מפגש 219 – 20.5.2022

הגיע ג'ף, הוא לא היה במגדלור כמעט 3 שנים. הוא לא מכיר את אופק ואת משה שלאחרונה מגיעים באופן קבוע. הגיעה גם קרן, פעם ראשונה. באה עם אמא שלה נטע. את נטע מכירים. את קרן, טרם. כדי שנכיר כולם את כולן, עושות/ים "מעגל".
אני מתחיל. לא צריך להסביר את ה"מגדלור", כולן/ם מכירות/ים. אני מציג נקודת מבט לא אופטימית, המציאות קשה. החלק הטוב מבחינתי זה היכולת שלי להביא משאבים אישיים (בעיקר זמן וכסף) כדי לטפטף את הטיפה שלי לתוך ים המציאות שהיא עצומה וקשה.
רוני מקפידה להתרכז בעשיה שלה ולא להתעסק ב"מה הם עושים". עבורה, אדם הוא אדם וכשהוא סובל צריך לעזור לו. זה נהיה קשה יותר ויותר. היא נזכרת בדברים שאמר וכתב פרופסור ליבוביץ אחרי מלחמת 67, ניבא במדוייק את העתיד, כלומר את ההווה. לפני 35 שנה פגשה במצרים את שגריר קטאר. ביקש לראות תמונה מישראל. הראתה לו תמונה של ילדים בשדה כלניות. הוא שאל אותה אם היא שלמה עם מה שקורה בישראל. היא אמרה לו שזה עושה לה רע מה שקורה. וזה היה לפני 35 שנה.
מארק חזר מקפריסין, המשפחה חגגה לו יום הולדת עגול. עשו סיור קולינרי עם ישראלית שחיה שם 10 שנים. ביקרו איש עם מטע חרובים שמייצר כל יום 7 ליטר סירופ חרובים. פגשו עוד אנשים שחיים חיים פשוטים ומייצרים ממה שנותנת הארץ. נזכר בסיטואציה שלנו, שאל את עצמו למה אצלנו חיים כל כך מסובכים כשאפשר לחיות בפשטות. בכל זאת הוא חי פה. לא יכול להשתחרר מזה. רואה שוטרים מכים אבלים שנושאים ארון לקבורה. בלוויה אחרת, מתקיפים את בית הקברות. השר הממונה, ממפלגת העבודה. זה לא נותן לו מנוחה. חש חוסר אונים. אם יהיו בחירות, יהיה יותר גרוע. הוא לא יכוול להיות אופטימי. חושב שאם היה פלסתינאי, מן הסתם היה מוכרח לנקוט אלימות. לדעתו אנחנו קרובים לסבב אלימות נוסף
נחשי שותף ליאוש ולתיסכול כשהוא רואה את העם והמדינה טסים במדרון. אנשים שאיתם הוא נפגש ביומיום, אנשים שהוא מעריך את יכולותיהם בתחומים רבים, שונים ממנו לחלוטין בהסתכלות על האנומליה של הכיבוש. רוב הישראלים לא רק חושבים שזה בסדר המצב הנוכחי, הם גם לא מוכנים לתת צאנס לאלטרנטיבה. אבל נחשי גם אופטימי. בכל זאת, יש עדיין אנשים שרואים כמוהו את המצב. יש גם חברים בעזה ששומרים על קשר ורצון לנורמליות. עכשיו כולם מרוצים מיציאת הפלסתינים לעבודה. הם מאד מוערכים במקומות העבודה. לדעתו, אין מצב שלנצח ישאר מצב כל כך רע. זה חייב להשתנות. יהיו עוד קשיים, אבל לפי ההיגיון זה מוכרח להשתנות. מעדיף להשאר בצד של האופטימיות וכאן, ב"מגדלור", זה אחד המקומות שבהם הוא מרגיש תקווה.
למשה היה בוקר מעניין. הוא רצה לדעת מה תהיה הטמפרטורה היום ובדק בגוגל. המשיך ובדק אצל השכנים ו"גילה" את שמות הישובים בצד השני של הגדר מול ישובו. במפה של גוגל הם כל כך קרובים. צעד קטן למשה, צעד גדול להכרת הסביבה! הוא מספר עוד אנקדוטה מהשבוע האחרון: בכניסה לאוניברסיטה היה לפניו בחור ערבי שלקח לו 7 דקות להכנס! את משה לא שאלו כלום והוא נכנס מיד. הבודק היה בדואי.
לפני שאופק מדבר, ג'ף מבקש ממנו שיגיד איך הגיע ולמה החליט להמשיך לבוא.
אופק מספר: הוא טייל עם חברים והוזמן לקפה. רצה לדחות את ההזמנה, אבל חבר שלו הסתקרן. את ה"מעגל" באותו יום, הנחה מארק. היה חורפי והיו גם שמוליק וחיותה. במפגשים שאחר כך אמר שהמשיך לבוא כי שיח כזה לא שמע עד עכשיו. בסביבה שבה הוא חי לא מדברים ככה על עזה.
ג'ף מדבר באנגלית מתובלת בפתגמים מקראיים בעברית. קשה לי לתרגם לעצמי ולכתוב בו זמנית. הוא מדבר המון ובסיכום שלפניכן/ם יש בערך 20% מהדברים שהוא אמר: כל פעם שהוא בא לפה הוא לומד משהו חדש. היום למד שיש זבובים אוכלי בשר אדם. למד פה המון. הוא מתכנן להיות נשיא ארה"ב בעוד 6 שנים ואומר שבנאום ההכתרה שלו הוא יצטט דברים שהוא למד פה ב"מגדלור". רוני היא ה"רב" שלו. היכולת שלה לאהוב את השכנים למרות הסבל, מאד מרשימה אותו. כאן התוודע להכי הרבה אנושיות וצדק בחייו. הוא לא שוכח את הפעם הראשונה שהיה פה. היתה שיחה עם אנשים בעזה והיו פה אנשים שמאד התפלאו שזה קורה. הוא פגש פה מישהו שהיה טנקיסט באחת המלחמות. הטנקיסט לחץ לו יד ואמר לו תודה שאתה ממשיך את הקרב שלי. ג'ף מדבר באהבה רבה על רדיר. הוא מכנה אותה ה"תאומה שלי". הערכים שלה זהים לשלו.
קרן בשנת שרות. במקום שרות צבאי היא תעשה שרות לאומי. חלק מההחלטה לא לשרת בצבא היא בריאותית וחלק אידיאולוגית.
נטע נזכרת בפגישה הראשונה. חול המועד פסח 2018. 4 שנים + לא באה כל יום שישי ומשתדלת לא לשקוע ביאוש ולהאחז בתקווה. אף אחד לא ציפה שהחומה בברלין תקרוס. מקווה שכולנו נהיה פה לראות את השינוי.
פתאום מגיעה המשפחה שלי. בתי, בן זוגה ושלושת נכדי. גם הדוד שלהם אורי (שהוא גם הבן של שמוליק). הם "מרחפים" מסביב למעגל אבל לא מתישבים. רק אורי יושב כמה רגעים ומקשיב. כשהם מחליטים להמשיך בטיול, אורי מבקש לומר משהו למעגל. הוא אומר ששמע את ג'ף מדבר על גרעין של תקווה. אורי אומר שגרעין התקווה שנזרע פה נותן סיבה לחיים טובים יותר לצעירים שפה. אולי הוא יבוא שוב.
רמי מגיע
רוני מספרת על יוזמה ליצור תוכנית לאימוץ של ילדים בעזה על ידי אנשים מבחוץ, מתן עזרה בתחומים שונים. זה קצת בעייתי לעשות את זה ישירות מול מישהו בישראל בגלל הקושי בהעברת כסף, אבל זה אפשרי אם זה מישהו בארה"ב. היא בודקת.
רוני מדברת כמעט מדי יום עם פסיכולוג ממרכז הטראומה בעזה, הוא מיואש!
רמי עסוק במפגשים האחרונים בתהיה. אולי הפתרון הוא לאפשר לתושבי עזה שרוצים בכך, הגירה למקומות אחרים בעולם. למה להיות עזתי וחסר זהות? עדיף להיות פליט עם זהות של המדינה הקולטת. צריך לאפשר להם להיות פתוחים לעולם הגדול ולבחור מקום לחיות שם. רמי חושב שעזה היא אשליה. צריך לאפשר אופק מציאותי ובסיטואציה שעזה נמצאת מול העולם אסור להשלות את אנשיה. אם יש לך חלום לחיים אחרים ואתה נחסם במקום שבו אתה נמצא, תוכל להגשים את החלום במקום שמאפשר.
ג'ף אומר שיש פתגם יווני שאומר שחברה בריאה נוצרת כשאדם זקן נוטע עץ כשהוא יודע שלא יוכל להנות מצילו. ג'ף מביא את הביטוי המקביל במשנה (פרקי אבות) – "לא עליך המלאכה לגמור". החלום של ג'ף הוא לחיות בישראל שבה רדיר האני היא ראש הממשלה שלה! האם זה מטורף לרצות שאשה שחרדה לגורל הילדים באשר הם ילדים תהיה ראש ממשלה? הוא למד מרוני לאהוב את האויבים, ומרמי למד שאם אתה בונה חומה, אתה בונה אותה גם בתוך לבך.
רמי אומר שהוא לא בעד הרעיון שרדיר תהיה ראש ממשלה "של ישראל" אלא ראש ממשלה של המקום הזה על כל יושביו.
אמנם רדיר לא היתה היום, אבל חושבים עליה ולג'ף ורמי יש גם תוכניות עבורה.
ומי כן היו: רוני, רמי, נחשי, משה, אופק, ג'ף, מארק, קרן, נטע, עודד ולרגעים ספורים גם המשפחה שלי (נעמה, אילן, גל, עמיר, שקד ודוד אורי).
כתב: עודד.

מפגש 218 – 13.5.2022

אחר כך, באוטו, בדרך הביתה, נחשי אמר שאנחנו צריכים לגבש נוהל ליצור מעגל עם כאלה שממהרים להמשיך בדרכם, (בדרכן במקרה של היום). ממהרים ולא יושבים בנינוחות, מקשיבים ומשמיעים בנחת. נחשי התכוון לשלוש נשים שבאו לטייל במפעל הגופרית ואנחנו, כמנהגנו, הזמנו אותן להצטרף. הן אמנם הצטרפו והתיישבו, אבל "על קוצים". מצד אחד מיהרו כי היו צריכות להגיע למרכז ולהתכונן לארוחת שישי עם משפחותיהן ומצד שני הסתקרנו מ"תופעת" המעגל המוזר שפגשו. אני הצגתי אותנו ורוני סיפרה על פעילותה ההומניטרית למען בני ובנות המרחב העזתי. אחר כך ביקשנו מהן לספר מהי עזה בשבילן והדיבור שלהן היה מאד לא נינוח (בלי קשר לתוכן) בגלל ה"קוצים".
בדרך כלל, הדיבור המסודר במעגל יוצר תמונה ייחודית לכל מפגש. אנחנו נותנים מרחב וזמן לאורחים להבין את הכללים. כשמגיע תורם לדבר, זה כבר אחרי שהיתה להם שהות להפנים את הצורה שבתוכה נוצקת הדעה האישית, כל דעה, תהיה אשר תהיה.
התחושה שלי מהשיח עם שלוש הנשים, היתה של פיספוס. לא הצלחנו לגרום להן להבין שלא מדובר בחבורה תמהונית, והן, מתוך לחץ של זמן, אמרו את הקלישאות המיידיות שעלו בדעתן רק כדי לרצות את המעגל. אני מניח שזאת היתה גם תחושתו של נחשי.
אז מה בכל זאת נאמר… אני, כאמור, הצגתי בפניהן את הרקע לישיבתנו ב"מגדלור" ומה הביא אותי אישית, לפעול במסגרתו.
רוני סיפרה איך נולדה אצלה הסקרנות לדעת את הנראטיב של העם האחר. על קשריה הרבים עם אנשים בעזה ועל פעולותיה לעזור, לתמוך ולתת תקווה. בעיקר מתוך אנושיות טהורה של דאגה לאלה שסובלים מפגעי הגורל ואולי גם מתוך רצון להציג פנים אחרות של הלאום שאליו היא שייכת. דבריה עוררו הערכה רבה אצל שלוש הנשים.
בשביל ליזה, עזה היא שנאה שאין לה פתרון. שנאה חד צדדית, משם לכאן. הם שונאים אותנו. דעותיה היו פעם במרכז הישראלי. הבן ששירת במשמר הגבול שינה את דעתה יותר לימין כשהיה מתאר באזניה את העובר עליו בשרות הצבאי.
דפנה: אוהבת לטייל. מטיילת עם בעלה באופנוע עם חבורת אופנוענים. כך התוודעה למפעל הגופרית. היום הביאה איתה את חברותיה (ברכב). בעזה יש 2 מיליון איש מסכנים היא אומרת. לנו יש כוונות טובות, אבל המציאות מחליטה אחרת. הם לא כמונו. כשמישהו מת בצד שלנו, זה סוף העולם. אצלם כשמת מישהו, עומד האבא שלו, מהלל את בנו ומטיף למות. אצלנו זה לעולם לא יהיה ככה.
כרמית שירתה בצבא באזור. קרוב לרצועה וגם בתוכה. מכירה היטב את המרחב. אין מה להגיד, היא אומרת, שם, אנשים סובלים.
שלושתן דיברו בקצרה וקמו ללכת.
לג'אבר הן כבר הקשיבו בעמידה בחצי תפנית לכיוון הרכב. הוא הציג את עצמו (בדואי מכפר "לא מוכר") וסיפר להן שבעבודתו כנהג אגד, עבד תקופה ארוכה בראשון לציון, העיר שממנה הגיעו, והוא מכיר אותה היטב. ג'אבר מספר על החיים הקשים בכפר הלא מוכר ועל החלטתו לבוא למעגל כי יש כאלה שסובלים אפילו יותר.


שלוש הנשים הלכו. חנן עוד הספיק לשמוע אותן מסננות בדרך "יפי נפש".
מהרן אומר ש"עזה תתפוצץ לנו בפנים". העתיד לא מבשר טוב לדעתו. יש התקרבות בין רוסיה לחמאס והנשק שישתחרר מאוקראינה יגיע לעזה. המצב באזור מחמיר. עיתונאים נהרגים. הדיבור העממי ברחוב, גרוע. הממשלה הזאת יותר גרועה לעזה מהקודמת. השקט בעזה לא מבשר טוב והגדה המערבית רותחת.
יוגב וטל הם חברים של אופק. אופק מגיע בכל שבוע והם מדי פעם. אופק מפתיע את יוגב ומבקש ממנו להציג את ה"עזה שלו".
יוגב משחרר משפט קצר, "אני אוהב להקשיב. טוב להקשיב לדעות של אחרים"
אופק מדבר. הוא בונה קו הגיוני. עזה היא מקום שיש בו אנשים. אנשים נולדים שווים. המסקנה – לכולם מגיעים תנאים שווים. עזה היא פה ליד, קרוב לביתו ולכן, אומר אופק, תנאי החיים שלהם צריכים להיות שווים לשלו.
מהרן לוקח שוב את רשות הדיבור. הפעם המסר אופטימי יותר. הוא נפגש עם עזתי שמאושר להיות פה ולעבוד. ברמדאן חזר לעזה והרגיש מחנק. חזר לישראל ולא רוצה לבזבז יום בלי פרנסה. לדעת מהרן, הממשלה הזאת עשתה נכון שפתחה אפשרות עבודה לפועלים מעזה. הכלכלה היא גורם מכריע בתחושת הרוגע של האנשים. ברגע שיש מצב כלכלי טוב הכבוד הלאומי פחות דומיננטי.
אופק שר שיר שהלחין למילותיה של לימור, זוגתו של נחשי. הוא גם ליווה את השיר בפריטה עלי גיטר.


ודיברנו גם על ציונות ודגלים, על חלוקת משאבים, על טריטוריה של קיבוץ וחילולה, ג'אבר סיפר על חוויותיו כמוסלמי בקורס מורי דרך. חנן רקח ריבה מתותים ופלפל שחור (הביא צנצנת) והמאבק הסמוי בין שמוליק לנחשי על בישול הקפה, הפך להיות גלוי (הפעם היתה ידו של שמוליק על העליונה).
היינו הפעם: רוני, ג'אבר, נחשי, משה, שמוליק, מהרן, חנן, יוגב, טל, אופק, מלכי, דפנה, כרמית, ליזה, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 217 – 6.5.2022

שני, שלישי, רביעי, עיד אל פיטר בסיומו של צום רמדאן. שלישי בערב, ערב יום הזכרון. רביעי יום הזכרון. בערב, ערב יום העצמאות. חמישי, יום העצמאות. חמישי בערב, עוד שלושה קורבנות בסכסוך שלא יודע שובע.
זה ה"מטען" שאיתו באנו היום ל"מגדלור".
רוני מזועזעת מהדברים שאמר סינואר. את התוצאות ראינו באלעד, היא אומרת. אחר כך סיפרה על מישהי שהכירה זה מקרוב בעזה. היא אומרת שיש להם, שם בעזה, תחושה חזקה שמשהו נורא הולך לקרות.
מרי גם מתייחסת לסינואר ואומרת שהוא תמיד אומר את אותם דברים בגרסאות שונות. זה אכן מזעזע, אבל לא מפתיע.
ויויאן אומרת שהעולם רואה תמונה לא מאוזנת. גם היא, כמו רוני, עוברת יום קשה וחשבה שלבוא ל"מגדלור", יהיה קצת מרגיע.
רמי נמצא הרבה בבית בגלל מחלתו ויש לו זמן לעקוב אחרי הנסיונות לקשור בין האירועים בהר הבית לאיומים מעזה. חברה שביקרה אותו, שאלה אותו:- נניח שעכשיו יש חופש מלא לתושבי עזה והם יכולים לנוע לאן שירצו, האם יש חיבור של תרבות ומורשת מול הפלסתינאים בגדה? השאלה גרמה לו מבוכה. אם עזה רוקנה בשנת 1917 מכל תושביה על ידי העותמנים, ורוב תושביה היום הם פליטים או צאצאים של פליטים משנת 1948, האם מתקיימת בהם זיקה שורשית לעזה או שהם יעזבו אותה ברובם ברגע שיתאפשר להם? אנחנו, אומר רמי, מדברים פה הרבה על עזה ההיסטורית, עזה שהיתה עיר חשובה לאורך ההיסטוריה. האם אלה שעכשיו שם, לא נמצאים בה בעיקר בגלל שנקלעו אליה בתוקף אירועים מלחמתיים ובעצם נכלאו בה בעל כורחם? כמה מהם, יבחרו בעזה כמקום מגורים אם יתאפשר להם חופש מוחלט? לחיזוק דבריו הוא מזכיר את העזתים שהיו או עדיין, איתנו בקשר. כולם, בדרך זו או אחרת בחרו לצאת מעזה ולחיות במקום אחר בעולם.
שמוליק מספר בתגובה לדברי רמי על ביקור שערכה המשוררת / סופרת / עיתונאית הפלסטינית רימונדה טוויל בישובו לפני הרבה שנים. היא סיפרה שהקשר שלה לעזה הוא הדוק. יש לה שם משפחה (היא גרה ברמאללה). שמוליק טוען שזו מגמה, שרווחת אצלנו, ליצור שתי ישויות נפרדות בין שתי הטריטוריות. זו מגמה פוליטית מובהקת. היחס של שמוליק לעזה הוא יחס של כאן ועכשיו. ההיסטוריה נמצאת ברקע בלבד. השאלה כמה ירצו להישאר בעזה אם תשוחרר, לא רלבנטית.
אחרי שמוליק דיברתי אני… טענתי שצריך לשנות את "האדמה שייכת לנו", ל"אנחנו שייכים לאדמה". האדם הוא זמני והאדמה היא נצחית. אותו אדם המקדש את האדמה שעליה נמצא ביתו, ימות כשיגיע זמנו (ויבלע על ידי האדמה) והאדמה תהיה שייכת למישהו אחר. ה"נצחי" (אדמה), יכול להכיל את ה"זמני" (האדם). הזמני, לא יכול להכיל את הנצחי. אני "מתוודה" שבערב יום העצמאות אני בבית, לבד, כבר הרבה שנים. זה כבר לא החג שלי. אני אומר שאיני יכול להתווכח עם טיעונים רגשיים. אולי חסר לי "גן (תורשה) הפטריוטיות".
מלכי, אחרי שחגגנו את יום הולדתה והרמנו כוסית, שומעת את דברי ואומרת שנכנסנו להלך רוח פסימי. היא מסתכלת קדימה ולא רואה דרכים לשינוי. בהקשר של יום העצמאות, יש בה גאווה על מה שנעשה פה בארץ, אבל יש גם דברים שצריך לשנות. מלכי מסתכלת סביב ואין דרך לשינוי. הדת, לדעתה, מובילה למקומות לא רציונליים שאין לה איך להתמודד איתם. צריך לנסות ללכת בדרכים אחרות, אבל אין מי שיוביל. היום יש מצב דמוגרפי בין הנהר לים שבו יש יותר "לא יהודים" מיהודים. אנחנו נהיה מיעוט. שתי מדינות לשני עמים לא יעבוד אם עדיין ימשיך כל צד לקוות ולחלום שהכל יהיה שלו. מהיום הראשון שבאה ל"מגדלור", היא אמרה שהיא בתוך מצב קבוע של יאוש. יאוש שנובע מכך שגם בראיה קדימה, לעתיד, הסכסוך נמשך.
משה אומר שההסתכלות על עובדות גם היא באה מתוך רגש. הוא אוהב את יום העצמאות אבל מצר על הגירוש. הוא מעדיף את השם "מלחמת הקוממיות" על פני "מלחמת העצמאות". לדעתו, המלחמה ההיא מחולקת לשתיים, אחת מול הערבים והשניה מול הפלישה של צבאות ערב. פלישה שנועדה לסלק את נוכחותנו פה. הניצחון שלנו נבע מהתחושה הצודקת שלנו. משה מדגיש דווקא את הפלישה של צבאות ערב ופחות את ה"נכבה". הפולשים לא נלחמו מתוך זיקה לארץ ולכן נוצחו. ההקצנה אצלנו ובארצות ערב היא דתית ומשה היה רוצה שהסכסוך יחזור להיות לאומי.
אופק אומר שאין לו מושג מה הפתרון, הוא רק מבטיח שימשיך להתייחס בכבוד לכל אדם באשר הוא אדם.
טל חושב כמו אופק… טל הולך למכינה קדם צבאית ומכוון לשירות צבאי בסיירת כלשהי. היה רוצה שנבוא לדבר במכינה שלו או שהם יבואו לכאן. טל לא חושב במושגים של הגנה על אדמה, חשוב לו להגן על אנשים. היחידה שהוא שואף להיות בה נלחמת במשגרי רקטות. כל החיים הוא שומע אזעקות וחווה טילים ולכן הוא שמח שתהיה לו ההזדמנות להילחם נגד משגריהם. נגד אנשים ולאו דווקא בעד האדמה.
מרי מתנדבת בארגון "השומר החדש" ופוגשת שם אנשים מכל הגוונים. היא כבר שם חמש שנים. היא מסבירה בקצרה על האירגון. בנושא "אדמה", היא אומרת, תחושת ההשתייכות היא המנוע להרבה דברים כמו לאום, דת ובכלל. אולי בגלל שאנחנו עדר. האדמה היא עוגן לאנשים לחוש השתייכות.
ויויאן מעלה את פסק הדין של בית המשפט העליון לגבי הכפרים (קהילות הרועים) בדרום הרי חברון, מסאפר-יטא. זה עוד מסמר בארון המוסרי שלנו. עוד מסמר באין מוצא של הסכסוך. בעולם של היום, קשה לבסס שיחה על עובדות.
רוני מוסיפה שבתוך דיווחי התקשורת קשה להבין באופן אובייקטיבי את הרקע לאירועים. רק מי שמחפש יכול לראות דברים שקורים מחוץ לזרם המרכזי. היא לא מצדיקה, חס וחלילה, אלימות ורצח, אבל יש ניואנסים חשובים שהם זרזים וצריך לחפש אותם כדי להבין את הרקע.
בלה אומרת שאין לה ארץ אחרת. פה נאספו היהודים מהסבל. היא לא רוצה שילדים, בלי קשר לדת ולאום, יעברו את מה שהיא עברה. היו תקופות שהחיים פה היו טובים יותר, היא אומרת. אנחנו לא עושים לאחרים מה שעשו לנו.
אילן היה ב"מגדלור" מספר פעמים. עד עכשיו, רק הקשיב. קשה לו עם ההלקאה העצמית של העם היהודי. הוא לא מרכין ראש בצפירה ועומד זקוף עם הבדואים והאתיופים שאיתם הוא עובד. הקושי שלו הוא לתווך את המצב לילדיו. אין לו שאלות לגבי הנוכחות פה. המין האנושי הוא מאז ומתמיד עדר. כרגע ללא רועה. היתה לו ה"זכות" להיות מעבר לגדר, שם פעל בניגוד לחינוך שלפיו גדל. מלחמת לבנון היתה מלחמה "ברורה", להגן על ישובי הצפון. מטרה קליטה ומובנת, לא היו דילמות. בעזה זה לא ברור. אמנם בצפון לא שמר על משפחה או חברים (אילן נולד וגדל בישוב קרוב לעזה), אבל היה לו ברור מה לעשות. מילת המפתח היא "ניהול". אין לנו ניהול! זה לא שיש פה "שני צדדים", פשוט אין ניהול! הוא קורא מתוך מכתב ששלחה מירהל'ה אימו, שמגיעה גם היא לעתים קרובות ל"מגדלור". השיר ששלחה הוא של מוחמד דרוויש.
רמי "סוגר" את המעגל. שמע פעם מפלח בדואי: אם אנחנו רוצים להגיע למשהו צריך ליצור קו ישר לשם. אני, אומר הבדואי, יד אחת על המושכות ויד על המחרשה. אם אצא מהריכוז, המחרשה תעשה בעצמה קו עקום. המסקנה, צריך לסמן אופק ולהתרכז בו. זה אולי מחייב להיפרד מה"נכון" וה"צודק". צריך לייצר שיח חדש.
היינו: בלה, ויויאן, רוני, מרי, טל, אופק, משה, מלכי, נחשי, שמוליק, עודד, רמי, אילן, זיו, קרן, גולן.
כתב: עודד

מפגש 216 – 29.4.2022

בדרך למפעל הגופרית (שמוליק, נחשון, משה), חשבנו להציב את השולחן בגבעה, מתחת לעץ. פסענו אט: במרחקים ראינו זוג אוהבים, נפרדנו וחייכנו במבט, וירדנו מטה, לאבן השתייה שלנו.


נחשון התחיל בהכנות לקפה, והדיון הרעיוני התחמם עם הקפה, סביב השאלה על אופן בישולו. מזל שהגיע אופק ודאג לתלות את עפיפון השלום. ועם השלמת התפאורה והכנת הקפה הצטרפה רוני.
האם נזכה לאורחים היום, אחרי "דרום-אדום" ולילת-אל-קאדר"?
זוג האוהבים שעל הגבעה סיים את מלאכתו והוזמן לחבור לכוחותינו אבל סירב בנימוס (אולי בכעס על זה שהפרענו את בדידותם).
לפתע, המון מטיילים נהרו אלינו: השמחה על הגעתם התערבבה בחשש על מחסור בספסלים ובספלים, אבל חזון המגדלור גובר על כל מצוקה.


היה זה גדוד מטיילים ותיקים, רובם מאשדוד ואזור הדרום, בהובלת מורה דרך בשם שלומי. מפאת חוסר הזמן (שלהם), רוב המבקרים לא הספיקו להשיב על השאלה "מה היא עזה בשבילי?" אבל רוח הדברים שיקפה תערובת של געגוע לימים בהם חלק מהנוכחים טיילו ברצועה, וחשש ל"סבב" נוסף של אש.
בינתיים התחדש הסבב, הסבב הטוב: שמוליק הגיש קפה וחזר על זכות ההגדרה העצמית של כולם. במקרה שלו: קומוניסט-אינדיבידואליסט.
רוני סיפרה על הקשר האישי שנרקם בינה לבין תושבים מעבר לגדר, על האפשרות לעזור לאנשים שמבקשים לעבוד, על יחסי הבנה וידידות בזמנים של איבה וזעם.
מארק הגיע ושמוליק הקדיש לו שיר, לקראת יום הולדתו הקרוב.


גם מלכי, בלה, דינה ואחיה יוסי, ובהמשך גם לימור, מהרן ואריה, העשירו את המעגל עם שירים, פרחים, התייחסויות ליום השואה וגם תובנות מעניינות על מקומה של עזה ועל הקושי ליצור תקשורת אחרת בין שני צדי הגדר.
אפרופו תקשורת, רגע של שמחה: רוני הצליחה לחבר אותנו עם חברנו העזתי.
כשהגיע תורו של אופק, הוא בחר לשיר עוד יצירה של שמוליק שאופק הלחין וגרף תשואות.


עד לרגעי העצב והשמחה היה אבי, דוקו-קולנוען שתיעד את המפגש ודאג גם לאתגר את המעגל בשאלות נוקבות.
ואם הקורא שורות אלו מבחין בעובדה שרישום תוכן הדברים שנאמרו היום לוקה בחסר, יש לזה סיבה: הרשם הראשי, עודד, לא נכח הפעם במפגש.
היינו: שמוליק, אופק, רוני, מארק, מלכי, דינה, יוסי, לימור, מהרן, אבי, אריה, נחשי, משה.
רשם : משה. השלים נחשון, שגם הכין קפה (עד שהודח ע"י שמוליק), פרס את לחמו וערך תצפית מפינת העישון.
צילמו: נחשי, לימור ואבי.

מפגש 215 – 22.4.2022

מתחת לאקליפטוס, שמשקיף על המפעל מדרום, יושב זוג על כסאות "שלנו". שני זוגות אופניים שעונים על פח הזבל. נחשי מזמין מיד לקפה. נכנסים, מסדרים מעגל ותוך כדי מגיעים עוד שני רוכבי אופניים, אב ובנו בן 15. כך יוצא שעוד בטרם קפה, כבר "מעגל".


אלדור היה קצין בצבא ושירת באזור וזו נקודת מבט אחת שיש לו על עזה, מבעד למשקפת הצבאית וקנה הרובה. נקודת המבט השניה שלו, יותר חומלת. המצב שם הוא של חוסר אונים. הם התקבצו שם כי אף אחד לא רוצה לקבל אותם. יש התעלמות מעזה כי היא לא בעיה של אף אחד.
לואיזה באה מקולומביה. היא דוברת אנגלית וספרדית ולמזלנו יש לנו את משה, יליד ארגנטינה שיתרגם לנו ולה. לואיזה לומדת פסיכולוגיה. בקולומביה יש מצב מלחמה פנימי קבוע שבגללו סכסוכים אחרים ונושאים חיצוניים נדחקים הצידה. בבית הספר יש התייחסות רופפת לקונפליקט שלנו, אבל לדעתה זה על רקע דתי ולא פוליטי.
שגב (בן 15) אומר שכל עוד אין הסלמה והתחממות מול ה"רצועה", הוא לא חושב על עזה. אם יש התחממות צריך להגיב אבל לא קשה מדי. הוא יודע שהחיים שם קשים אבל לא חושב עליהם
חונן (כן זה השם…), אבא של שגב, מספר שיש לו "רומן" ארוך עם עזה, מאז שהיה נער וביקר בחאן יונס. ביקור טראומתי למראה העוני העמוק. בצבא עשה הרבה "קוים ותעסוקות" מול עזה. בשנת 2014 היה באזור אבל לא "נכנס". לפני שנתיים בתקופת הבלונים גם היה ב"תעסוקה". יש לו חלום שפעם יחזור לעזה ויראה תמונה אחרת מזו העניה. משפחתו שומרת על קשר עם פועלים שעבדו עם אבא שלו. חולם על מציאות אחרת שבה הוא יושב על חוף הים בעזה. זוכר אותם כ"אנשים נפלאים".
שמוליק מכיר את עזה מלפני ולפנים. נסע הרבה לים והיה בקשר עם פועלים, משפחה של בדואים שנזרקו לעזה בשנת 1953. הגבול אז היה תלם ואחר כך גדר של תיל אחד. הם עבדו איתו ברפת הרבה שנים. היו חלק מרקמת החיים בישובו. הכיר אותם מגיל נוער עד שהפכו לסבים. בימים אלה, שודרה תוכנית בטלוויזיה על פינוי סיני. שמוליק מבין את הכאב שלהם אבל גם כועס על ההתעלמות מכך שכדי לפנות עבורם מקום באזור שנקרא "חבל ימית", גורשו מאות חקלאים מקומיים שגידלו ירקות בבורות גידול (בור שנחפר עד למי התהום שככל שמתקרבים לים הם רדודים יותר. מחברים משאבה ומגדלים ירקות על דפנות הבור ומעליו) ובורות הגידול שלהם כוסו. את הכיסוי והגירוש שמוליק ראה במו עיניו. הוא אומר שמצב של חוסר מוצא לא מוביל למקום טוב, ולכן טוב שנותנים לאחרונה לפועלים לצאת לעבוד ולהביא פרנסה.
רוכבי האופניים ממהרים לחזור לכיוון בארי כי האופניים שכורים וצריך להחזיר אותם בזמן.


מגיעים רמי ורותם (בנו). מכיוון שכרגע המעגל מכיל רק "קבועים" ואני יודע שרמי הגיע לזמן קצר, אני מבקש ממנו שיחלוק איתנו עוד מהידע שלו על המרחב. רמי בוחר לספר על התוכניות שלהן היה שותף בעקבות הסכמי אוסלו. תוכניות לפיתוח הקשר עם הפלסטינאים כחלק מההסכם. תוכניות ש"נולדו" בעקבות הסכמי אוסלו וגם גוועו איתם.
אתמצת:
בהסכמי אוסלו בנו תכנית לשיתוף פעולה אזורי בין ישראל לרצועת עזה. לא דיברו על "החזרת שטחים" אלא פיתחו מודלים כמו "המעבר הבטוח" בין עזה לגדה המערבית למשל. היתה תכנית לתעלה פתוחה שבתוכה כביש דו מסלולי ורכבת, עם מעברים מעליה. תוכנית שניה פחות פופולרית, היתה מעבר בטוח כגשר – כביש עילי.
דובר על חידוש קו הרכבת דרך מעבר ארז למצרים.
באזור ה"חץ השחור" תוכנן מעבר דיפלומטי לרצועת עזה.
במעבר "קרני" היה אמור להיות מסוף ענק לסחורות שאפילו נבנה כבר, ולאחר מכן פורק ופוצץ בשנת 2010.
על אפיק נחל הבשור תוכנן מאגר מים ענק לחקלאות בעזה, אחרי שהעזתים טענו שהמאגרים הישראלים לאורך הנחל מונעים מהם מים לחקלאות.
ליד כיסופים, משני צידי הגבול תוכנן בית חולים גדול בעיקר ליולדות.
ליד סופה תוכנן מאגר אגריגטים שיועברו במסועים ארוכים לצד השני, עם סריקה מגנטית שמזהה מתכות, כדי שלא יועברו בהם אמצעי לחימה. התכנון לא הגיע לידי ביצוע.
היום יש מעבר סחורות במעבר כרם שלום. הוא תוכנן למעבר נוסעים בלבד, גם בגלל הקרבה לשדה התעופה בדהניה. שדה תעופה שמאז כבר הופצץ ונחרש. (גילוי נאות: פינטזתי על טיסות מדהניה לסיני ולאירופה. עודד.)
אלה היו התוכניות באמצע שנות ה- 90 של המאה שעברה.
רמי ורותם נוסעים. מגיעים צפריר ואיילה ואנחנו ממשיכים "מעגל" אחרי דברי ההסבר שלי.


משה שותף לתחושה של כמה מאיתנו. אנחנו שכנים והטוב שלי קשור לטוב של שכני ולהפך. משה לא אוהב את המושג "עוטף עזה". יש למרחב ערך והיסטוריה. הוא מפחד כמו כולם מסבבי האלימות, אבל חושב באותו זמן גם על העזתים.
אופק בא כי פה שמע לראשונה דיבור במושגים אנושיים על עזה. ממשיך לבוא מאותה סיבה.
עומר בא מאותן סיבות שאופק בא. לפני שהכיר את ה"מגדלור", שמע בעיקר דיבורים על אלימות בהקשר של עזה.
צפריר אומר שעזה היא מראה מאד מאד קשה שמוצבת מול ישראל. מכיר את עזה מתקופות אחרות. אנחנו והרצועה זה מעגל סגור של הרבה כאב. מאוחר יותר לאחר ששמע עוד אנשים במעגל, אמר צפריר שפתאום הוא מבין את משמעות השאלה "מה היא עזה בשבילך" – פתאום עזה מעוררת בו חשיבה חדשה.
איילה סיפרה שבקיבוץ שבו נולדה וגדלה, היה פועל מעזה בשם חסונה ש"ניהל" את כל האחזקה בקיבוץ. לאבא שלה היו יחסים מאד טובים איתו. איילה אומרת שבזמן ה"סבבים" מול עזה היא חשה ממש כאב פיזי. מרגישה את עצמה "רעה" במובן של מעשי המדינה שנעשים (גם) בשמה. מצער אותה שמשהו בה נחסם לכאב הזה אחרי עוד ועוד סבבים.
ג'אבר חוזר ומספר את המשמעות של חיים בכפר בלתי מוכר וגם את ההכרה בכך שיש אפילו כאלה שסובלים יותר. עזה בשבילו היא שכנים, מרחב ושפה משותפים. בעזה, בעבר היה בים וישב במסעדות. ג'אבר לומד בקורס מורי דרך. מוסיף מהידע שרכש על השטח שבו אנחנו נמצאים. המפעל הוקם על חלקה של נימר אל וואחידי, הוא מספר. קצין בריטי ראה את הגופרית כבר לאחר מלחה"ע הראשונה, אבל רק בשנות ה- 30 של המאה שעברה נרכש השטח להקמת המפעל בתיווכו של א-שווא ראש העיר של עזה ומעשיריה. המפעל הפסיק לעבוד קצת אחרי תחילת מלחה"ע השניה.
חנן הגיע בגלל העפיפונים. לפני כמעט 3 שנים היה אירוע עפיפונים וחנן, שאוהב ובונה עפיפונים בא כי חרה לו שהעפיפון משמש למטרות לא ראויות. באותו ביקור הוא פגש אותנו והשאר היסטוריה. בהמשך, חנן יצר את העפיפון שמוצב ברקע בהשראת צילום שבו נראית ילדה בעזה שמציירת על לוח עץ בצורת כוכב. חנן אוהב את השיחות בנושאים השונים שהם מכבדים, מעניינים ומשמרים את התקווה למשהו טוב. עזה היא מקום כואב בהוויה שלנו, הוא אומר. אנחנו לפעמים מרגישים ולפעמים מתעלמים. חנן אומר שהמבצע של רוני שבמהלכו הועבר פסנתר עבור צעיר שלומד מוזיקה, מהוה סמל עבורו. מצד אחד מעשה נאצל ומצד שני מציאות בלתי נתפסת של עוני שמסומלת על ידי רק 2 פסנתרים בתוך אוכלוסיה של מעל 2 מיליון א-נשים. הוא בא ל"מגדלור" גם כי במבנה השיח המעגלי לא מתווכחים. כל אחד אומר את דעתו ללא הפרעה ואנשים יוצאים עם חווית שיחה.
מרי הגיעה בעקבות הבלוג של חנן. היא פה בגלל החברותא וההקשבה המאד נדירה במקומותינו. עזה היא מורכבות שמושכת אותה.
נחשי נולד והתבגר כאן בזמן שעדיין אפשר היה להכיר ולפגוש עזתים. בא כדי לשמור על ניצוץ של אפשרות שיהיה אחרת. לזכור שמדובר בבני אדם בשני הצדדים שהמצב הזה מזיק ומפריע להם. תמיד הוא יוצא מכאן עם תובנות חדשות וסוג של תראפיה.
היינו הפעם: אלדור, לואיזה, חונן, שגב, חנן, משה, אופק, עומר, עודד, ג'אבר, מרי, נחשי, שמוליק, רמי, רותם, צפריר, איילה.
כתב: עודד

מפגש 214 – 15.4.2022

אמצע חודש הרמדאן, ערב חג פסח. נוסע לבד ל"מגדלור".
המוסלמים צמים בבית או במרכזי קניות, היהודים מתכנסים בחוג המשפחות, מתכוננים לחג. אני נוסע בכביש הצר ל"מגדלור", בין הגבעות הרכות, בתוך דממה מוחלטת. זה הכי קרוב לראות ממש באופן פיזי דממה! בטח אהיה לבד, ערב חג… אשב קצת, אשתה קפה ואציע לרמי להגיח קצת ממחלפות מחלתו ולשבת איתי, ככה שנינו לבד בתוך הדממה.


הנה מארק מגיע. שותים קפה. מנסים להבהיר דברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר. דברים שקצת קוממו ויכוח ורוני התייחסה אליהם בוואטסאפ ששלחה בקבוצות לצד איחולי חג שמח. (ה)אופק בא. לבוש חולצת "רמי לוי". בגלל החג נשאר עד מאוחר בעבודה בסניף. הוא מגולל את הדרך המתוחכמת שבה הצבא מנסה ל"הסליל" אותו לקרבי בגלל הפרופיל ולמרות חוסר רצונו.
מגיע מהרן והשיחה "עפה" להיסטוריה ומיתוסים חוצים דתות.


טויוטה מוכרת גולשת בירידה לפתח המבנה. יש כנראה תיאום טלפתי ביני ובין רמי… נטע, מירהל'ה ורמי מצטרפים. "רק להגיד שלום". נשארו שעה… מרגש. רמי מספר לנו על מצבו הפיזי והרוחני. "כמו שג'אבר מתחיל תמיד את דבריו" פותח רמי ומשווה את עצמו לג'אבר שתמיד מתחיל ומספר על הכפרים הבלתי מוכרים, "אבל" לעומת עזה מצבם סביר… רמי קם בבוקר עם תחושה חזקה של "יום מיוחד". עם תחושה כזאת צריך להיות ב"מגדלור". עבר עליו חודש מה"גהינום". הפסיק את הטיפול לחשיבה מחודשת, קצת התאושש, ועכשיו יש כיוון אחר. הבוקר התקשר אליו חאלד, אדם בן גילו מעזה שעבד הרבה שנים בבארי. רמי חש אליו תחושת אח. חאלד התקשר לברך לחג הפסח. עכשיו רמי כאן, ב"מגדלור". אפילו מוכן ללגימת קפה, טיפה… אחר כך הוא מבקש לעשות סבב ברכות…
אופק מברך את ה"מגדלור" שפתח בפניו כיווני חשיבה חדשים. הוא בטוח שכשיעמוד מול מצבים מאתגרים (בשרות הצבאי?), הדברים שספג פה יעזרו לו לשמור על איזון ראוי.
מהרן מצטרף ומציין את ה"מגדלור" כמקום שמאפשר להתבטא בחופשיות גם על דברים שקשה לשמוע.
מארק נמצא במעגל חשיבה פרטי משלו שמושפע מתחזיות אקלימיות, הגדרות "שייכות" וקונפליקט עם הלאומיות היהודו-ישרא-ציונית. לא פעם, דרך חשיבתו ומסקנותיו, יצרו עימות ב"מעגל", אבל היום הוא מברך על הפרוייקט. רמי מחייך.


מירהל'ה (אימו של רמי) ונטע (אחותו) מציינות לטובה את הפרוייקט וכמובן מאחלות החלמה מלאה לרמי.
אני אומר לרמי שהוא חסר לי במעגל עם רוחב הידע שלו ועם המקוריות החשיבתית. ואני מציין שה"מגדלור" עזר לי להתמקד בחיפוש ההיסטורי אחרי שורשי הסכסוך. אמרתי לו שמבחינתי, ההשוואה של מצבו הבריאותי למצב המצוקה של העזתים, מתקיימת במישור של "סבל שאתה יכול לראות אבל לא לחוש". סיטואציות שדורשות עוצמות נפש בלתי נתפשות עבור מי (שלמזלו) לא חווה אותן.
רמי, נטע ומירהל'ה נסעו. האנרגיות קצת ירדו ואחרי עוד סבב קפה, נסענו גם אנחנו בדרך שעכשיו היתה בה קצת פחות דממה כי המשכתי את השיחה עם עצמי.

היינו הפעם: מהרן, מארק, אופק, רמי, נטע, מירהל'ה, עודד.
כתב: עודד

מפגש 213 – 8.4.2022

"אל המקום בו דולק אור, ניתן לנווט תקווה" התפייט רמי בהגדירו את משמעות ה"מגדלור לתודעת עזה".
היום באנו "להדליק אור" בתחושה כבדה. האויר סביבנו דחוס בשפה תקשורתית, בעברית. תקשורת הגמונית שמגדרת את השפות האחרות וממדרת אותן לתוך "מגירות" יעודיות. על הכאוס הפוליטי שפגש אלימות בין קהילתית לאומנית, ושנאה שפרצה מכל עבר לכל עבר שמענו בשפה שמובנת לנו היטב. מה הפלא שהיינו אפופי דכדוך…
כך ניסחה זאת רוני בוואטסאפ ששלחה לפני שבאה: "חברים יקרים, עם לב כבד ועם הרבה כאב אני מגיעה היום למגדלור שרק ממנו יוצא, אפילו היום, האור שממנו ניתן לנווט תקווה. כדברי המשורר ❤️".
מטיילים כמעט שאין. אלה שבאים לפוסט "דרום אדום", נהנים לזמזם באופנוע השטח או לאתגר את רכבם ופחות מתעניינים בתודעת עזה.
לאור כל האמור לעיל, התכנסנו גם היום כבכל יום שישי. מזג האויר ההפכפך החזיר אותנו לתוך המבנה (להלן "מעון חורף").
שמוליק, אופק, רוני, מארק, מלכי, עודד ובחצי השעה האחרונה גם מהרן שטוען ששעת ההגעה המאוחרת היא בגלל אילוצי הרמדאן.
שמוליק עשה נחשי (קפה).
דיברנו על מהויות שונות. על יהדות, על אקלים, על התועלת ברצון לחולל שינוי (האם זבוב יכול לשנות את מסלולו של פיל עצבני?), על ציונות, זכויות לאומיות וגם על עזה, בעיקר דרך המידע שמביאה רוני.
גם על פתרון לסכסוך בדרך קונפדרטיבית (תנועת "ארץ לכולם" מקיימת סדרת מפגשים בזום). למהרן הספיק גם זמן קצר כדי לסקור תהליכים פוליטיים והיסטורים בני אלפי שנים. יש מקוריות מפתיעה ומעניינת בראיית הדברים שלו.
אנחנו ממשיכות/ים ללוות את רמי ולייחל להחלמתו המהירה והשלמה.
היינו הפעם: רוני, מהרן, מלכי, אופק, שמוליק, מארק, עודד.
צילם: אופק.
כתב: עודד.

מפגש 212 – 1.4.2022

בדרך התווכחנו נחשי ואני, האם כבר מספיק חם ומוצדק לעבור ל"מגדלור" קיץ, או עדיין להמשיך להתכנס בתוך המבנה. הוחלט על "מעון" הקיץ. נעים בצל מתחת לעצי האורן, גם הרוח קלילה ומלטפת. "מחסן" הכסאות, זה שמאחסן כסאות לקיץ, עבר שינוי. המשקוף התמוטט! גושי אבן חסמו את הכניסה. לכסאות שלום, גם לחלודים שביניהם.


אופק שכדרכו מקדים, כבר חיכה. ערכנו לו היכרות עם מעון הקיץ. הוא בא עם הגיטרה. בהמשך ינגן וישיר למילותיו של ש. צור וללחן שלו עצמו, שיר על דודתו הקומוניסטית של שמוליק שנותקה מהמשפחה בשנות השלושים של המאה שעברה. שמוליק לא היה היום (טיול) בשביל להתרשם מהלחן והביצוע, אבל אחותו חיותה היתה בשביל להתרגש גם בשמו. בקהל היו גם נחשי, משה ואני.


לפני ואחרי השיר שוחחנו על הימים האחרונים במרחב הפיזי והתקשורתי. היו תובנות מראיון טלוויזיוני עם שאול אריאלי ומאמרים שלו ושל גדעון לוי ב"הארץ".
ועזה מה?
לא היה הרבה מה לומר השבוע, אבל עצם ההתכנסות החוזרת על עצמה מדי שבוע יותר מארבע שנים, גם היא אמירה.


אחר כך הגיעה לימור חמושה במצלמה וכבר אנחנו שישה.


עבר רכב ונוסעיו עצרו לרגע. הם מקיבוץ עלומים ולא, לא ישארו לקפה, הם מטיילים ושבת מתקרבת. אבל אחד מהם אמר "אתם המגדלור נכון?…" נכון אמרנו והם המשיכו בדרכם.
בשלוש ורבע הגיע מהרן. מיד הסתערנו עליו עם (קפה ו…) שאלות לגבי השבוע שעבר עליו. "תראו" אמר, "הערבים פחדו מהיהודים והיהודים פחדו מהערבים, אז הקניון היה שומם". סוג של תובנה כלכלית מעימות קהילתי דתי, לכאורה. אחר כך אמר מהרן שהוא ניסה לעלות לשידור בערוץ 14 (ערוץ "מורשת" חחחחח) כדי להגיד להם "את האמת", אבל לא נפנפו אותו. אם כך, אמרה לימור, נעשה הדמיית פאנל עכשיו! מאהרן קיבל 2 דקות (אופק מדד) לומר ל"פאנל" את האמת כפי שהיא לדעתו. דעה של בן אדם, עו"ד, בדואי, מוסלמי, יליד ותושב רהט. לאחר תום הנאום, התמודד מהרן עם הערות "נבזיות" של הפאנל שהומטרו עליו. אותנו הוא שיכנע, לא את הפאנל שנשאר צודק.
זהו, שולחים כמובן ברכת החלמה לרמי.
היינו – נחשי, משה, חיותה, אופק, מהרן, לימור, עודד וגם רוני, בטלפון.
כתב – עודד.

מפגש 211 – 25.3.2022

אחרי מזג אויר סוער, השמש בבארי זורחת אבל המטיילים אינם. אמרנו לעצמנו שנהיה מעטים הפעם.
אבל, למעגל כוח משיכה משלו והדבר היה כך:
ישבנו אופק, מארק, רוני, שמוליק ונחשי והקשבנו לסיפורה המעניין של מאיה, שהגיעה עם רוני:


היא חיה לאחרונה בארה"ב, הקימה והפעילה פרוייקט בשם "חרוז לשלום" סידרת סדנאות יצירה שמפגישה נשים יהודיות ומוסלמיות ומפתחת ביניהן קשר של הבנה וסובלנות סביב שזירת החרוזים.
מאיה הראתה לנו חלק מעבודותיו של בעלה מורי ז"ל שהיה אמן ופירסם ב"ג'רוזלם פוסט" עבודות ומאמרים על שלום וחיים בהרמוניה עם הטבע, שנשמעים אקטואליים מאד גם היום.
בינתיים הגיעה שלישיה ממודיעין – אמא, בת ובן שחיפשו מפעל גופרית ומצאו סיפורים על עזה. הם ישבו מוקסמים ואמרו שעל עזה הם לא יודעים הרבה אבל מתרגשים לפגוש חבורה כזאת. הבן סיפר שבעבודתו (מחקר רפואי) יוצא לו לשתף פעולה עם לא מעט רופאים ערבים ונוצרו ביניהם קשרים חבריים.


בעוד אנחנו מדברים על הרצח המזעזע בבאר שבע ועל התגובות הנוראיות בתקשורת השראלית אחריו, קצת לפני שהצטרפה השלישיה מגבולות (בלה, דינה ומלכי) – מגיעה משפחה נרגשת מהכפר הלא מוכר אלסרה, ליד בסיס נבטים. סבתא, אבא (פיזיוטרפיסט שמטפל באנשים במרחב הנגב), אמא (שהיתה מורה ועכשיו לומדת סיעוד), שלושה ילדים קטנים וחמודים ועוד שני אחיינים. למרות האוירה הקשה של הימים האחרונים – הם החליטו לבוא להכיר את הישובים מההודעות על צבע אדום. חזרו מקטיף תותים אצל פטקין בישע והופתעו למצוא אותנו כאן. בזמן שהילדים חוקרים את הסביבה הם הספיקו לספר קצת על החיים בכפר לא מוכר ועל ההתמודדות עם ההקצנה והשנאה. לפני שנפרדנו הם הזמינו את כולם להתארח בפרויקט האירוח המשפחתי "חאן אלסרה".
בינתיים הגיעה גם לימור והספקנו לעשות עוד סבב אחד על עזה, כולל שיחת טלפון קצרה עם חברנו מהצד השני, לפני שהגשם שטף הכל וגירש אותנו קצת לפני התכנון.

היינו הפעם: רוני, מאיה, אופק, שמוליק, מארק, נחשי, בלה, דינה, מלכי, ראמי, לימור, המשפחה ממודיעין והמשפחה מאלסרה.

כתב: נחשי.

מפגש 210 – 18.3.2022

בראשית היתה הארץ תוהו ובוהו, אחרי שבשבוע שעבר נעלמה הפלטה של השולחן, היום חסרות גם הרגליים ונעלמו גם כמה כסאות נוספים.
אבל רוח המגדלור מרחף מעל פני האתר, והי אור. ויאמר נחשון יהי קפה, ויבדל בין הקפה לבין התה. וירא שמוליק כי טוב ובירך על בייגלה.
ויצמח אז אופק, איש צדיק ממבועים, ואיתו כלי מיתר, וזה המזמור (מאת שמוליק, לחן של אופק):
"אל מול הקיר של מערב
אל נוכח פני הדביר
עומד ילדי נושא עיניו
ולא יכיר סודות הקיר…"


ותוך כדי הניגון והקפה (סיבוב ראשון) הופיעה רוני עם דברי מאפה.
מפגש 210 של המגדלור רשם שיא עולמי, לא במספר המטיילים שפקדו את המקום, כי אם במספר הפעמים שנפתח "המעגל":
עם קבוצת סטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון,


וזוג חביב מהוד השרון,
ומשפחות מיושיביה,
ובין סיבוב לסיבוב, בין תה לקפה, אופק (שהשבוע יחגוג 18) בישר לנו על שיבוצו בצה"ל, והתחייב להמשיך איתנו כל שישי ולהביא את דבר המגדלור לתודעת צעירים הרבה.
אה! היה רגע מרגש נוסף: הטלפון של רוני צלצל וציפינו לקול האחים מעבר לגדר, אבל הבריטים לא התקינו אנטנה במפעל הגופרית ולא שמענו מילה…
ולכל מי שדואג לשמירת תורת המגדלור: הספקנו לחזור הביתה בדיוק עם כניסת השבת. בשבוע הבא זה יהיה קל יותר – בגלל תחילת שעון הקיץ.
ברכת רמדאן כרים, בתקווה לשלום ואחווה במרחב עזה, באוקראינה, ולכל דרי תבל.
היינו הפעם: רוני, אופק, שמוליק, נחשי, משה ומטיילים כנ"ל.
רשם : משה.
השלים את החסר: נחשי, שהצליח גם לצלם, להכין קפה ולאלתר שולחן.