מפגש 165 – 14.5.2021

בימים “רגילים” בין הדחקה לשכחה, אנחנו יושבים ב”מגדלור”, פוגשים את עצמנו ופוגשים מטיילים מזדמנים, מדברים על ואת “תודעת עזה”, מנסים לחלץ מתוך התודעות של המשתתפים במעגלים את הזכרון, הרגש והגילוי של המרחב הזה. ההקשבה לאנשים שלפתע, מבלי שתיכננו ותוך שהם מתכבדים בכוס קפה, צריכים להתייחס ולומר מה “עזה” בשבילם, לעתים מפתיעה, לעתים צפוייה ותמיד יוצרת תצריף אנושי שמרכיב את התמונה הגדולה של מרחב חיינו.
היום, לראשונה מזה זמן רב לא ניתן לנו להגיע למפעל הגופרית באופן פיזי. הצבא פרס חסימות בדרכי האזור ומנע כניסה ל”מגדלור” (ניסינו…).
אבל את התודעה אי אפשר לחסום. לזמן קצר, תודעת קיומו של מרחב עזה מתפוצצת ברעש גדול בפני העולם. לזמן קצר בלבד. אחר כך עזה תישכח שוב בפינה אפלה בתודעה.
בזמן הקצר הזה, ההדחקה והשכחה מתפוצצות בפנינו בדם ואש, הרס ושכול, זעם ונקמה. בני אדם, שקיבלו חיים לחיותם בזמן הזה, מאבדים אותם. הפושעים מרפדים את עצמם בזכויות שכביכול הוענקו להם על ידי האל וההיסטוריה.
בימים כתיקונם אני מוסיף את רשימת משתתפי המעגל. היום אני רוצה לציין את שמות קורבנות השווא של מלחמת עזה. רשימה חלקית מאד, מתוך העיתונות הישראלית:
עידו, עומר, אמירה, עבד, ברא, נביל, עסמת, ראיד, זכריה, מוסא, באשיר, מוסטפה, סאבר, מוחמד, מוחמד,אברהים, יוסף, רהף, יאזן, חוסיין, אחמד, סלים, סהומיה, לאה, חליל, נדין, נלה.
כתב: עודד

ורוני פירסמה את הפוסט הבא:

הרהורים בצל המלחמה 13.5.21

כן, אני מפחדת ,כן , אני כועסת. כן, יש לי מסר של פיוס ונגד אלימות.

היום כשהאש בוערת, היום כשהאיבה גועשת, היום כשהטילים נורים והתותחים רועמים, אני כואבת, בוכה ומתוסכלת אל מול ההרס, הפצועים והחיים שאובדים.

אנחנו חברים יקרים מאמינים באותו הדבר, ראינו את מה שמסרבים הרוב לראות ולהבין: שלא יתכן להחזיק ציבור כשאנחנו האדונים, לא יתכן לסגור עם תחת כיבוש וסגר, ללא כבוד, ללא פרנסה, ללא מעוף, להחזיק אנשים שיחיו לצידנו, לא בזכות כי אם בחסד ולצפות שלא יבוא יום שהשד יצא מהבקבוק – יעלה ויפרוץ ולא ידע לעצור.

האש הוצתה ואין לדעת לאיזה גובה יגיעו הלהבות, ומה ומי ייאכלו בדרך. ואנחנו רוצים שיבינו, רוצים לזעוק את זעקתנו כי אנחנו כל כך מאמינים בצדקתנו, בכל כיכר, בכל צומת, מול כל בית נבחרים, בכל מרחב בעיקר מול חברינו וחברותנו בעזה, שידעו המה שאנחנו כאן בשבילם רוצים לזעוק את זעקתם וחס וחלילה וחלילה וחס יורה הטיל, הרקטה או המזל”ט ניפגע פחות או יותר ומה יהיה הלאה???

בשמנו ולמעננו יעלו המטוסים והתותחים ירעמו, יגבר ההרס, אנשים, נשים יהיו חסרי בית, יפצעו וימותו כדי “להגן” עלינו. הלשם כך נצא לרחובות? הלשם כך נשב אל מול חברינו וחברותנו בעזה? האם כך נעזור להם? האם כך נועיל להם?

מפגש 164 – 7.5.2021

כבר שלוש אחה”צ. מנסה לנסח בראש מה אכתוב ב”סיכום מעגל” שישבו בו “תודעתיים” קבועים בלבד. אולי אספר שכמאה מטר מאיתנו היה עדיין בול עץ שממנו עלה עשן דקיק (שמוליק כיבה עם ליטר מים בודד…), אולי על סיבוב איסוף כסאות שעשיתי כדי לאתר כסאות שנלקחו לשימושים אחרים ולא הוחזרו (בינתיים השעה כבר 15:20), אולי…
קבוצת מטיילים יורדת ממכוניות ונכנסת למבנה מפעל הגופרית (אנחנו יושבים כבר ב”מעון הקיץ”, מחוץ למבנה…). נחשי צועק לעברם “בואו לקפה” ובידו מסמן הזמנה. הם בוהים בנו וגולשים לסיור בפנים. כשהם יוצאים הם מתקרבים בהיסוס, אבל הנחרצות ההזמנתית שלנו מכריעה. הם מתיישבים איתנו. בו בזמן, מגיע גם רמי. איזה יופי! יש “מעגל”!
אני פותח ומספר עלינו, על ה”מגדלור”, על “תודעת עזה” ועל הסיבות שבגללן אני כאן כבר מעל 3 שנים בכל יום שישי.
נחשי, שעמד בדיבורו והגיש להם קפה, מספר על חברים בעזה, על איך הדחיק במשך זמן ארוך ובאה התפכחות. איך צירוף של גורמים “העירו” אותו לפעולה והוא מנסה ל”תקן” בעזרת המפגשים ב”מגדלור”. על הדרך פוגש ושומע אנשים מעניינים.
מהרן, מספר שעד גיל 14 היה כל שבוע בעזה. דודו עבד בממשל. היה שוב לפני 5 שנים. ראה הרבה הרס מהפצצות. מבנה המושל נשאר עומד… אין חשמל סדיר. ראה איך מתפעלים גנרטורים ואמצעים אחרים להספקת חשמל. אתמול היה בחברון. עם המשפחה. בערב כשכולם יוצאים אחרי ה”איפתר”, חברון נראית תוססת ושבעה. צריך לפתור את עניין עזה לפני שזה יתפוצץ בפנינו. לדבריו, הממשלה הבאה בישראל תהיה גרועה מהנוכחית!
מלכי אומרת שמהרגע שהגיעה פעם ראשונה למעגל, נשבתה! אי של שפיות. אנשים יוצאים מפה אחרת מאיך שנכנסו. יש שיחות עם עזתים וזה נותן להם כוח.
עוזי מקצר, יש עדיין הרבה דוברות/ים והשעון שוען ארבע… “עזה היא עצב עמוק והחמצה נוראית”. שני הצדדים אחראים לה אבל אנחנו החזקים ואנחנו צריכים לעשות את הפעולות המתקנות.
רמי. מספר על משפחתו וההיסטוריה שלה שהיא סיפור המרחב. עזה היא בית בשבילו. נולד וגדל באזור הזה והמרחב הוא בעצם סיפור חייו. בשנים האחרונות מגלה שהסיפור שונה ממה שסיפרו לו וממה שסיפר לעצמו. לכן מקשיב לקולות אחרים. עזה היא אהבה. אהבה לקולות, לרוחות, לעזה ההיסטורית שהיתה מפוארת. מרחב של מפגש דרכים. כשנפגש עם אנשים ומספר את הסיפור שוב ושוב זה מחזק אצלו תחושה שאנחנו בתקלה שאפשר וצריך לתקן. לשנות תודעה. עזה שלו ושל העזתים זה מרחב משותף. זה יעבור, הוא אומר, יצמח כמו ההתחדשות אחרי השריפות.
שושי מהצפון. עזה בשבילה זה מה שהיא שומעת בתקשורת. חשה אמפטיה לנו לתושבים הקרובים לגדר. כאמא, לא רוצה שבנה יגיע לשרת מול עזה. רוצה לחזק אותנו. אצלה בצפון זה מול סוריה ולבנון. אולי ממשלה חדשה תביא תקווה.
בשביל יפעת זה מסע להכרת האזור. להכיר את אלה שחווים “צבע אדום”… עזה היא מקום מפחיד בשבילה, מייצר רע. רוצה להאמין שיש מעגלים כאלה גם בצד שני אבל לא מאמינה. הפגינה הרבה השנה, “דגלים שחורים”, “בלפור”. סימן שאלה גדול אם פה, יכול לקרות משהו…
דינה מאז שעלתה לארץ השפיעו עליה כל העימותים. לא מצליחה להבין את העויינות. מנסה להבין למה בני אדם רוצים לפגוע ולעשות רע. חושבת עלינו ולא עליהם. ראתה במלחמת לבנון השניה מה קרה לבת שלה. אחרי הביקור אצלנו, תשתדל להפיץ טוב.
צלילה זוכרת את עזה עוד מכיתה י’, כשבאה לקטוף עגבניות בקיבוץ “חולית” שאז שכן ב”פתחת רפיח”. באינתיפדה הראשונה בן הזוג שלה היה בעזה והיא דאגה. עם הילדים נסעו לבקר בעזה כי בן זוגה היה קצין באוגדה. לאחרונה הבן שירת בחטיבה הדרומית. היא ביחסי שנאה אהבה עם עזה אבל הקיצוניות שלהם מכריעה לרעה.
עופר אומר שהפתענו אותם בגדול… לא תיכננו קפה באמצע הטיול ופתאום משום מקום מזמינים אותם לשבת להתארח וללגום… זה כבר היום השני שהם מטיילים פה. היה יכול להיות יותר טוב אם בצד השני היו מגלים פתיחות כמו בצד שלנו… זה יכול להיות גן עדן כלכלי ותיירותי. אין שם תקווה. המכשולים האמיתיים הם בתודעה. מרגיש שזכינו למעגל יוצא דופן, הוא חוזר אלינו…
ניצן היה הרבה שנים במערכת הבטחון. תקווה זה חשוב. עזה מספרת סיפור מורכב. חיכוך דתי, לאומי, מאד מאתגר. דיברו על סינוואר שלדעתו אפשר לעשות איתו עסק. עזה היא אתגר ביטחוני הסברתי. אפשר לבנות מנגנון שיוציא את עזה מהבור העמוק שהיא נמצאת בו. אנחנו לא יכולים לעזור הרבה זה בעיקר תלוי בהתנהגות שלהם. רצון טוב והעברת סחורות זה לא מספיק, צריך מנהיגות בשני הצדדים שתוביל. צריך מי שיקח את זה על עצמו, זה מתכון לאריכות חיים כי זה יקח הרבה זמן…
בשביל עקיבא עזה היא מקום שגורם צער. זוכר אותה כמילואימניק למרות שמנסה לברוח מהזכרונות. מקווה שמעגלים כמו שלנו יעזרו לשפר את התודעה כלפי עזה.
רביב אומר שהוא פרגמטי בראיית עולמו. הצד שלנו עושה הרבה מאד כפי ששום מדינה לא היתה עושה. מחכה ליום שבו תקום שם הנהגה שתעביר אותם לתיעוש, לפרוייקטים של כלכלה, התשתית צריכה להיות דמוקרטיה ותעשייה. כך זה עובד בעולם. אם הם לא יעברו את התהליך התעשייתי לא ישתנה שם המצב. מוכן לשלוח להם עזרה בייעוץ. אם לא יהפכו להיות כאלה, לא ישתנה כלום והכל ימשיך ככה עד קץ הדורות. מדבר על מודל אנגולה שבו היה מעורב ולמד ששם התיעוש והיזמות הבין לאומית הרימו את המדינה.
שמוליק אופטימי בגלל שההיסטוריה מראה שקונפליקטים נפתרים ודברים שנראו בלתי פתירים, נפתרו. יש הידברות עקיפה עם הצד השני. הגדר חוצה שני צדדים שסובלים. מכיר עזתים שעבדו איתו והם נשארו בידידות.
ג’אבר מספר על עצמו ועל הישוב הבלתי מוכר שבו הוא חי. החיים אצלו “בזבל” אבל מקפיד לבוא למעגל כי התחבר לאנשים ולחמלה. מרגיש שהעזתים במצב גרוע יותר ממנו. מדינת ישראל פגעה להם בתשתיות הכי חשובות והשלטון הישראלי לא רוצה שנדע. השלטון בשני הצדדים לא מתעניין באזרחים. העם בכל צד לא יודע על העם בצד השני. מרגיש שב”מגדלור” חושבים על כולם. אנחנו צריכים להיות ביחד עם אותו אינטרס.
ניצן טוען מהכרות ממקור ראשון בשיחות שבהן נכח, שהעזתים לא רצו לבנות תחנות חשמל, הם לא רצו אחריות. הם לא רוצים לקחת אחריות ולכן יש כאוס.
רמי אומר לו שהנחרצות שלו קשה לו. דבריו הם פרק מתוך רצף. אנחנו מנסים להיות פחות יודעים ופחות צודקים. המורכבות מגיעה למקומות שאנחנו לא מכירים וצריכים לבדוק אותה וללמוד כל הזמן. קו שצויר בשנת 1949 הוא קו חדש בהיסטוריה. אנחנו צריכים לבחון את הפרספקטיבה שעליה גדלנו מחדש. צריך להסתכל אחרת ובאופן פחות נחרץ וצודק.
עוד היינו דנים שעות, אבל הגיעה שעת ערבית והשעה ארבע חלפה מזמן. אנחנו כמובן מזמינים את כל ריבואות קוראינו וזוכרי מעשינו להקדים ולבוא בין אחת לארבע אחה”צ בכל יום שישי.
כתבו והלחינו: שמוליק, נחשי, עודד, מהרן, רמי, ג’אבר, מלכי, עוזי, שושי, יפעת, דינה, צלילה, עופר, ניצן, עקיבא ורביב.
הביא לדפוס: עודד.

מפגש 163 – 30.4.2021

בסוף שבוע שעבר ובתחילת השבוע הנוכחי, עברנו עוד “סבב”. בלילה האחרוו אירע אסון המירון. שני האירועים אלה, נידונו במעגל בשעה הראשונה שבה נכחו רק ווטראנים של ה”מגדלור” (שמוליק, נחשי, רמי, חיותה, בלה, מלכי ועודד). היתה שיחה על “אחריות”, “סמכויות”, “נהלים”, “זכאים ואשמים” ועוד, כיאה לשיחת אנשים צודקים…
קצת אחרי השעה 14:00 החל מהפך… תחילה הגיע חנן, אחריו נוגה ושאול, אחריהם איילת, מהרן ועוזי ולקינוח, “צדנו” חמישה מטיילים שבדרך לחתונה עצרו ב”מגדלור”…
כאן עטה רמי את ארשת המנחה והחל “מעגל” כהלכתו.
השבוע, עזה בשביל רמי היא “שאלות”. אמא שלו אומרת שהוא כנראה חלק מתכנון ה”סבבים”, כי כשיש אירוע הוא לא בבארי… ואילו רמי שואל, מי בעזה אוהב אותו כל כך ודואג להפגיז כשהוא איננו… השקט, לדבריו, חמקמק ומפתיע.
שאול אומר שבשנים האחרונות מרגיש שיכול לקרוא לעצמו ערבי ישראלי. הוא אמנם בוגר המסלול הישראלי הקלאסי, אבל משהו, בתקופה האחרונה, מרגיש לו שמתקיים בו המיזוג הזה והוא מרגיש שזה יחודי בשבילו. שאול מציע שנתחיל מהודנא, מעין הסכם הפוגה זמני, לפחות לזמן מה. עזה היא הזדמנות שלא מומשה. “שלום” זה קצת גדול עלינו, אז נתחיל בהודנא.
נוגה מספרת על הפרוייקט המשותף עם ליאורה והחברות/ים מעזה. נוגה אוהבת להיות כאן, ב”מגדלור” זה מעורר השראה. גם אם ב”מעגל” לא מוצעים פתרונות מיידיים…
רמי אומר שהמקום מושך אמנים שרוצים להביע. בסרט יש אמירה אופטימית. ישב עם קבוצת הצעירים בשדרות וראה איתם הקרנה ראשונה. היתה התרגשות רבה.
נוגה מוסיפה מידע על הפרוייקט של ליאורה ואדיר בשיתוף עם יוצרים עזתים. יש הרבה סיפורים סביב היצירה הזאת שחלקם חסויים עדיין…
בלה. השבוע מבולבלת. היתה באילת כשהאזור בער. מחמיצים הזדמנויות כשיש שקט. אתמול צפתה בשידור המפגש של נע”ש בנחל עוז והתרגשה. דיברו על הסבל של התושבים. נוצר אצלנו תסביך אזעקות. בשעשועון הידע בטלביזיה, “המרדף”, שאלו ממתי קיימת רצועת עזה… אף אחד לא רצה “לקחת” את הרצועה (במציאות, לא בטלביזיה…). בלה תוהה, האם נע”ש יכולות להשפיע? יש קבוצה מקבילה בעזה? איך נעשה שלום?
איילת. המפגש שלה עם עזה ב 1978-9 כשהייתה מדריכה בבית ספר שדה בימית. היא וחברה היו נוסעות לגבעת עלי מונטאר ומחכות לקבוצה שתבוא. היו מאד שלוות עם העניין. זוכרת את רובע הכדרים מתחת לפני האדמה. רצפת פסיפס, ועוד אתרים. היא מספרת את זה כי אפשר, לדעתה, לחדש את היחסים בינינו. זוכרת טיולים של בארי לעזה שאירגנה ויויאן. היו יחסים מצויינים ובבארי אפילו חשבו לעזור ולתמוך במחנה פליטים. כשהיתה בצבא, לא ידעה שיום יבוא והיא תגור בבארי… פתאום שמה לב שהתרגלה לחיים פה באזור בצל המתיחות המתמדת. אבל ההתרגלות הזאת לא נכונה. הזכרונות מההדרכה, מהבטחון ביחסים עם העזתים, הם אלה שצריכים להוביל.
מלכי. באה ל”אי של שפיות” כך היא רואה את ה”מעגל”. מתחברת לדברים שנאמרו לפניה. לפני זמן מה, שמעה את נאום הבכורה בכנסת של איבתיסם מרעאנה ומאד התרגשה. מרעאנה סיפרה סיפור ילדים. על ילדות שצוחקות מיפי העולם אבל המלך חושב שהן צוחקות עליו ואוסר על צחוק בממלכה כולה. כולם נשמעו מלבד הילדות…
עזה בשביל חנן, זה אנחנו… הוא דאג לנו בזמן ה”סבב” האחרןן… בעקבות האירוע במירון, מישהו כתב איך הערבים בסביבה התגייסו לעזור, איך תל אביבים תורמים דם, ואיך בעל מכולת מחלק מזון בחינם למשפחות. חנן אומר שזה מוזר שמי שהעלה את הידיעה, מציין אותה כאילו התגובה האנושית הזאת, יוצאת דופן…
שמוליק. רואה בעצמו אחראי לכך שאפשר יהיה להתכנס פה כל יום שישי! ההכרות עם העזתים הביאה אותו לתחושה לא נוחה לגבי מה שקורה שם ובא ל”כבס” את מצפונו ב”מעגל”. המפגש במעגל עוזר לו להבין מי האנשים שאיתם הוא חי. זה משמעותי כי האנשים מאמינים שאפשר להגיע להסדר. ידידתנו הגדולה ביותר באירופה היא גרמניה… אם זה אפשרי, אז גם עם הפלסתינים זה אפשרי.
חיותה, מבחינתה לא מסוקרנת יותר מדי לחקור ולבדוק מאיפה “צומחות הרגליים” של הסכסוך. באה בגלל החוויה האנושית. גם ב”סבב” האחרון לא ראתה בעזתים אויבים. יודעת שהמאבק שלהם צודק ונכון.
נחשי. רוב הדברים כבר נאמרו לפניו… יש לו חברים שהוא והם רוצים להיפגש ולבלות ביחד כמו בימים הטובים.
מהרן. נתקל בגזענות בכל מקום שבו היה. גם באירופה וגם בארץ. התיוג של ערבי או יהודי לא מובן לו… כשיש מצוקה, לא עניין הגזע עומד לדיון אלא המצוקה… ההישרדות. לפני שבוע, ב”מעגל” דיבר על אפשרות ל”סבב” בקרוב, ועוד באותו לילה זה הגשים את עצמו… מהרן מספר שדודו היה בכיר בממשל הצבאי וכילדים, הרבו להסתובב בעזה.
מגיעים אנשים… רמי מספר עלינו, על העפיפון המעטר את המעגל ועל חנן שבנה אותו בהשראת העפיפונים שהגיעו מהרצועה ואיור של ילדה מעזה שהופיע על “כוכב של תקווה”. עושים סיבוב היכרות מהיר…
עוזי מגדיר את עצמו “חקלאי בן חקלאי”. אבל בשלב מסויים בחייו, גם למד מזרחנות וסייר הרבה במצרים, בירדן ובנסיבות אחרות, גם בלבנון. במפגש עם אינטלקטואלים מצריים ששאלו אותו איך הפלסתינים? הוא ענה שהם לא דומים לשום לאום ערבי אחר… הם דומים בעיקר לנו, לישראלים. הוא עצמו, כך הוא אומר “ציוני גאה וציוני עצוב”. מהרן עוד נותן סקירה היסטורית על הסעודים האנגלים וארץ ישראל לפני שאנחנו מתפנים להקשיב לחבורה שהגיעה אלינו (לאחר שהם, כמובן, הקשיבו לנו…)
פאני. אומרת שהם באו לאזור בגלל חתונה. באו מרחוק, לקחו צימר והחליטו לטייל. אנחנו כל כך קרובים לעזה, אומרת פאני, אם רק היו משתחררים מהצבת שלופתת אותם אפשר היה לעשות גן עדן, רק שהמנהיגים שלהם ושלנו צריכים להבין את זה. פאני היתה במצרים מיד אחרי חתימת הסכם השלום, “היינו כחולמים”, היא אומרת. זה סוף סוף היה אפשרי ומקווה שזה יקרה מול עזה.
אופירה. בתה היא זו שמתחתנת. הבת אירגנה את החתונה דווקא פה באזור, ולכן הם פה… כמה דקות לפני שפגשו בנו, אופירה אמרה שהיא רוצה לשתות קפה, כמה דקות אחרי זה התרחש הנס והם הגיעו אלינו… המנהיגים רוצים מלחמות, היא אומרת, כי זה משרת אותם. העם רוצה חיים נורמליים. אחיה שירת בעזה וסיפר סיפורי זוועה על מה שעשה אריק שרון. גם היא שירתה בעזה ויש לה זכרונות טובים. היא נרגשת ממהות ה”מעגל”. יש אנשים שעושים הלכה למעשה את ה”שלום”. אופירה מכירה את דעותיה של פאני ויודעת כמה זה קשה לה לדבר כפי שדיברה, אבל בסופו של דבר, היא אוהבת אדם.
לאה גם באה בזכות החתונה. זה עצוב המתח הזה התמידי מול עזה. היתה אפילו התלבטות של חלק מהקבוצה אם להגיע לאזור.
ירון. פנסיונר של משרד הביטחון. עבד הרבה שנים ברפא”ל ותרם לביטחון התושבים במרחב. זוכר מגיל הנעורים שעבדו בקטיף ביד מרדכי והיה שקט ושלום. אז, הוא נזכר, היה “בוער” מול סוריה, היום הכל התהפך. הוא ואופירה, שייכים לקבוצה של מיטיבי לכת שלא מטיילים באזור הזה בגלל הביטחון. הם גרים בצפון ושומעים על החיים באזור בתקשורת. עצם הטיול שלהם היום, פה אל מול עזה, מראה על אפשרות של נורמליות גם כשהתקשורת מפמפמת אחרת. חלק מההנאות שלהם בטיולים, זה להיתקל ב”הפתעות”. אבל “הפתעה” כמונו, הם עוד לא פגשו… “תמשיכו” הוא מסיים.
זהר. כשהבן שלו ושל פאני למד בספיר, להם כתושבי הצפון, זה נראה מפחיד. אבל הבן שלהם, שגר בשדרות, כלל לא התרגש… לדעתו, השנאה נוצרת בתהליך לאורך זמן וזה מפרנס אנשים… השאלה, אם יש דרך לקטוע את השנאה לפני שהיא מחלחלת כלפי מטה… אחרת זה ימשך לעד. היו תקופות טובות. מה היה רע?
רמי מסכם את המפגש של היום בסיפור על משפחתו, אביו אימו והסבים משני הצדדים שדרך חייהם במרחב הארצי הזה, מסמלת את היחסים בין בני האדם שחיו כאן.
היינו הפעם: נחשי, מהרן, חיותה, שמוליק, חנן, מלכי, בלה, עודד, נוגה, שאול, רמי, איילת, מהרן, עוזי, פאני, אופירה, לאה, ירון, זוהר.
כתב: עודד.

מפגש 162 – 23.4.2021

ה”מעגל” הממתין לאורחיו התעורר לחיים כשארבע חיילים על ציודם ונשקיהם נענו להזמנה ובאו לקפה וקשב.
בכסאות כבר ישבנו רוני, מהרן, הגר, ג’אבר, עודד ושמוליק שקימקם קומקום קפה.
פתחתי והסברתי על ה”מגדלור”, עלינו ועלי…
אחרי דיברה הגר ואמרה שכשהגיעה לאזור היה טוב. עכשיו, כשהמצב מול עזה כפי שהוא, פחות טוב. היחס לעזה אמביוולנטי, סוג של כעס, פחד ורחמים.
מהרן סוקר באזני החיילים את חלוקת הכוח בין הקבוצות השונות בעזה: האוכלוסיה סובלת ואי אפשר לנתק את מה שקורה שם מאחריות ישראל. הבעיות הכלכליות משפיעות על החשיבה. ב”מעגל”, הוא אומר, אנחנו מעלים גם את ההקשרים הכלכליים המורכבים בינינו לבינם. אחר כך מהרן מספר שבאחד ה”סבבים”, נחת קסאם ליד ביתו ואז הבין שלמטרות אין לאום… צריך להגיע להסדר הוא קובע – קודם עם עזה, לפני הגדה, כי זה יתפוצץ לנו בפנים. צריכים להתאגד כמה אלמנטים כדי שיקרה משהו טוב.
רוני אומרת שהאחד קשור בשני. כל עוד לא יהיה טוב אצלם לא יהיה טוב גם אצלנו. היא עוזרת בכל היבט אנושי לעזתים וככה נוצרות היכרויות שמביאות עוד פניות אליה לעזרה בדברים שעבורנו הם פשוטים וטריוויאלים אבל אצלם זה המון בירוקרטיה משני צידי הגדר. אנחנו מנסים לעודד ולתת להם תקווה, אך בו בזמן, גם לנו, היא מסיימת.
השיחה מגיעה אל החיילים שעד כה הקשיבו ולגמו קפה. הם לא מרבים במילים…
עבור עידו, עזה תמיד היתה ארץ אחרת, רחוקה ולא בתודעה.
גם עבור גיל עזה רחוקה מכל בחינה שהיא.
עכשיו נהוראי: הוא מעצמונה במקור, ישוב שהיה בגוש קטיף ופונה ב”גירוש” (המושג שבו השתמש). הוא זוכר הרבה קסאמים בילדות. אבא רבש”ץ, זוכר את הגירוש. לא מתעסק ברגשות כלפי עזה. ג’אבר מבקש ממנו שינסה להביא זיכרון אחד חיובי… נהוראי שולף את זכרון הים שאליו נסעו בטרמפים כילדים. אחר כך נזכר שיום אחד, לקראת העזיבה, היחסים עם הערבים שעבדו אצלם, התהפכו ואסור היה לתקשר איתם יותר.
יניב אומר שנעשו הרבה טעויות בעזה. הוא לא מפרט איזה טעויות נעשו.
שמוליק מאמין ששתי האוכלוסיות במרחב יוכלו לחיות ביחד. אם היהודים והגרמנים יכלו לנרמל את חייהם, גם אנחנו והפלסטינאים יכולים.
את דבריו של ג’אבר לא כל כך שמעתי בגלל שיחת טלפון ש”שלפה” אותי מה”מעגל”.
בדיוק כששבתי לעניינים, החליטו החיילים לעזוב…
לאחר עוד סבב קפה, ג’אבר מבקש לספר משהו. “אני לא יודע אם מה שאספר קשור או לא קשור לעניין שלשמו התכנסנו”, הוא אומר ומוסיף, “לדעתי יש קשר, אבל שכל אחד יחליט בעצמו… בשנת 1979 בן דודי סולימן התאהב בנחמה. כמה חודשים אחר כך, בכסף שאספה משפחתו, נסע סולימן לגרמניה ללמוד רפואה. לאחר חצי שנה הודיע למשפחתו שאם נחמה לא באה להיות איתו בגרמניה, הוא מפסיק את לימודיו וחוזר לארץ. נחמה לא באה לגרמניה וסולימן חזר לארץ ולא למד רפואה. חי עם נחמה בבאר שבע. המשפחות לא ראו את הזיווג בעין יפה, אבל בעוד במשפחתו של סולימן הפנו לזוג “כתף קרה”, משפחתה של נחמה הגיבה באלימות של ממש ולא פעם הגיעו בני הזוג מוכים וזבי דם למצוא מחסה בכפר לאחר שאחיה של נחמה היכו אותם. פעמיים ניסו להביא ילד וזה נגמר בהפלות. במשפחות ניסו לחשוב לאיזה עם ישתייך הילד… ג’אבר אומר שניסה לשכנע את סולימן שינסה להביא ילד בדרך אחרת (לא פירט), סולימן דחה אותו ואמר “שנחמה יותר חשובה לו אפילו מילדים…” לפני כ-15 שנה הסכימה לבסוף משפחתה של נחמה “לקבל” את סולימן כבעלה של נחמה. עכשיו, אומר ג’אבר הגעתי ל”מגדלור” מלוויה. קברנו את נחמה שנפטרה ממחלה קשה. “חרב עלי עולמי” אמר לו סולימאן לפני שנפרדו בתום הלוויה.
היינו: שמוליק, רוני, ג’אבר, עודד, הגר, מהרן, עידו, גיל, נהוראי, יניב.
כתב: עודד

מפגש 161 – 16.4.2021

חם. הנוף בשמורה מתייבש, מה שאומר- פחות מטיילים. בטח מיצו כבר אתמול, בשבתון החג… בפועל, ה”מגדלור” מארח היום רק חברות וחברים מהמעגל הקרוב של ה”קבועות/ים”.
רמי צריך לעזוב מוקדם והוא משאיר אותנו להרהר בחוויות החג שלו… רמי מגדיר את עצמו פוסט טראומתי ולכן, הוא אומר, נהג בעבר פשוט לא להיות בארץ… מלפני פסח עד אחרי זכרון/ עצמאות. התקופה הזאת קשה עבורו. בשנתיים האחרונות, בגלל הקורונה, אין לאן לברוח… ל”מגדלור” היום הקדים ובא בגלל הגעגוע. אמר “געגוע” ועזב כדי לטפל בגופו ונפשו הדואבים.
הוא הולך ואלה באות/ים. מלכי, בלה, דינה, מהרן ובראיין שמצטרפות/ים לחיותה, רוני, שמוליק, נחשי ועודד.
עיקר הדיבור בינינו כרגע הוא על ימי השואה, זכרון ועצמאות והתובנות שעולות מהם. מחליטים לעשות את זה מסודר ב”נוהל” מעגל…
עבור מלכי, יום העצמאות שינה את עצמו. קשה לה עם היום הזה. לא חוגגת בלב שלם. ביום הזכרון זה שונה, ההזדהות עם השכול יותר ברורה לה. ביום העצמאות עולות בה שאלות כמו: מה זה אומר שהמדינה שייכת לנו? ממתי? ועוד שאלות מערערות. נכון, היא אומרת, מה שהיה היה ואנחנו כאן, אבל קיימת הסטירה הפנימית, גם מול הציונות. בערב יום הזכרון ראתה את טכס הזכרון שערך “פורום המשפחות השכולות הפלשתיני-ישראלי”. בחג שמחה רק לפגוש משפחה אבל לא מעבר.
רוני אומרת שיש דברים שבעבר הרגשנו יותר נוח איתם. היתה בעבר גאווה להיות יהודיה ישראלית שהיום כמעט נעלמה. יום הזכרון שונה. אבל ביום העצמאות חשה לא נוח עם דעות של חבריה. לדעתה, אם אנחנו פה, זכותנו לחשוב על עצמנו. קשה לה עם אלה שמאשימים באופן מוחלט את הצד שלנו. הם הרי לא רוצים ללכת מפה ואם כך, זה אומר שיש גם צדק בצד שלנו גם מבחינתם… צריך לעשות קאט ולהתחיל לחיות ביחד. כולנו פה. בואו ניצור מזה חיים.
בשביל דינה, בעבר, חג העצמאות היה רק שמח. לאחרונה ישנם הרבה סימני שאלה ודברים שמוטלים בספק. קראה מאמר של אבישי גרוסמן שאומר שהחזקים מנצחים אבל במלחמות אחרות, לאחר שתמו, המנצחים עזרו למנוצחים להשתקם. קראו לה להדליק משואה בקיבוץ. הרגישה כבוד, אבל חשה שיש זילות בטכסטים (מקריאה את הנאום). אומרת שהמושג “תש כוחה” (שהופיע בנאום והיא השמיטה אותו) לא מתאים, אסור לנו להיות חלשים. שואלת, מה קורה בזמן האחרון? הכל מתחיל מחדש? מערערים את הכל? מה קרה לנו? תסכול.
לבלה קשה עם הצמידות של יום הזכרון לחג העצמאות. כל שנה נעלמים עוד אנשים שהכירה. קשה לה לשמוח. פתאום “נפש יהודי הומיה” בהימנון הרגיש לה לא טוב. לוסי אהריש אמרה שלבן שלה יש נפש יהודי הומיה אבל היא לא יכולה לשיר את זה. בלה ניצולת שואה. לא היה לה בית עד גיל 16. היא שואלת איך זה שיש כאלה שאין להם מקום שבו הם מרגישים “בית”. איך לא מגיעים להסכם פיצויים לאלה שביתם נלקח מהם.
חיותה עבדה רוב שנותיה בחינוך. חינכה לערכים של ציונות. עבורה יום העצמאות הוא החג הכי משמעותי. עבדה באופקים והשקיעה הרבה בטקסים. אומרת שביום השואה היה קשה לרכז את הילדים להקשיב לטכס, אבל ביום הזכרון היו הילדים מרוכזים מאד. לטקסים יש ערך חשוב בעיניה. היתה אחראית לטכסים בניר עוז.
שמוליק, האחראי על טקס יום הזכרון בקיבוצו, קורא שיר שכתב.
נחשי. גם חש שהשימוש הלאומני בימי הזכרון והחג, מוגזם. שמח וגאה על המדינה שיש לו. מרגיש שיש מי שרוצה להדיר ציבורים מהחג. צריך שיהיה יום חג לכולם. זה תאריך שעבור חלק זה סוג של אסון ולאחרים שמחה וצריך למצוא את הדברים המשותפים. עובד על עצמו כדי להשאר אופטימי. יום הזכרון קרוב אליו יותר בגלל הקשר האישי עם משפחות שכולות או מתים שהכיר. צריך למצוא גם דרך לשתף את השכנים. זה יגיע.
מהרן: הצמידות הזאת בין הזכרון לעצמאות, רעה. אצל הפלשתינים זו נכבה. קשה להם לקבל וההימנון “התקווה”, זה כמו לשים מלח על הפצעים. בדיון שערך עם חברים הגיעו למסקנה שקודם כל צריך להחליף את ההימנון. צריך הימנון שמחבר אותם ולא מדיר אותם. משם, מההימנון המחבר, אפשר יהיה לאחד את תושבי הארץ. מספר על סבא רבא שלו שבשנת 1948 עזר לחברי קיבוץ שובל שכותרו על ידי המצרים. על פי מהלכי המלחמה ההיא, החליט הסבא להתחבר ליהודים. אחרי המלחמה רצו ממשלות ישראל לגרש את הבדויים והם היו צריכים לשתף פעולה ולהפגין שמחה ביום העצמאות. הגיע הזמן שתהיה חוקה ואז יהיה שיווין. לא פופוליזם שמעלה את הלאומנים.
בראיין מתרגש מיום הזכרון בארץ. הוא משווה ליום הזכרון בארה”ב ששם לדעתו זה ממש עלוב… מרגש אותו לשמוע את הצפירה ולראות את האנשים עומדים ומרכינים ראש. לדעתו, יום העצמאות זה יום שבו צריך לשים את כל המחלוקות בצד ולהתאחד ליום אחד.
בהעלאת הנושא במעגל חשבתי שהדוברות/ים יקשרו את השפעת ה”מגדלור” על דעותיהן/ם. “תודעת עזה” בהקשר של עצמאות או שכול… אני רוצה להאמין שהערעור וההירהור אצל רוב הדוברות/ים, בעיקר לגבי חגיגות יום העצמאות הפומפוזיות, נבע גם מחווית המידע במעגלי השיח ב”מגדלור”.
השתתפו: רמי, שמוליק, נחשי, רוני, עודד, בראיין, מלכי, חיותה, דינה, בלה, מהרן.
כתב: עודד.

מפגש 160 – 9.4.2021

מעשה ב- 40 כסאות: בכל פעם שבבית הספר היסודי מחליפים את המושבים, אנחנו מקבלים את הסט הישן. בהתחלה נעלנו את ערימת הכסאות לקיר בשרשרת ומנעול. מדי פעם היו אלמונים חותכים ולוקחים את השרשרת. אחר כך את המנעול. בשלב מסוים שינינו גישה – הפסקנו לנעול והצמדנו שלטים בשלוש שפות: ״מוזמנים ליהנות מהכסאות וזכרו להחזיר למקום״. זה עבד יפה, רק מדי פעם היו הכסאות מתמעטים ובית הספר היה משלים. לאחרונה קורה דבר מוזר: מה שנלקח ולא חוזר הם השלטים… נמשיך לדווח ככל שיהיו עדכונים.
וכך הגענו היום ובמרכז המבנה יושבת שביעיית צעירים חביבים שהגיעו בטיול רגלי מנחביר (בארי הישנה). בעוד הם שותים קפה ואנחנו מתארגנים, התכנסנו למעגל ואחרי שהצגנו את עצמנו ואת פועלנו, הם סיפרו שכולם בני רמת השרון וכולם הייטקיסטים (לכל אחד מהשבעה יש גם שם משלו, אבל בלהט העשיה כולם חמקו מתיעוד).
בינתיים הצטרפו מרי ורוני. החבורה שמעה בעניין את סיפורינו, שאלו שאלות, בירכו וחיזקו והמשיכו לדרכם.
מגיעה גלי מישע, שהיתה בעבר ולקחה כוכבים שעכשיו החזירה אותם צבועים. שמחה שאנחנו מתמידים והקשיבה בעניין לדברים.
עידית משדה ניצן באה לבקר. אי אז היא היתה אחראית למפגשים שיצרו את הקשר בין רמי לעודד (וכל השאר היסטוריה). גם היא שמחה לחזק על ההתמדה ובאה לבדוק אפשרויות נוספות של פעילות.
מכאן לשם מצטרפים חנן (עם העפיפון שהוחזר משיפוץ) והשלישיה הלוחמת מגבולות: בלה, מלכי ודינה.
החבר מעזה מתקשר ומזכיר שהיום בדיוק שנה משיחת הזום הגדולה שבעקבותיה נעצרו חברינו ע”י חמאס. במגבלות התקשורת מברכים ומייחלים לשיפור והוא ממשיך את השיחה עם רוני.
רמי מגיע וגם מהרן ובריאן.
גם ניבה מבארי כבר היתה במעגל בעבר. היא מתנדבת ב”בדרך להחלמה”, מזכירה וזוכרת את החברים מעזה.
עתר מגיע מעין שמר – רוצה לצלם כאן סרט על מסע מעבר לזמן בספינת רפאים… בעיניו עזה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
איתו באה נעה מפרדס חנה – צלמת שעובדת עם עתר וזוכרת שקיות ממתקים מעזה שקיבל אביה שהיה נהג אגד, מחבריו ברצועה.
על מה דיברנו:
• על חשיבות המעשה הקטן של כל אחד והטיפות שכולנו תורמים לזרם הגדול שעוד יגיע.
• על מיזמים יפים שהתחילו כאן ועדיין פועלים.
• ועל רעיונות ותוכניות לעשיה נוספת.
ומי היינו: 7 בני רמת השרון, מרי, רוני, ראמי, גלי, עידית, חנן, בלה, מלכי, דינה, רמי, מהרן, בריאן, ניבה, עתר, נעה, שמוליק ונחשי – 24 שומר ושומרת.
כתב: נחשי.

מפגש 159 – 2.4.2021

נדלג על שלב ה”הגענו, כסאות, קפה, רמי ושמוליק”…
יושבים אתנו אתי, אדיר, גל, ליאת, ג’ודי ואסף (“איתנו” משמע, רמי, רוני, עודד, שמוליק, ג’אבר וחנן, ה”קבועים”…).
רמי מספר עלינו דרך סיפור על ילדה שבשנת 1917 מפונה מעזה ע”י התורכים והופכת לפליטה. היא מוחזרת לעזה ע”י האנגלים שכובשים את עזה מידי התורכים. ב- 1948 היא כבר אמא והיא צריכה לקלוט מאות אלפי פליטים שנאלצים להקים אוהלים בבסיסי הצבא הבריטי שעזב. המצרים (שלא בכוונה…) הם הריבון, מבטיחים לפליטים שיוחזרו לבתיהם ולכן לא משקיעים בפיתוח אזרחי. בשנת 1967 כשהילדה כבר,מן הסתם, סבתא- היא הופכת להיות נתינה תחת שלטון כיבוש ישראלי כשעל הדרך היא חווה סבב אלימות ב- 1956 ב”אדיבות” ישראל ובעידודן של בריטניה וצרפת. אילו היתה חיה היום הייתה חבושה בכלא הגדול ששמו “רצועת עזה”.
אתי מעלה לעומתו את הטענות המיינסטרימיות הישראליות, “הם בחרו בחמאס”, “זה נכון שהם מסכנים, אבל אנחנו לא אשמים”, “החזרנו להם הכל והם בחרו באלימות” ועוד ועוד.
רוני מנסה בעדינות להציע ידע מסוג אחר… היא מספרת את סיפורה האישי כשהיתה עם משפחתה במצרים בשליחות חקלאית וממפגשים עם משפחה פלשתינית שבתם התידדה עם בתה של רוני בבית הספר, הבינה כמה היא לא מכירה את הנראטיב של הפלשתינים שהפכו לפליטים ב- 1948. היא מספרת על שיתופי פעולה שקורים היום ואינם מגיעים לתקשורת ועל הצמא לקשרים נורמליים ושיתופי פעולה. היא מספרת גם על המעורבות היומיומית שלה בעזרה ותמיכה לבני אדם שחיים בעזה.
אסף אומר שהשאלה היא כמה אנחנו מתערבים בנעשה בעזה כדי לשנות את המשטר.
רמי אומר שלחפש אשמים, לא עוזר כרגע. יש שני מיליון בני אדם שחיים בצפיפות ולא רואים תקווה באופק.
אתי מנסה שוב עם “עזה דתית”, רמי מגיב בעדינות ואומר שזה “קצת מיתוס”.
רוני אומרת שבמעגל מקשיבים לקולות אחרים. פעם בא למעגל מישהו שבפתיחת דבריו אמר שצריך להשמיד את עזה. לאחר שהמשיך לשבת והקשיב לאחרים אמר לרוני, לפני שנפרד, שהיא השאירה אצלו “חומר למחשבה”.
אדיר שנולד באזור אומר שתמיד הדיבור היה נגד ערבים בבית למרות שעבדו אצלם אבל מאז שהכיר את אשתו והם עברו לגור בישוב שלה, שהוא ממש צופה על הרצועה, קצת השתנו דעותיו.
ג’ודי גרה בצפון. אנחנו חיים בבועה בעבודה ובחיים, היא אומרת, על עזה היא יודעת רק ממה שמתפרסם בתקשורת. זה משמעותי בשבילה להיות כאן היום וזה מה שיזכר מהטיול.
אסף אומר שהשאלה שעולה היא המודעות לאחר. מבחינתו זו עדיין חידה מה אנשים חווים שם. אנחנו יודעים יותר על מקומות אחרים בעולם מאשר על עזה שהיא ממש בשכנות, אבל תעלומה בשבילו.
רוני מקבלת שיחה מעזה. סקייפ. מראה את הכסאות הריקים במעגל ששמורים להם. עושה “סבב” עם הנייד וכולנו מנופפים לשלום, גם האורחים! אין לנו מגבר והשיחה קצרה. נפרדים מאלה שישבו עד עכשיו ומגיעים אורחים אחרים.
אדיר (אדיר נוסף…), אסתי, יעל וחנן. גם מהרן “שלנו” מצטרף.
אדיר, מהאזור. מסקרן אותו לפגוש מעגל כזה… בשנים האחרונות הקונפליקט התעצם, הוא אומר, אבל כולנו פה צריכים למצוא דרכים לחיות עם עזה בשלום. הוא שמע מהוריו סיפורים מהעבר ומקווה שישתנה המצב.
אסתי אומרת שצריך להגיע לשיתוף, אין ברירה. זה יכול להציל מהמצב הזה. בסופו של דבר כולם רוצים את הפינה השקטה שלהם.
מהרן אומר שערביי הגדה קוראים לערביי ישראל “ערביי השמנת”… יש שוני בין ערביי הגדה עזה וישראל. אלה שחושבים יותר “קדימה” יתמזגו עם ישראל ואילו עזה תהיה “יותר פלסטין”. כשיש שגשוג כלכלי המלחמה מתרחקת. את בני האדם מעניין “סיר הבשר”, הקיום המיידי. כולם יודעים שעזה היא חומר נפץ עתידי, אם לא יהיה שם שינוי משטרי. לא רואה איפה יהיה קודם שינוי משטרי, בישראל או בעזה. שינוי כזה שישנה את המצב.
ג’אבר אומר שהעזתים הם שותפים לעתיד האזור. הם יהיו שכנים טובים אם התקשורת פחות תסכסך. ברגע שזה אמיתי זה יהיה חזק! צריך לראות בעיניים זה את זה. זה היה טוב לכלכלה של שני הצדדים כשעזה היתה שותפה.
חנן מעדיף לשתף בחוויות מיום הבחירות. כמו בכל בחירות, הסיע תושבים מ”אל זרנוק” לקלפי. הסיע את אמא של ג’אבר… היו שיחות מעניינות והם אמרו שהם מצביעים לרע”ם כי המשותפת לא דואגת להם. היו כאלה שהאשימו את חנן שבגלל שהוא עוזר לרע”ם, הוא עוזר לביבי… הוא אמר שהשיקול שמנחה אותו הוא לעזור בלי לומר לאף אחד איך להתנהל, כנ”ל לגבי עזה…
יעל וחנן רק הקשיבו וקצת סיפרו על עצמם, אבל שעת הסיום והרוח הקרה פיזרו את המעגל בלי שנשמע את “תודעת עזה” שלהם…
השתתפו הפעם: ג’ודי, אסף, אתי, אדיר, גל, ליאת, רמי, רוני, שמוליק, עודד, חנן, ג’אבר, חנן, יעל, מהרן, אדיר, אסתי.
כתב: עודד

מפגש 158 – 26.3.2021

היום דיברנו על תודעה, היה שיח מרתק, על חלק הסכמנו וחלק לא, אני אישית חזרתי הביתה עם הרבה מחשבות, לגבי מי מעצב לנו את התודעה והקשר בין הידע לתודעה, האם ההורים נחשבים למעצבי תודעה? האם המורים נחשבים כמעצבי תודעה? האם המנהיגים הדתיים והפוליטיים גם משפיעים על התודעה, אם כן איך ואם לא אז איך מעוצבת התודעה? האם עם הזמן זה משתנה? מה השפעת הידע, המודעות, חוסר הידע והמודעות או החוויה האישית על עיצוב התודעה?
דיברנו עם ראמי החבר שלנו מעזה, הוא שאל איפה הכסא שלו ואכן היה לו כסא לידי שהראינו לו אותו. ראמי אמר לנו כמה לו היה חשוב שכולנו נצביע גם בגללו ובגלל האזרחים בעזה, ביקש שנדרוש מהממשלה שתבחר בדרך אחרת כי לא הכל מלחמה, ביקש שנעזור במתן האפשרות לחולים לעבור ולהגיע לטיפול בישראל. ראמי צפה בשידור הישיר שעשיתי מרהט בו עודדתי את האנשים לצאת להצביע שעתיים לפני הבחירות בין היתר אמרתי גם בשביל תושבות ותושבי עזה והגדה המערבית.
היום הגיעו אנשים שמזמן לא הגיעו לתחושתי זה היה בשביל לצבור אנרגיות וקצת תקווה אחרי תוצאות הבחירות, אולי זה מתוך תת מודע, לפחות אצלי אני בטוחה.
מזג האוויר היה מהמם, ראייה צלולה לכן היה אפשר לצלם את עזה בברור מהמקום הכי קרוב שאפשר.
רמי מבארי ניסה לסדר את הכסא (כסא המלך שלו) אך לא הצליח. האמת שהוא הרים ידיים מהר מדי קיפל את הכסא ושם אותו בצד עם ארגז הכלים.
בשלב מסויים ירד גשם אז הלכנו למקום יותר מקורה.
הגיעה אלינו בחורה צעירה שיצאה למרעה עם אחותה הזמנו אותן לתה והיא שמחה והגיעה לקחת זה היה נחמד מצידה, סיפרה לנו מאיפה היא וקצת עליה ואנחנו הצגנו את עצמינו.
כרגיל נחשי המדהים הכין לנו את התה והקפה הכי טעימים שיש בנוסף ללחם אותו הוא אופה בעצמו וממרחים טעימים שהכינו חברות וחברים 😋😋.
שבת שלום וחג שמח לחוגגות וחוגגים.
השתתפו: משה, ג’אבר, שמוליק, רמי, נחשי, עודד, מרי, מארק, רוני, בריאן, גדיר.
כתבה: גדיר.

מפגש 157 – 19.3.2021

זה היה אחד מאותם ימים שבהם אנחנו יושבים בינינו לבין עצמנו ואף אחד לא בא ואז, לקראת הסוף, מגיע ה”סיפור” הגדול ושעת הסיום הרשמית חולפת מבלי שנרגיש…
“אף אחד”, זה לא מדוייק כי מיד כשהגענו, שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, הזדמנו ארבעה רוכבי אופניים להתארח במעגל. מכיוון שהם שכרו את האופניים לזמן קצוב והיה עליהם לרכב בחזרה עד בארי כדי להחזיר אותם בזמן, הם העדיפו לשמוע עלינו, תוך כדי שתיית קפה וכשהגיע זמנם לספר על “תודעת עזה” שלהם, עשו זאת כבר בעמידה, תוך חבישת קסדות האופניים וכל אחד הסתפק במשפט קצר בעל תוכן אחיד שאומר בערך כך “אני יודע שבעזה סובלים, ברור שרוצים שלום, כולנו רוצים שלום, אבל אנחנו לא יכולים לעשות כלום עד שהם יפילו את החמאס”… כך אמרו אסף, אריאל, ליאור וגל שבאו מאזור המרכז לטייל בשמורת בארי ורכבו אל האופק.
אחר כך הגיעו מרי ואילן, עוזי ומלכי וגם… נעמי, הזוגה של רמי, המייסד והמו”ל של ה”מגדלור”…
והשיחה נעה בין הבחירות אצלנו לבחירות הצפויות אצל הפלסטינים, כל אחת/ד עם הידע האישי שלה/ו שרכש/ה בבית… בשלב כלשהו חלפה דרך המעגל משפחה שחלק מילדיה נשאו רובי פלסטיק צבעוניים. הם סרבו להזמנתנו בנימוק שהם מצלמים סרט, אבל לאחר כחצי שעה, בדרכם חזרה, שוב עברו דרכנו. הפעם ההורים בחרו לקבל את ההזמנה לקפה והילדים המשיכו בהפקה מחוץ למבנה.
מיד אחריהם הגיע זוג נוסף והתחלנו מעגל כהלכתו. נשאתי דברים בשבח פועלנו ומכיוון שמסביבנו היו פזורות תמונות שמייצגות את אירגון “כוכבים של תקווה” וגם מודעה של “הדרך להחלמה”, הסברתי בקצרה גם עליהם. “הדרך להחלמה” עוררה עניין ונשאלתי אם יש תקשורת עם החולים במהלך הנסיעה ואם הם בכלל מכירים בעובדה שהמסיעים הם מתנדבים. הסברתי.
בעניין התקשורת סיפרתי על קשיי השפה וזה התקשר לעבודתה של מיכאלה כמיילדת בסורוקה שצריכה לתקשר עם יולדות בדואיות ואין שפה משותפת. אחר כך מיכאלה המשיכה ואמרה שבעזה, אוכלוסיה קשת יום במצב מייאש אבל היא עצמה, מיכאלה, לא חושבת שיש לה מה לעשות כדי לשנות את המצב.
בן זוגה צבי, אמר שיציאתנו מהרצועה היתה “פשע נגד האנושות” כדבריו. מאז שיצאנו הם סובלים יותר והכל נפתר דרך קנה הרובה. הם גם העלו את החמאס לשלטון מה שבהחלט תרם לסבל. לדעת צבי, אנחנו “פסיק בזמן” וצריך לראות בעוד מאה שנה מי יהיה זה שישרוד.
רינת אומרת שזה עצוב לומר, אבל עזה שקופה. היא מרחמת עליהם אבל לא אמפטית במיוחד למצבם. “אתם הגיבורים” היא אומרת לנו, “אתם התושבים שקרובים לרצועה וסובלים”… רינת סקפטית בקשר לפתרון. עכשיו כשהיא מודעת לפעילות ה”מגדלור”, חשוב לה לציין שזה מאד חשוב.
עוזי, יליד ותושב ירושלים, מחלק את דבריו לשלוש תקופות, הראשונה בילדות. כילד שנוסע לבר מצווה בימית. חוצים את עזה. עוזי, ילד ירושלמי ועזה מזכירה לו את העיר העתיקה. תקופה שניה כקצין בצבא. עוזי דובר ערבית, ו”מושאל” לכוח שמטפל ב”התפרעויות”, כלשונו, בזמן אינתיפאדה כלשהי. הצבא עוצר ילדים ונערים בהפגנות וממתין לבוא הוריהם לשחררם. כשבאים ההורים נלקחת מהם תעודת הזהות והם מוזמנים לבירור/משפט לאחר מכן. ישנם ילדים שהוריהם לא באים ותפקידו של עוזי היה לפזרם בחזרה בבתי ההורים. לעתים נאלצו עוזי וחבריו לקחת שוב את הילד כהגנה מפני אביו שהיה מכה אותו מכות נמרצות כשהוחזר. עבור עוזי זהו זכרון שמופיע לו עד היום בחלומות. היום (תקופה שלישית) עוזי שייך לקבוצה שמנסה לקדם הקמת אי מול חופי עזה. לדבריו יש היתכנות כלכלית ותיירותית למיזם וישנם יזמים שרוצים להשקיע. זה אינטרס של ישראל לא פחות מאינטרס פלשתיני. חייבים בשנים הקרובות ליישם את זה. לא רואה מצב שישראל תחזור לשלוט שם. החמאס לא פסל את הרעיון. מדינת ישראל יכולה להרים פרוייקט כזה. האמריקאים יכולים לממן.
צבי מעיר שעלינו לחזור לשלוט בעזה ועוזי אומר “רק כתיירים”…
שמוליק מקווה שהגדר תעלם ויהיה שוב שיתוף פעולה. בגובה העיניים אחד מול אחד הדברים הרבה יותר פשוטים. הפוטנציאל בעזה עצום אם רק נדע לנצל אותו.
עוזי (לא הירושלמי…) אומר שעזה היא “עצב עמוק והחמצה גדולה”. מוכן לחכות את המאה שנה שהציע צבי. חושב כמו צבי שעיקר האשמה למצבם נמצאת אצלם אבל חושב שבגלל שאנחנו החזקים, עיקר הפתרון נמצא אצלנו.
נחשי בא כדי לזכור שהמצב הנוכחי רע לכולנו וכדי לקוות שנצא מהתקיעות בעזרת רעיונות כמו של עוזי מירושלים. רוצה לזכור שיכול להיות אחרת. יש פוטנציאל אדיר.
בשביל חיותה, הנוכחות היא סוג של “הפגנה”. הרעיון של “אי” מפיח בה תקווה גדולה.
מלכי, באה בשביל להתחזק ולא לשקוע בדיכאון מהמצב. אפילו שב”מגדלור” לא משנים פיזית את המצב, קורה משהו שמתגלגל הלאה. אנחנו צריכים ליזום יותר. בצד שני חיים במצב קשה ונורא לחשוב שאנחנו יושבים ולא יכולים לעזור. שם יש אנשים שיודעים עלינו ומתעודדים. צריך אינטרסים משותפים.
עוזי (הירושלמי) שואל אותנו מה קורה כשיש אירועים בטחוניים, איך אנחנו מגיבים כבני אדם. מספר התשובות כמספר המשתתפים… וממילא כבר כמעט ארבע וחצי… נמשיך בשישי הבא, אחרי הבחירות.

שמוליק, נחשי, חיותה, עודד, אסף, אריאל, ליאור, גל, נעמי חרובי, מרי, אילן, עוזי, מלכי, מיכאלה, צבי, רינת, עוזי.
כתב: עודד.

מפגש 156 – 12.3.2021

את הסיכום הזה, נתחיל ביום חמישי… רוני הפנתה אלינו קבוצה ממכינת “נחשון” שבקיבוץ שובל. נחשי שמוליק ואנוכי, שמחנו בחלקנו וביחד עם מארק שכבר חיכה במפעל, נענינו לאתגר. הגיעה קבוצה של 34 חניכות/ים ומדריכות/ים. ישבנו במעגל אחד גדול.
נחשי אמון על הקפה, שמוליק על הקומוניזם ואני מדבר אותנו לדעת.
למרות שדיברתי יותר מדי, הספקנו לחוות עם הקבוצה מעגל כהלכתו. לאחר שהוסברו להם 2 ה”כללים” שמובילים את המעגל 1. “מה עזה בשבילי” 2. סדר דיבור אחד אחרי השניה ללא הפרעות.
כולם הספיקו לדבר ולהשמיע דעה: הרוב דיברו מעט על עזה כשהם מקדימים ואומרים שאינם יודעים הרבה.
בנוסף למעט הידע שלהם על עזה, התרשמתי שעזה גם לא ממש “מעניינת”. היו אפילו כאלה שדיברו על “אלה שגרים ליד הגבול עם עזה”, כלומר עלינו ולא התייחסו כלל לתושבי הרצועה.
קשה היה לחלץ מכל מה שנאמר מחשבה שונה. 34 אישה ואיש, דעה אחידה. החינוך הציוני עושה עבודה טובה (“מי מינה אותך להיות שיפוטי” אומר קול בראשי…)
עוברים ליום שישי.
ידענו מראש שכבר מחכים ב”שטח” כמה פעילים מארגון “המרד בהכחדה”, אירגון עולמי שמנסה למנוע את משבר האקלים והכחדת החיים על פני ה”כדור”. אחד הפעילים בארגון הוא מארק.
שמוליק, מארק ואני אירגנו את הכסאות, ה”מורדים” הצטרפו וגם מהרן שבא עם ארבעת ילדיו.
אחרי הקדמה שלי (כבר אמרתי שאני מדבר יותר מדי?…) סיפר מהרן שביקר בעזה לפני כמה שנים ושעזה הידרדרה לעומת הביקור הקודם שלו. לדעתו, להילחם בקורונה צריך גם בעזה וגם בגדה. אין שלום ולכן אין ציפיות (תקווה) והאיבה מתגברת. אמר ועזב אותנו לחפש את ילדיו שהתעניינו יותר בטבע הירוק מבלי שנדע אפילו את שמותיהם.
מיכל, לא יודעת הרבה על עזה. ראתה דוקו על גולשי גלים עזתים.
אלינור אמרה שבעזה זכויות אדם בפח, אנשים במצב קשה. אין לילדים כיוון, אין דרך להשתפר, אין מחשבה על עתיד. כל דבר שגרוע בעולם, שם יותר גרוע. אין מיזוג בקיץ וחימום בחורף, עזה בשבילנו היא מאחורי ווילון.
לאופק, עזה מזכירה טרור, אופק גדל באזור. חשוב לו לשמוע קולות אחרים ול”שבור” את הפחדים שנוצרו אצלו.
עבור רינת, האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחה, עזה = פח זבל. לשם אנחנו זורקים את הפחד והתיעוב. השיחה הזאת באה לה ברגע מעניין, היא מארגנת “ערב חלופי ליום העצמאות” שבמרכזו שיחה על הנכבה.
את יובל, המחשבה על עזה מובילה לשירות הצבאי. זאת החוויה. התחיל בקרבי, אבל העדיף לשרת כחובש כדי לשרת בצד השפוי, המרפא. באחד התירגולים התבקש לענות לשאלה אם היה מציל מחבל פצוע או מוודא הריגה! תשובתו קוממה עליו את חבריו והתהליך הנפשי שעבר, הביא אותו לשחרור מוקדם לאחר שנתיים של שירות.
שמוליק מספר שהמים בבארות בעזה מלוחים והמים המתוקים באים מבקבוקים. הביוב זורם בסמטאות ונשפך לים. במעגל הכיר אנשים שלא היה מכיר בדרך אחרת. עזה היא כלא ל-2.1 מיליון אנשים. הוא מספר על רוני ועל פועלה לעזור ככל יכולתה לכלואים ברצועה. שמוליק אומר שלעזתים חשוב לדעת שפועלים למענם וזוכרים שהם קיימים. הוא מצר על כך שכבר לא יכול להיפגש עם חברים עזתים שעבד איתם.
עומר אומר שישנן כמה סיבות לכך שהחליט לא לחיות בארץ, עזה והסכסוך הן חלק מהן. אפילו אצל ליברלים/ שמאלנים שהוא פוגש, המבט לגבי עזה מתנשא ומזלזל. החיים שלהם פחות חשובים.
מריאל, גדלה בצרפת עם חברים ערבים באירגוני שמאל. באה לארץ להבין את המציאות, עם רעיונות שמאל. חשבה שתפגוש הפגנות ומחאות והתפלאה שהכל שקט… אוהבת את ישראל.
חמוטל, אומרת שעזה היא מקום שמנקז לנו את הקונפליקטים. המדינה היתה מאד חשובה לסבא וסבתא שלה. לסבתא היתה מפה של התקדמות ה”כיבוש” מעימות לעימות. כשחמוטל נחשפה למפת החלוקה לא הבינה איך אפשר היה להסכים לחיות באזור כל כך קטן. עם השנים הבינה יותר את הסכסוך ואת מהות העוול שבדחיקת הפלשתינים.
לעידה, דעות פוליטיות ברורות אבל אין לו מקום להכיל את כל הסבל והצער שמסביב. זה סוגר אותו רגשית למצב בעזה. כאן הוא מקשיב לאחרים וזה עוזר לו קצת להרגיש.
אנטולי, לא היה בעזה ואפילו לא פגש עזתים. מה שהוא יודע זה דרך אחרים. מקום קרוב אבל חיים שונים. סבל שהוא לא מכיר. היה שמח להזדמנות לפגוש ולהכיר. אם אין תקשורת לא נוצרים קשרים. היה רוצה לשמוע עזתים ולחוות.
מארק מספר שמשפחתו התרחקה מהיהדות והוא ערך מסע חיפוש בחזרה ליהדות עוד באנגליה. היה פעיל ב”מפ”ם צעיר” וכשהחליט ל”עלות” רצה להגיע לכרם שלום (הקיבוץ בגירסה הקודמת, השמאלנית, מהפכנית…). מארק הגיע לגבולות .. במרוצת הזמן בארץ נסחף בזרם הישראליות המיינסטרימית. בשנים האחרונות החל לחפש תשובות לשאלות שהציקו לו כל הזמן וטרדות היומיום דחקו הצידה. היום, הוא אומר, יש בעיה בציונות ובדרך שבה אנחנו פוסעים. מארק מזועזע שכבר 53 שנות כיבוש, ואנשים לא יודעים כלום על מה שהיה ולא נגמר. בשבילם יש פשוט מציאות. מה, הוא שואל, אנחנו לא קשורים אליה? לא גרמנו לה?… אנחנו לא מבינים למה יש בלוני נפץ ופצמ”רים?… מארק לא רואה מגמת התפכחות כלשהי בארץ. מספר על שיחת סקייפ עם חנין. חנין חיה בעבר ב”רצועה” עם בעלה ושתי בנותיה תחת חוקי מסורות קדומות לגבי “תפקיד” האישה ו”מקומה”. ברגע שנפלה בידה הזדמנות, עזבה את הרצועה ועברה לקהיילת “טמרה” בפורטוגל (קהילה שעוסקת בנסיון לבנות מודלים לפתרון סכסוכים) תוך שהיא מותירה מאחור את בנותיה ובעלה. סביה גורשו מכפר ליד מושב “כוכב מיכאל”. מארק מרגיש שהוא עצמו שותף באחריות לפליטותם של הסבים ומכאן לפליטותה של חנין. היום היא המורה שלו לערבית…
בעיני אריאל, עזה היא אסון גדול. קשה לו להתייחס כי אין לו השפעה.
מארק עונה שאנחנו צריכים לתקן את המצב כי אנחנו גרמנו לו. אם, כמו בדרום אפריקה, נודה באשמה זה יאפשר דיאלוג.
רמי, שהגיע בינתיים, אומר שכמורה לטבע וסביבה, מורה דרך, מספר סיפורים ועוד, סיפר המון על המרחב. בשנות 90 כתב מאמר על מסלול שנקרא “דרך הבשמים” שמתחיל בסעודיה, מסתיים בעזה ועובר בבארי… והציע ליצור התייחסות שלנו לחלק שעובר בשטחנו. כפעיל לענייני שלום ופיוס, הרבה רמי להסתובב בעולם אבל לבסוף גילה שהבעיה “אצלו בבית” בין עזה לבארי. אין לו ספק שבקרוב, עוד בימי חייה של אימו בת ה- 85, המצב ישתנה.
בשביל בקי, עזה זה משהו בחדשות שלא נוכח בחייה. בחדשות זה תמיד בהקשר מלחמתי. לא מספרים דברים טובים על עזה…
השעה כבר 15:40 כשמגיעה קבוצת מטיילים שבין חבריה נחשי ולימור. הם ערכו מפגש חברתי וסיימו אותו ב”מגדלור”. בזמן המועט שנשאר עד סיום המפגש, אנחנו מאזינים לרמי שחוזר ומספר על תולדות ה”מגדלור” באזני אלה שהגיעו זה מקרוב ואלה שכבר יושבים במעגל מתחילתו. רמי מדגיש את חשיבותו של ה”מגדלור” עבורו ואת העובדה שבימים אלה אנחנו “סוגרים” 3 שנים של פעילות! “אל מקום בו דולק אור” הוא אומר, “ניתן לנווט תקווה”.
זהו, כבר ארבע. המורדים בהכחדה מתארגנים לשהיית לילה במקום ואנחנו לא.
השתתפו הפעם: מהרן (וארבעת ילדיו) שמוליק, מארק, עודד, מיכל, אלינור, אופק, רינת, יובל, עומר, מריאל, חמוטל, עידה, אנטולי, אריאל, רמי, בקי, נחשי, לימור, פרי, דורית, סלעית, דרור, אילנה, הדס ויובל.
כתב: עודד.