעת עזה ובחג הסוכות כשהסוכה היא מבנה ארעי, חשוב שנזכור את ארעיות חייהם של תושבי עזה.
סובבו בזום: טל, מרי, מלכי, עודד, שמוליק, ג’אבר, רמי, רוני, רוית, נחשי, מיר, חגית ולרגעים קצרים הבליחה בלה…
כתב – עודד.

מפגש 133 – 2.10.2020

בצוק העתים חזרנו לזום… הכוונה היתה בעיקר לראות ולשמוע אחת/ד את השני/ה ולהתעדכן “בקטנה” על מצבנו ומצב שכנינו. לאחר כרבע שעה של גישושים והמתנה למצטרפים, התחלנו בשיחה.
רוני מחוברת טוב מכולנו למתרחש בעזה. בהקשר האזרחי כמובן… היא עידכנה לגבי המצב בעזה בכלל ועל ידידינו בפרט. אין הרבה חדש. הנושא הובא לגורמים בין לאומיים ופה ושם מופיע בתקשורת הבין לאומית. אולי יש פה סוג של תקווה, אבל זה עדיין לא משפיע בשטח. מצב הקורונה. לפי מידע שמגיע לרוני, המגפה לא מכה בעוצמה כמו אצלנו, אבל קשה לאמוד את היקפה. על פי הבקשות לתרומה המגיעות אל רוני, לאנשים ממש קשה לממן לעצמם דברים מינימליים. רוני מתלבטת בקשר ליכולת שלנו לעזור בתרומות. לא “אם”, אלא “איך”… איך לוודא שהכסף מגיע למי שצריך. היא פונה לקבל רעיונות… ובקשר למצבה האישי היא אומרת שבמושב שלה יש חולים והרבה מבודדים וזה מצב די מדכא. אבל רוני כמו רוני מיד מקשרת את המצב העגום במושב, לתודעת עזה שלה ומספרת על ירידה בנכונות של בתי חולים בארץ לקבל חולים מעזה בגלל חשד לקורונה. לדבריה, “יש אנשים טובים בדרך שעוזרים” וישנן הצלחות קטנות….
אני דיברתי אחרי רוני ואמרתי שההתעוררות של הציבור בישראל כנגד השלטון הרע בהחלט מרשימה, אבל לאחר שישקע אבק ההפגנות נגד השלטון, לא תמונף האנרגיה כדי ליצור מציאות חדשה מול הפלשתינאים אלא להפך, הציבור היהודי יצופף שורות מחדש בהתעלמות ממצבם במקרה ה”טוב” ובתאווה לנדל”ן הפלשתינאי במקרה הרע.
טל מוסיפה על הדברים שאמרה רוני ואומרת שבכל הקשור להתעמרות בבני אדם, החמאס הוא תלמיד נאמן של השיטות הנהוגות בישראל, בעיקר כלפי האוכלוסיה הלא יהודית. טל מספרת על “רוטשילד 2011″, עת ישבה עם קבוצה של ערבים בשדרה ו”משלחת” של ישראלים/ יהודים ביקשה מהם לעזוב את המקום כי לדבר על השורשים למצב הערבים במדינה זה פוליטי ורק דיבור על “צדק חברתי” זה חשוב ו”מאחד את העם” (וזה לא “פוליטי”…). אותו מקרה עזר לה להבין שהשנאה כלפי הערבים רוחשת מתחת לעור של היהודו-ישראלי המצוי וגם “אויב” משותף לא יעקור אותה. בשיחה עם חברותיה מאירגון “מחסום ווטש” הן התייחסו לכך שהישראלים לומדים עכשיו מושגים “חדשים” כמו “סגר”,”כתר”, “כתר נושם”, “עוצר” ועוד כאלה שהיו שמורים עד עכשיו לפלשתינאים בשטחים הכבושים. אולי הכרנו את המושגים, אבל, היי, איך זה הגיע אלינו!…
גדיר מאד מודאגת מההחלטות שהתקבלו בממשלה ביומיים האחרונים. גדיר מקדישה את זמן ההפגנות שלה יותר לתחום הכלכלי- חברתי- בריאותי בנסיון לדאוג לאזרחים, לכל האזרחים, לתנאי חיים סבירים. גדיר מודאגת גם מהתפשטות המגפה בעזה. בקשר לתרומות, היא מציעה להעזר באירגונים שמורשים להיות בקשר עם עזה (רופאים לזכויות אדם…). מתגעגעת למפגשים ומשתדלת לא לאבד תקווה…
באופן אישי גם מלכי מרגישה טוב ועובדת מהבית, אבל, היא אומרת, עניין המגפה הבריאותית והפוליטית מזהם כרגע את כל האויר שסביבנו ולא משאיר אויר לעניינים אחרים, כמו מצוקת עזה למשל… אבל זה לא יעלם, זה יצוף מחדש. היא חושבת שעדיף להתארגן לעזרה ביחד ולא כל אחד לחוד.
מרי נמצאת בצוותי החירום של ישובה ושל המועצה האזורית. יש לה נגישות למידע בריאותי רחב וזה כולל גם גרף של התפשטות המחלה ברצועת עזה. למרבה ההפתעה הגרף שהוא מתאריך 29/9, מראה שישנה ירידה בתחלואה בעזה… מגמה שהתחילה כמה ימים קודם. רוני מעריכה שזו תוצאה של סגר הדוק (עוצר ממש משבע בערב!), עטיית מסכות במרחב הציבורי ומשמעת גבוהה! מרי מסכמת ואומרת שבזה היא עוסקת כרגע באופן כללי ומקפידה לעקוב גם אחר הנעשה בעזה בעניין זה.
אחרי מרי פנינו לשמוע את רוזי שגרה בשבדיה בשנים האחרונות. כל מי שקורא עיתון (“הארץ”, השאר זה צהובונים…) או מחובר לתקשורת אחרת, יודע ששבדיה משמשת מודל להתמודדות עם המגפה. רוזי אומרת לנו את זה ישר לפנים ללא כחל וסרק… היא עוקבת אחר הנעשה בארץ. היא מבקשת לדעת אם ההפגנות הן בגלל ביבי, או המצב הכלכלי, האם האנשים באמת מחפשים פתרון…
טל משיבה לה בהשוואה להפגנות 2011. גם אז וגם היום ההפגנות חוצות רקעים, עדות, מעמדות ועוד, אבל בסופו של דבר ההפגנות שייכות ליהודים בלבד. כדי להדגיש את ההפרדה מול הפלשתינאים היא מספרת על מתקן שהוקם בפאתי חברון לבודד פועלים חולים שחוזרים מישראל. הרשויות הישראליות ראו את הפרוייקט הולך ונבנה ונתנו לו להימשך עד ימים אחדים לפני סיומו ואז הרסו עד היסוד.
רדיר זוכרת את המקרה ותוהה על ההגיון שבהריסה. טל אומרת שחוסר ההגיון הפך לשיטת פעולה של הצבא הישראלי ביחס לפלשתינאים ומביאה דוגמאות נוספות.
רמי התחיל את שיחת הזום במגדלור עצמו, פניו בשידור וקולו לא נשמע. כשחזר לסלון הבית כדי שישמעו דבריו כראוי, סיפר (על רקע צילום אויר של המרחב, שצולם לפני 85 שנה) שישב במרחב, האזין לקולותיו, חש את רוחותיו וריחותיו ושתה קפה. הכל בשיתוף תודעתי איתנו ועם חברינו שחיים במרחב המשותף. אחר כך, חשף בפנינו רעיון שעלה במוחו עם אותה רוח המביאה את קולות וריחות עזה למרחב מתובלת בזימזום מזל”ט וקולות נפץ. הרעיון הוא לעשות “גיוס המונים” לתודעת עזה! במקום גיוס כסף בתמורה ל”חתימה אישית של הסופר”, הוא מציע תמורה שאותה אנחנו יכולים לתת למי שירצה לבוא ו”לתרום” את תודעתו. התמורה יכולה להיות למשל, סיור בשטח או סקירה היסטורית + קפה וחלה או ביקור באתרים ועוד… רמי גם אומר על עצמו שהוא מרגיש טוב ומייחל שנשוב ונעלה על רכבת בתחנת “ראשידייה” שליד העיר עזה, תחנה שמצויינת במפה שמאחוריו, וממנה לכל העולם.
לפני שיחת הזום, שלח לי ג’אבר הודעה שהוא בא לפגוש אותנו במיגדלור. אמרתי לו שאנחנו בבידוד ולא נגיע. הוא, שכבר היה בדרך, סובב את הרכב וחזר הביתה. בשבוע שעבר שלח וואטספ בו כתב שאנחנו “אוכלים את הדיסה שבישלנו”, ובסוגריים הוסיף שהיא היתה מיועדת לעזה בלבד… עכשיו הוא מסביר שאנחנו חווים דוגמית קטנטנה ממה שחווים שם. מה זה סגר של שבועיים לעומת סגר של 14 שנה? אנחנו מתגעגעים לחברים שלא ראינו שבועיים, אבל בעזה יש חולים שלא יוצאים לטיפול חודשים ושנים… הוא לא רוצה לשדר יאוש, אבל הוא “קצת מיואש”… הוא שואב כוח מאיתנו, חבריו ומעדיף מפגש פיזי (עם ריחוק מתבקש…) על פני מפגש וירטואלי.
מכאן ועד סוף המפגש, עוד כ-25 דקות, סובבת השיחה את הרעיון שהעלה רמי, “גיוס המונים” לתודעת עזה. היו שתהו לגבי האמצעים,
טל טענה שזו בעצם תכליתם של כל האירגונים שהיא מכירה וכולם מתנפצים על קיר ה”אתוס הציוני”.
רמי עונה ואומר שבהפוך על הפוך, הוא, שהשתתף בהפגנות רבות, הפך להיות אופטימי יותר ככל שהמצב, לכאורה, הפך להיות קשה. לדעתו צריך כל הזמן לחפש ולבדוק רעיונות איך לגרום לתזוזה של המצב.
מלכי מבררת ספק עם עצמה ספק עם כולם, האם יש לנו איזה חלקת ראש פנויה בימים אלה לדון ברעיון מורכב כזה.
רוני אומרת שאסור לנו להרפות מהאחיזה בתודעה של עזה כמקום שזקוק לתשומת לב גם בתקופה שתשומת הלב מוקדשת לתחומים שהם כמעט בהגדרת “הישרדות”.
רמי מסביר שלמגדלור כמבנה, אין תודעה, הוא שם כדי להתקיים בתודעה של מי שזקוק לו כרגע או יזדקק לו מתישהו. הוא קיים גם בתודעת המפעיל. ג’אבר מדבר שוב ומאשר לו ולנו את כוחה של תודעה (היום קבעתי שיא בשימוש ב”תודעה”…) משותפת סביב אותו רעיון.
זהו
כל אחד בבית אבל בתוך מעגל:- ג’אבר, רמי, מרי, רוני, גדיר, נחשי, משה, טל, רוזי, מלכי, עודד
נ.ב
גיליתי את השורות האלה בשיר של לאונרד כהן שנקרא “הימנון” ANTHEM אני לא ממש טוב באנגלית, אבל נראה לי מתאים…
ring the bells that still can ring
forget your perfect offering
there is a crack in everything
that’s how the light gets in
כתב – עודד.

מפגש 132 – 25.9.2020

פיוס לכולם
בשבוע שעבר התכנס המעגל במתכונת מקוצרת. פעמי הסגר המתקרב עשו את שלהם ולפני הנעילה התקבצו ובאו אנשים טובים וישבו במגדלור. הקדימו קצת, קיצרו קצת ונחשי סיכם.
השבוע שעבר מאז, לא היה קל בכלל. המגפה, ביבי, איומי גזרות, חוסר ודאות והחיים הקודמים שנכלאו בבועה שמתוכה הם נראים במטושטש. לעומת זאת, למקרה ששאלתם, חיי היומיום של הפלשתינים ברורים יותר ומצוקותיהם מובנות יותר.
בתקשורת, המתנשאים דיברו על רות ביידר גינסבורג והעממיים דיברו על מירית הררי, שתי נשים שהלכו לעולמן זה מקרוב. על מירון בנבנישתי כמעט לא דיברו… כותרת הסיכום הזה “פיוס לכולם” מוקדשת לבנבנישתי שהאמין ש”שלום” לא מתאים לפתרון של שתי קהילות שנאבקות על אותו מרחב, ו”פיוס” הוא הדבר שאליו עלינו לשאוף ולהפנות משאבים.
כשהתקרב יום שישי הבנתי שאני אהיה במגדלור. מין צורך כזה. לא כהתרסה מול חוקי הסגר וגם השאלה “מי באש ומי במים” לא העסיקה אותי, אני פשוט צריך להיות שם. גם שמוליק…
אגב, שמוליק ואני יודעים אחד על השני כמעט הכל, אפילו שהוא יודע יותר, תמיד! היתרון היחיד שלי הוא ה”שבוע האחרון”… מכיוון שהוא ללא “נייד”, אני תמיד מספר לו מה כתבה גדיר, מה סיפרה רוני, איך “התפייט” רמי ואיזה מאמר מעניין פירסמה נעמיקה… כך היה גם הפעם, ישבנו שנינו בצל האורנים עם כוס קפה ורבנו כהרגלנו.
בתוך השקט מסביב, שמעתי רכב מתרחק וזיהיתי את רכבו של רמי. התקשרתי והוא אישר שזה אכן הוא, שאל אותי אם אנחנו “מפירי סגר” ואמר שתכף יתפרסם סרטון שהוא צילם. הוא לא יבוא היום, כך אמר.
לשמחתי הוא לא עמד במילתו וקצת אחרי השעה שתיים צילצל לבדוק… אחרי 10 דקות הגיע עם נעמי. ישבנו בריחוק המתבקש (× 2) ונעמי ניסתה לבדוק למה אני בדיכאון. כרגיל התפתחה שיחה מעניינת בין ארבעתנו על משמעות ה”הפסד” ומצוקת ה”מפסידן”, איפה עובר הקו בין התמכרות לאקטואליה לבין אסקפיזם מוחלט, מה זה אומר להיות “אכפתי” ועוד… כשהגיעו, רמי “איבחן” אותי נכון ושאל אם אני בדכאון.
כשהלכו, הבנתי שוב את כוחו של המפגש.
בבוקרו של יום שישי, קיבלתי מסרון מרדיר שבו היא מוחה על כך שלא יזמנו שיחת “זום”. “ממש חבל” היא כתבה “ימים קשים עוברים עלינו. הייתי רוצה לדבר ולשתף בהרבה דברים”. כל כך נכון.
גם בשישי הקרוב אהיה במגדלור.
עודד.

מפגש 131 – 18.9.2020

קצת לפני הסגר, התאספנו – רוני, רמי, חנן, מלכי, עוזי ונחשי – לברך בשנה טובה ולשמור דולק את הנר של תקווה לסיום העימותים והדיכוי.
היו תפוח ודבש וגם יין ועוגת דבש, לחם וקפה.
אחרי שהחלפנו דעות על הקורונה אצלנו ובעזה, חנן סיפר איך חוגגים את ראש השנה בקיבוץ שלו – ״תמוז״ בבית שמש, ובכלל על החיים בקיבוץ ״חד דורי וחד פעמי״.
רוני עידכנה על חברינו שמעבר לגדר וסיפרה על שתי שיחות זום מעודדות מטעם ארגון “גישה”, בהשתתפות אנשים מעזה שלקחו יוזמה ומזיזים פרויקטים למען הכלכלה והחברה.
רמי סיפר שהצליח לתרום לקבוצת ״We are not numbers” ואפילו קיבל אישור ותודה מהעזתים עצמם.
נפרדנו בברכה של עוזי לשנה החדשה: שתהיה שנה בינונית – טובה יותר מהשנה שמסתיימת ופחות מזאת שתבוא בהמשך.
שנה טובה,
נחשי