מפגש 187 – 15.10.2021

למה עד היום לא הוקם מתקן התפלת מים בעזה?
ולמה ירושלים הוקמה דווקא היכן שאין מקור מים?
ומהו העורף החקלאי של העיר עזה? (אנחנו)
על כל אלה ועוד דיברנו הפעם רוני, רמי, שמוליק ונחשי.
היה מעניין.
כתב: נחשי

מפגש 186 – 8.10.2021

היום חזרה אלינו רוני! בגופה ממש! ולא רק ברוחה שתמיד שורה על ה”מגדלור”, אלא היא עצמה במלוא הדרה. ללא ספק ריענון של ממש וגם… “ניעור” של רעיון המגדלור… אל ה”ניעור” נגיע בסוף הסיכום.
הגיע ארז על אופנוע “הארלי”… בא לסיור מקדים לפני שבת, שבה יתלוו אליו עוד אופנוענים לטיול באזור. שמוליק בתפקיד נחשי מגיש לו (ולנו…) קפה. רמי מקדם את פניו בהסבר עלינו ומוסיף תקווה ש”פעם לא נצטרך יותר לשבת כאן יותר…”
בשביל רמי, עזה בשנים האחרונות, היא שעון מעורר פנימי. משהו שמזכיר לו שהוא לא לבד על הפלנטה. שהוא צריך ויכול להסתכל על החלש ועל הסובל. אולי זאת ה”בשורה” של עזה לעולם, הוא מהרהר, היא תובעת מבט ישיר אל הסבל הגלוי וחשבון נפש.
מלכי הרגישה רצון עז לבוא ולו לזמן קצר (יש לה אורחים בבית), חברת האנשים והמקום “מטעינים” אותה בתחושה טובה.
רוני מרגישה מחוברת מאד לעזה. הגדר מסתירה מציאות. אנחנו צריכים להבקיע את החומות. יש לה חברות וחברים בעזה, כאלה שמכנות/ים אותה ה”אמא של עזה”. היא מספרת את סיפור העברת הפסנתר ומוסיפה שמעבר למעשה היחודי, נוצל האירוע כגימיק תדמיתי… גימיק שמכסה על מצוקות אמיתיות יומיומיות. פה, ב”מגדלור” מצאה קבוצה שרואה את הדברים כמוה. “היום שאחרי” יגיע. אין אפשרות אחרת.
ג’אבר מספר על אל-זרנוק ועל הבעיות המבניות בישוב לא מוכר. בעזה הרבה יותר קשה, הוא מוסיף. לאחרונה הוא לחוץ בעבודה, אבל לבוא ל”מגדלור”, נותן לו אויר. לא יכול להיות שלנו יהיה טוב ושם יסבלו, הוא אומר. לג’אבר יש מדי פעם אנקדוטות מהעבודה כנהג אוטובוס. סיפורים קטנים על מפגשים עם נוסעות/ים שממחישים את עירוב הזהויות של המרחב. תודה לך ג’אבר על השיתוף…
עודד אומר שעבורו ישנה גם מטרה נוספת במפגש עם אורחים מזדמנים (או מוזמנים), הרצון שלו לסדוק את המוחלטות של הצדק היהודו-ישראלי שגורם לנו לא לבדוק את עצמנו ורק לומר מה “הם” צריכים לעשות…
שמוליק מספר שאנחנו מארחים אנשים כבר 3.5 שנים במעגל. אנשים כמונו ושונים מאיתנו. שמוליק שמח לפגוש “עמך” ישראל שמגיע בעיקר באביב ובחורף. בקיץ “עמך” הולך לים…
עכשיו תור ארז… יש לו “רומן” ארוך עם עזה, כך הוא אומר. הוא יליד ותושב האזור וה”יצור” הזה, עזה, לא זר לו. כילד ביקר שם והם ביקרו אצלם. זה היה בשבילו מובן מאליו. לא ראה שונות. שיחק כילד בתעלות ביטחון בקיבוץ ולא חשב על ההקשר או שבכלל יזדקק שוב למחסה… היום חושב אחרת, עבר התפכחות. עזה זה “חבר” שהפך להיות “אויב”. עדיין, בסיס ההסתכלות שלו הוא שצריך לבנות דיאלוג. במציאות שנוצרה, הדעות שלו זזו. זו מלחמה. במלחמה צריך לירות ולדבר. אם אפשר בדיבור למנוע מלחמה זה טוב. לא צריך לזוז ממקום שבו יושבים (הם ואנחנו). הפינוי של קטיף היה מחווה שלנו. ציפה לראות תגובה שונה. יש להם שלטון נבחר שרוצה להרוג. אם היינו מפסידים כולנו היינו מתים. אנחנו בתהליך ארוך לכיוון שבו הם יבינו שאפשר לפתח את המקום לגן עדן. הם (עדיין) לא מבינים את זה בגלל מנטליות שונה. ארז חושב ואף מציע לנו להסיט את האור ב”מגדלור” לבעיית הבדואים בישראל ולא לעזה.
רמי משיב שיש הרבה בעיות במדינה ואנחנו בחרנו להתמקד בעזה. מוסיף כמה עובדות על החיים והמצב בעזה.
חיותה, אחרונה בסבב, מגיבה לדברי ארז ואומרת שהבדואים הם חלק מאיתנו ועזה הם שכנים. קוראת שיר של חמוטל בן יוסף. ארז נפרד תוך שהוא מציין את העבודה החשובה שאנחנו עושים ורוכב אל השקיעה. משם זורח מהרן ומצטרף אלינו.
עכשיו הגענו ל”ניעור”… לרוני נדמה שתחמנו את עצמנו ב”מגדלור”, בכללים קצת נוקשים וכתוצאה מכך אנחנו מפספסים לאחרונה הזדמנויות להגיע לקהלים רחבים יותר. רמי אומר שדווקא ניסינו ולפעמים גם הצלחנו לארגן או לארח קהלים רחבים יותר. יש מגבלות שנובעות מהתנאים במקום. התפתחה שיחה מעניינת שנערה וחידדה תובנות בהקשר של הרעיונות המקוריים שעיצבו את ה”מגדלור” בראשית דרכו לעומת ההווה. היה בהחלט מעניין ומפרה.
היינו הפעם: רוני, מלכי, חיותה, ארז, ג’אבר, שמוליק, רמי, מהרן, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 185 – 1.10.2021

“עם הסתיו חזרו הציפורים, מעבר למדבר, מעבר להרים” (“ציפורים נודדות”, יורם טהרלב).
כך, עם בוא הסתיו ועמו ההקלה מחום הקיץ, מתחיל זרם דק של מטיילים לחזור ולתור את השמורה וגם לגלות את ה”מגדלור”. בשבוע שעבר שלושה רוכבי אופניים והיום זוג שבא מירושלים (רביד וטל) ושלושה מטיילי טרקטורונים (עמית, אופיר ואילי). הם התווספו ובאו אל שמוליק, נחשי, חיותה רמי ואני שכדרכנו בימי שישי בין אחת לארבע, ממעגלים את עצמנו לתודעת עזה בצל עצי האורן. לעתים, גם מארק מגיע, כמו היום למשל. מהרן שהיה בדרכו ל”מגדלור”, נתקע עם תקלה ברכבו.
נחשי סיפר למאזינים על קשרים עם אנשים מעזה עוד מימי ילדותו, עבור בנערותו, בואכה בגרותו. נוצרו קשרים של ידידות וכשהמרחב נסגר, הקשרים ברובם התנתקו. עברו שנים והוא הבין שהמצב לא תקין. אנשים גרים קרוב, סובלים, ולא עושים כלום בעניין. הרגיש שגם לו יש אחריות על הנעשה שם. המסגרת פה, ב”מגדלור”, מאד התאימה לו כדרך לשמור על קשר. הם יודעים עלינו, אנחנו מדברים איתם וזה אומר שחושבים אחד על השני. זו גם אמירה, לא שוקעים בשכחה. מאמין שמשהו כן ישתנה בעתיד. כל אחד צריך לתרום את הקצת שלו. עד אז יחזיק את האור ב”מגדלור”.
חיותה: המניע הפנימי שלה לבוא, הוא הצורך להיות בן אדם! פחות באה מתוך אידיאולוגיה, שאותה היא מייחסת בעיקר לשמוליק נחשי ולי, ולעומת זאת, נהנית מחוש ההומור שנוצר מהמפגש של שלושתנו עם האידיאולוגיה… קוראת שירים של ויסלבה שימבורסקה המדהימה.
שמוליק טוען שכקומוניסט הוא מחויב להוויה פוליטית וסולידריות ולכן בא לכאן. זה גם סוג של “מכבסה מוסרית” מבחינתו… הוא מוסיף. מנסה לתרום כמיטב יכולתו המועטה (מילים שלו…) ומקווה שהדברים שנאמרים פה, מגיעים אל מעבר לגדר ומפיחים תקווה בקרב שותפינו למרחב. בכלל, עדיף שהגדר לא היתה ולא חצתה את המרחב.
טל אומר שבשבילו עזה היא “חור שחור”. בית הכלא הגדול בעולם. משהו שנוח להתעלם מקיומו. זה מציק באיזשהו מקום. אולי זה מה שדחף אותו לבוא לכאן לשמוע על עזה.
רביד חשבה על עזה בזמן הנסיעה לכאן. הבתרונות השרופים… עזה היא סוג של פצע שככל שמתרחקים ממנו הוא כואב יותר… עטופת חומה של חוסר ידע. “צוק איתן” היה שבר בלתי נסבל. ביקרה באוהל של משפחות שכולות. הכל בחברה שלנו קשור לכיבוש במישרין או בעקיפין. היתה פעילה במחאה החברתית. לדעתה, יש עכשיו בגרות לדבר על הכיבוש. יש יוזמות ומתחילים לדבר על זה. מתוך ייאוש התחילה לפעול. מאמינה תמיד שאפשר. התפנה מקום אצלה, וגם בחברה, להתחיל בעשיה!
מארק רצה לנוח היום והחליט לנוח בחברתנו… תוך כדי דברי רביד, הוא אומר, הבין כמה זה חשוב להזכיר את עזה והעזתים. אין לו מספיק אנרגיה להתעסק בכיבוש. זה מעייף. עדיין מתקשה לפענח את החברה הישראלית. נראה לו מוזר לנסות אפילו להבין אותה…
אילי. יליד האזור, מכיר את המציאות מאז שנולד. מרגיש ש”התרגלנו”, זה די טבעי לו כבר. המצב בלתי פתיר לדעתו
אופיר גם הוא יליד האזור. שואל את עצמו איפה עוד בעולם קיימת מציאות כזאת. האם בכלל אפשר לפתור את הקונפליקט? מדמיין את עצמו כעזתי ושואל איך היה נוהג. החיים פה עיצבו אותו בדמותם. רוצה להיות אופטימי אבל…
עמית מגיל 10 חיה באזור. כששואלים אותה על עזה היא אומרת שאלה החיים. אמא שלה אומרת שהחיים פה, במרחב עזה, הם 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גהינום. האחים שלה ממש גדלו לתוך המציאות. יש לה אחות שנבהלת מאופנוע שעובר ברחוב ואחיין שמשחק בגן ב”צבע אדום”… הלוואי שנוכל לקוות, אבל כבר התרגלנו ואנחנו לא מתרגשים מבלון או אזעקה… חיותה שואלת אותה אם תרצה לגדל ילדים פה. היא חוזרת על תשובת אמה, ומוסיפה שהיא עדיין שואלת ובודקת את סביבתה ולא סגורה על התשובה.
רמי אומר שהמעגל נוצר כשהצטרפו אליו אנשים. מסביר את הרעיון מאחורי ה”מגדלור”. בכל בוקר, כשהוא מתחיל את היום, הוא משתדל להכניס לתודעה את הכוונה. טוב, הוא אומר, שישנו מקום שאפשר לבוא אליו ולדבר על עזה. יש בית לדיבור על עזה. זאת המציאות שלנו ושל עזה וה”מגדלור” משמש לה בית. עזה מייצגת עבורו משהו שמחייב לקום בבוקר ולהתכוונן אליו. הדיאלוג על עזה לא יורד מסדר היום אבל נמצא בשום מקום… רמי בונה בתוכו את ההכרה שזה ישתנה. זה עניין של זמן, כי לא יכול להיות אחרת. שואל את עצמו, האם הוא “אוהב” את עזה למרות מה שבא משם? ומשיב לעצמו שהנפש לא מתרגלת, אבל עם זאת הוא אוהב את האופטימיות והאמונה. אנחנו לא יודעים הרבה על עזה. ה”רעש” שבוקע ממנה מתמזג עם הרעש שמושמע כלפיה ונוצרת עמימות. עזה היא צומת דרכים חשובה בהיסטוריה, היא פוגשת את עמי העולם. תקופות השלום של עזה גדולות בהרבה מתקופות המלחמה. עזה בתקופת סבו היא השניה בגודלה במרחב. סבו עשה מסחר בין קהיר לדמשק וביירות ועבר בעזה. אבא של רמי הגיע לכאן לפני 75 שנה. בדרך לבארי היה עובר בעזה ומעמיס סחורה לקיבוץ. הדרך צפונה עברה בעזה. רמי עצמו ישן במלונות בעזה כחלק מעיסוקו בתיירות. סבא, אבא, הוא עצמו ואפילו בנו פגשו ויפגשו אנשים עזתים. הדרך משם יכולה לצאת לכל כיוון. כרגע עזה היא סיפור לא פתור ומשלמת את המחיר של ה”אין פתרון”. הנכבה היא הנרטיב של הפלסתינאים לסכסוך. מבחינת רמי הנכבה היא נקודת מבט נוספת על הסכסוך. מים שופעים יוצרים חיים, ועמי האזור צמאים. כשהמים יזרמו לכולם לא יהיה על מה לריב…
היינו: רמי, שמוליק, חיותה, נחשי, עודד, מארק, אילי, עמית, אופיר, טל, רביד וכמעט הגיע גם מהרן…
כתב: עודד.

מפגש 184 – 24.9.2021

כשירדתי מהרכב, כמה דקות לפני השעה המיועדת, התחיל טפטוף של גשם בחורשת האורנים ״שלנו״.
אמרתי לעצמי שזה אות משמיים או ממרי ועברתי למפלס התחתון כדי להתמקם בתוך המבנה.
בפנים היו כמה רוכבי אופניים שהסתתרו מהגשם וסירבו לשתות קפה.
רמי הגיע, ונשארו שלושה מהרוכבים שהתענינו בסיפור וקפה, עד שיגמר זמן ההשכרה של האופניים.
הם משדרות וסביבותיה ואחרי ששמעו קצת עלינו ועל גדולתה של עזה, הספיקו לספר בקצרה על עזה שלהם: כל אחד בסגנונו רואה בה מקום מסוכן ומאיים, רובם מסכימים שיש גם שם טובים ורעים.
אלה דוושו לדרכם וכבר מגיע חנן ואחריו בלה ומלכי.
דיברנו על כיפת ברזל – האם ההגנה שהיא נותנת לנו מקדמת את השלום (פחות נפגעים ופחות סיבות להגיב בתוקפנות) או להיפך? (מסייעת להנציח את תפיסת ״ניהול הסכסוך״) אחר כך גלשה השיחה למחוזות אחרים והיא היתה מעניינת וחשובה, אבל אני נאלצתי לעזוב מוקדם, אז…
להתראות בשבוע הבא!
היינו: רמי, 3 רוכבים משדרות, חנן, בלה, מלכי ונחשי.
כתב: נחשי

מפגש 183 – 17.9.2021

בשבוע שעבר, בעקבות בריחת האסירים מכלא “גלבוע”, כתבתי סיכום דמיוני שבו, כביכול, הגיע אחד הבורחים למעגל… (את הסיכום האמיתי להזכירכם, כתב נחשי). שלחתי את הסיכום הדמיוני למספר מכותבים וביניהם רמי.
היום, אחרי שכבר היינו כולנו (נחשי, חיותה, שמוליק, עודד, רמי, מלכי) בצל האורנים, רוח על פנינו וקפה בידינו וכבר לא נוספו משתתפים (למעט לימור שהגיעה ממש בסוף בלווית נובחיה – נינה ויפת), ברגע הזה, בחר רמי להקריא באוזנינו את אותו “סיכום דמיוני”.
במעגל התעורר דיון סביב הסוגיה התאורטית “להסגיר או לא להסגיר”: בין שני הקצוות (להסגיר, נקודה! או להסתיר, נקודה!) נפרשו אפשרויות שונות.
לאחר מיצוי האפשרויות, עבר הדיון לשאלה של ציות לחוק – האם ישנם מקרים שמוצדק לא לציית לחוק? עלו השוואות לפולנים שהסתירו יהודים במלחה”ע, בניגוד לחוק. נידונו מצבים של אי ציות לחוקי תנועה במקרי קיצון והאם צריכה להיות מידה של “הגיון” ו”הגינות” בתגובת הרשויות, האוכפת והשיפוטית. האם “הגינות” זו צריכה להיות גם כלפי הפלסטינאים? עלה נושא ההזדהות עם ה”אויב” (הנחתי את המילה “אויב” בין גרשיים משום שלדעתי, לפעמים יש אחרים שבוחרים עבורנו את האויב…). האם כל מי שנכלא, נכלא בצדק משום “אויבותו” המוכחת על ידי מנסחי ומפרשי החוק? האם החוק מתעלם מהקשר רחב יותר ששימש עילה לביצוע העבירה ומתמקד בניסוחו צמוד אינטרס בלבד?
משם עברנו ל”חומרים” שמשפיעים על תהליך הסקת המסקנות של כל אחת ואחד מאיתנו. הובאו ציטוטים מראיון שהתפרסם בסופ”ש בעיתון “הארץ” עם יעקב שרת, הוזכר טור דעה של אהוד גרא שעונה לטענותיה של מיכל וייץ כפי שהן מובאות בסרטה “קופסא כחולה“, הוזכר ארגון “זוכרות” (ששמוליק ואני משתתפים מדי פעם בסיוריו וגם רמי עשה זאת בעבר) כארגון שמביא נראטיב חד צדדי של צדק. מישהו טען שגם מדינה היא ארגון שמביא נראטיב חד צדדי של צדק, והיתה תרעומת על ההשוואה.
כך בדיון, שאמנם לא התנהל בהתאם לכללי המעגל, אבל היה בהחלט מכבד וקשוב, הגענו לשעה ארבע והלכנו כל אחת/ד לדרכה/ו.
את ה”סיכום הדמיוני” שכתבתי בשבוע שעבר, אשלח לנחשי, שיפרסם. אם למישהי/ו יש תובנות שהיא/הוא רוצה לשתף, נא לפרסם בקבוצת ה”מגדלור” בלבד…

היינו: נחשי, חיותה, שמוליק, מלכי, עודד, רמי, לימור (נינה ויפת)
כתב: עודד

מפגש 182 – 10.9.2021

בין חג לשבת, מרגישים שהקיץ נגמר, יש רוח נעימה ואויר טוב. רק עזה עדיין סגורה ואנחנו כאן כדי להזכיר.
״אנחנו״ זה גדיר, ג׳אבר, בלה, מלכי, עוזי, עודד, מארק, שמוליק ונחשי.
עודד ועוזי סיפרו על חויות מהסעת חולים מעזה ואליה במסגרת ״בדרך להחלמה״.
דיברנו על בריחת האסירים מכלא גלבוע ועל המהומות שהם הציתו.
חזרנו בהיסטוריה למזרח התיכון שלפני החלוקה המדינית והתעדכנו במצב הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים.
גדיר הקריאה פוסטים שהשפיעו עליה השבוע ושמענו על מפגש מאתמול בכפר עזה, בו דיברו ישראלית (רובי דמלין) ופלסטיני (בסאם עראמין) מפורום המשפחות השכולות על היכולת לסלוח ועל המסלול האישי המרגש שעבר כל אחד מהם.
קפה, נשנושים, איחולים וזהו – אינשאללה בשבוע הבא יהיה יותר סתיו ויותר שלום.
שנה טובה!
כתב: נחשי

מפגש 181 – 3.9.2021

היום, לאחר חודשיים ועוד 21 שעות חזרה אלינו רוני!
בכל שבוע אנחנו מנסים להיות יצירתיים ולשלוח תמונה/ הזמנה מקורית ומפתה בוואטספים והנה, כמה פשוט, הודעה מרוני, “אני באה” ומכל עבר זורמות וזורמים א.נשים ל”מגדלור”…
רמי שהתכונן לנסיעה לעין חרוד לחגיגת המאה (התישבו במעיין בשנת 1921!), דוחה הכל, עולה על האוטו הראשון שהוא מוצא ומגיע.
מרי, שלא יוצאת מהבית אם לא הגיע עידן הקרח 5, מתעלמת לחלוטין מהחום הלוהט ומגיעה.
נועה הגיעה אחרי שלא זכינו לזיו פניה אולי שנה,
ויויאן הגיעה בדרך לא דרך (מילולית, היא פשוט חצתה את החורשה עם האוטו…), שבוע שני ברציפות.
ג’אבר שהודיע בעבודה שרוני מגיעה וזה בכלל לא נושא לדיון, אוסף בדרך את רדיר שחוזרת מאחד המפגשים הסיזיפיים שהיא משתתפת בהם בנושא השלום/ דו קיום/ בין דתי/ העצמת נשים/ ואדי עתיר (רשימה חלקית…) וביחד מגיעים ל”מגדלור”.
דינה ומלכי מגיעות מהדרום העמוק
ומגיעים כמובן ה”שרוטים” הקבועים נחשי שמוליק ואני שאוספים בדרך את חיותה ופורשים שטיח עשוי מאדמת המרחב, עליו רוקמים כסאות בית ספר וצל עצי אורן ובמרכז השטיח ריקמת שולחן כיתה שעליו רקומים בטעמים שונים מיטב מאכלי האירוח וראשית להם, הקפה של נחשי.
רוני לא באה לבד, גם עובדיה, בן הזוג, האיש וההומור, מגיע איתה! 14 אישה ואיש והכל בזכות שתי מילים “אני באה”! נו טוב, מעגל…
ויויאן מדברת על מיכה גודמן שטוען שצריך לכווץ את הקונפליקט ולא לחפש פתרון כרגע. קשה לו עם הנזק המוסרי של שליטה בעם אחר ועם זאת אין כרגע פתרון ולכן צריך להשקיע את האנרגיה בכווץ הקונפליקט והקטנת החיכוך.
שמוליק אומר שצריך לבנות גשרים של הידברות ופיוס בין אוכלוסיות מקומיות בכל תא שטח.
חיותה אומרת ששילוב המילים “כיבוש הומני” היה תמיד מנוגד לתפיסתה. היום היא מוכנה יותר להקשיב.
רוני מאד התגעגעה. גם בימי אישפוזה המשיכה לטפל בבקשות שזרמו מעזה… כל הזמן מעורבת בנעשה בעזה ונמצאת עם הא.נשים הזקוקים לה בקשר רציף. בקשר לפניות לתרומות שזורמות וההתלבטות בין תרומה לנזקק בודד או תרומה לאירגון, היא חושבת שצריך לעזור לפי היכולת ולפי הבקשות…
כולנו שמחנו לראות שתרומתנו הגיעה ומאות ילקוטי בית ספר ניקנו ויחולקו לנזקקות/ים.
לשמוליק יש עוד משהו לומר… הוא מאמין בקשר עם אנשים ואומר “קטונתי מלכווץ את הסכסוך”… מונה את קשריו האישיים עם פלסטינים וחושב שזו הדרך לפעול, הקשר האישי!
נחשי התייעץ עם מומחה ושמע ממנו שבכל שבוע שהוא מגיע למגדלור, פתרון הסכסוך מתקרב לפחות בשבוע… אז הוא בא כל שבוע.
נועה: עוקבת ומפרסמת בפייסבוק. יש כמה מאות אנשים שנחשפים לפוסטים שלנו בכל שבוע… הלב שלה פה.
דינה חוזרת ואומרת שכל אחד צריך לעשות את המעט שהוא יכול. היתה מעורבת בפרוייקט תרומות ענק לעזה. אבל התיסכול גדול כי על כל צעד קדימה הולכים שניים אחורה. כל סיפור גדול מתחיל מקטן וזה מה שאנחנו עושים כאן, אבל לא מתקדמים ולא צריך להתייאש, צריך להמשיך ויום אחד יקרה משהו טוב.
עובדיה: עלה עם רוני ל”גבעה של המעשים הטובים” ובמעלה הדרך התעייף קצת… בדרך כלל, בימי שישי בשעות האלה הוא נח, אבל למען רוני (ולמעננו) בא היום! חשוב מה שאתם עושים כאן, הוא אומר, אתם חלוצים שהולכים בדרך הנכונה. כשיצטרפו לדרככם אלה המתנגדים לדעתכם, תדעו שעשיתם טוב. התרומה שלו ליחסים עם השכנים היתה כשהיה יותר צעיר במפגשים פורמליים וממלכתיים, אבל כשנעלמה המדיניות הממלכתית התומכת, לא היה לו מה לתרום. עד גיל 15, למד כתלמיד יהודי יחידי בבית ספר “אל זאהר” בקהיר. ההנהלה אמרה לו שאי אפשר לעשות לו שיעור דת לבד ושיבחר בין שיעורי נצרות לאיסלאם. הלך לשיעורי הדת המוסלמים ולמד הרבה על האיסלאם עד המלחמה בשנת 48. כשהגיעו מגורשים פלסטינאים לקהיר, התחילה האיבה. בזכות לימודיו וחייו עם המוסלמים, רכש יכולת להבין את הצד האיסלמי. יש שם סלחנות וחמלה, הוא אומר. הקיצונים מפרשים בצורה שמתאימה להם ואנשים נגררים. זה מקלקל את הדת. צריך לעשות שיח עם כאלה שמעוניינים להקשיב.
ויויאן מספרת על ירחון פלסתיני ישראלי שעורכים במשותף זיאד אבו זיאד והלל שנקר. הם עשו אירוע בזום השבוע לקידום מעורבות של נשים במו”מ הישראלי פלסטיני. אחת המשתתפות אמרה שלדעתה עדיין אי אפשר לערב נשים פלסטיניות בתהליך. אבל בארגון “נשים עושות שלום” גיבשו קבוצת נשים פלסטינאיות וישראליות שביחד ניסחו מסמך שיוצג במפגש בים המלח ב 22/9 ויוצג לשתי הממשלות. היה כעס פלסטיני על ניסוח המסמך כי אין שימוש במילה “כיבוש” ואין התנגדות לכיבוש. ואפילו נאמר שאסור לנשים פלסתינאיות לתמוך במסמך כזה. ויויאן תוהה מה יקרה עכשיו עם חתימת הנשים הפלסטינאיות… בעניין אחר, היא פרסמה בוואטסאפים מכתב שקורא לתרום לבחורה צעירה שהצליחה לצאת מעזה וזקוקה לכסף להתחלת חיים חדשים בקנדה (אפרופו ההתלבטות בין תרומה ליחיד או לאירגון שקונה ילקוטי בית ספר לדוגמא…)
רדיר: באה ממפגש בו דיברו איך הקורונה שינתה את החיים. איך גילינו את הזום… רדיר מנסה לבחון מה אפשר לעשות בנקודת הזמן הזאת. האנשים במרחב תלויים אחד בשני. הפעילות של בנט מאד מעניינת לדעתה (מפגשים עם המלך עבדאללה בירדן ועם א סיסי במצרים). רדיר מתמידה לציין ברשתות החברתיות את צערה על כל קורבנות הסיכסוך ובין השאר הביעה צער על מות החייל בגבול הרצועה. היא ננזפה על ידי יהודים דווקא. אבל לרדיר יש חברות יהודיות שלכמה מהן יש בנות ובנים בצבא… חבל לה על כל קורבן. היא נגד אלימות אבל מה יעשה אדם שמותקף בביתו? היא שואלת… היא רוצה להראות שגם באיסלאם יש התנגדות למלחמות. האיסלאם האמיתי לא נשמע מספיק על פני השטח.
עובדיה אומר שהרבה אנשים לא מבינים את העמדה של רדיר ולכן היחסים בין העמים התדרדרו ב 30 השנים האחרונות.
שמוליק מספר על דרכו של הרב פרומן מתקוע שהאמין שהדת צריכה להיות הגשר בין העמים.
דינה אומרת שחסרים לה הקולות שמתנגדים לקיצוניים בשני הצדדים. חסר הגינוי לקיצוניים, יש פחד לצאת נגדם.
ג’אבר מצטרף לדעותיהם של רדיר ועובדיה. אנחנו, הוא אומר, חושבים שיודעים הכל… צריך לתת הרבה כבוד לידע של עובדיה שבא מתוך הלימוד והנסיון האישי. ג’אבר מספר על חברות מיוחדת בתקופת ילדותו עם ילד מנבטים. היום הישוב מגודר ויש איבה בין האוכלוסיות השכנות. אנחנו, הוא אומר, הגדלנו את השנאה, כולנו.
אלה הדברים שרשמתי, כמובן שהיו עוד הרבה, אבל מי שהצליח להגיע עד כאן, בטח מייחל כבר לסוף הסיכום…
לפני שנפרדנו טבלנו תפוח בדבש שהביאה מרי ובדרך הביתה כבר אפשר היה למצוא חצבים בפריחה… שנה טובה!
היינו: רוני, עובדיה, רמי, ויויאן, מרי, ג’אבר, נועה, מלכי, דינה, רדיר, נחשי, חיותה, שמוליק, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 180 – 27.8.2021

שמוליק נחשי ואני. כסאות, קפה, צל אורנים. מגיעה רדיר ביחד עם ג’אבר.
אנחנו מדברים על ח”כ סעיד אל חרומי שנפטר השבוע מדום לב. רדיר, שהכירה אותו טוב מכולנו, מספרת עליו ועל פעילותו וגם על ההמונים שבאו ללוויה.
אחר כך מגיעות ויויאן ומלכי. ויויאן באה אחרי שהיתה הבוקר באתר ה”חץ השחור” מול עזה, במפגש של נשים עושות שלום עם הוריו של הדר גולדין שדורשים להחזירו מידי החמאס בעזה. “היה לי קשה” אומרת ויויאן על המפגש בחץ השחור.
אחרונות להגיע היום היו נעמיקה ויעל.
בנייד של רדיר מתקבלת שיחה מעזה. רדיר שואלת על התרומות לרכישת ילקוטי בית ספר. הלימודים בבתי הספר ברצועה החלו באמצע אוגוסט אבל גם אם הילקוטים מגיעים עכשיו זה עדיין בסדר גמור. למי שאין ילקוט בתחילת השנה מאלתר משהו לבינתיים ולכן הילקוטים שיתרמו יוכלו לעזור. חלק מהילקוטים יתרמו לבית ספר לבנות, בית ספר עני במיוחד. החמאס ניסו לעשות דה לגיטימציה לאחד הפעילים וחשוב לו להראות שהוא ממשיך בפעילות עבור כולם. לשאלה שנשאלת במהלך השיחה הוא עונה שיש חיסונים בעזה והאוכלוסיה משתפת פעולה ומתחסנת (הוא התחסן בפעם ראשונה לפני 10 ימים). חשוב לו, שהילדים שיקבלו את התיקים והוריהם, ידעו שזאת תרומה של ישראלים. גם חשוב לו שידעו שהוא עדיין בשטח וממשיך לדאוג לנושאים חברתיים שנחוצים לכולם. הוא מעוניין להוציא חלק מהכסף שנתרם, כבר עכשיו. חשוב לו שהתורמים ידעו שהוא משתמש בכסף למטרה שלשמה נועד. לא שצריך אישור או משהו מהתורמים, אבל מאד חשוב לו שנהיה סוג של שותפים… הרבה אנשים בעזה משתפים פעולה עם ישראלים בתחומים שונים. דווקא הוא נתפס כמשת”פ ועל כך הוא נאבק מול החמאס. הוא אומר שהוא מקבל כוחות מהתמיכה שלנו וחשוב לו שנעבוד ביחד ונקשיב לבקשותיו. הוא שומר על עצמו ויודע מה טוב בשבילו. הנייד של רדיר עובר מאחת לאחד וכל אחד/ת אומר/ת לו משהו… בתוכניות שלו לסייר בישראל ומצרים ולחזור חזק יותר לעזה. “אנחנו מכירים הרבה שנים” הוא אומר, “ונמשיך לפעול ביחד”.
סוף סוף יושבת איתנו היום מישהי שזאת לה הפעם הראשונה איתנו וזה מחייב “מעגל כהלכתו”…
ג’אבר מציג את עצמו ואחר כך אומר שרוב הציבור לא יודע על הכפרים הלא מוכרים ולכן הוא נותן הסבר קצר. הוא ממשיך ואומר שעדיין, בהשוואה לעזה, מצבם של הכפרים הלא מוכרים טוב בהרבה…
רדיר מספרת על תפקידיה בפרויקט ואדי עתיר, בהעצמת נשים ובעמותות חברתיות שונות. היא זוכרת מפגש בשנת 1998 בעזה. זאת היתה הפעם האחרונה שהיתה שם. זו היתה סדנא עם עוד ערבים מהאזור ומהעולם. לרדיר, בתור ערביה ישראלית, חשוב להיות הגשר לפיוס בין העמים.
ויויאן מציגה גם היא את כל מגוון עיסוקיה לאורך השנים בניסיונות לגשר ולקרב בין העמים..
מלכי. “מתנצלת” שהיא פחות פעילה מהאחרים ב”מעגל”… המעגל שומר עליה לא להיות מנותקת… עזה זה בור עמוק ושחור. השינוי חייב לקרות. צריך לפעול, אי אפשר להיות שאננים.
שמוליק. מדגיש את הנחישות וההתמדה שבקיום המפגשים שלנו. המאבק יוביל לשינוי. הוא בטוח שזה יקרה. עושה כמיטב יכולתו פה במעגל, בתמיכה במשפחה אחת מהכפר חיזמה, בעזרה במסיק ובעוד פעילויות בהווה כמו שעשה בעבר וימשיך בעתיד.
נעמיקה חושבת ששמוליק אופטימי מדי ושהשינוי לא יקרה במשמרת שלו ושלה…
יעל אומרת, שמה שהדור שלנו רצה וקיווה, לא ממש קרה… היא נולדה בישוב שפונה בשנת 1948 מגוש עציון. הטראומה גרמה לה פחד רב אפילו רק מלשמוע את השפה הערבית… כשעבדה במשרד החינוך התוודעה למורים ערבים מהפזורה. שם התחילה את מסע ההכרות עם הנראטיבים ועם האנשים. פגשה אנשים טובים ומאד מעניינים. כשיצאה לפנסיה, החליטה להתנדב בבית ספר הדו לשוני בב”ש. היא קראה פעם ראיון עם זובין מהטה ודרך הראיון התוודעה ל”בדרך להחלמה” והצטרפה להסעות החולים. היום, יעל עושה מאמצים ללמוד ערבית. עזה בשבילה זה דבר מזעזע. אם בצעירותה, חשה רחמים כלפי מצבם של ערביי ישראל, הרי שכלפי עזה התחושות קשות הרבה יותר. יעל די מיואשת. היא לא מבינה איך אנחנו רואים פה תקווה (כולם מנסים לעודד אותה…).
נחשי נזכר שבעת החתימה על הסכמי אוסלו עבד בישובו במטע המנגו וסגר עסקת מכירת מנגו לסוחר עזתי שאיתו ועם משפחתו היו לו קשרים טובים. כדי שהסכם אוסלו לא יטורפד בגלל איזה פיגוע, סגרו את הרצועה. המנגו בינתיים, הבשיל על העצים… סוכם עם הסוחר שנחשי וצוותו יקטפו בעצמם ויעבירו לו את הפרי במחסום ארז. בזמן שהעבירו את מיכלי הפרי במחסום, החל השידור של טכס החתימה על ההסכמים. עצרו את העבודה, האזינו לשידור ושתו קפה בצוותא… נחשי מצפה שיום אחד כל הרוע הזה יגמר ואולי זה יקרה מהר מהצפוי. יש חשיבות למפגשים כמו שלנו כדי שנהיה מוכנים כשיפרוץ השלום…
היינו הפעם: ג’אבר, נחשי, רדיר, ויויאן, מלכי, שמוליק, נעמיקה, יעל, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 179 – 20.8.2021

הכבשים התקבצו בקבוצות בצל האקליפטוסים המעטים שביניהם שטחי שמש.

אנחנו בצל האורנים במעגל משלנו… חיותה, שמוליק, נחשי ואני באנו באיחור קל (כן, אנחנו מנסים לדייק את השעה 13:00…) לאחר עצירה בדרך ליד עץ תאנים עמוס פרי.

חיש מהר הגיע גם רמי ובהמשך מלכי וחנן. הראשונות לפרוש היו הכבשים שבשקט אופייני נעלמו בשלב כלשהו של המעגל ושכחו לקחת איתן את הטרקטור “פורד” הישן ומיכל המים הרתום אליו (בכלל, הרעיון להסתובב עם סוודר בחום הזה יכול לבלבל כל אחת/ד).

במעגל שבצל האורנים המשכנו להעלות נושאים על סדר היום וללמד עוד קצת את עצמנו.

חיותה, כמנהגה המבורך, הקריאה שיר שבחרה להביא למעגל.

גם למדנו, שרמי ממש מבין (גם) בתיירות ובמלונאות ופרש לפנינו את משנתו בנושא.

מחנן למדנו שהקיבוץ העירוני שבו הוא חי, הוא יצירה חד פעמית עם תאריך תפוגה…

בנושא עזה, (שלשמו התכנסנו…), הבאתי את מאמרה של רונית מרזן “מוזיאון גוגנהיים בין עזה לעוטף” (“הארץ” 18/8/21): במאמר העלתה ונימקה רונית את הרעיון לבנות מוזיאון לאומנות ב”תפר” בין עזה לישראל. היא מספרת במאמרה שמוזיאון “גוגנהיים” בעיר בילבאו, בירת חבל הבאסקים בספרד, תרם רבות להרגעת הרוחות בסכסוך בין ממשלת ספרד וחבל הבאסקים. הנה ציטוט מתוך המאמר, “הגיעה העת לחפש פתרון במרחב התרבותי, המאפשר להפעיל עוצמה רכה במקום שנכשלה בו העוצמה הצבאית הקשה”. נראה לי שזה מה שאנחנו עושות/ים, לא?
דיברנו גם על הבקשה של ראמי להשתתף בתרומות לפרוייקט הילקוטים לתלמידים בעזה. פרוייקט שהוא מוביל עם חבריו לארגון. הפרוייקט בעיצומו ואפשר להצטרף ולתרום עדיין.
זהו, ברגעים כאלה כשאף אחת/ד לא מטייל/ת באזור, חשוב שנהיה חזקים בין אחת לארבע בכל ים שישי…

היינו: שמוליק, נחשי, חיותה, רמי, עודד, מלכי, חנן.

כתב: עודד

מפגש 178 – 13.8.2021

היום, במעגל ישבנו עם הנבטים, הביזנטים, הרומאים, הערבים, העותמאנים, האנגלים, מלכויות אדם, אל אחד וריבוי אלים. רובם דיברו מגרונו של רמי, חלקם יוצגו ע”י שמוליק ולעתים התווכחו הביזנתים של רמי עם אלה של שמוליק.

אני השלמתי את המעגל בהקשבה, בסבבי קפה ובהגיגים הזויים על המניעים היוצרים את הדחף האנושי לפעול.

כפי שהבחינו כבר חדי האבחנה שבינינו, בינות לאלפי שנות היסטוריה ועמים שלמים על ציודם שהתארחו במעגל, היינו גם שלושה נוכחי הווה: שמוליק, רמי ואני. כמו ההיסטוריה שנכחה איתנו ברוחה, נכחו איתנו ברוחן וברוחם גם תודעתיסטיות/ים קבועות/ים ששלחו מסרונים או סתם נזכרו באופן אינסטינקטיבי ביום שישי בין אחת לארבע ב”מגדלור”.

שלוש שעות חלפו כמו ברק והרעידו את האינטלקט כמו רעם, אפילו באמצע הקיץ… הסיכום יכול להיות ארוך ומייגע ואם להודות בכנות, מומצא ברובו… יען כי לא רשמתי כמנהגי תקציר במהלך ה”מעגל”. לכן אסתפק במה שנכתב עד עתה.

היום, ביום שישי, היינו שמוליק, רמי ואני.


דבר נוסף: שמוליק, חיותה, נחשי ואני, נפגשנו ביום ראשון האחרון 8/8, ב”מגדלור”, עם כ-80 בני נוער מחוגי הסיירות של קק”ל.

חבר’ה בני 17-18 מרחבי הארץ ואיתם מדריכיהם הבוגרים מהם במעט. חילקנו אותם לשני מעגלים כששמוליק מוביל את השיח במעגל אחד ואני בשני. בתווך נחשי מגיש סבבי קפה.

מי שמקשיב לאחרונה לאופן ששמוליק ואני מתבטאים בנושא קק”ל בהקשר לתפקיד שמילאה (ועדיין ממלאת) בסיכסוך הישראלי-ציוני מול הפלסתינים, יכול היה לחשוש לגורל התודעה הבתולית של הנפשות הצעירות שנאלצו לשבת על האדמה החשופה ולהאזין לעוכרי קק”ל כמונו. ובכן, הסירו חשש מליבכן/ם.

סיפרנו על ה”מגדלור”, על ההיסטוריה של המרחב, על עזה, על אנגלים ועל טורקים, על חקלאים וחיילים, על מהנדס אחד שהריח גופרית, על רמי וראמי ועל רוני האחת והיחידה… סיירנו בתוך מבנה המפעל, ברחבה שבחוץ שבה חרוט ה V שבתוכו האותיות R A F ובמגרש הטניס.

נשאלנו על תחושתנו כתושבי האזור למראה השדות השרופים, על דעתנו לפתרון המצב הקשה בעזה ועל דעתנו לגבי העתיד בהקשר של הסיכסוך. שעה וחצי שבה, אני לפחות, “שפכתי” את המידע שהצטבר אצלי, בעיקר בשלוש וחצי שנות “מגדלור”! (טוב, גם קצת ידע של פנסיונר יליד הארץ והאזור).

גם לאחר שהמדריכים ביקשו שוב ושוב לכנס את הנוער חזרה לאוטובוסים, המשיכו קבוצות קטנות להתגודד סביבנו לשאול משהו, לומר משהו, לדעת עוד, ללקט עוד תובנה, הבהרה וגם לומר תודה.
זה היה ביום ראשון והיינו חיותה, שמוליק, נחשי ואני.


כתב: עודד