מפגש 231 – 12.8.2022

שמוליק ואני הגענו עייפים למפגש במפעל הגופרית השבוע: הוא עשה פעילות לילה עם ילדי הקיבוץ ולא ויתר על שחיית בוקר והליכה סביב הקיבוץ, אחר כך הסענו שנינו חבר עזתי שקיבל אישור עבודה והיום חזר בפעם הראשונה הביתה, אחרי מבצע עלות השחר.
אני קולט שאלה מכמה מהקוראים: שמוליק עייף אבל למה אתה עייף? אה.. כי רק התעוררתי.
בכולופן – עייפים אך ממושמעים – הגענו, התארגנו ושמוליק הכין קפה ראשון. השקט במרחב הפיזי והוירטואלי רמזו לנו שנשב לבד היום.
סיכמנו שאם לא יגיעו אורחים נתקפל בשעה שלוש.
ובינתיים עושים כמה טלפונים:
ראמי לא עונה.
חברנו פייסל מחיזמא מספר שהשלטונות שוב אסרו עליו להכנס לארץ, והוא חייב לעשות ביקור ניחומים למשפחתה של חברה, לוחמת שלום, שנפטרה שלשום אחרי מחלה קשה.
אופק כותב שהכל בסדר (אחרי שהתגייס לצבא השבוע), הוא התעורר היום מאוחר ולכן לא יבוא. יש לו עתיד. שכחתי לבקש ממנו שישלח לעודד תמונה עם המדים.
ראדיר מתגעגעת ומבטיחה שאת הסופ"ש הקרוב היא מעבירה בדרום. בהזדמנות זאת היא מסבירה לי שעם ראמי אפשר לדבר רק בפייסבוק. עכשיו הבנתי למה לא הצלחתי להשיג אותו בשבועות האחרונים.
עכשיו ראמי עונה גם עונה: הוא מספר שאת ההפצצות וההרס עברו בני משפחתו החיים בעזה, בשלום. הוא מתקרב להשגת מעמד רשמי של עמותה לועדות הצעירים – מה שיקל מאד על קבלת תרומות והעברת כספים לפעילות. עדיין על הפרק גיוס כספים לחלוקת נעליים לתלמידים עם תחילת שנת הלימודים. עוד דיברנו על פרויקטים ורעיונות שממשיכים להתגלגל והסכמנו שננסה לקבוע שיחת זום משותפת שלא בשעות המפגש הקבוע שלנו.
עוד קפה ועוד ויכוח על עניני פיוח הקנקנן, והשעה שלוש מתקרבת. הודענו למלכי שהתלבטה אם לצאת לכיוון שחבל על הזמן.
ובעודנו מתקפלים – מגיע אורי.
ואז גם ויויאן עם אוסה – הקולנוען שעשה את הסרט "אחרים" (הנה פרומו) על קול אחר והאנשים שמחזיקים את הקשר האנושי בין ישראלים ועזתים.
ואפילו חנן הגיע.
ואז סוף סוף החל מעגל כהלכתו.
דיברנו על תועלת (כן או לא) בעוד מבצע צבאי, על ימין ושמאל, דמוקרטיה ופוליטיקה, על חברות ויכולת להקשיב לדעות שונות, על הדומיננטיות של חמאס ברחוב העזתי, ואפילו הרהורי כפירה ביחס למיקום המתאים למפגשי המגדלור.
ורק אחר כך, קצת אחרי השעה 16:00 קיפלנו שוב את הציוד וחזרנו הביתה: עייפים (כל אחד בדרכו) ומרוצים, בהחלט מרוצים.
היינו הפעם: שמוליק, ויויאן, אורי, אוסה, חנן ונחשי.
כתב: נחשי.

מפגש 230 – 5.8.2022

אחרי שהתפזרנו, בדרך הביתה בכבישים החסומים, התקבלה ההודעה המוכרת על צה"ל שתוקף בעזה. ושוב אנחנו בסיבוב כואב ומדמם, בסופו נחזור לנקודה ממנה התחלנו.
אז איך בכל זאת התחלנו?
הדרכים למפעל הגופרית חסומות בגלל איומי ירי ולכן התמקמנו בכניסה לבארי.
במקום עצי האורן הקבועים מצאנו עץ תות, עם אותה רוח מעזה ומבט על הרצועה מזוית קצת אחרת.
החלפנו חויות על שלושה ימים של הגבלות תנועה, נפרדנו מאופק האזרח ואיחלנו לו שירות משמעותי בימי שלום. אז איחלנו.
חיותה הביאה את ספרו של ארז ביטון "תפרים" והקריאה שני שירים. לא יכלה להיות בחירה מדויקת יותר לשיחה על עוורון וחוכמה, אנושיות ופיקחון.
מהרן הגיע עם בנו ושוחחנו גם על מצבם של העובדים העזתים שכבר נכנסו ועל אלה שמחכים לאישור, על הכלכלה העזתית ותרומת העובדים לחידוש הקשר האישי בין יושבי המרחב.
ניסינו לדבר עם חברנו העזתי, ללא הצלחה. מאוחר יותר קיבלנו ממנו דרישת שלום דרך גדיר.
וכך, למרות שישבנו עם מלכה (מלכי) ומלך (מאליכ) – הגענו אל הפיזור וההודעה המוכרת – שאת המשכה כולנו כבר יכולים לדמיין בצער.
היינו הפעם: חיותה, שמוליק, מארק, אופק, מלכי מהרן, מאליכ ונחשי.
כתב: נחשי

מפגש 229 – 29.7.2022

את השעה הראשונה של המעגל שנערך היום במגדלור לתודעת עזה, ליד מפעל הגופרית הזנוח שבשמורת בארי, את השעה הזאת העברתי בוויפסנה – שתיקה והתבוננות פנימה.
אחרי שעה הגיע אופק, סוף סוף מישהו לתקשר איתו. בשעה שהתבוננתי פנימה ושתקתי גיליתי שכשאני לבד אני צודק בכל מה שאני אומר.
כאמור, הגיע אופק. הוא היה בפולין ובגרמניה עם שני חברים. בחלק מהטיול ביקרו במחנות השמדה בהדרכת מדריכה פולניה דוברת עברית. במהלך הטיול, אופק קיבל הודעה שגיוסו לצבא הכיבוש הוקדם ולכן יצטרף לשורותיו כבר בעוד 10 ימים (מהיום). הוא שאל אותי אם אקבל אותו למעגל אם יבוא במדי הצבא.
בניגוד לשעת השתיקה הראשונה, שעה שניה זו עברה בהרצאה כמעט רצופה שהיה על אופק להקשיב לה. הוא הסתפק רק בשאלה קטנה פה ושם שנועדה לתדלק את הרצאתי. מסתבר שלא רק כשאני לבד ושותק אני צודק, גם כשאני מדבר לבד ולא לבד.
בסביבות השעה שלוש הגיעה גם אופיר (גילוי נאות, היא הבת שלי). דיברנו קצת על הגיוס המתקרב של אופק, עזה היתה ברקע, היא כל הזמן שם. העלינו מחשבה היפותטית שאופק, בתפקידו בצבא, יקלע לעזה ויפגוש מי מהם.
בשלוש ורבע מהרן התקשר ובדק אם עדיין "שווה" לבוא. הוא הגיע כעשרים דקות מאוחר יותר. מהרן כמו מהרן. נשארנו עד ארבע ועשרים.
אגב, בנוסף לשתיקות ולהרצאות, הכנתי גם את הקפה ושתיתי אותו
אז הפעם היינו: אופק, אופיר, מהרן, עודד.
כתב: עודד

מפגש 228 – 22.7.2022

קיץ, פחות משתתפים, יותר סברס לכל משתתף.
רצינו להביא גם תאנים. עדיין לא בשלות. עניין של שבועיים וגם התאנים יתארחו במעגל.
בינתיים אנחנו שלושה: שמוליק, משה ואני.
שמוליק אומר שג'אבר מזמן לא היה, סתם מציין עובדה.
מדברים על ענייני היום, מה שכתבו בעיתון, אמרו ברדיו, שיתפו ברשתות, ראו בטלביזיה, קראנו בספר.
ג'אבר מגיע.
גם רוני וויויאן.
ג'אבר חורק שיניים עם קורס מורי הדרך שהוא משתתף בו. בדואי- ערבי- ישראלי, צריך לשנן וללמוד בקורס מורי דרך שעוצב על ידי יהודו/ישראלים ציונראטיבים. הוא בספק אם "יעמוד" במבחני ההסמכה.
ויויאן מציבה במרכז הדיון את הופעתה של מפלגה חדשה. בשלב זה המפלגה קיימת בוואטסאפים בלבד. יוזמיה בודקים היקפים והיתכנות. רוני אומרת שיצאה מיד מהוואטספ הקבוצתי הרועש ועברה לקבוצה השקטה. משה וג'אבר (עדיין) לא מחוברים ושמוליק עושה קפה וגם אין לו את ה"מכשיר הזה". ויויאן ואני בקבוצה הרועשת יותר.
אני טוען שלתחושתי גוף כזה היה חייב לקום. יש הרבה קבוצות חברתיות אזרחיות עם רעיונות דומים וצריך לאגד אותן לכוח פוליטי.
ויויאן חוששת שזה יפגע במפלגות הקיימות וששוב ה"שמאל" מתפצל לרסיסים.
שמוליק ומשה אומרים שגם בימין יש מריבות.
שמוליק גם אומר שעיסוק רק בנושא ערבים-יהודים לא יקדם קבוצה פוליטית.
אני עוד הוספתי שקראתי איפשהו ("תרפט שנת אפס" מן הסתם, אבל זה כבר נשמע חופר מדי, אז נשאר עם "איפשהו") שכשישנם עימותים אלימים על בסיס אתני, כל אחד מתכנס לצד האתני שלו גם אם לדעתו יש צדק בטיעוני הצד האתני שמנגד.
שמוליק מפטיר "שטויות" ואומר שהוא תומך בצדק האוניברסלי. וגם אומר שאני וה"מישהו" שכתב את מה שקראתי "איפשהו" (הלל כהן מן הסתם, אבל זה חופר.) טועים בגדול.
כך נמשך הדיון, לפעמים מקשיבים לפעמים משסעים ולפעמים מתחלקים מבלי משים לקבוצות שיח יותר קטנות (הקבוצה הגדולה שמכילה את כולנו מנתה 6). ככה נראה כינוס של שוחרי טוב.
בינתיים, חרובי נח בביתו ורואה בתמונת הוואטסאפ של ההזמנה שיש סברס על השולחן. זה הפרי האהוב עליו ביותר, הוא מסמס.
את סוף המפגש ביחד עם קופסת הסברס, העברנו אצלו בבית בבארי. שם לראשונה, במעגל של היום, עלה השם "עזה" כשרמי אמר "שלום, מהי עזה בשבילכם"?
צחקנו, ישבנו, שתינו מים קרים (להוריד את הנגלות של הקפה) ורמי מסר ממואר של מחלתו, עלייתה ונפילתה.
היינו הפעם: רוני, ויויאן, ג'אבר, משה, שמוליק, עודד, רמי.
כתב: עודד

מפגש 227 – 15.7.2022

חזרנו! כלומר, חיברנו שוב בין הראש (ה"מגדלור") לבין הגוף (מפעל הגופרית בשמורת בארי). בשבוע שעבר הגוף יצא מעצמו והתפרקד על כריות ושטיחים, עם קפה והבה נרגילה בנואיבה בסיני, ליתר דיוק, "מוסא קאמפ" שלחוף הים האדום. התשואה על הבילוי בסיני הגיעה בדמות גל והדי. תיכף נגיע אליהם, רק נאמר שהקשר נוצר כשגל ומשפחתה בילו גם הם ב"מוסא קאמפ".
הדי מלמד תאטרון בבית ספר תיכון בהמבורג, בית ספר שרוב מכריע מתלמידיו הם מוסלמים. הוא בא כחלק מפרוייקט דרמה משותף עם מגמת התאטרון בתיכון "שער הנגב". הוריו של הדי הגיעו מתוניסיה והוא נולד בגרמניה. דובר ערבית, אנגלית וגרמנית. בקהילה שמסביבו חיים בעיקר גרמנים ממוצא ערבי. הוא אוהב את שיתוף הפעולה עם גל ולהב (מייסד הפרוייקט בשער הנגב). אמא של הדי שאלה אותו איך זה שמכל העולם, בחר לשתף פעולה דווקא עם ישראלים. הקורונה עצרה קצת את הפרוייקט. מבחינתו עזה היא הלגיטימציה שמגיעה לכל אדם לחופש, חיים סבירים והזדמנויות הוגנות.
גל מורה לדרמה ומחול בתיכון שער הנגב ומובילה את הקשר עם הדי ובית ספרו. השותף שלה פה בארץ, להב, עשה בעבר שיתופי פעולה בין התיכוניסטים בשער הנגב לבין תלמידי תיכון בעזה בתיווכו של ראמי (שאותו פגשה גל ביחד איתנו בחוף נואיבה).
עזה בשבילה היא שאלה גדולה. כשהיתה צעירה נהגה לטייל ליד הגדר עם ידיד מכיסופים ולהשקיף אל ה"מעבר לגדר". היא מספרת שכשיש "סבבים", הקיבוצניקים נודדים ל"קיבוצי מקלט" רחוקים מהגדר והתלמידים משדרות נשארים בביתם בממ"דים. דווקא הם, השדרותים, שחווים את ההפצצות, חושבים על אלה בעזה שאין להם מיגון.
אני (עודד), הבאתי הפעם תובנה שלמדתי בספרו של הלל כהן "תרפ"ט שנת האפס". אחרי מאורעות 1929 וכ- 250 הרוגים משני הצדדים, דנו הבריטים, שליטי הארץ, 29 "מתפרעים" למוות בתליה. 26 ערבים ו- 3 יהודים. בזמן שעבר עד ביצוע העונש, התחילו לעלות בשני הצדדים קולות (לא מתואמים!) שקראו לבריטים לחנון את הנידונים. כל צד ביקש לחנון את אלה שלו, אבל גם את נידוני הצד השני. המחשבה מאחורי הבקשות היתה שהחיים המשותפים ימשכו וההוצאות להורג רק יגבירו את האיבה. בסופו של תהליך ניתלו "רק" 3 ערבים ודינם של השאר הומר למאסר.
חיותה מעריכה את הפעילות המשותפת של גל והדי. באה בעיקר לעודד את חברי המעגל. אומרת שא.ב.יהושוע היה הסופר הישראלי הראשון שהעלה את הקונפליקט בספרות הישראלית וגם הציע פתרון. היא מרגישה שקשה לה לפעול אבל מקבלת עידוד מספריו. מציגה ומספרת על ספרו "מול היערות".
עכשיו התור של משה לדבר והוא אומר כך: אני יכול לדבר בעברית וגל תתרגם את דברי לאנגלית כדי שהדי יבין, אבל מכיוון שאני גם דובר יידיש, אני יכול לדבר ביידיש כי זה דומה לגרמנית, תחליטו אתם. מיותר לציין שלראשונה בהיסטורית המגדלור נשמעה תודעת עזה ביידיש. מכיוון שלא היה מי שיתרגם לי, שלח לי משה תקציר של דבריו.
"בחרנו לשבת כאן, כמעט על הגבול, כי תולדות המקום הזה הם סמל לקיום משותף. אם זה היה אפשרי לפני מאה שנה, אז אולי אפשר גם היום" ביידיש זה נשמע עוד יותר טוב.
לנחשי יש חברים בעזה. הוא בקשר איתם גם בימים אלה. נחשי בא כל שישי לשמר את הזכרון והתקווה שהסיטואציה יכולה וצריכה להשתנות. זה הדבר הקטן שהוא יכול לעשות. מלבד זה הוא גם יודע לעשות קפה – אבל שמוליק לא נותן לו. אלה שיושבים איתנו, בוודאי מקבלים משהו מהמעגל וזו סיבה טובה להמשיך ולבוא.
שמוליק אומר שעזה בשבילו זה תקווה שפעם יהיה שינוי. הגדר תיפול ונחייה בשיתוף עם שכנינו.
מלכי אוהבת לבוא לכאן להיפגש. כאן חושבים חיובי ונותנים תקווה. אבל המחשבות שלה, כשהיא בינה לבין עצמה, קודרות לגבי עזה. כאן יש קצת תקווה.
בלה אומרת שאם כבר יידיש, גם לה יש מה לומר בשפה זו. בלה והיידיש מספרות על הכרוניקה של חיי בלה (ילידת 1938!) כשנגמר הממואר היא עוברת לעברית. אוהבת להגיע לכאן. חולמת שיגיע היום שבו נוכל לשתות את הקפה עם השכנים. אתמול עברה קרוב לגדר וחשבה שהנה זה קורה, הם ממש בטווח נגיעה ודיבור.
רמי פותח ואומר שהמרחב פתוח ומכיל את כולנו. מעולם לא חש נפרד משכניו. בילדותו הלכו הוא וחבריו לגבול ולא היתה גדר, רק חוט תיל. הם עברו אותו (וחזרו כדי לספר). הפליטים שחזרו לקחת דברים זכורים לו. הם נקראו פדאיון. צריך לעשות ראיה מחודשת, חשיבה מחודשת ואולי לחזור לחשיבה הישנה של מרחב משותף. כבר מההתחלה הרעיון שלו לא היה מגדלור בלבד, כללי כזה, אלא מגדלור לתודעת עזה. לשקוד על קיום תודעה רצופה. רמי משוכנע שאפשר לייצר פה יחסים מעולים. מאז שהוא חלה, הוא מקבל המון טלפונים של דורשים בשלומו ורבים מהמתקשרים שואלים אותו אם הוא יבוא ביום שישי למגדלור. זו ההוכחה לדבריו, שהמגדלור נמצא בתודעתם של אנשים רבים גם אם הם לא מגיעים פיזית. רמי חושב שיום אחד נתעורר בבוקר ונבין שהמציאות הזאת מוכרחה להשתנות, אין אופציה אחרת. בשבילו זה קיומי. המצב הנוכחי הוא תאונה. הוא משווה את המצב למצבו הרפואי. זה קרה וזה יתוקן. והכל בסיוע של אהבה אמיתית שניתן ונקבל.
עוזי מספר על ההיסטוריה של קיבוץ גבולות. קיבוץ שהתיישב ללא אלימות וללא לקיחת שטח של מישהו אחר. תעודת הלידה של עוזי כתובה באנגלית כי נולד ב- 1947 בפלסתין. הוא הגיע לגבולות ב- 1965. הוא זוכר את עזה מהשנים שלפני מלחמת 67. זוכר גם את החיים בעזה אחר כך. החיים היו יותר נורמליים. עכשיו הוא מרגיש כלפי עזה צער עמוק והחמצה של הזדמנות. החמצה של שני הצדדים. בא לעתים לא קרובות למגדלור, מדי כמה שבועות. עוזי אופטימי. יש לנו פה מחוייבות אבל לא אנחנו בלבד נעשה את השינוי זה יותר תלוי במנהיגות. יש תקווה.
רוני מקנאה בנו שפגשנו את ראמי בנואיבה. היא היתה באותו זמן בכרתים אבל בלבה איתנו. אחר כך היא מספרת על קשריה עם פאטמה שהשתתפה בזום בשבוע שעבר. כרגיל דבריה תמיד מקושרים לעזה דרך מעורבותה בחיי האנשים שם.
אחר כך המשיכה השיחה להתגלגל ובעיקר הקשבנו לגל והדי. שניהם סיפרו על התגובות שבאות בעיקר מההורים של הנערים לפעילות המשותפת שלהם ובעיקר עקב חילופי המשלחות שנערכו ביניהם. אחרי הכל, להורי הילדים משער הנגב זה לא פשוט לקבל את הקשר של ילדיהם עם נערים מוסלמים גרמנים בגרמניה ולהורי הנערים המוסלמים קשה לקבל קשר עם נוער יהודי ישראלי בישראל. מה עוד שגרמניה, המדינה שיותר מכול מדינה אחרת, עוסקת בזכרון השואה ומציגה בתוכניות הלימודים בבתי הספר את שואת היהודים. גם בבתי ספר שבהם יש הרבה מוסלמים. התמודדות מעניינת ששווה לשמוע ממקור ראשון.
היינו הפעם: רמי, רוני, הדי, גל, עוזי, עודד, משה, נחשי, שמוליק, מלכי, בלה, חיותה.
כתב: עודד

מפגש 226 – 8.7.2022

נואיבה – שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון (ואת הציונות).
שם ישב עמנו ראמי. גם הוא בכה בגלל ציון. "אח פגישה אח פגישה שכזאת" כתב חיים חפר ושרו הצ'יזבטרון. אחד משירי ארבעים ושמונה. הפעם, הפגישה נועדה לטפל בנזקים של אותה מלחמה. אז עשינו מעגל. לראשונה יצא ה"מגדלור" מאזור הנוחות הרגיל ועבר לאזור יותר נוח. לא רק ישבנו ובכינו, גם הוגשו לנו כוסות קפה ופלחי אבטיח. כמו במגדלור אבל פה לשם שינוי, ידו של שמוליק לא היתה במעל (קפה) והמשימה בוצעה בהצלחה על ידי עומאר, מצרי חביב במיוחד שנולד בגיזה ובא לעבוד ב"מוסא קאמפ", שזה שמו של החוף בו התארחנו.
ראמי הגיע לסיני לפנינו והתארח בחוף אחר. הוא בא לפגוש אותנו פה כשהגענו, ביום שלישי בערב וביום רביעי הצטרף אלינו. הפגישה היתה כמובן נרגשת במיוחד. ראמי דיבר ראשון ב"מעגל" שנערך הפעם בזום.
עבור ראמי זו הפעם הראשונה שהוא נוכח ב"מגדלור" באופן פיזי ביחד איתנו. הוא אומר שהמצב גרוע מאד שם בעזה ויש הרבה התאבדויות. אין תעסוקה, אין פרנסה ואין תקווה. המפגש פה הוא חלק מנסיון ליצור חיבורים בין אנשים שמוכנים לעזור. ראמי אומר שזה קשה לפעול לבד וצריך קבוצה. הוא רואה ב"מגדלור" קבוצה כזאת. בלי אינטרסים אישיים. צריך לפעול ביחד למען המטרה הגדולה. אז אולי אנחנו פה כדי לתכנן תוכניות לעתיד, אולי ניפגש שוב במסגרת רחבה יותר. אפשר אפילו שזה יהיה פה בנואיבה. נזמין אנשים מעזה, מהגדה המערבית, ממצרים ומישראל. הפגישה פה עם שמוליק, נחשון ועודד נותנת לו הרבה תקוה וכוח.
ראמי דיבר על עזה ואנחנו דיברנו על ראמי. מעבר לדברים הרגילים שכל אחד משלושתנו אומר וחוזר עליהם כל שבוע, הדגשנו בעיקר את התרגשותנו מהמפגש איתו.
אחרינו דיבר אריאל מרמת גן. אריאל הגיע למפגש היום בזכות הכרותו עם ראמי וגם הוא נפגש לפני כמה חודשים עם ראמי בסיני. בתשובה לשאלה מה היא עזה בשבילו, ענה אריאל שעזה בשבילו היא כמעט אך ורק ראמי. הוא מאד מעריך את פועלו ומשנתו של ראמי. אריאל הוא מוזיקאי ויוצר סרטים. הוא אומר שפעילותו של ראמי עם הצעירים בעזה ראויה לסרט דוקומנטרי שהוא מתכנן לעשות.
משה אומר שגם הוא מתרגש לראות אותנו, את חבריו מהקיבוץ ומה"מגדלור" נפגשים פנים מול פנים עם ראמי. זה מדגיש לדבריו את משנתו של רמי חרובי שמבטלת גדרות בין בני אדם. אולי נזכה בדור שלנו ואולי רק בדור של נכדינו, שלא תהיה גדר והקשר יהיה ישיר.
לימור מספרת שכילדה שגדלה ליד אשקלון, היה להם קשר עם עזה. גם לה יש חלום לראות את עזה פתוחה לעולם. היא עובדת בשדרות עם אנשים שחוו טראומה. בעבודתה היא חשה הזדהות עם הסבל של מטופליה אבל היא גם לא שוכחת ש- 20 שנה עזה סגורה והנפש סובלת. יש תחושה שאנשים מתיאשים מלהתמודד עם כוח חזק מהם. המפגש עם ראמי נוסך תקוה. ובכל זאת כשלימור חשבה שצריך להזמין לזום עוד אנשים, היא עברה על רשימת "אנשי קשר" והבינה ש 99% מהם לא יתחברו. אבל היא רוצה לסיים בנימה חיובית ואומרת שלמרות הכל, זה אפשרי, אפשר לעשות את השינוי.
פאטמה, במקור מסג'עיה. ביתה נחרב ב- 2014 בהפצצות הישראליות. פאטמה עברה לגדה ולאחרונה התחתנה ונולד לה בן. היא מדברת איתנו בערבית ובעלה שיושב לצידה מתרגם לאנגלית. לפאטמה אין תעודה של תושבת הגדה. היא מתקשה לנוע מעיר לעיר בגלל המחסומים של הצבא שמבקשים תעודה. אביה, שמתגורר בעזה, יצא לא מזמן מבי"ח, איש מבוגר וחולה, והיא לא יכולה לבקר אותו כי לא יתנו לה לחזור לביתה. מוחמד, בעלה, אומר שהם לא יכולים לבלות בחגים בגלל המחסומים. גם הוא, בתור יליד הגדה, לא יכול לבקר ברצועה וכך גם בנם התינוק. אם תבקר ברצועה, זה יכול להותיר את התינוק ללא אימו. פאטמה נאלצה גם להפסיק את לימודיה לתואר ראשון (קרימינולוגיה, אם הבנתי נכון) בגלל שבעקבות הנישואין עברה לעיר אחרת מזו שבה למדה ו…מחסומים. ראמי אומר שזו משימה שלנו לאפשר את ניידות המשפחה כמשפחה. מוחמד מוסיף שזו תופעה רחבה ולא יחודית רק לפאטמה.
אנה נולדה בישראל וגדלה בקנדה. כרגע בבת-ים. הגיעה לזום דרך ראמי. קצת קשה לה לענות מה היא עזה בשבילה, מטבע הדברים זה עניין מורכב. זה נהדר לראות שיחה כזאת כפי שאנחנו מנהלים כרגע, היא אומרת. זה נראה לגמרי נורמלי. היוזמה של אריאל לסרט דוקומנטרי על הקבוצה של ראמי נראית לה רעיון מצויין שיכול גם לעזור לגיוס תרומות.
מלכי שמחה להיות חלק מהמפגש המיוחד הזה היום. היא אומרת שהכל כבר נאמר ואין לה מה לחדש. יכולותינו לפעול, די מוגבלות. אנחנו מנסים להתמיד ולקוות. להשמיע, להקשיב ולשוחח, זה עדיין אפשרי.
אחרי סבב דיבור של כולן/ם, המשכנו בשיחה וראמי הדגיש את מחויבותו להמשיך לפעול ולקשר בין יוזמות משותפות במגוון נושאים כפי שעשה בעבר. יש יותר כוח ליוזמות משותפות שבאות מהאנשים שחווים את הסבל. התוכן של היוזמות יקבע על ידי אלה שיוזמות/ים אותן, הוא רואה את תפקידו בעיקר כמחבר בין אנשים. נחשי הביא בתור דוגמה את המפגש בין ראמי לגל, מורה לדרמה בתיכון שער הנגב, שגם היא נמצאת איתנו פה בחוף. היא סיפרה לראמי שהשותף שלה להוראה היה חלק מפרוייקט של מפגשי נוער וירטואלים בינם לבין נוער עזתי, וראמי שלף את הנייד והראה לה סרטונים מהפרוייקט. היא הגיעה אחרי שהפרוייקט הופסק (קורונה) ולא הכירה באותו זמן את ראמי, והנה הם נפגשים פה בנואיבה!
בסוף איחלנו חג שמח למוסלמים שבינינו שהיום מתחיל עבורם עיד אל אדחה. עיד סעיד!
השתתפו:
בנואייבה מצרים- שמוליק, ראמי, נחשי, עודד.
בישראל- אריאל, לימור, אנה, משה, מלכי.
בפלסתין- פאטמה ומוחמד
כתב: עודד

והנה הקלטת המפגש

מפגש 225 – 1.7.2022

הסיכום של השבוע דומה מאד לזה של השבוע שעבר. ההבדלים דקים.
ארבעה משתתפים השבוע לעומת חמישה בשבוע שעבר. השיחה עם רמי היתה ארוכה יותר ותקשורתית יותר (מבחינה טכנית).
לא היה אבטיח ולחם של נחשי על השולחן. השאר היה דומה עד זהה.
שוחחנו על אירועים שעלו השבוע לכותרות, קצת על ההיסטוריה של הסכסוך וקינה על "מסך הבערות" שמאחוריו בוחרים/ות להסתתר מרבית תושבות ותושבי המרחב. הדמיון לשבוע שעבר (ולאלה שלפניו) היה כמובן גם בעניין הרב שעלה מדברי הנוכחות/ים.
בשבוע הבא, נכון למה שמסתמן כרגע, התזמורת בחופשה, לראשונה מזה 224 שבועות:
הטנורים בסיני (דואט עם הבס מעזה), המנצחת בכרתים, הויולה בסקוטלנד, הגיטריסט בפולין (או גרמניה), הקומפוזיטור סבא. שאר השותפות/ים להרמוניה בצל האורנים, ב"מגדלור" שבאתר מפעל הגופרית, מוזמנות/ים לאלתר ככל העולה על רוחן/ם.
ננסה לארגן קונצרט מסיני. כרגיל ביום שישי בין אחת לארבע. ננסה.
היינו הפעם: רוני, שמוליק, משה, עודד.
כתב: עודד

מפגש 224 – 24.6.2022

דיברנו עם רמי. הוא השתתף בועידה על זכויות אדם עם 160 נציגים מאפריקה, אסיה, אירופה וגם פלסתינאים. רמי רוצה לארגן ועידה דומה ויותר ממוקדת למזרח התיכון והסכסוך הישראלי – פלסתיני. עוד הוא רוצה, לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה, לספק נעליים לילדים, במתכונת של חלוקת הילקוטים מהשנה שעברה. זה אומר גיוס תרומות כמובן.
אני "חפרתי" שוב על הספר "תרפ"ט שנת האפס" של הלל כהן. סיימתי לקרוא אותו ואני ממליץ לכולם.
בשבוע שעבר שלחתי למי שביקש/ה קישור להרצאה של הלל כהן בזום (זמין כאן ביוטיוב). הרצאה שיזמו סיפור – חכאיה.
רוני דיברה על עמדת התצפית של חמאס שמשקיפה ישר לתוך ביתה בנתיב העשרה. החמאסניקים תלו עליה כתובת "קודם ימית, אחר כך נתיב העשרה, אחר כך כל הארץ". התפתח דיון על המשקל שאנחנו נותנים לאמירות מסוימות, מי אמר אותן, כמה חשיבות יש לדובר ולמי הן מיועדות.
כל זה כמובן לא מפריע לרוני להמשיך במעשים טובים וקשר מבורך עם נזקקים, ויש הרבה.
אופק אמר שבבחירות הקריבות יצביע לראשונה בחייו. הוא מתלבט ולא שומע מהפוליטיקאים כלום על נושאים שקשורים לחיים המורכבים במרחב. אופק מתכנן לנסוע בקרוב עם שני חברים לגרמניה ופולין – לסייר במחנות ההשמדה/ריכוז. הם לא נסעו במסגרת בית הספר וזה מעניין אותם. שאלתי אותו אם הוא ארז דגל להתעטף בו והוא אמר שכן. ביקשתי שישלח תמונה…
היינו הפעם: רוני, אופק, עודד, שמוליק ונחשי.
כתב: עודד

מפגש 223 – 17.6.2022

223 מפגשים. מעל 4 שנים של "מגדלור" בכל יום שישי ועדיין במשפחתי הקרובה יש מי ששואל/ת אותי בפליאת מה, "מה, גם השבוע אתם יושבים?". מה לומר? יש פערים.
שמוליק, נחשי, משה ואני, אוספים את חיותה.
רוני מגיעה ואופק גם.
בשבוע שעבר אופק העדיף את מצעד הגאווה על פני ה"מגדלור", תתארו לכן/ם. סדר עדיפויות תמוה משהו.
מאוחר יותר יגיעו מלכי ובלה. בלה חגגה השבוע יום הולדת 84! עם אנרגיות של בת 20.
אחר כך הגיע גם חנן ובאמתחתו ריבת תות שדה מתובלת בפלפל שחור! הולך טוב עם הלחם הביתי שנחשי אופה כל שבוע למפגש.
קצת אחרי השעה שלוש, הגיעו מהרן ובנו הצעיר (מתוך ארבעה) מאלכ בן העשר.
מטיילים אקראיים לא התעניינו השבוע במפעל הגופרית, להוציא משפחה שחלפה לידנו והגבר שנהג ברכב סירב בשם כולם לעצור לקפה.
הקפה אגב, ממשיך להתבשל על ידי שמוליק שנישל את נחשי בנחישות וירש את כסאו מול הגז(ה). בתגובה, נחשי קפא על השמרים ואופה לחם כל שבוע.
כרגיל בסיטואציה כזאת ש"כולם מכירים את כולם", לא נותר אלא לנסות לאתר נושאים חמים מהשבוע האחרון (געגועי לרמי שתמיד מוצא רעיון לדון עליו. גם השבוע, רמי נמצא בצפון בחברת נכדו הראשון בן השבוע. שוב, מזל טוב לחרובים, לרמי, לנעמי ול"מורחבת").
ביוזמת רוני, ניסינו קשר טלפוני חדש מול עזה. לרגעים זה עלה בידינו, חייכנו ונופפנו לשלום אבל שיחה ממש התקשינו לקיים בשל המגבלות הטכניות.
לאחרונה מצאתי "גורו" חדש, הלל כהן, ואני חופר לכולם את התובנות האחרונות שדליתי מספרו המרתק "תרפ"ט שנת האפס".
רוני מנסה מדי פעם להגיב למתקפות (בעיקר ממני אבל לא רק) על ה"ציונות" וטוענת שעם כל ההבנה שלה למצוקות הפלסטינאיות, (ואין מישהי/ו שנרתם/מת כמו רוני לדאגה וטיפול במצוקות אלה), עדיין חסר לה צעד או אפילו אמירה ברורה מצדם לגבי היום שבו יגמר הסכסוך.
חנן קרא ומספר שחלק מחוף הים של עזה נוקה ממזהמים וראוי לרחצה!
משה מקשיב ומדי פעם מאיר בספוט מדוייק אלמנט מסויים מתוך המלל הכללי.
שמוליק קופה קפה (גם תה).
חיותה תרה בספר השירים שבידה אחר שיר ראוי לשמיעה קולקטיבית. לא נמצא כזה הפעם.
נחשי פורש מדי פעם לסיגריה, מצלם וציני.
אופק עונה על שאלות לגבי שרותו הצבאי המתקרב.
מלכי באה כי פה היאוש יותר נוח.
בלה אופטימית.
רוני דאגה להביא הפעם גם חומר דוחה זבובים ומי שחשוף, מורח.
הכל מתנהל בשאנטי עד שמגיע מהרן. ההרצאה של מאהרן מתמקדת הפעם בקשר ההיסטורי שבין שבט אל הוזייל למדינת ישראל ולמה קשה להם רגשית להיות לוחמנים נגד גזל הקרקעות שלהם על ידי המדינה, אחרי שכבר ויתרו על עשרות אלפי דונמים מאז קום המדינה.
הדיבור של מהרן מביא אותנו לשעה ארבע.
שרדו כדי לספר: שמוליק, נחשי, משה, חיותה, חנן, רוני, מלכי, בלה, מהרן, מאלכ, אופק, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 222 – 10.6.2022

קודם היינו במפגש מתנדבי ״בדרך להחלמה״ בקיבוץ עלומים. משם המשיך איתנו אבי, שגם 3 שעות ״מעגל״ לא יספיקו לספר על כל הפעילויות להיכרות, קירוב, חינוך השלמה ופיוס שהוא מעורב בהן.
רוני סיפרה על המשך העשיה של חברינו בעזה וכמעט הצלחנו לדבר עם אחת המובילות. ננסה שוב בקרוב.
רמי התקשר ובישר בהתרגשות שנולד לו נכד ראשון! התרגשנו ובירכנו.
עודד סיפר, לפני שעזב מוקדם לאירוע משמח אחר, על חויה מאחת ההסעות האחרונות במסגרת ״בדרך להחלמה״, כשאסף חולים ממחסום ארז והופתע לראות כמה משפחות שיוצאות יחד בלבוש ״מערבי״ חגיגי. הוא הופתע מהעובדה שמראה כל כך טבעי מעורר פליאה במציאות ההזויה שלנו.
ג׳אבר הרחיב על נהגי הלבוש והכיסוי לנשים ברצועה ואמר שבשנים האחרונות מורגשת קצת הקלה בכפיית קוד הלבוש הדתי, בעיקר בשכונות המגורים של הערים הגדולות.
דינה, שאמרה לא פעם שכל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול כדי לקדם את הטוב, סיפרה שחזרה מהתנדבות עם פליטי אוקראינה במולדבה ושבקרוב היא נוסעת לפרויקט דומה בפולין.
היינו הפעם: רוני, עודד, שמוליק, אבי, דינה, מלכי, ג׳אבר ונחשי.
כתב: נחשי