מפגש 161 – 16.4.2021

חם. הנוף בשמורה מתייבש, מה שאומר- פחות מטיילים. בטח מיצו כבר אתמול, בשבתון החג… בפועל, ה”מגדלור” מארח היום רק חברות וחברים מהמעגל הקרוב של ה”קבועות/ים”.
רמי צריך לעזוב מוקדם והוא משאיר אותנו להרהר בחוויות החג שלו… רמי מגדיר את עצמו פוסט טראומתי ולכן, הוא אומר, נהג בעבר פשוט לא להיות בארץ… מלפני פסח עד אחרי זכרון/ עצמאות. התקופה הזאת קשה עבורו. בשנתיים האחרונות, בגלל הקורונה, אין לאן לברוח… ל”מגדלור” היום הקדים ובא בגלל הגעגוע. אמר “געגוע” ועזב כדי לטפל בגופו ונפשו הדואבים.
הוא הולך ואלה באות/ים. מלכי, בלה, דינה, מהרן ובראיין שמצטרפות/ים לחיותה, רוני, שמוליק, נחשי ועודד.
עיקר הדיבור בינינו כרגע הוא על ימי השואה, זכרון ועצמאות והתובנות שעולות מהם. מחליטים לעשות את זה מסודר ב”נוהל” מעגל…
עבור מלכי, יום העצמאות שינה את עצמו. קשה לה עם היום הזה. לא חוגגת בלב שלם. ביום הזכרון זה שונה, ההזדהות עם השכול יותר ברורה לה. ביום העצמאות עולות בה שאלות כמו: מה זה אומר שהמדינה שייכת לנו? ממתי? ועוד שאלות מערערות. נכון, היא אומרת, מה שהיה היה ואנחנו כאן, אבל קיימת הסטירה הפנימית, גם מול הציונות. בערב יום הזכרון ראתה את טכס הזכרון שערך “פורום המשפחות השכולות הפלשתיני-ישראלי”. בחג שמחה רק לפגוש משפחה אבל לא מעבר.
רוני אומרת שיש דברים שבעבר הרגשנו יותר נוח איתם. היתה בעבר גאווה להיות יהודיה ישראלית שהיום כמעט נעלמה. יום הזכרון שונה. אבל ביום העצמאות חשה לא נוח עם דעות של חבריה. לדעתה, אם אנחנו פה, זכותנו לחשוב על עצמנו. קשה לה עם אלה שמאשימים באופן מוחלט את הצד שלנו. הם הרי לא רוצים ללכת מפה ואם כך, זה אומר שיש גם צדק בצד שלנו גם מבחינתם… צריך לעשות קאט ולהתחיל לחיות ביחד. כולנו פה. בואו ניצור מזה חיים.
בשביל דינה, בעבר, חג העצמאות היה רק שמח. לאחרונה ישנם הרבה סימני שאלה ודברים שמוטלים בספק. קראה מאמר של אבישי גרוסמן שאומר שהחזקים מנצחים אבל במלחמות אחרות, לאחר שתמו, המנצחים עזרו למנוצחים להשתקם. קראו לה להדליק משואה בקיבוץ. הרגישה כבוד, אבל חשה שיש זילות בטכסטים (מקריאה את הנאום). אומרת שהמושג “תש כוחה” (שהופיע בנאום והיא השמיטה אותו) לא מתאים, אסור לנו להיות חלשים. שואלת, מה קורה בזמן האחרון? הכל מתחיל מחדש? מערערים את הכל? מה קרה לנו? תסכול.
לבלה קשה עם הצמידות של יום הזכרון לחג העצמאות. כל שנה נעלמים עוד אנשים שהכירה. קשה לה לשמוח. פתאום “נפש יהודי הומיה” בהימנון הרגיש לה לא טוב. לוסי אהריש אמרה שלבן שלה יש נפש יהודי הומיה אבל היא לא יכולה לשיר את זה. בלה ניצולת שואה. לא היה לה בית עד גיל 16. היא שואלת איך זה שיש כאלה שאין להם מקום שבו הם מרגישים “בית”. איך לא מגיעים להסכם פיצויים לאלה שביתם נלקח מהם.
חיותה עבדה רוב שנותיה בחינוך. חינכה לערכים של ציונות. עבורה יום העצמאות הוא החג הכי משמעותי. עבדה באופקים והשקיעה הרבה בטקסים. אומרת שביום השואה היה קשה לרכז את הילדים להקשיב לטכס, אבל ביום הזכרון היו הילדים מרוכזים מאד. לטקסים יש ערך חשוב בעיניה. היתה אחראית לטכסים בניר עוז.
שמוליק, האחראי על טקס יום הזכרון בקיבוצו, קורא שיר שכתב.
נחשי. גם חש שהשימוש הלאומני בימי הזכרון והחג, מוגזם. שמח וגאה על המדינה שיש לו. מרגיש שיש מי שרוצה להדיר ציבורים מהחג. צריך שיהיה יום חג לכולם. זה תאריך שעבור חלק זה סוג של אסון ולאחרים שמחה וצריך למצוא את הדברים המשותפים. עובד על עצמו כדי להשאר אופטימי. יום הזכרון קרוב אליו יותר בגלל הקשר האישי עם משפחות שכולות או מתים שהכיר. צריך למצוא גם דרך לשתף את השכנים. זה יגיע.
מהרן: הצמידות הזאת בין הזכרון לעצמאות, רעה. אצל הפלשתינים זו נכבה. קשה להם לקבל וההימנון “התקווה”, זה כמו לשים מלח על הפצעים. בדיון שערך עם חברים הגיעו למסקנה שקודם כל צריך להחליף את ההימנון. צריך הימנון שמחבר אותם ולא מדיר אותם. משם, מההימנון המחבר, אפשר יהיה לאחד את תושבי הארץ. מספר על סבא רבא שלו שבשנת 1948 עזר לחברי קיבוץ שובל שכותרו על ידי המצרים. על פי מהלכי המלחמה ההיא, החליט הסבא להתחבר ליהודים. אחרי המלחמה רצו ממשלות ישראל לגרש את הבדויים והם היו צריכים לשתף פעולה ולהפגין שמחה ביום העצמאות. הגיע הזמן שתהיה חוקה ואז יהיה שיווין. לא פופוליזם שמעלה את הלאומנים.
בראיין מתרגש מיום הזכרון בארץ. הוא משווה ליום הזכרון בארה”ב ששם לדעתו זה ממש עלוב… מרגש אותו לשמוע את הצפירה ולראות את האנשים עומדים ומרכינים ראש. לדעתו, יום העצמאות זה יום שבו צריך לשים את כל המחלוקות בצד ולהתאחד ליום אחד.
בהעלאת הנושא במעגל חשבתי שהדוברות/ים יקשרו את השפעת ה”מגדלור” על דעותיהן/ם. “תודעת עזה” בהקשר של עצמאות או שכול… אני רוצה להאמין שהערעור וההירהור אצל רוב הדוברות/ים, בעיקר לגבי חגיגות יום העצמאות הפומפוזיות, נבע גם מחווית המידע במעגלי השיח ב”מגדלור”.
השתתפו: רמי, שמוליק, נחשי, רוני, עודד, בראיין, מלכי, חיותה, דינה, בלה, מהרן.
כתב: עודד.

מפגש 160 – 9.4.2021

מעשה ב- 40 כסאות: בכל פעם שבבית הספר היסודי מחליפים את המושבים, אנחנו מקבלים את הסט הישן. בהתחלה נעלנו את ערימת הכסאות לקיר בשרשרת ומנעול. מדי פעם היו אלמונים חותכים ולוקחים את השרשרת. אחר כך את המנעול. בשלב מסוים שינינו גישה – הפסקנו לנעול והצמדנו שלטים בשלוש שפות: ״מוזמנים ליהנות מהכסאות וזכרו להחזיר למקום״. זה עבד יפה, רק מדי פעם היו הכסאות מתמעטים ובית הספר היה משלים. לאחרונה קורה דבר מוזר: מה שנלקח ולא חוזר הם השלטים… נמשיך לדווח ככל שיהיו עדכונים.
וכך הגענו היום ובמרכז המבנה יושבת שביעיית צעירים חביבים שהגיעו בטיול רגלי מנחביר (בארי הישנה). בעוד הם שותים קפה ואנחנו מתארגנים, התכנסנו למעגל ואחרי שהצגנו את עצמנו ואת פועלנו, הם סיפרו שכולם בני רמת השרון וכולם הייטקיסטים (לכל אחד מהשבעה יש גם שם משלו, אבל בלהט העשיה כולם חמקו מתיעוד).
בינתיים הצטרפו מרי ורוני. החבורה שמעה בעניין את סיפורינו, שאלו שאלות, בירכו וחיזקו והמשיכו לדרכם.
מגיעה גלי מישע, שהיתה בעבר ולקחה כוכבים שעכשיו החזירה אותם צבועים. שמחה שאנחנו מתמידים והקשיבה בעניין לדברים.
עידית משדה ניצן באה לבקר. אי אז היא היתה אחראית למפגשים שיצרו את הקשר בין רמי לעודד (וכל השאר היסטוריה). גם היא שמחה לחזק על ההתמדה ובאה לבדוק אפשרויות נוספות של פעילות.
מכאן לשם מצטרפים חנן (עם העפיפון שהוחזר משיפוץ) והשלישיה הלוחמת מגבולות: בלה, מלכי ודינה.
החבר מעזה מתקשר ומזכיר שהיום בדיוק שנה משיחת הזום הגדולה שבעקבותיה נעצרו חברינו ע”י חמאס. במגבלות התקשורת מברכים ומייחלים לשיפור והוא ממשיך את השיחה עם רוני.
רמי מגיע וגם מהרן ובריאן.
גם ניבה מבארי כבר היתה במעגל בעבר. היא מתנדבת ב”בדרך להחלמה”, מזכירה וזוכרת את החברים מעזה.
עתר מגיע מעין שמר – רוצה לצלם כאן סרט על מסע מעבר לזמן בספינת רפאים… בעיניו עזה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
איתו באה נעה מפרדס חנה – צלמת שעובדת עם עתר וזוכרת שקיות ממתקים מעזה שקיבל אביה שהיה נהג אגד, מחבריו ברצועה.
על מה דיברנו:
• על חשיבות המעשה הקטן של כל אחד והטיפות שכולנו תורמים לזרם הגדול שעוד יגיע.
• על מיזמים יפים שהתחילו כאן ועדיין פועלים.
• ועל רעיונות ותוכניות לעשיה נוספת.
ומי היינו: 7 בני רמת השרון, מרי, רוני, ראמי, גלי, עידית, חנן, בלה, מלכי, דינה, רמי, מהרן, בריאן, ניבה, עתר, נעה, שמוליק ונחשי – 24 שומר ושומרת.
כתב: נחשי.

מפגש 159 – 2.4.2021

נדלג על שלב ה”הגענו, כסאות, קפה, רמי ושמוליק”…
יושבים אתנו אתי, אדיר, גל, ליאת, ג’ודי ואסף (“איתנו” משמע, רמי, רוני, עודד, שמוליק, ג’אבר וחנן, ה”קבועים”…).
רמי מספר עלינו דרך סיפור על ילדה שבשנת 1917 מפונה מעזה ע”י התורכים והופכת לפליטה. היא מוחזרת לעזה ע”י האנגלים שכובשים את עזה מידי התורכים. ב- 1948 היא כבר אמא והיא צריכה לקלוט מאות אלפי פליטים שנאלצים להקים אוהלים בבסיסי הצבא הבריטי שעזב. המצרים (שלא בכוונה…) הם הריבון, מבטיחים לפליטים שיוחזרו לבתיהם ולכן לא משקיעים בפיתוח אזרחי. בשנת 1967 כשהילדה כבר,מן הסתם, סבתא- היא הופכת להיות נתינה תחת שלטון כיבוש ישראלי כשעל הדרך היא חווה סבב אלימות ב- 1956 ב”אדיבות” ישראל ובעידודן של בריטניה וצרפת. אילו היתה חיה היום הייתה חבושה בכלא הגדול ששמו “רצועת עזה”.
אתי מעלה לעומתו את הטענות המיינסטרימיות הישראליות, “הם בחרו בחמאס”, “זה נכון שהם מסכנים, אבל אנחנו לא אשמים”, “החזרנו להם הכל והם בחרו באלימות” ועוד ועוד.
רוני מנסה בעדינות להציע ידע מסוג אחר… היא מספרת את סיפורה האישי כשהיתה עם משפחתה במצרים בשליחות חקלאית וממפגשים עם משפחה פלשתינית שבתם התידדה עם בתה של רוני בבית הספר, הבינה כמה היא לא מכירה את הנראטיב של הפלשתינים שהפכו לפליטים ב- 1948. היא מספרת על שיתופי פעולה שקורים היום ואינם מגיעים לתקשורת ועל הצמא לקשרים נורמליים ושיתופי פעולה. היא מספרת גם על המעורבות היומיומית שלה בעזרה ותמיכה לבני אדם שחיים בעזה.
אסף אומר שהשאלה היא כמה אנחנו מתערבים בנעשה בעזה כדי לשנות את המשטר.
רמי אומר שלחפש אשמים, לא עוזר כרגע. יש שני מיליון בני אדם שחיים בצפיפות ולא רואים תקווה באופק.
אתי מנסה שוב עם “עזה דתית”, רמי מגיב בעדינות ואומר שזה “קצת מיתוס”.
רוני אומרת שבמעגל מקשיבים לקולות אחרים. פעם בא למעגל מישהו שבפתיחת דבריו אמר שצריך להשמיד את עזה. לאחר שהמשיך לשבת והקשיב לאחרים אמר לרוני, לפני שנפרד, שהיא השאירה אצלו “חומר למחשבה”.
אדיר שנולד באזור אומר שתמיד הדיבור היה נגד ערבים בבית למרות שעבדו אצלם אבל מאז שהכיר את אשתו והם עברו לגור בישוב שלה, שהוא ממש צופה על הרצועה, קצת השתנו דעותיו.
ג’ודי גרה בצפון. אנחנו חיים בבועה בעבודה ובחיים, היא אומרת, על עזה היא יודעת רק ממה שמתפרסם בתקשורת. זה משמעותי בשבילה להיות כאן היום וזה מה שיזכר מהטיול.
אסף אומר שהשאלה שעולה היא המודעות לאחר. מבחינתו זו עדיין חידה מה אנשים חווים שם. אנחנו יודעים יותר על מקומות אחרים בעולם מאשר על עזה שהיא ממש בשכנות, אבל תעלומה בשבילו.
רוני מקבלת שיחה מעזה. סקייפ. מראה את הכסאות הריקים במעגל ששמורים להם. עושה “סבב” עם הנייד וכולנו מנופפים לשלום, גם האורחים! אין לנו מגבר והשיחה קצרה. נפרדים מאלה שישבו עד עכשיו ומגיעים אורחים אחרים.
אדיר (אדיר נוסף…), אסתי, יעל וחנן. גם מהרן “שלנו” מצטרף.
אדיר, מהאזור. מסקרן אותו לפגוש מעגל כזה… בשנים האחרונות הקונפליקט התעצם, הוא אומר, אבל כולנו פה צריכים למצוא דרכים לחיות עם עזה בשלום. הוא שמע מהוריו סיפורים מהעבר ומקווה שישתנה המצב.
אסתי אומרת שצריך להגיע לשיתוף, אין ברירה. זה יכול להציל מהמצב הזה. בסופו של דבר כולם רוצים את הפינה השקטה שלהם.
מהרן אומר שערביי הגדה קוראים לערביי ישראל “ערביי השמנת”… יש שוני בין ערביי הגדה עזה וישראל. אלה שחושבים יותר “קדימה” יתמזגו עם ישראל ואילו עזה תהיה “יותר פלסטין”. כשיש שגשוג כלכלי המלחמה מתרחקת. את בני האדם מעניין “סיר הבשר”, הקיום המיידי. כולם יודעים שעזה היא חומר נפץ עתידי, אם לא יהיה שם שינוי משטרי. לא רואה איפה יהיה קודם שינוי משטרי, בישראל או בעזה. שינוי כזה שישנה את המצב.
ג’אבר אומר שהעזתים הם שותפים לעתיד האזור. הם יהיו שכנים טובים אם התקשורת פחות תסכסך. ברגע שזה אמיתי זה יהיה חזק! צריך לראות בעיניים זה את זה. זה היה טוב לכלכלה של שני הצדדים כשעזה היתה שותפה.
חנן מעדיף לשתף בחוויות מיום הבחירות. כמו בכל בחירות, הסיע תושבים מ”אל זרנוק” לקלפי. הסיע את אמא של ג’אבר… היו שיחות מעניינות והם אמרו שהם מצביעים לרע”ם כי המשותפת לא דואגת להם. היו כאלה שהאשימו את חנן שבגלל שהוא עוזר לרע”ם, הוא עוזר לביבי… הוא אמר שהשיקול שמנחה אותו הוא לעזור בלי לומר לאף אחד איך להתנהל, כנ”ל לגבי עזה…
יעל וחנן רק הקשיבו וקצת סיפרו על עצמם, אבל שעת הסיום והרוח הקרה פיזרו את המעגל בלי שנשמע את “תודעת עזה” שלהם…
השתתפו הפעם: ג’ודי, אסף, אתי, אדיר, גל, ליאת, רמי, רוני, שמוליק, עודד, חנן, ג’אבר, חנן, יעל, מהרן, אדיר, אסתי.
כתב: עודד

מפגש 158 – 26.3.2021

היום דיברנו על תודעה, היה שיח מרתק, על חלק הסכמנו וחלק לא, אני אישית חזרתי הביתה עם הרבה מחשבות, לגבי מי מעצב לנו את התודעה והקשר בין הידע לתודעה, האם ההורים נחשבים למעצבי תודעה? האם המורים נחשבים כמעצבי תודעה? האם המנהיגים הדתיים והפוליטיים גם משפיעים על התודעה, אם כן איך ואם לא אז איך מעוצבת התודעה? האם עם הזמן זה משתנה? מה השפעת הידע, המודעות, חוסר הידע והמודעות או החוויה האישית על עיצוב התודעה?
דיברנו עם ראמי החבר שלנו מעזה, הוא שאל איפה הכסא שלו ואכן היה לו כסא לידי שהראינו לו אותו. ראמי אמר לנו כמה לו היה חשוב שכולנו נצביע גם בגללו ובגלל האזרחים בעזה, ביקש שנדרוש מהממשלה שתבחר בדרך אחרת כי לא הכל מלחמה, ביקש שנעזור במתן האפשרות לחולים לעבור ולהגיע לטיפול בישראל. ראמי צפה בשידור הישיר שעשיתי מרהט בו עודדתי את האנשים לצאת להצביע שעתיים לפני הבחירות בין היתר אמרתי גם בשביל תושבות ותושבי עזה והגדה המערבית.
היום הגיעו אנשים שמזמן לא הגיעו לתחושתי זה היה בשביל לצבור אנרגיות וקצת תקווה אחרי תוצאות הבחירות, אולי זה מתוך תת מודע, לפחות אצלי אני בטוחה.
מזג האוויר היה מהמם, ראייה צלולה לכן היה אפשר לצלם את עזה בברור מהמקום הכי קרוב שאפשר.
רמי מבארי ניסה לסדר את הכסא (כסא המלך שלו) אך לא הצליח. האמת שהוא הרים ידיים מהר מדי קיפל את הכסא ושם אותו בצד עם ארגז הכלים.
בשלב מסויים ירד גשם אז הלכנו למקום יותר מקורה.
הגיעה אלינו בחורה צעירה שיצאה למרעה עם אחותה הזמנו אותן לתה והיא שמחה והגיעה לקחת זה היה נחמד מצידה, סיפרה לנו מאיפה היא וקצת עליה ואנחנו הצגנו את עצמינו.
כרגיל נחשי המדהים הכין לנו את התה והקפה הכי טעימים שיש בנוסף ללחם אותו הוא אופה בעצמו וממרחים טעימים שהכינו חברות וחברים 😋😋.
שבת שלום וחג שמח לחוגגות וחוגגים.
השתתפו: משה, ג’אבר, שמוליק, רמי, נחשי, עודד, מרי, מארק, רוני, בריאן, גדיר.
כתבה: גדיר.

מפגש 157 – 19.3.2021

זה היה אחד מאותם ימים שבהם אנחנו יושבים בינינו לבין עצמנו ואף אחד לא בא ואז, לקראת הסוף, מגיע ה”סיפור” הגדול ושעת הסיום הרשמית חולפת מבלי שנרגיש…
“אף אחד”, זה לא מדוייק כי מיד כשהגענו, שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, הזדמנו ארבעה רוכבי אופניים להתארח במעגל. מכיוון שהם שכרו את האופניים לזמן קצוב והיה עליהם לרכב בחזרה עד בארי כדי להחזיר אותם בזמן, הם העדיפו לשמוע עלינו, תוך כדי שתיית קפה וכשהגיע זמנם לספר על “תודעת עזה” שלהם, עשו זאת כבר בעמידה, תוך חבישת קסדות האופניים וכל אחד הסתפק במשפט קצר בעל תוכן אחיד שאומר בערך כך “אני יודע שבעזה סובלים, ברור שרוצים שלום, כולנו רוצים שלום, אבל אנחנו לא יכולים לעשות כלום עד שהם יפילו את החמאס”… כך אמרו אסף, אריאל, ליאור וגל שבאו מאזור המרכז לטייל בשמורת בארי ורכבו אל האופק.
אחר כך הגיעו מרי ואילן, עוזי ומלכי וגם… נעמי, הזוגה של רמי, המייסד והמו”ל של ה”מגדלור”…
והשיחה נעה בין הבחירות אצלנו לבחירות הצפויות אצל הפלסטינים, כל אחת/ד עם הידע האישי שלה/ו שרכש/ה בבית… בשלב כלשהו חלפה דרך המעגל משפחה שחלק מילדיה נשאו רובי פלסטיק צבעוניים. הם סרבו להזמנתנו בנימוק שהם מצלמים סרט, אבל לאחר כחצי שעה, בדרכם חזרה, שוב עברו דרכנו. הפעם ההורים בחרו לקבל את ההזמנה לקפה והילדים המשיכו בהפקה מחוץ למבנה.
מיד אחריהם הגיע זוג נוסף והתחלנו מעגל כהלכתו. נשאתי דברים בשבח פועלנו ומכיוון שמסביבנו היו פזורות תמונות שמייצגות את אירגון “כוכבים של תקווה” וגם מודעה של “הדרך להחלמה”, הסברתי בקצרה גם עליהם. “הדרך להחלמה” עוררה עניין ונשאלתי אם יש תקשורת עם החולים במהלך הנסיעה ואם הם בכלל מכירים בעובדה שהמסיעים הם מתנדבים. הסברתי.
בעניין התקשורת סיפרתי על קשיי השפה וזה התקשר לעבודתה של מיכאלה כמיילדת בסורוקה שצריכה לתקשר עם יולדות בדואיות ואין שפה משותפת. אחר כך מיכאלה המשיכה ואמרה שבעזה, אוכלוסיה קשת יום במצב מייאש אבל היא עצמה, מיכאלה, לא חושבת שיש לה מה לעשות כדי לשנות את המצב.
בן זוגה צבי, אמר שיציאתנו מהרצועה היתה “פשע נגד האנושות” כדבריו. מאז שיצאנו הם סובלים יותר והכל נפתר דרך קנה הרובה. הם גם העלו את החמאס לשלטון מה שבהחלט תרם לסבל. לדעת צבי, אנחנו “פסיק בזמן” וצריך לראות בעוד מאה שנה מי יהיה זה שישרוד.
רינת אומרת שזה עצוב לומר, אבל עזה שקופה. היא מרחמת עליהם אבל לא אמפטית במיוחד למצבם. “אתם הגיבורים” היא אומרת לנו, “אתם התושבים שקרובים לרצועה וסובלים”… רינת סקפטית בקשר לפתרון. עכשיו כשהיא מודעת לפעילות ה”מגדלור”, חשוב לה לציין שזה מאד חשוב.
עוזי, יליד ותושב ירושלים, מחלק את דבריו לשלוש תקופות, הראשונה בילדות. כילד שנוסע לבר מצווה בימית. חוצים את עזה. עוזי, ילד ירושלמי ועזה מזכירה לו את העיר העתיקה. תקופה שניה כקצין בצבא. עוזי דובר ערבית, ו”מושאל” לכוח שמטפל ב”התפרעויות”, כלשונו, בזמן אינתיפאדה כלשהי. הצבא עוצר ילדים ונערים בהפגנות וממתין לבוא הוריהם לשחררם. כשבאים ההורים נלקחת מהם תעודת הזהות והם מוזמנים לבירור/משפט לאחר מכן. ישנם ילדים שהוריהם לא באים ותפקידו של עוזי היה לפזרם בחזרה בבתי ההורים. לעתים נאלצו עוזי וחבריו לקחת שוב את הילד כהגנה מפני אביו שהיה מכה אותו מכות נמרצות כשהוחזר. עבור עוזי זהו זכרון שמופיע לו עד היום בחלומות. היום (תקופה שלישית) עוזי שייך לקבוצה שמנסה לקדם הקמת אי מול חופי עזה. לדבריו יש היתכנות כלכלית ותיירותית למיזם וישנם יזמים שרוצים להשקיע. זה אינטרס של ישראל לא פחות מאינטרס פלשתיני. חייבים בשנים הקרובות ליישם את זה. לא רואה מצב שישראל תחזור לשלוט שם. החמאס לא פסל את הרעיון. מדינת ישראל יכולה להרים פרוייקט כזה. האמריקאים יכולים לממן.
צבי מעיר שעלינו לחזור לשלוט בעזה ועוזי אומר “רק כתיירים”…
שמוליק מקווה שהגדר תעלם ויהיה שוב שיתוף פעולה. בגובה העיניים אחד מול אחד הדברים הרבה יותר פשוטים. הפוטנציאל בעזה עצום אם רק נדע לנצל אותו.
עוזי (לא הירושלמי…) אומר שעזה היא “עצב עמוק והחמצה גדולה”. מוכן לחכות את המאה שנה שהציע צבי. חושב כמו צבי שעיקר האשמה למצבם נמצאת אצלם אבל חושב שבגלל שאנחנו החזקים, עיקר הפתרון נמצא אצלנו.
נחשי בא כדי לזכור שהמצב הנוכחי רע לכולנו וכדי לקוות שנצא מהתקיעות בעזרת רעיונות כמו של עוזי מירושלים. רוצה לזכור שיכול להיות אחרת. יש פוטנציאל אדיר.
בשביל חיותה, הנוכחות היא סוג של “הפגנה”. הרעיון של “אי” מפיח בה תקווה גדולה.
מלכי, באה בשביל להתחזק ולא לשקוע בדיכאון מהמצב. אפילו שב”מגדלור” לא משנים פיזית את המצב, קורה משהו שמתגלגל הלאה. אנחנו צריכים ליזום יותר. בצד שני חיים במצב קשה ונורא לחשוב שאנחנו יושבים ולא יכולים לעזור. שם יש אנשים שיודעים עלינו ומתעודדים. צריך אינטרסים משותפים.
עוזי (הירושלמי) שואל אותנו מה קורה כשיש אירועים בטחוניים, איך אנחנו מגיבים כבני אדם. מספר התשובות כמספר המשתתפים… וממילא כבר כמעט ארבע וחצי… נמשיך בשישי הבא, אחרי הבחירות.

שמוליק, נחשי, חיותה, עודד, אסף, אריאל, ליאור, גל, נעמי חרובי, מרי, אילן, עוזי, מלכי, מיכאלה, צבי, רינת, עוזי.
כתב: עודד.

מפגש 156 – 12.3.2021

את הסיכום הזה, נתחיל ביום חמישי… רוני הפנתה אלינו קבוצה ממכינת “נחשון” שבקיבוץ שובל. נחשי שמוליק ואנוכי, שמחנו בחלקנו וביחד עם מארק שכבר חיכה במפעל, נענינו לאתגר. הגיעה קבוצה של 34 חניכות/ים ומדריכות/ים. ישבנו במעגל אחד גדול.
נחשי אמון על הקפה, שמוליק על הקומוניזם ואני מדבר אותנו לדעת.
למרות שדיברתי יותר מדי, הספקנו לחוות עם הקבוצה מעגל כהלכתו. לאחר שהוסברו להם 2 ה”כללים” שמובילים את המעגל 1. “מה עזה בשבילי” 2. סדר דיבור אחד אחרי השניה ללא הפרעות.
כולם הספיקו לדבר ולהשמיע דעה: הרוב דיברו מעט על עזה כשהם מקדימים ואומרים שאינם יודעים הרבה.
בנוסף למעט הידע שלהם על עזה, התרשמתי שעזה גם לא ממש “מעניינת”. היו אפילו כאלה שדיברו על “אלה שגרים ליד הגבול עם עזה”, כלומר עלינו ולא התייחסו כלל לתושבי הרצועה.
קשה היה לחלץ מכל מה שנאמר מחשבה שונה. 34 אישה ואיש, דעה אחידה. החינוך הציוני עושה עבודה טובה (“מי מינה אותך להיות שיפוטי” אומר קול בראשי…)
עוברים ליום שישי.
ידענו מראש שכבר מחכים ב”שטח” כמה פעילים מארגון “המרד בהכחדה”, אירגון עולמי שמנסה למנוע את משבר האקלים והכחדת החיים על פני ה”כדור”. אחד הפעילים בארגון הוא מארק.
שמוליק, מארק ואני אירגנו את הכסאות, ה”מורדים” הצטרפו וגם מהרן שבא עם ארבעת ילדיו.
אחרי הקדמה שלי (כבר אמרתי שאני מדבר יותר מדי?…) סיפר מהרן שביקר בעזה לפני כמה שנים ושעזה הידרדרה לעומת הביקור הקודם שלו. לדעתו, להילחם בקורונה צריך גם בעזה וגם בגדה. אין שלום ולכן אין ציפיות (תקווה) והאיבה מתגברת. אמר ועזב אותנו לחפש את ילדיו שהתעניינו יותר בטבע הירוק מבלי שנדע אפילו את שמותיהם.
מיכל, לא יודעת הרבה על עזה. ראתה דוקו על גולשי גלים עזתים.
אלינור אמרה שבעזה זכויות אדם בפח, אנשים במצב קשה. אין לילדים כיוון, אין דרך להשתפר, אין מחשבה על עתיד. כל דבר שגרוע בעולם, שם יותר גרוע. אין מיזוג בקיץ וחימום בחורף, עזה בשבילנו היא מאחורי ווילון.
לאופק, עזה מזכירה טרור, אופק גדל באזור. חשוב לו לשמוע קולות אחרים ול”שבור” את הפחדים שנוצרו אצלו.
עבור רינת, האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחה, עזה = פח זבל. לשם אנחנו זורקים את הפחד והתיעוב. השיחה הזאת באה לה ברגע מעניין, היא מארגנת “ערב חלופי ליום העצמאות” שבמרכזו שיחה על הנכבה.
את יובל, המחשבה על עזה מובילה לשירות הצבאי. זאת החוויה. התחיל בקרבי, אבל העדיף לשרת כחובש כדי לשרת בצד השפוי, המרפא. באחד התירגולים התבקש לענות לשאלה אם היה מציל מחבל פצוע או מוודא הריגה! תשובתו קוממה עליו את חבריו והתהליך הנפשי שעבר, הביא אותו לשחרור מוקדם לאחר שנתיים של שירות.
שמוליק מספר שהמים בבארות בעזה מלוחים והמים המתוקים באים מבקבוקים. הביוב זורם בסמטאות ונשפך לים. במעגל הכיר אנשים שלא היה מכיר בדרך אחרת. עזה היא כלא ל-2.1 מיליון אנשים. הוא מספר על רוני ועל פועלה לעזור ככל יכולתה לכלואים ברצועה. שמוליק אומר שלעזתים חשוב לדעת שפועלים למענם וזוכרים שהם קיימים. הוא מצר על כך שכבר לא יכול להיפגש עם חברים עזתים שעבד איתם.
עומר אומר שישנן כמה סיבות לכך שהחליט לא לחיות בארץ, עזה והסכסוך הן חלק מהן. אפילו אצל ליברלים/ שמאלנים שהוא פוגש, המבט לגבי עזה מתנשא ומזלזל. החיים שלהם פחות חשובים.
מריאל, גדלה בצרפת עם חברים ערבים באירגוני שמאל. באה לארץ להבין את המציאות, עם רעיונות שמאל. חשבה שתפגוש הפגנות ומחאות והתפלאה שהכל שקט… אוהבת את ישראל.
חמוטל, אומרת שעזה היא מקום שמנקז לנו את הקונפליקטים. המדינה היתה מאד חשובה לסבא וסבתא שלה. לסבתא היתה מפה של התקדמות ה”כיבוש” מעימות לעימות. כשחמוטל נחשפה למפת החלוקה לא הבינה איך אפשר היה להסכים לחיות באזור כל כך קטן. עם השנים הבינה יותר את הסכסוך ואת מהות העוול שבדחיקת הפלשתינים.
לעידה, דעות פוליטיות ברורות אבל אין לו מקום להכיל את כל הסבל והצער שמסביב. זה סוגר אותו רגשית למצב בעזה. כאן הוא מקשיב לאחרים וזה עוזר לו קצת להרגיש.
אנטולי, לא היה בעזה ואפילו לא פגש עזתים. מה שהוא יודע זה דרך אחרים. מקום קרוב אבל חיים שונים. סבל שהוא לא מכיר. היה שמח להזדמנות לפגוש ולהכיר. אם אין תקשורת לא נוצרים קשרים. היה רוצה לשמוע עזתים ולחוות.
מארק מספר שמשפחתו התרחקה מהיהדות והוא ערך מסע חיפוש בחזרה ליהדות עוד באנגליה. היה פעיל ב”מפ”ם צעיר” וכשהחליט ל”עלות” רצה להגיע לכרם שלום (הקיבוץ בגירסה הקודמת, השמאלנית, מהפכנית…). מארק הגיע לגבולות .. במרוצת הזמן בארץ נסחף בזרם הישראליות המיינסטרימית. בשנים האחרונות החל לחפש תשובות לשאלות שהציקו לו כל הזמן וטרדות היומיום דחקו הצידה. היום, הוא אומר, יש בעיה בציונות ובדרך שבה אנחנו פוסעים. מארק מזועזע שכבר 53 שנות כיבוש, ואנשים לא יודעים כלום על מה שהיה ולא נגמר. בשבילם יש פשוט מציאות. מה, הוא שואל, אנחנו לא קשורים אליה? לא גרמנו לה?… אנחנו לא מבינים למה יש בלוני נפץ ופצמ”רים?… מארק לא רואה מגמת התפכחות כלשהי בארץ. מספר על שיחת סקייפ עם חנין. חנין חיה בעבר ב”רצועה” עם בעלה ושתי בנותיה תחת חוקי מסורות קדומות לגבי “תפקיד” האישה ו”מקומה”. ברגע שנפלה בידה הזדמנות, עזבה את הרצועה ועברה לקהיילת “טמרה” בפורטוגל (קהילה שעוסקת בנסיון לבנות מודלים לפתרון סכסוכים) תוך שהיא מותירה מאחור את בנותיה ובעלה. סביה גורשו מכפר ליד מושב “כוכב מיכאל”. מארק מרגיש שהוא עצמו שותף באחריות לפליטותם של הסבים ומכאן לפליטותה של חנין. היום היא המורה שלו לערבית…
בעיני אריאל, עזה היא אסון גדול. קשה לו להתייחס כי אין לו השפעה.
מארק עונה שאנחנו צריכים לתקן את המצב כי אנחנו גרמנו לו. אם, כמו בדרום אפריקה, נודה באשמה זה יאפשר דיאלוג.
רמי, שהגיע בינתיים, אומר שכמורה לטבע וסביבה, מורה דרך, מספר סיפורים ועוד, סיפר המון על המרחב. בשנות 90 כתב מאמר על מסלול שנקרא “דרך הבשמים” שמתחיל בסעודיה, מסתיים בעזה ועובר בבארי… והציע ליצור התייחסות שלנו לחלק שעובר בשטחנו. כפעיל לענייני שלום ופיוס, הרבה רמי להסתובב בעולם אבל לבסוף גילה שהבעיה “אצלו בבית” בין עזה לבארי. אין לו ספק שבקרוב, עוד בימי חייה של אימו בת ה- 85, המצב ישתנה.
בשביל בקי, עזה זה משהו בחדשות שלא נוכח בחייה. בחדשות זה תמיד בהקשר מלחמתי. לא מספרים דברים טובים על עזה…
השעה כבר 15:40 כשמגיעה קבוצת מטיילים שבין חבריה נחשי ולימור. הם ערכו מפגש חברתי וסיימו אותו ב”מגדלור”. בזמן המועט שנשאר עד סיום המפגש, אנחנו מאזינים לרמי שחוזר ומספר על תולדות ה”מגדלור” באזני אלה שהגיעו זה מקרוב ואלה שכבר יושבים במעגל מתחילתו. רמי מדגיש את חשיבותו של ה”מגדלור” עבורו ואת העובדה שבימים אלה אנחנו “סוגרים” 3 שנים של פעילות! “אל מקום בו דולק אור” הוא אומר, “ניתן לנווט תקווה”.
זהו, כבר ארבע. המורדים בהכחדה מתארגנים לשהיית לילה במקום ואנחנו לא.
השתתפו הפעם: מהרן (וארבעת ילדיו) שמוליק, מארק, עודד, מיכל, אלינור, אופק, רינת, יובל, עומר, מריאל, חמוטל, עידה, אנטולי, אריאל, רמי, בקי, נחשי, לימור, פרי, דורית, סלעית, דרור, אילנה, הדס ויובל.
כתב: עודד.

מפגש 154 – 26.2.2021

היו היום כמה סוגי אורחים: למשל קבוצת אופנוענים שחנו בפתח המפעל עוד לפני שהגענו, הוציאו את הכסאות וישבו. כשנכנסנו, הם התארגנו ליציאה. אמרו שהרעיון להשאיר כסאות לשימוש הציבור הוא רעיון מצויין ואחד אפילו הספיק לשמוע ממני על תולדות המבנה. לא מעגל, לא קפה, לא דיבור, לא הקשבה. אופנוענים…
אחר כך הגיעו מיכל, בנג’מין ובנם אילי במנשא על גבה של מיכל. לא מעגל, כן קפה, לא דיבור, קצת הקשבה.
עוד אלה נפרדים, מגיע בן דוד של ג’אבר עם 8 ילדים. לא מעגל, כן קפה (רק הוא) אהלן וסהלן “אני בן דוד של ג’אבר, פעיל בעומדים ביחד” וממשיכים בטיול…
בשלב זה נוכחים שמוליק נחשי ואני.
מגיע מארק.
מגיעות.ים אורי, מיכל, טל ואליסה – שני זוגות באמצע החיים. אני “פותח” מעגל. נחשי קורא להם בקפה. אני מספר עלינו.
מארק אומר שכשהיה עדיין באנגליה, אביו, שנולד וגדל בדרום אפריקה, אמר לו שבישראל מתפתח אפרטהייד. מארק לא האמין עד שהגיע וראה במו עיניו.
שמוליק אומר ש”כולנו צמודי גדר”, משני צידי הגדר עם עזה, כולם אסירים. העזתים זה ברור, אין להם חופש תנועה ולכן “אסירים” ואנחנו אסירים של מצב שאנחנו לא יכולים לשנות. אבל, הוא אופטימי, אם האיבה בין היהודים לגרמנים שככה, גם לאיבה המקומית שלנו יש תאריך תפוגה.
נחשי אומר שהוא שמח להגיע למפגשים אבל הסיטואציה לא משמחת כי יש גדר ואנשים סובלים. ובכל זאת המפגשים מעניינים ומלמדים.
מצטרף יונתן.
רמי מגיע.
יונתן, במקור מכיסופים, זוכר את הימים שבילינו בעזה. הימים נגמרו ולא יחזרו לפחות ב- 10 השנים הקרובות. החמאס חושף זרמי עומק של החברה הפלשתינית בעזה. יום אחד זה ישתנה. האוכלוסיה שם היא פצצת זמן.
אורי, לא מהאזור. עזה לדבריו, היא “כאב ראש”. זה נמשך ולא יגמר. לא יפתר כרגע בדרכי שלום. לומדים לחיות עם זה.
מיכל אומרת שנעים לשמוע שאנשים שחיים פה וסופגים, מצליחים לראות את הצד השני. היא מבאר שבע במקור וזוכרת תקופות של ביקורים בעזה מגיל הנעורים… שוק, קניות… הבת שלה היתה בשרות הצבאי בנחל עוז. לדעתה, המצב רק נהיה רע יותר אבל מיכל אופטימית.
טל אומר שהעזתים תמיד היו אצלם בבית. מסחר וקשרים עסקיים. הוא אומר שהעזתים רוצים לחזור לתקופה של המנהל האזרחי ושאפשר יהיה לנהל קשרי מסחר. היתה תקופה של היכרות בין המשפחות. בתור ילד היה יושב איתם מסביב למדורה ואוכלים דגים.
אליסה, מתחברת לצד ההומניטרי שלנו אבל מתנגדת למושג אפרטהייד שבו השתמש מארק. אליסה, עבדה עם לקוחות דרום אפריקאים ויודעת מה זה אפרטהייד. זה אולי דומה, אבל זו לא מדיניות. לא מאמינה שזה יחזור למה שהיה. מקווה…
אופירה, בת זוגו של יונתן שהגיעה בינתיים עם דבורה ואיתן, אומרת שנמאס מהמצב, אבל מה שהיה לא יחזור. עברנו כברת דרך והשנאה התגברה גם ב”עידוד” הפוליטיקאים.
דבורה, פחות מתחברת לנאמר אבל בעד שלום ושלווה. המציאות, הפוליטיקה, והנטייה של האנשים, לא מובילה לשלום.
איתן, עבד עם רבין כיועץ כלכלי. איתן נכח וראה את הבאז שנוצר כשדובר על שלום. עכשיו הכל נרמס ונעלם וזה עצוב. לדעתו, היינו בדרך הנכונה. כנראה שהעם שלנו לא רוצה את זה.
מגיעה נעמיקה ואיתה שמוליק.
רמי, מספר על עצמו ועלינו. מספר על סבא שלו שנסע בפלשתינה ברכבת שנבנתה ע”י הבריטים. מפליג לסיפורים גאולוגיים מלפני מיליון או שניים, כשנחל הבשור נשפך במפל של קילומטר וחצי לים התיכון ונוצר קניון בעומק 1,000 מטר. הכל התכסה והגופרית ששקעה נשארה בכמה אגמים ביניהם אחד ליד בארי. הגיע לעכשיו… האזור הזה הוא אזור הבחירה של הכי הרבה אנשים בעולם. אברהם למשל, דמותו מוצבת כאייקון גבוהה מהשאר. חצי מאוכלוסיית העולם רואה בו אב (נוצרים מוסלמים ויהודים). הוא חצה עולם אבל בחר להתיישב פה בארץ גרר. רמי היה באורפה בתורכיה, עיר מוסלמית. לפי האיסלם, שם מקום הולדתו של אברהם. רמי הציג את עצמו כבאר שבעי (כמו אברהם…) ובזכות זה, פגש את האימאם של העיר. הוא וחברו הוכנסו למערה הקדושה שבה, כך נטען, נולד והתגורר אברהם. רמי מספר במעגל את סיפור אברהם ואבימלך מלך גרר. זוכר ילדות “צמודת גדר” ונזכר בתקופות שהדריך טיולים בעזה. גם בזמן שקט, הנפש במתח, הוא אומר. לפני שלוש שנים הרגיש שמשהו חסר לו והקים את ה”מגדלור”. “אני לא מצליח לשנוא” אומר רמי.
מיכל שואלת כמה באים? רמי אומר שיש מעגל קרוב של בערך עשרה קבועים, מעגל שני של מאות שכבר באו כמה פעמים, ובשלוש השנים שה”מגדלור” פעיל, באו אלפים!
מגיעים דינה, בלה, מלכי ועוזי.
שמוליק היה חבר כפר עזה לפני שנת 67. היו 3 סוגי מסתננים הוא אומר. אלה שבאו לראות את הבתים שמהם גורשו, אלה שבגלל הרעב בעזה באו לגנוב אוכל והיו שבאו לרצוח. שמוליק זוכר שלילה אחד, בעת שחלב פרות ברפת, גילה לפתע לידו נער שאמר שהוא בא למסור מידע (תמורת אוכל…). שמוליק לקח אותו למא”ז וחזר לעבוד. למחרת פגש את המא”ז שאמר לו שהנער נהרג ממארב של חיילים בדרך חזרה.
אליסה מספרת על פרדסן מנס ציונה שנרצח על ידי עובד וותיק שלו, עזתי.
מגיעה משפחה מביר הדאג’. רמי מכיר את פרחאן הרבה שנים. ממנו למד את תרבות הבדואים והמדבר. פרחאן הקים את פונדק “ספינת המדבר” בביר עסלוג’.
עם פרחאן מגיע בנו מוניר שהוא רופא שיניים, יחד עם סיראז’ בנו, זוגתו אנהר ואחיותיו ניהל ואסרע. משפחת פרחאן שותה קפה וממשיכה בדרכה לא לפני שפרחאן, מברך את מעשינו.
מגיעים רמי וענת מרחובות. לפני שהגיעו, עמדו על אנדרטת אנז”ק הביטו לכיוון עזה ורמי אמר לענת, “איך אפשר להחזיק ככה 2 מיליון בני אדם?”. והנה הגיעו אלינו…
עוזי מספר שגבולות נוסד ללא אלימות וללא נישול! חש עצב והחמצה לגבי עזה, משני הצדדים, אבל האחריות לפתרון היא בעיקר עלינו!
מלכי נזכרת בילדה מירושלים בת 15, שביקרה במעגל לפני שבועיים. הילדה אמרה שהיא לא מבינה איך ילדות בגילה חיות בעזה…
דינה, בתור תושבת האזור מרגישה צורך לעשות משהו כדי לנסות לפתור את הקונפליקט. כל אחד צריך לעשות את המעשה הקטן שלו.
בלה, אוהבת לבוא כי אנחנו כמו משפחה. עזה זה משהו בין תקווה ליאוש. מפחדת מתוצאות הבחירות ומה”סערה” שעלולה לבוא אחריהן.
נעמיקה אומרת שצריך להילחם בהכחשה וכהות החושים הלאומית. להקשיב לסיפור האחר. היא ממקימי “קול אחר”, קבוצה שמנסה לייצר דיאלוג עם העזתים. חשוב לה לדעת שהיא עושה ככל יכולתה. שמוליק נזכר שבכפר עזה, היה גם רועה צאן ומה שסימן את הגבול, היתה תעלה (אולי בעומק תלם מחרשה…) הוא חשש שאיזה כבשה תחצה את התעלה… האורות של עזה נראו קרובים מאד. אחרי המלחמה ב- 1967 נסע לעזה והתרשם שעיני האנשים שונאות. היה שותף להקמת “קול אחר”.
ענת לא מהאזור והיא מודה בכנות שהם חיים בבועה, באזור נוחות. עזה זה עצוב אבל מציאות. השיח בתוכנו בעייתי.
רמי: המצב כואב, לא רק עזה שהיא בסיטואציה נוראית. כולנו שבויים של הנהגה שרוצה לשמר את המצב. דיקטטורה בשני הצדדים. הוא אומר לנו שאולי אנחנו עושים משהו קטן, אבל אולי זה יגרום לשינוי מחוץ ל”שמורה” שבתוכה אנחנו מדברים וחיים. מקווה שאחרי הבחירות נוכל לשנות.
הגיעו גם ורה ורוני, נועה ואמיר שטיילו באזור עם דורון המדריך. אבל הם הגיעו קרוב ל 16:00 והסתפקו בקפה…
אח פגישה אח פגישה שכזאת- השתתפו: בנג’מין, מיכל ואילי הקטן, שמוליק, עודד, נחשי, בן דוד של ג’אבר עם 7 ילדים, חבורת אופנוענים, מארק, אורי, מיכל, טל, אליסה, רמי, אופירה, יונתן, דבורה, איתן, נעמיקה, שמוליק, מלכי, עוזי, בלה, דינה, אנהר, פרחאן, מוניר, סיראז’, ניהאל ואסרע, ענת, רמי, ורה, רוני, נועה ואמיר, דורון.
כתב: עודד

מפגש 153 – 19.2.2021

זה עוד לא היה… אנחנו התארחנו אצלנו, כן כן, ממש כמו שזה נשמע. כשבאנו ל”מגדלור”, שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, כבר ישבה שם משפחה מרהט. פאטמה, סייף וארבעת ילדיהם, פאדל, מלאך, באכר ומוחמד הקטן. יושבים על כסאות בית הספר שהבאנו, כסאות זמינים לכל דורש, שולחן הכיתה במרכז, מכוסה ביריעת ניילון. סייף שוקד על מנגל קטן. פאטמה על סלט חצילים עם שיני שום. הילדים נעים סביבם, מוכנים לכל עזרה. ברכנו לשלום, הנחנו את ארגזינו ונחשי התחיל לארגן קפה, אלא מה?! מתגלגלת שיחת היכרות, אנחנו מצרפים את דברי האוכל שהבאנו לשולחן. חלה, לחם-נחשי, ממרחים, עוגות ועוגיות. קר, גשם מדי פעם.
מגיע רמי, מגיעה רוני. אנחנו מוזמנים להשתתף במנגל ומציעים מצידנו תה, קפה וחלה. כולנו מצטופפים סביב לשולחן. הילדים לא שולטים בעברית, באוכל כן. תפאורה של מפגש.
כדי לא ל”העמיס” על הסיכום, אני לא כותב על שיחות, לעתים מעניינות ביותר, על שלל נושאים שאינם קשורים ל”עזה”. גם הפעם לא אחרוג ממנהגי ולכן “עזה תחילה”.
רק מאמצע המפגש, לאחר שעה וחצי של מינגלינג… רמי, בדרכו המיוחדת, “משחיל” בעדינות את עזה…
מרי מגיעה.
פאטמה, מורה בבית ספר ברהט, מספרת שסבא וסבתא גרו בכפר עבסן, ב”רצועה”. אוהו, זה כבר מרגיש שכנות קרובה. הכפר הזה נמצא מעבר לגדר הרצועה שעד אליה משתרעים השדות שבהם אני עובד מפעם לפעם. היא ביקרה שם בילדותה. היום זה נראה לה כאילו חלמה שביקרה שם…הים, השוק האוכל של סבתא ועוד דברים קטנים שעושים ילדים בביקור אצל הסבים, זכרון-חלום. אמא שלה בקשר טלפוני עם המשפחה שם, פאטמה לא. הסבתא נשארה בעבסן עד יום מותה. הסבא נפטר בירדן בזרועות אשה אחרת.
רמי מרחיב ומספר עלינו ועל הסיבה לבואנו שבוע אחר שבוע. העולם שכח את עזה, הוא אומר. אנחנו כאן גם כדי להזכיר אותה. החיבור שנוצר היום בין יושבי המעגל הוא הסימבול של מטרת ישיבתנו. מפגש בין אדם לאדם. מסביר את הסמליות שבמושג “מגדלור”.
סייף אומר שרוב האנשים רוצים לחיות בלי להתעסק בעבר. אם יתאפשר ליהודים ולערבים לחיות ביחד, זה יהיה כל כך מוצלח שיבואו מכל העולם לראות!
רמי מבקש מפאטמה שתביא את אמא שלה ל”מגדלור”… (בת 72).
פאטמה אומרת שאמא שלה תבכה מהתרגשות!
שמוליק מספר על משפחת אבו אל קיען מעזה. כשביקר אצלם עם משפחתו, לפני הרבה שנים, כשעוד היה אפשר, שיחקה ביתו עם ילדי אבו אל קיען וכולם נגעו בשיער שלה לראות אם הבלונד אמיתי…
נחשי, רוצה לדבר עם אנשי עבסן השכנים.
חיותה מספרת שהיא רואה את כפרי הרצועה כשהיא הולכת בשולי הקיבוץ.
רוני מפחדת, אבל פועלת יום יום כדי שלא תהיה סיבה לפחד… מעורה מאד בנעשה בעזה בזכות קשריה עם תושבים רבים שנעזרים בה לפתרון מצוקותיהם. היא דיברה עם פעיל בעזה שבטוח שהם הולכים להחליף את השלטון בבחירות שאמורות להיות שם במאי. מספרת על בית החולים שדה שהוקם וכולם עובדים בהתנדבות. החמאס לא נותן לחולים להגיע. זה בשטח עזה אבל אחרי עמדת השמירה שלהם… הבית חולים משווע לחולים כדי לפעול במלוא הכוח אבל כרגע נתקל בקושי שבא מהחמאס. מספרת על פעיל חברתי שנמצא כרגע על פרשת דרכים לגבי פעילותו ועל פעילה שעדיין שומרת על קשר עם חברה ישראלית למרות שהיא כבר לא בעזה. רוני מספרת ששמעה שיחה עם מרטין אינדיק שאמר שכל עוד נתניהו ועבאס שולטים יהיה קשה מאד. לדעתו הפתרון הוא פדרטיבי. אבל קודם כל צריך להכיר בזהות הלאומית של כל עם.
סייף חושב שהעולם לא צריך להאשים עם שלם בגלל כנופיה… יש אנשים טובים בכל מקום וגם רעים. לא צריך להאשים קולקטיבית. רוצים לחיות. להיפגש בים, בשוק בחיים הטובים. מי שהב”פנים” שלו טוב, לא יכול לעשות רע. כשהמנהיגים “ירגעו” נוכל לבנות חיים של בני אדם בשיתוף ובשלום. הילדים לא אשמים, צריך לחנך אותם על ערכים אנושיים.
זהו. עכשיו כולנו מסדרים ביחד את הכסאות והשולחן והמנגל…
לפני שמתפזרים, חיותה מבקשת ומקבלת מפאטמה חיבוק גדול.
אלה שמות: סייף, פאטמה, באכר, מלאך, פאדל, מוחמד, שמוליק, חיותה, רמי, נחשי, עודד, רוני, מרי.
כתב: עודד.

מפגש 152 – 12.2.2021

כמו בכל יום שישי, כבר כמעט 3 שנים, בשעה 13:00, באתר מפעל הגופרית הנטוש שבשמורת בארי, כסאות בית ספר מסודרים במעגל, קפה מתבשל בקומקום, נחשי, רמי, רוני, מלכי, דור, מרי, חנן ואסנת מתכנסות/ים. שמוליק ואני, נסענו היום לשתול עצי זית בכפר בורין שב”גדה” עם עוד כ-100 אנשים טובים מרחבי הארץ. גם אנחנו נגיע ל”מגדלור” יותר מאוחר. שחר, במקור מנחל עוז ועכשיו בברור חיל ומשפחתו מהמרכז שיצאו לטייל מוזמנים למעגל ומצטרפים. מאוחר יותר, תצטרף משפחה ירושלמית, יוחנה, שלומי, נטע ונועה. יוחנה מורה בבית ספר מעורב של חילונים ודתיים. בשנים האחרונות מתכווץ מספר התלמידות/ים החילוניות/ם.
בהמשך הצטרפו שלי ועידו מגבים וגם קבוצת צעירים מנחל עוז: ניקיטה ואשתו שרה, ועוד חברים כולל שני עולים חדשים יחסית מצרפת שהתגוררו בנחל עוז ונאלצו לעבור לאשדוד בגלל הקורונה.
על מה דיברנו: העבר המפואר של המרחב והסיכוי שיחזרו ימים טובים.
כתבו: עודד ונחשי