מפגש 183 – 17.9.2021

בשבוע שעבר, בעקבות בריחת האסירים מכלא “גלבוע”, כתבתי סיכום דמיוני שבו, כביכול, הגיע אחד הבורחים למעגל… (את הסיכום האמיתי להזכירכם, כתב נחשי). שלחתי את הסיכום הדמיוני למספר מכותבים וביניהם רמי.
היום, אחרי שכבר היינו כולנו (נחשי, חיותה, שמוליק, עודד, רמי, מלכי) בצל האורנים, רוח על פנינו וקפה בידינו וכבר לא נוספו משתתפים (למעט לימור שהגיעה ממש בסוף בלווית נובחיה – נינה ויפת), ברגע הזה, בחר רמי להקריא באוזנינו את אותו “סיכום דמיוני”.
במעגל התעורר דיון סביב הסוגיה התאורטית “להסגיר או לא להסגיר”: בין שני הקצוות (להסגיר, נקודה! או להסתיר, נקודה!) נפרשו אפשרויות שונות.
לאחר מיצוי האפשרויות, עבר הדיון לשאלה של ציות לחוק – האם ישנם מקרים שמוצדק לא לציית לחוק? עלו השוואות לפולנים שהסתירו יהודים במלחה”ע, בניגוד לחוק. נידונו מצבים של אי ציות לחוקי תנועה במקרי קיצון והאם צריכה להיות מידה של “הגיון” ו”הגינות” בתגובת הרשויות, האוכפת והשיפוטית. האם “הגינות” זו צריכה להיות גם כלפי הפלסטינאים? עלה נושא ההזדהות עם ה”אויב” (הנחתי את המילה “אויב” בין גרשיים משום שלדעתי, לפעמים יש אחרים שבוחרים עבורנו את האויב…). האם כל מי שנכלא, נכלא בצדק משום “אויבותו” המוכחת על ידי מנסחי ומפרשי החוק? האם החוק מתעלם מהקשר רחב יותר ששימש עילה לביצוע העבירה ומתמקד בניסוחו צמוד אינטרס בלבד?
משם עברנו ל”חומרים” שמשפיעים על תהליך הסקת המסקנות של כל אחת ואחד מאיתנו. הובאו ציטוטים מראיון שהתפרסם בסופ”ש בעיתון “הארץ” עם יעקב שרת, הוזכר טור דעה של אהוד גרא שעונה לטענותיה של מיכל וייץ כפי שהן מובאות בסרטה “קופסא כחולה“, הוזכר ארגון “זוכרות” (ששמוליק ואני משתתפים מדי פעם בסיוריו וגם רמי עשה זאת בעבר) כארגון שמביא נראטיב חד צדדי של צדק. מישהו טען שגם מדינה היא ארגון שמביא נראטיב חד צדדי של צדק, והיתה תרעומת על ההשוואה.
כך בדיון, שאמנם לא התנהל בהתאם לכללי המעגל, אבל היה בהחלט מכבד וקשוב, הגענו לשעה ארבע והלכנו כל אחת/ד לדרכה/ו.
את ה”סיכום הדמיוני” שכתבתי בשבוע שעבר, אשלח לנחשי, שיפרסם. אם למישהי/ו יש תובנות שהיא/הוא רוצה לשתף, נא לפרסם בקבוצת ה”מגדלור” בלבד…

היינו: נחשי, חיותה, שמוליק, מלכי, עודד, רמי, לימור (נינה ויפת)
כתב: עודד

מפגש 182 – 10.9.2021

בין חג לשבת, מרגישים שהקיץ נגמר, יש רוח נעימה ואויר טוב. רק עזה עדיין סגורה ואנחנו כאן כדי להזכיר.
״אנחנו״ זה גדיר, ג׳אבר, בלה, מלכי, עוזי, עודד, מארק, שמוליק ונחשי.
עודד ועוזי סיפרו על חויות מהסעת חולים מעזה ואליה במסגרת ״בדרך להחלמה״.
דיברנו על בריחת האסירים מכלא גלבוע ועל המהומות שהם הציתו.
חזרנו בהיסטוריה למזרח התיכון שלפני החלוקה המדינית והתעדכנו במצב הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים.
גדיר הקריאה פוסטים שהשפיעו עליה השבוע ושמענו על מפגש מאתמול בכפר עזה, בו דיברו ישראלית (רובי דמלין) ופלסטיני (בסאם עראמין) מפורום המשפחות השכולות על היכולת לסלוח ועל המסלול האישי המרגש שעבר כל אחד מהם.
קפה, נשנושים, איחולים וזהו – אינשאללה בשבוע הבא יהיה יותר סתיו ויותר שלום.
שנה טובה!
כתב: נחשי

מפגש 181 – 3.9.2021

היום, לאחר חודשיים ועוד 21 שעות חזרה אלינו רוני!
בכל שבוע אנחנו מנסים להיות יצירתיים ולשלוח תמונה/ הזמנה מקורית ומפתה בוואטספים והנה, כמה פשוט, הודעה מרוני, “אני באה” ומכל עבר זורמות וזורמים א.נשים ל”מגדלור”…
רמי שהתכונן לנסיעה לעין חרוד לחגיגת המאה (התישבו במעיין בשנת 1921!), דוחה הכל, עולה על האוטו הראשון שהוא מוצא ומגיע.
מרי, שלא יוצאת מהבית אם לא הגיע עידן הקרח 5, מתעלמת לחלוטין מהחום הלוהט ומגיעה.
נועה הגיעה אחרי שלא זכינו לזיו פניה אולי שנה,
ויויאן הגיעה בדרך לא דרך (מילולית, היא פשוט חצתה את החורשה עם האוטו…), שבוע שני ברציפות.
ג’אבר שהודיע בעבודה שרוני מגיעה וזה בכלל לא נושא לדיון, אוסף בדרך את רדיר שחוזרת מאחד המפגשים הסיזיפיים שהיא משתתפת בהם בנושא השלום/ דו קיום/ בין דתי/ העצמת נשים/ ואדי עתיר (רשימה חלקית…) וביחד מגיעים ל”מגדלור”.
דינה ומלכי מגיעות מהדרום העמוק
ומגיעים כמובן ה”שרוטים” הקבועים נחשי שמוליק ואני שאוספים בדרך את חיותה ופורשים שטיח עשוי מאדמת המרחב, עליו רוקמים כסאות בית ספר וצל עצי אורן ובמרכז השטיח ריקמת שולחן כיתה שעליו רקומים בטעמים שונים מיטב מאכלי האירוח וראשית להם, הקפה של נחשי.
רוני לא באה לבד, גם עובדיה, בן הזוג, האיש וההומור, מגיע איתה! 14 אישה ואיש והכל בזכות שתי מילים “אני באה”! נו טוב, מעגל…
ויויאן מדברת על מיכה גודמן שטוען שצריך לכווץ את הקונפליקט ולא לחפש פתרון כרגע. קשה לו עם הנזק המוסרי של שליטה בעם אחר ועם זאת אין כרגע פתרון ולכן צריך להשקיע את האנרגיה בכווץ הקונפליקט והקטנת החיכוך.
שמוליק אומר שצריך לבנות גשרים של הידברות ופיוס בין אוכלוסיות מקומיות בכל תא שטח.
חיותה אומרת ששילוב המילים “כיבוש הומני” היה תמיד מנוגד לתפיסתה. היום היא מוכנה יותר להקשיב.
רוני מאד התגעגעה. גם בימי אישפוזה המשיכה לטפל בבקשות שזרמו מעזה… כל הזמן מעורבת בנעשה בעזה ונמצאת עם הא.נשים הזקוקים לה בקשר רציף. בקשר לפניות לתרומות שזורמות וההתלבטות בין תרומה לנזקק בודד או תרומה לאירגון, היא חושבת שצריך לעזור לפי היכולת ולפי הבקשות…
כולנו שמחנו לראות שתרומתנו הגיעה ומאות ילקוטי בית ספר ניקנו ויחולקו לנזקקות/ים.
לשמוליק יש עוד משהו לומר… הוא מאמין בקשר עם אנשים ואומר “קטונתי מלכווץ את הסכסוך”… מונה את קשריו האישיים עם פלסטינים וחושב שזו הדרך לפעול, הקשר האישי!
נחשי התייעץ עם מומחה ושמע ממנו שבכל שבוע שהוא מגיע למגדלור, פתרון הסכסוך מתקרב לפחות בשבוע… אז הוא בא כל שבוע.
נועה: עוקבת ומפרסמת בפייסבוק. יש כמה מאות אנשים שנחשפים לפוסטים שלנו בכל שבוע… הלב שלה פה.
דינה חוזרת ואומרת שכל אחד צריך לעשות את המעט שהוא יכול. היתה מעורבת בפרוייקט תרומות ענק לעזה. אבל התיסכול גדול כי על כל צעד קדימה הולכים שניים אחורה. כל סיפור גדול מתחיל מקטן וזה מה שאנחנו עושים כאן, אבל לא מתקדמים ולא צריך להתייאש, צריך להמשיך ויום אחד יקרה משהו טוב.
עובדיה: עלה עם רוני ל”גבעה של המעשים הטובים” ובמעלה הדרך התעייף קצת… בדרך כלל, בימי שישי בשעות האלה הוא נח, אבל למען רוני (ולמעננו) בא היום! חשוב מה שאתם עושים כאן, הוא אומר, אתם חלוצים שהולכים בדרך הנכונה. כשיצטרפו לדרככם אלה המתנגדים לדעתכם, תדעו שעשיתם טוב. התרומה שלו ליחסים עם השכנים היתה כשהיה יותר צעיר במפגשים פורמליים וממלכתיים, אבל כשנעלמה המדיניות הממלכתית התומכת, לא היה לו מה לתרום. עד גיל 15, למד כתלמיד יהודי יחידי בבית ספר “אל זאהר” בקהיר. ההנהלה אמרה לו שאי אפשר לעשות לו שיעור דת לבד ושיבחר בין שיעורי נצרות לאיסלאם. הלך לשיעורי הדת המוסלמים ולמד הרבה על האיסלאם עד המלחמה בשנת 48. כשהגיעו מגורשים פלסטינאים לקהיר, התחילה האיבה. בזכות לימודיו וחייו עם המוסלמים, רכש יכולת להבין את הצד האיסלמי. יש שם סלחנות וחמלה, הוא אומר. הקיצונים מפרשים בצורה שמתאימה להם ואנשים נגררים. זה מקלקל את הדת. צריך לעשות שיח עם כאלה שמעוניינים להקשיב.
ויויאן מספרת על ירחון פלסתיני ישראלי שעורכים במשותף זיאד אבו זיאד והלל שנקר. הם עשו אירוע בזום השבוע לקידום מעורבות של נשים במו”מ הישראלי פלסטיני. אחת המשתתפות אמרה שלדעתה עדיין אי אפשר לערב נשים פלסטיניות בתהליך. אבל בארגון “נשים עושות שלום” גיבשו קבוצת נשים פלסטינאיות וישראליות שביחד ניסחו מסמך שיוצג במפגש בים המלח ב 22/9 ויוצג לשתי הממשלות. היה כעס פלסטיני על ניסוח המסמך כי אין שימוש במילה “כיבוש” ואין התנגדות לכיבוש. ואפילו נאמר שאסור לנשים פלסתינאיות לתמוך במסמך כזה. ויויאן תוהה מה יקרה עכשיו עם חתימת הנשים הפלסטינאיות… בעניין אחר, היא פרסמה בוואטסאפים מכתב שקורא לתרום לבחורה צעירה שהצליחה לצאת מעזה וזקוקה לכסף להתחלת חיים חדשים בקנדה (אפרופו ההתלבטות בין תרומה ליחיד או לאירגון שקונה ילקוטי בית ספר לדוגמא…)
רדיר: באה ממפגש בו דיברו איך הקורונה שינתה את החיים. איך גילינו את הזום… רדיר מנסה לבחון מה אפשר לעשות בנקודת הזמן הזאת. האנשים במרחב תלויים אחד בשני. הפעילות של בנט מאד מעניינת לדעתה (מפגשים עם המלך עבדאללה בירדן ועם א סיסי במצרים). רדיר מתמידה לציין ברשתות החברתיות את צערה על כל קורבנות הסיכסוך ובין השאר הביעה צער על מות החייל בגבול הרצועה. היא ננזפה על ידי יהודים דווקא. אבל לרדיר יש חברות יהודיות שלכמה מהן יש בנות ובנים בצבא… חבל לה על כל קורבן. היא נגד אלימות אבל מה יעשה אדם שמותקף בביתו? היא שואלת… היא רוצה להראות שגם באיסלאם יש התנגדות למלחמות. האיסלאם האמיתי לא נשמע מספיק על פני השטח.
עובדיה אומר שהרבה אנשים לא מבינים את העמדה של רדיר ולכן היחסים בין העמים התדרדרו ב 30 השנים האחרונות.
שמוליק מספר על דרכו של הרב פרומן מתקוע שהאמין שהדת צריכה להיות הגשר בין העמים.
דינה אומרת שחסרים לה הקולות שמתנגדים לקיצוניים בשני הצדדים. חסר הגינוי לקיצוניים, יש פחד לצאת נגדם.
ג’אבר מצטרף לדעותיהם של רדיר ועובדיה. אנחנו, הוא אומר, חושבים שיודעים הכל… צריך לתת הרבה כבוד לידע של עובדיה שבא מתוך הלימוד והנסיון האישי. ג’אבר מספר על חברות מיוחדת בתקופת ילדותו עם ילד מנבטים. היום הישוב מגודר ויש איבה בין האוכלוסיות השכנות. אנחנו, הוא אומר, הגדלנו את השנאה, כולנו.
אלה הדברים שרשמתי, כמובן שהיו עוד הרבה, אבל מי שהצליח להגיע עד כאן, בטח מייחל כבר לסוף הסיכום…
לפני שנפרדנו טבלנו תפוח בדבש שהביאה מרי ובדרך הביתה כבר אפשר היה למצוא חצבים בפריחה… שנה טובה!
היינו: רוני, עובדיה, רמי, ויויאן, מרי, ג’אבר, נועה, מלכי, דינה, רדיר, נחשי, חיותה, שמוליק, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 180 – 27.8.2021

שמוליק נחשי ואני. כסאות, קפה, צל אורנים. מגיעה רדיר ביחד עם ג’אבר.
אנחנו מדברים על ח”כ סעיד אל חרומי שנפטר השבוע מדום לב. רדיר, שהכירה אותו טוב מכולנו, מספרת עליו ועל פעילותו וגם על ההמונים שבאו ללוויה.
אחר כך מגיעות ויויאן ומלכי. ויויאן באה אחרי שהיתה הבוקר באתר ה”חץ השחור” מול עזה, במפגש של נשים עושות שלום עם הוריו של הדר גולדין שדורשים להחזירו מידי החמאס בעזה. “היה לי קשה” אומרת ויויאן על המפגש בחץ השחור.
אחרונות להגיע היום היו נעמיקה ויעל.
בנייד של רדיר מתקבלת שיחה מעזה. רדיר שואלת על התרומות לרכישת ילקוטי בית ספר. הלימודים בבתי הספר ברצועה החלו באמצע אוגוסט אבל גם אם הילקוטים מגיעים עכשיו זה עדיין בסדר גמור. למי שאין ילקוט בתחילת השנה מאלתר משהו לבינתיים ולכן הילקוטים שיתרמו יוכלו לעזור. חלק מהילקוטים יתרמו לבית ספר לבנות, בית ספר עני במיוחד. החמאס ניסו לעשות דה לגיטימציה לאחד הפעילים וחשוב לו להראות שהוא ממשיך בפעילות עבור כולם. לשאלה שנשאלת במהלך השיחה הוא עונה שיש חיסונים בעזה והאוכלוסיה משתפת פעולה ומתחסנת (הוא התחסן בפעם ראשונה לפני 10 ימים). חשוב לו, שהילדים שיקבלו את התיקים והוריהם, ידעו שזאת תרומה של ישראלים. גם חשוב לו שידעו שהוא עדיין בשטח וממשיך לדאוג לנושאים חברתיים שנחוצים לכולם. הוא מעוניין להוציא חלק מהכסף שנתרם, כבר עכשיו. חשוב לו שהתורמים ידעו שהוא משתמש בכסף למטרה שלשמה נועד. לא שצריך אישור או משהו מהתורמים, אבל מאד חשוב לו שנהיה סוג של שותפים… הרבה אנשים בעזה משתפים פעולה עם ישראלים בתחומים שונים. דווקא הוא נתפס כמשת”פ ועל כך הוא נאבק מול החמאס. הוא אומר שהוא מקבל כוחות מהתמיכה שלנו וחשוב לו שנעבוד ביחד ונקשיב לבקשותיו. הוא שומר על עצמו ויודע מה טוב בשבילו. הנייד של רדיר עובר מאחת לאחד וכל אחד/ת אומר/ת לו משהו… בתוכניות שלו לסייר בישראל ומצרים ולחזור חזק יותר לעזה. “אנחנו מכירים הרבה שנים” הוא אומר, “ונמשיך לפעול ביחד”.
סוף סוף יושבת איתנו היום מישהי שזאת לה הפעם הראשונה איתנו וזה מחייב “מעגל כהלכתו”…
ג’אבר מציג את עצמו ואחר כך אומר שרוב הציבור לא יודע על הכפרים הלא מוכרים ולכן הוא נותן הסבר קצר. הוא ממשיך ואומר שעדיין, בהשוואה לעזה, מצבם של הכפרים הלא מוכרים טוב בהרבה…
רדיר מספרת על תפקידיה בפרויקט ואדי עתיר, בהעצמת נשים ובעמותות חברתיות שונות. היא זוכרת מפגש בשנת 1998 בעזה. זאת היתה הפעם האחרונה שהיתה שם. זו היתה סדנא עם עוד ערבים מהאזור ומהעולם. לרדיר, בתור ערביה ישראלית, חשוב להיות הגשר לפיוס בין העמים.
ויויאן מציגה גם היא את כל מגוון עיסוקיה לאורך השנים בניסיונות לגשר ולקרב בין העמים..
מלכי. “מתנצלת” שהיא פחות פעילה מהאחרים ב”מעגל”… המעגל שומר עליה לא להיות מנותקת… עזה זה בור עמוק ושחור. השינוי חייב לקרות. צריך לפעול, אי אפשר להיות שאננים.
שמוליק. מדגיש את הנחישות וההתמדה שבקיום המפגשים שלנו. המאבק יוביל לשינוי. הוא בטוח שזה יקרה. עושה כמיטב יכולתו פה במעגל, בתמיכה במשפחה אחת מהכפר חיזמה, בעזרה במסיק ובעוד פעילויות בהווה כמו שעשה בעבר וימשיך בעתיד.
נעמיקה חושבת ששמוליק אופטימי מדי ושהשינוי לא יקרה במשמרת שלו ושלה…
יעל אומרת, שמה שהדור שלנו רצה וקיווה, לא ממש קרה… היא נולדה בישוב שפונה בשנת 1948 מגוש עציון. הטראומה גרמה לה פחד רב אפילו רק מלשמוע את השפה הערבית… כשעבדה במשרד החינוך התוודעה למורים ערבים מהפזורה. שם התחילה את מסע ההכרות עם הנראטיבים ועם האנשים. פגשה אנשים טובים ומאד מעניינים. כשיצאה לפנסיה, החליטה להתנדב בבית ספר הדו לשוני בב”ש. היא קראה פעם ראיון עם זובין מהטה ודרך הראיון התוודעה ל”בדרך להחלמה” והצטרפה להסעות החולים. היום, יעל עושה מאמצים ללמוד ערבית. עזה בשבילה זה דבר מזעזע. אם בצעירותה, חשה רחמים כלפי מצבם של ערביי ישראל, הרי שכלפי עזה התחושות קשות הרבה יותר. יעל די מיואשת. היא לא מבינה איך אנחנו רואים פה תקווה (כולם מנסים לעודד אותה…).
נחשי נזכר שבעת החתימה על הסכמי אוסלו עבד בישובו במטע המנגו וסגר עסקת מכירת מנגו לסוחר עזתי שאיתו ועם משפחתו היו לו קשרים טובים. כדי שהסכם אוסלו לא יטורפד בגלל איזה פיגוע, סגרו את הרצועה. המנגו בינתיים, הבשיל על העצים… סוכם עם הסוחר שנחשי וצוותו יקטפו בעצמם ויעבירו לו את הפרי במחסום ארז. בזמן שהעבירו את מיכלי הפרי במחסום, החל השידור של טכס החתימה על ההסכמים. עצרו את העבודה, האזינו לשידור ושתו קפה בצוותא… נחשי מצפה שיום אחד כל הרוע הזה יגמר ואולי זה יקרה מהר מהצפוי. יש חשיבות למפגשים כמו שלנו כדי שנהיה מוכנים כשיפרוץ השלום…
היינו הפעם: ג’אבר, נחשי, רדיר, ויויאן, מלכי, שמוליק, נעמיקה, יעל, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 179 – 20.8.2021

הכבשים התקבצו בקבוצות בצל האקליפטוסים המעטים שביניהם שטחי שמש.

אנחנו בצל האורנים במעגל משלנו… חיותה, שמוליק, נחשי ואני באנו באיחור קל (כן, אנחנו מנסים לדייק את השעה 13:00…) לאחר עצירה בדרך ליד עץ תאנים עמוס פרי.

חיש מהר הגיע גם רמי ובהמשך מלכי וחנן. הראשונות לפרוש היו הכבשים שבשקט אופייני נעלמו בשלב כלשהו של המעגל ושכחו לקחת איתן את הטרקטור “פורד” הישן ומיכל המים הרתום אליו (בכלל, הרעיון להסתובב עם סוודר בחום הזה יכול לבלבל כל אחת/ד).

במעגל שבצל האורנים המשכנו להעלות נושאים על סדר היום וללמד עוד קצת את עצמנו.

חיותה, כמנהגה המבורך, הקריאה שיר שבחרה להביא למעגל.

גם למדנו, שרמי ממש מבין (גם) בתיירות ובמלונאות ופרש לפנינו את משנתו בנושא.

מחנן למדנו שהקיבוץ העירוני שבו הוא חי, הוא יצירה חד פעמית עם תאריך תפוגה…

בנושא עזה, (שלשמו התכנסנו…), הבאתי את מאמרה של רונית מרזן “מוזיאון גוגנהיים בין עזה לעוטף” (“הארץ” 18/8/21): במאמר העלתה ונימקה רונית את הרעיון לבנות מוזיאון לאומנות ב”תפר” בין עזה לישראל. היא מספרת במאמרה שמוזיאון “גוגנהיים” בעיר בילבאו, בירת חבל הבאסקים בספרד, תרם רבות להרגעת הרוחות בסכסוך בין ממשלת ספרד וחבל הבאסקים. הנה ציטוט מתוך המאמר, “הגיעה העת לחפש פתרון במרחב התרבותי, המאפשר להפעיל עוצמה רכה במקום שנכשלה בו העוצמה הצבאית הקשה”. נראה לי שזה מה שאנחנו עושות/ים, לא?
דיברנו גם על הבקשה של ראמי להשתתף בתרומות לפרוייקט הילקוטים לתלמידים בעזה. פרוייקט שהוא מוביל עם חבריו לארגון. הפרוייקט בעיצומו ואפשר להצטרף ולתרום עדיין.
זהו, ברגעים כאלה כשאף אחת/ד לא מטייל/ת באזור, חשוב שנהיה חזקים בין אחת לארבע בכל ים שישי…

היינו: שמוליק, נחשי, חיותה, רמי, עודד, מלכי, חנן.

כתב: עודד

מפגש 178 – 13.8.2021

היום, במעגל ישבנו עם הנבטים, הביזנטים, הרומאים, הערבים, העותמאנים, האנגלים, מלכויות אדם, אל אחד וריבוי אלים. רובם דיברו מגרונו של רמי, חלקם יוצגו ע”י שמוליק ולעתים התווכחו הביזנתים של רמי עם אלה של שמוליק.

אני השלמתי את המעגל בהקשבה, בסבבי קפה ובהגיגים הזויים על המניעים היוצרים את הדחף האנושי לפעול.

כפי שהבחינו כבר חדי האבחנה שבינינו, בינות לאלפי שנות היסטוריה ועמים שלמים על ציודם שהתארחו במעגל, היינו גם שלושה נוכחי הווה: שמוליק, רמי ואני. כמו ההיסטוריה שנכחה איתנו ברוחה, נכחו איתנו ברוחן וברוחם גם תודעתיסטיות/ים קבועות/ים ששלחו מסרונים או סתם נזכרו באופן אינסטינקטיבי ביום שישי בין אחת לארבע ב”מגדלור”.

שלוש שעות חלפו כמו ברק והרעידו את האינטלקט כמו רעם, אפילו באמצע הקיץ… הסיכום יכול להיות ארוך ומייגע ואם להודות בכנות, מומצא ברובו… יען כי לא רשמתי כמנהגי תקציר במהלך ה”מעגל”. לכן אסתפק במה שנכתב עד עתה.

היום, ביום שישי, היינו שמוליק, רמי ואני.


דבר נוסף: שמוליק, חיותה, נחשי ואני, נפגשנו ביום ראשון האחרון 8/8, ב”מגדלור”, עם כ-80 בני נוער מחוגי הסיירות של קק”ל.

חבר’ה בני 17-18 מרחבי הארץ ואיתם מדריכיהם הבוגרים מהם במעט. חילקנו אותם לשני מעגלים כששמוליק מוביל את השיח במעגל אחד ואני בשני. בתווך נחשי מגיש סבבי קפה.

מי שמקשיב לאחרונה לאופן ששמוליק ואני מתבטאים בנושא קק”ל בהקשר לתפקיד שמילאה (ועדיין ממלאת) בסיכסוך הישראלי-ציוני מול הפלסתינים, יכול היה לחשוש לגורל התודעה הבתולית של הנפשות הצעירות שנאלצו לשבת על האדמה החשופה ולהאזין לעוכרי קק”ל כמונו. ובכן, הסירו חשש מליבכן/ם.

סיפרנו על ה”מגדלור”, על ההיסטוריה של המרחב, על עזה, על אנגלים ועל טורקים, על חקלאים וחיילים, על מהנדס אחד שהריח גופרית, על רמי וראמי ועל רוני האחת והיחידה… סיירנו בתוך מבנה המפעל, ברחבה שבחוץ שבה חרוט ה V שבתוכו האותיות R A F ובמגרש הטניס.

נשאלנו על תחושתנו כתושבי האזור למראה השדות השרופים, על דעתנו לפתרון המצב הקשה בעזה ועל דעתנו לגבי העתיד בהקשר של הסיכסוך. שעה וחצי שבה, אני לפחות, “שפכתי” את המידע שהצטבר אצלי, בעיקר בשלוש וחצי שנות “מגדלור”! (טוב, גם קצת ידע של פנסיונר יליד הארץ והאזור).

גם לאחר שהמדריכים ביקשו שוב ושוב לכנס את הנוער חזרה לאוטובוסים, המשיכו קבוצות קטנות להתגודד סביבנו לשאול משהו, לומר משהו, לדעת עוד, ללקט עוד תובנה, הבהרה וגם לומר תודה.
זה היה ביום ראשון והיינו חיותה, שמוליק, נחשי ואני.


כתב: עודד

מפגש 177 – 6.8.2021

בדרכנו ל”מגדלור” עצרנו ליד עץ תאנה שופע. עצי התאנה נמצאים ממש פה, במרחב הקרוב, הושט היד וקטוף. התאנים הצטרפו לקערת הסברס, גם הם “תוצרת” המרחב הקרוב כמו גם חלק מיושבי המעגל. היום הגיע אריה שזו לו הפעם הראשונה במעגלנו ולכן קיימנוהו “כהלכתו”… הצגתי את הנסיבות שהובילו ליוזמה ואת ה”ליד” שמובילה אותה כבר כמעט שלוש וחצי שנים.
אחרי דיברה דינה. לדינה חשוב מה קורה כי היא גרה באזור. לא מקובלת עליה ההתעלמות ממצב השכנים. כל אחד אמור לעשות את המעט שהוא יכול כדי שדברים יקרו. לא לשבת בחוסר מעש. מאז שהיא חלק מהמעגל היא מספרת אותו בכל מקום. כל אחד הוא חוליה בשרשרת. צריך אמונה והתמדה ולא להתייאש. לא יקרו פה דברים גדולים אבל…
רדיר מקריאה שיר שכתב דוד פרץ “יש מקום בתוכי”. השיר, היא אומרת, מייצג את דרכה. לפלסתינים הישראלים יש תפקיד חשוב לגשר. החיבור לחברות וחברים עזתים חשוב מאין כמוהו. מרגישה פה כמו משפחה ומספרת דברים שלא מעיזה לומר במקום אחר. לפעמים נאמרים במעגל דברים שקשה לה לשמוע. רדיר דואגת לדורות הבאים. החינוך בשני הצדדים חשוב מאד. חשוב שכל צד יראה בצד השני את האנושיות שבו ולא את השלילי.
שמוליק מסכים עם כל מילה שנאמרה עד עכשיו. מאמין בתהליכים היסטורים. סליחות והשלמות נוצרו כבר בעבר בין עמים ששנאו ולכן הפתרון יגיע גם אלינו.
מלכי אוהבת לבוא לפה. רק 6 שנים באזור וחצי מהזמן הזה היא גם באה לפה, ל”מגדלור”… מהרגע הראשון “נשאבה”… עזה זה יאוש גדול והחיים לידה מתנהלים בשני עולמות שונים. גם אם קשה לעזור, היא רוצה לפחות להבין ולהיות מודעת. אפשר לחיות את חיינו הטובים ולא להסתכל על השכנים, אבל לה זה קשה, קשה לחשוב שיש שם סבל. זה כואב. טוב לה לשתף עם אנשים שרואים בני אדם בדרך שהיא רואה. קשה לה עם הדת שמערכת הערכים שלה תלויה בציווי האלוקי. היא לא יכולה להגיב לזה רציונלית וזה מפחיד אותה.
ג’אבר חי בישוב לא מוכר במדינת ישראל. קצת רחוק מעזה, אבל מרגיש במרחב עזה… במדינה יש הרבה עוול, גם במקום מגוריו. אצל השכנים בעזה הסבל הוא הרבה יותר נוכח. ג’אבר אומר שהסבל בעזה מביא אותו לכאן, ל”מגדלאור”, לשבת עם אנשים שרואים כמוהו בני אדם עין בעין. הוא בא בשביל חבריו ומשפחתו בעזה.
נחשי. שלח השבוע, בקבוצת הוואטסאפ, כתבה על שלוש נשים עזתיות משכילות מהכפר חיזעה ב”רצועה” שלא מצאו פרנסה בתחום לימודיהן והחליטו להיות חקלאיות. היום הן מגדלות ירקות אורגניים ומוכרות אותם ב”רצועה”. זה קורה ממש קרוב אלינו ונחשי מתרגש. הוא כתב להן עד כמה הוא מעריך ומעריץ את יוזמתן. נחשי תמיד מחפש את הטוב והמפשר בחיים. ושמח לגלות יוזמות כאלה. העתיד טוב וחיובי לדבריו.
אריה בא בגלל שנחשי שסיפר לו על הפרוייקט. תודעת עזה שלו לא ברורה לו. כרגע, הוא עסוק בלעשות שלום עם עצמו… גדל בקיבוץ “שמאל- מרכז” ותמיד דיברו איתו על שיתוף ושיוויון. מקווה שיהיו פה מנהיגים שידחפו לדיבור. עזה היא נעלם. הוא קורא ושומע. אף פעם לא היה שם. גרים שם בני אדם כמוהו. מאמין שהם רוצים שקט ושלווה. יש להם ים והוא מקנא בהם על כך… זוכר מעט מאד מילדותו בקשר לעזה. בגלל הדברים המנוגדים שהוא שומע קשה לו לגבש דעה. אולי מפה, מה”מעגל”, יצמח השלום…
רמי הגיע בשעה האחרונה לאחר ליל הוללות בחתונת בנו. כשבירך בחתונה, דיבר על המעבר מיחיד ליחד. על הכוח של ה”יחד”. לבחור בדרך האהבה, אבל ביחד. ואהבת לרעך כמוך, ואולי פשוט “ואהבת”… הבוקר כשהתעורר נזכר בסוף טכס החתונה, בשבירת הכוס. בדרך כלל מנהגי הדת מתנגשים עם האמת הפנימית שלו. אתמול זה נראה לו נכון, שבירת הכוס מסמלת עבורו את הדברים השבורים והלא שלמים שצריך לאחות. מבחינתו, על משקל “אם אשכחך ירושלים”, הוא אומר “אם אשכחך עזה”… כשקם בשעות הצהריים (פיזז בחתונה עד ארבע בבוקר…) נשאו אותו רגליו לכאן למקום שלא מוותר. אנחנו חיים בשפע ועל רקע זה צריך להזכיר את עזה. זה המעגל בשבילו היום, “אם אשכחך…”
רדיר הגיבה לדברים שאמרה מלכי (“קשה לה עם הדת”…) וסיפרה על מפגשיה עם אנשי דת מכל הדתות ועל החיפוש של המשותף והמאחד. אני אמרתי שאני מבין את הקושי של מלכי וגם לי קשה להתווכח עם טיעונים שנשענים על דברי אל… התפתח דיון בנושא. האם הדת יכולה לפשר ולגשר או שהיא גורם מפלג. כמובן עם הניואנסים שבין לבין… עד שהשעון שען ארבע ונפרדנו כל אחת/ד לדרכה/ו

שמוליק, מלכי, ג’אבר, רדיר, רמי, דינה, עודד, נחשי, אריה

כתב: עודד.

מפגש 176 – 30.7.2021

כרגיל וכצפוי בעונה חמה זו, אנשים ממעטים לטייל, בוודאי בדרום הלוהט. המפגש ב”מגדלור” ממשיך במתכונתו הרגילה ומקוה לקולות שירעננו את השיח.

היום “ריעננה” רחלי… היא באה עם מלכי. פעם ראשונה אצלנו, וסקרנותה לגבי מפעל הגופרית, זיכתה אותה ואותנו בסקירה היסטורית מפי רמי, על תולדות המפעל והמרחב שבתוכו הוא שוכן. כמובן, שמתמידי המגדלור שמעו את הדברים לא פעם, אבל רמי תמיד מוסיף פרטים ויוצר עניין מחודש.
בשעה הראשונה, היינו חיותה, שמוליק, רמי ואני. עיקר השיח התנהל בין רמי לביני כשרמי מברך מצד אחד את “להיטותי” להרחיב ידע בהיסטוריה של הקהילות שחיות ונאבקות על המרחב ומצד שני טוען רמי, אני “בוחר אמת” של צד אחד ומביא את עצמי ל”קיצוניות” כלפי הצד שני… הוא אף השתמש במושג “שנאה עצמית” רחמנא ליצלן… אני טוען לעומתו שהגישה ה”אובייקטיבית” שגורסת ש”שני הצדדים אשמים” או ש”האמת סובייקטיבית”, משחררת את הטוען מביקורת משמעותית לגבי מעשי הקהילה שהוא שייך אליה והניסיון להציג עמדה חפה משיפוטיות בלתי אפשרית בהינתן שבכולנו יצוקים ערכים שלפיהם אנחנו שופטים התנהגות האנושית.
שמוליק מכין קפה ותורם מדי פעם את דעתו ממרחק של כמה מטרים ומעשרות שנות עיסוק בסכסוך האזורי/ קהילתי, וחיותה אומרת שכולנו תוצרים של “אינדוקטרינציה” שאנחנו סופגים מרגע לידתנו…
חנן מגיע ואחריו מלכי ורחלי. לשעה האחרונה מתייצב גם מהרן. חנן מעשי ויוזם “מעגל” כשהוא הדובר הראשון… הוא מספר, לרחלי בעיקר, על מהות ה”מגדלור” שנהגה ויושם על ידי רמי לפני כשלוש וחצי שנים כמענה למצוקה פנימית שלו (של רמי…) ואליו הצטרפו עוד תושבים מהמרחב העזתי (זאת ההזדמנות לאחל לרוני, שהצטרפה לרמי מתחילת הדרך, רפואה שלמה וחזרה מהירה ל”שירות”). עוד הוסיף חנן בהקשר של עזה, שהשבוע צדה את עינו כתבה על שני מחנות עצורים מעזה שהוקמו בתחילת שנות השבעים, בסיני, שאליהם הוגלו בודדים ומשפחות שלא באו בטוב לעינו של הריבון.
שמוליק, כהרגלו, מגדיר את עצמו “קומוניסט”. הוא בהחלט מודע לעובדה שהגדרה כזאת יוצרת הקשרים שונים אצל כל אחת ואחד. הוא תושב האזור שמקווה שהוויה תשתנה…
בשביל חיותה, עזה היא משהו שהיא חווה כשהיא צועדת בשדות ישובה. רואה את הבתים שמעבר לגדר ושומעת את קריאת המואזין. אומרת שהחינוך שקיבלה בבית הוריה היה הומניסטי ואוהב אדם.
רחלי אומרת שעזה היא “גטו נוראי”. היא חשה חוסר אונים ביכולתה לעזור וכשהיא חושבת על האנשים שם היא “טובעת בבושה”. לא מצליחה לנקות את מצפונה. התחברה לאתר “אנחנו שמעבר לגדר“. ממקום מגוריה היא לא רואה את עזה אבל עזה על סבלותיה, מאד נוכחת בחייה.
מלכי באה בשביל לא להתנתק. התמדתה בנוכחות ב”מגדלור”, מיועדת גם כדי לשמור על רגש כלפי עזה. היום עזה היא יאוש. המחשבה הכי אופטימית היא על מה תוכל להיות עזה כשיתאפשר לה לחיות חופשיה…
עכשיו רמי. הוא מתחיל מהשפעת הרחבת מעגל התודעה, על הרחבת מעגל המשתתפים (ולהיפך…) ומבקש להקשיב למרחב. בהקשר של עזה הוא מדבר על שני מושגים, “סקרנות” ו”תשוקה”. נולד מול עזה ומאז הילדות נמשך החוצה. זוכר את עצמו מסתובב בטבע. בבגרותו היה גם מורה לטבע ומדריך טיולים. כל הזמן הוסיף ידע על ההיסטוריה ועל האנשים שחיו פה. לקח לו זמן להבין שבסיפור שלו חסרים חלקים. סבבי האלימות טראומטיים עבורו וזה מה שהוביל אותו להתיישב פה במפעל הגופרית ולהזמין חברים כדי להקשיב ולדבר. כמדריך טיולים, סיפר על המפעל בהקשר ההיסטורי של מדינת ישראל. כשהרחיב את גבולות תודעתו, כבר סיפר על המפעל בהקשר מרחבי, היסטורי, אנושי. עזה היא מרחב עם סיפור אנושי מפעים ביותר בתולדות האנושות. עזה היא סיפור גדול. עזה היא נקודת מפגש שיש בו גם הזדמנות. מספר על סבו שהיה אזרח עותמני, אנגלי וישראלי והכל בתקופת חיים אחת! אנחנו, אומר רמי, ב”זמן תקלה”… אנחנו יכולים לתקן… זה יקרה כשנהיה מוכנים ונתכוון לכך. הוא מספר על תולדות מבנה מפעל הגופרית, הקמתו תפעולו ואחריתו. האוכלוסיה בעזה התחלפה באינטנסיביות רבה, העותמנים רוקנו אותה כליל לפני העימות עם הבריטים ופיזרו את 45,000 תושביה ברחבי האימפריה העותמנית והבריטים החזירו אליה תושבים לאחר כיבושה. עזה היתה עיר מפגש, עיר מעבר. גם בהיסטוריה העתיקה וגם עד ימינו. נקודה במרחב שבין האזור מיושב לאזור הנוודי. מפעל הגופרית פעל אולי חמש שנים. הוא “נולד” בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הבריטים חנו פה שנה ופיתחו את האזור. היתה דרך עד קהיר, היה קו מים שהגיע מהנילוס! כאן הסתיים שלטון העותמנים. הבריטים באו עם בעלי מלאכה. הגאולוג וויליאמס הריח גופרית גילה אותה קרוב לפני הקרקע ודחף להקמת המפעל. הגופרית היא מצרך מבוקש בעיקר לתעשיית הגומי שהיה מאד פופולרי לפני המצאת הפלסטיק… הבריטים הקימו מפעלים שונים בפלסתינה. גם פה. המרחב חשוף מעצים וצל ובמרכזו מפעל ענק. מנהלי הבניה הגיעו מעזה (ראשד א שווא). הבריטים בשלושים שנה יצרו מהפכה עצומה בהתפתחות האזור. המפעל הפסיק לעבוד בגלל האיום הגרמני. מחשש לפלישה גרמנית מכיוון מצרים, הבריטים ביצרו את האזור ב- 15 מחנות צבא ענקיים. רמי מדלג חזרה לאחור, למלחמת העולם הראשונה: רק אחרי כיבוש באר שבע והתמוטטות הקו ההגנתי של העותמנים, שכלל גם את עזה, הבריטים חשים בטחון בשליטתם במרחב ובלפור מפרסם את ההצהרה שלו על בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
הקמת התעשייה באזור על ידי הבריטים מחזירה אוכלוסיה לעזה. זה גם האזור ה”נגבי” הראשון שהציונות מתחילה לישב. ב- 1946 המרחב מיושב בחוות חקלאיות והמפעל שובת אבל שלם. בארי השתלבו כחווה נוספת. המלחמה של 1948 מוצאת את האזור מפותח למדי עם כבישים ומחנות צבא וחקלאות. התושבים באזור קראו לעצמם עזתים (לא קראו לעצמם “פלסתינאים”). בסוף המלחמה הצבא המצרי מכונס בעזה ונמתח חיץ. חלק רצו לעבור לצד המצרי, חלק גורשו לשם ע”י הישראלים וחלק נשארו. נוצרה “רצועת עזה”. המצרים מחזיקים את הרצועה. המגורשים “נתקעו” בעזה. הם חשבו שיחזרו לבתיהם. בינתיים הם מאוכלסים במחנות הצבאיים שפונו על ידי הבריטים. בין 48 ל- 67 אין קשר בין ישראל לרצועה. לרצועה אין מוצא לשום כיוון והאוכלוסיה מתרבה. לדעת רמי, המציאות מחייבת להסתכל על עזה לא במציאת אשמים “אחרים”, אלא בהבנה שכולנו אשמים וכדי לפתור את הבעיה עלינו להבין שהרצועה קטנה ולא מסוגלת להחזיק את עצמה. פירוק הגבולות יצור יוזמות לפיתוח תעשייתי של האזור.
מהרן שהגיע תוך כדי “הרצאתו” של רמי, אומר שבשנת 1953 נאצר הביא אוכלוסיה מצרית לעזה. מהרן אומר שהמבטא לא משתנה והוא יודע לזהות מצרים בין העזתים…
רמי מסיים ואומר שיחד עם התנאים הקשים שחיים בהם העזתים, ישנו לדאבון הלב, גם אובדן התקווה.

היינו הפעם: חיותה, מלכי, רחלי, שמוליק, רמי, מהרן, חנן, עודד

כתב: עודד

מפגש 175 – 23.7.2021

כרגיל, עוד יום שישי ב”מגדלור”. התחלנו ארבעה והדיון היה סביב העמדות והדעות בנושאים היסטורים ועכשווים המתייחסים למרחב ואוכלוסייתו.

לרגע קצר ביקרו אותנו גולן, קרן, זיו, מעיין ואלה: אבא שמטייל עם ארבע ילדות, שתיים מהן בנותיו ושתיים חברות שלהן. גולן התכבד בקפה והבנות התעניינו ב”עפיפון-כוכב” פרי יצירתו של חנן, שאת ההשראה לבנייתו קיבל מהעפיפונים ש”כיכבו” בשמינו (לפני הבלונים…) בשילוב עם תמונה שצולמה בעזה ובה ילדה מחזיקה “כוכב של תקווה” מהפרויקט stars of hope, יוזמה של קבוצת אמריקאים לחיזוק אוכלוסיות בעולם שנפגעו ממלחמות או אסונות טבע. הילדות שאלו, אנחנו ענינו והן המשיכו בדרכן.

אנחנו בדיון ההיסטורי… הגיעו שולה ודני. זוג בגיל הפנסיה ממרכז הארץ שהחליטו לבקר ידידים באזור. איתם עסקנו באחד מענפי הספורט היותר פופולריים בישראל: מציאת מכרות/ים משותפות/ים שלא נמצאים כאן ברגע זה… שולה ודני נשארו למשך שני ספלוני קפה והמשיכו להתחייבויות אחרות.
נחשי סימן לטרקטורון בודד שסייר בקרבתנו. הגיעו שני צעירים בני 18 מישוב באזור, ינון וגלעד.
רמי, בוחר בגרסת ה”מעגל” לבני 18 שלפני גיוס לצבא ומציג אותנו כחלק מאוכלוסיית המרחב. הוא עוד יחזור בסוף המעגל…
נחשי כאחד שגדל על גבול הרצועה, אומר שעזה היא מכרים וחברים. שומרים קצת על קשר טלפוני. הוא זוכר ימים טובים. לומד ומתעניין כל יום על מה שקורה אצלם. מאמין שיחזרו הימים ה”גדולים” של פעם. אולי המפגשים פה ב”מגדלור”, יתרמו.
שמוליק מתפייט על עזה בסגנון אלוהים אל משה, “אותה תראה מנגד ואליה לא תבוא”… מקווה שהעתיד יהיה אחר. נוצר פה ב”מעגל” שיח של קשב של כל אחד לכל אחד. היכולת לראות את הצד השני מוגבלת.
עבורי, עודד, עזה היא תסכול, כעס וחשבון נפש. תסכול על כך שאיני יכול ממש לעזור לאנשים שחיים חיי סבל בשכנות אלי. כעס על כך שהמדינה שבה אני חי מצליחה לייצר הדחקה ולבנות חומה (תרתי משמע…) ולמעשה להעלים 2 מיליון אנשים. חשבון נפש על שום התהליך שאני עובר בלימוד מחדש של כל הקומפלקס הזה של אדם ואדמה במרחב שבו אנחנו מתהלכים.
ינון: עזה היא מקום אויב. אסור להתקרב. הם רוצים להרוס את המדינה שלנו. הוא מוסיף ואומר, שאף פעם לא היה שם. כדי שהמצב יסתדר זה צריך לבוא מהצד שלהם. אם הם היו רוצים לעצור את האלימות, הם היו יכולים. פינוי גוש קטיף זו התחלת השנאה.
גלעד: שומע הרבה מהאבא והסבא על עזה. סבא שלו אמר לו שהוא בכה פעמיים בחייו- פעם על אביו ופעם נוספת על חבר נפש עזתי שנהרג. יש שם אנשים טובים. אמנם יש שם מעטים ששונאים אותנו, אבל הם מקבלי ההחלטות. ברגע שהם יושיטו יד יקבלו שתי ידיים בחזרה. אם הם לא יפסיקו עם כל העויינות, זה לא יגמר.
רמי: עזה היא תעלומה. כמורה דרך עסק הרבה בהיסטוריה. לפני המון שנים, עזה היתה מרכז העולם!. פה, (הוא מחווה סביב בידיו) רועה אברהם את צאנו ופה פוגש את אבימלך. יותר ממחצית אוכלוסיית העולם רואה באברהם אב וחייו מתנהלים פה! קיימת דרך הים שחוצה מזרח מערב והיא עוברת בעזה. נעים בה בין שתי הממלכות הגדולות. עזה בתפר בין הארץ הנושבת לבין המדבר. משהו בכל התהליך הזה, שקורה עם עזה עכשיו הוא תקלה ולנו יש חלק בזה. לא מספיק התחשבנו, לא מספיק ראינו, אולי ניסינו להושיט יד שלא נענתה… בכל אופן, יום אחד עזה ועוד 3 עיירות נשארו כלואות. צומחים ונולדים שם ילדים בלי אופק ובלי תקווה. עזה נשכחה על ידי העולם. אין סיבה שעזה לא תהיה חלק מפואר מהעולם. שינוי לא יבוא על ידי צד אחד. היה לו מורה שאמר שאם עדיין לא מצאנו (שלום…) זה אומר רק שלא מצאנו… רמי אומר לצעירים שלכולנו יש אחריות ומספר שאנשים מעזה שואלים אותו אם בישראל יש כאלה שאכפת להם מהעזתים? מזכיר את ההתרגשות של מרואן שביקר אצלנו במעגל וביקש שנמשיך להזכיר ולדבר את עזה בפגישותינו.
כמו הילדות בתחילת המפגש, גם גלעד שואל על העפיפון שבנה חנן ואנחנו מספרים…

היינו: קרן, זיו, מעיין, אלה, גולן, שולה, דני, רמי, נחשי, שמוליק, עודד, ינון, גלעד.

כתב: עודד

מפגש 174 -16.7.2021

והיה צל עצי אורן והיתה רוח נעימה והיה קפה. לרגע קצר נשמע טרטור אופנועי שטח שהתלבטו בצומת הדרכים לאן לפנות ולבסוף פנו לכיוון הנגדי. השקט צנח אל צהרי יום השישי הטוב השונ”צ בחום הקיץ. והיינו שמוליק, חיותה ואני משיחין בענייני דיומא.
בשלוש ורבע, כשכבר חשבנו לקצר קצת במיגדלורנו, הופיעו מהרן ואברהים. לאחר קפה וברכות הציע מהרן להנחות “מעגל” וביקש מאברהים לומר מהי עזה בשבילו.
אברהים מתפרנס מהפעלת מכונה לניסור בטון, חבר ילדות של מהרן. הוא נענה להזמנתו לבוא למגדלור. עזה, אומר אברהים, היא מקום צר… מיליון וחצי אנשים. בית סוהר גדול. צריך שלום לפתור את הבעיה. הבעיה היא בין ממשלות. זהו, קצר ולעניין.
מהרן פותח ומספר שהשבוע הוא היה בשכם. הלך לקנות חליפה בחנות יוקרתית. שם פגש קצין מה”רשות” ונקשרה שיחה ביניהם. שאל אותו על עזה. הקצין אמר שהם שתי ישויות נפרדות והוא אפילו לא יודע מה קורה שם. הוא הוסיף ואמר שמזה תקופה אין קשר עם עזה והם לא יחזרו לשם. מהרן מוסיף לנו תובנות משלו ואומר שעבאס נסע לתורכיה כדי לקדם קידוחי גז מול עזה. אם חמאס ישתלטו על הגדה, הוא אומר, זה סוף הרשות ולכן עבאס אצל התורכים, כדי ליצור תמיכה. עזה צפופה יותר ויותר וגם לבנון היא חבית חומר נפץ…
שמוליק מספר על סיור שעשינו (הוא ואני) בלוד. יוזמה של ארגון “זוכרות”. הם מחלקים מפות של הישובים הפלשתינים שנהרסו במלחמת 48. הוא יביא כדי להראות למהרן… בסיור סופר על הטבח והביזה בלוד במלחמת 48. דיברנו עם צעירים ערבים ילידי המקום, על רקע המהומות שהיו במאי האחרון. הצעירים “לוחמנים” ומצהירים שילחמו על בתיהם וזכויותיהם.
אשה שאימה היתה בת 8 בגירוש סיפרה לנו את קורות משפחתה והטראומה שעברו. סטודנטית מצביעה לכיוון ביתה ואומרת שכדי להגיע אליו, עליה לעבור ליד הישיבה שהקימו צעירים יהודים ואלה “עושים לה צרות”. שמוליק מסכם, האוירה בלוד לא רגועה עדיין ויש הרבה כעס.
חיותה מצהירה על עצמה שהיא לא “להוטה מבחינה פוליטית” כמו שמוליק ועודד… היא מגיעה לעתים להעניק כוח… לדעתה, הממשלה הנוכחית משנה קצת את האוירה ונראה שהיא באה לעבוד. אבל זה לא ישנה לגבי עזה.
אותי “תפסו” השבוע שני נושאים. האחד, סירוב הרשויות בישראל לאפשר לפעילה הפוליטית חאלדה ג’ראר לצאת ללווית בתה סוהא שנפטרה באופן פתאומי בגיל 30. הסירוב נומק בעיקר בסיבות של סמכויות ובירוקרטיה. למי, כביכול, יש אפשרת חוקית להניע מהלך כזה…

הנושא השני היה מצב המים החמור ממילא ברצועה, כשמאז ה”סבב” של מאי המצב החמיר בגלל שישראל לא מאפשרת הכנסת ציוד לתיקון של צנרת המים והביוב. מערכת הביטחון מגדירה כ”הומניטרי” בלבד את מה שנכנס לרצועה וציוד לתיקון הצנרת לא עומד תחת הגדרה זו. התוצאה היא מים מזוהמים ולא ראויים אפילו למקלחת. תליתי את החדלון המוסרי הזה באדם מסוים, אבל בגלל שלא מדברים פוליטיקה במעגל, לא ארחיב…

היינו: חיותה, אברהים, שמוליק, מהרן ועודד.

כתב: עודד