מפגש 247 – 2.12.2022

יצאנו אט, חיוור היה הבוקר: החדשות בישרו על גזרות גזע וגזל. החלפנו תחנת רדיו, תחילה לשידורי שכם ובהמשך לקול המוסיקה, אך מצב הרוח לא השתפר.
אולם, בטרם הגעתנו למגדלור, התכבדנו (שמוליק, נחשון ומשה) בלאפה דרוזית עם לבנה: השמיים התבהרו ושמש נעימה האירה את "מעון החורף" שלנו.
שמוליק רק הניח את הפינג'אן על האש וכבר נפתח מעגל ראשון עם עבדאל, מחמוד ופאריד, שלושתם מבני תראבין. תחילה היה הסבר של שמוליק על המקום ועל המפגש.
פאריד סיפר על אימו שהגיעה מעזה, אז דיברנו על המרחב, על שכנים קרובים ורחוקים, על חששות ותקוות.
רוני התקשרה להודיע על שתי מורות גרמניות העושות את דרכן למגדלור:
קריסטין ובריג'יט הגיעו אלינו מאזור בית לחם. אחת מלמדת היום ואחת בעבר, בבית ספר בעיירה בית ג'אלה, ושיתפו אותנו בדאגתן על מצב הבריאות בעזה: יש סרט המתעד את התלאות של חולות סרטן הזקוקות לטיפול. הפעם העדפנו לדלג על האידיש ונחשון הצליח לתמצת, באנגלית, את תולדות מפעל הגופרית. מארק, אף הוא באנגלית, השלים את התמונה בעידכון על המצב הקיים ותחושותיו.
נפרדנו מהמבקרים מתראבין ומבית ג'אלה והתחלנו מעגל נוסף, עם לימור, שנכחה במפגש השבועי של "מסדר הדר" להשבת השבויים והנעדרים ב"חץ השחור" ועם מרי, שתרמה גם תובנות על מורכבות המצב באזור וגם מפרי העצים שלה: פקאן טעים.
בארבע אחרי הצהריים רוח ערב מתפרכסת, שעת ברכה ונעילה.
כתיבה: משה.
תיעוד: נחשי.

מפגש מיוחד – 29.11.2022 (כ"ט בנובמבר…)

בתיווכה של נעמיקה, הגיעו אלינו היום בשעות הצהריים המוקדמות, בנות מכינת צהלי מעין צורים, מכינה דתית לבנות לפני גיוס. אנחנו היינו חלק מסיור יותר נרחב שלהן בדרום והן הגיעו אלינו אחרי ביקור בקיבוץ סופה. נחשי בישל קפה וחלט תה צמחים. רמי תרם כסאות מהמחסן שלו ושינעם לשטח, ג'וליה ומהרן הצטרפו ואני חפרתי את הפתיחה עם הסברים עלינו, על ה"מגדלור", על האזור וכו' (מכירים, מכירים). אחרי דיברה ג'וליה על החשיבות שבהכרה של כל צד במישנהו ואחריה מהרן (שהגיע ישר ממשרדו, עורך דין, לבוש בחליפה 3 חלקים ועניבה תואמת).
שמוליק ונחשי השתלבו בסבב עם הבנות ודיברו בתורם.
על מה אם כן, דיברו הבנות? על "מהי עזה בשבילן" כמובן, כי זו היתה בקשתנו.
ומה אמרו? ובכן, הרוב בחרו תשובות שנעו בין מילה אחת לשבע. הנה מה שהספקתי לרשום:

עזה היא משהו מרוחק ומפחיד

המילה "עזה" כשלעצמה גורמת לפחד

טרור

מלחמה, פשע, דברים רעים

טרור אבל גם חוסר ברירה

נזכרת בגוש קטיף, התנתקות, משהו שנלקח מאיתנו, מבצעים, עוני, גדר

פחד, אויבים

מלחמה ופחד

מלחמה ופחד ושנאה

חוסר צדק הדדי

כל מיני מבצעים

עזה זה להיכנס אל הלא נודע

נזכרת ב"עופרת יצוקה" האיש שלה כמעט נהרג. סימן שאלה גדול, מבוי סתום, אין פתרון

חוסר אמון שפוגע בשני הצדדים

בעזה חיים אנשים שרוצים לפגוע בי רק בגלל יהדותי

בעיה ללא פתרון

חוסר אונים דו צדדי, אין פתרון. מרחמת על העזתים שאין להם לאן לברוח

סיטואציה מורכבת. חשה כאב לב על החיילים והתושבים. גם קצת עליהם, הרבה חוסר הבנה

עולות לה בראש המילים, התמודדות, הקרבה אומץ הבנה ותקווה

מה כל צד מחנך את הילדים, האם לאהבת אדם, לאחריות?

פחד וסיוטים

המחשבה הראשונה בהקשר של עזה היא פחד וצער על חיילים ואזרחים שלנו

החיילים החטופים שלא זכו לקבורה ראויה.
כאב לב, פחד ורתיעה מהמצב הקיים

התקווה לשלום בעקבות הגירוש מגוש קטיף והכאפה הגדולה שספגנו לפנים

לא מרחמת על מי שגר שם אלא על אלה מתוכנו שסובלים

תיסכול וצער גם לגבי אלה ששם שחיים בעוני

עזה מזכירה לה סיפורים של אבא שלה שהלך שם לשוק ולים. היום זה זעם וכאב

חוסר אונים

אויבים, מלחמות ותיסכול

כעס ותיסכול
זהו. לא את הכל הספקתי לרשום, לא בהכרח שמעתי כל מילה (הן מדברות חלש ואני חרש חזק).
לא הוספתי פה את הדברים החכמים והמלומדים שהשמיעו עמיתי הנכבדות/ים, (השפעת האדבוקט מהרן) שמוליק, נחשי, ג'וליה ומהרן. אחרי הכל זה סיכום אמצע שבוע וגם לי יש חיים…
היינו – ג'וליה, מהרן, שמוליק, נחשי, עודד
הובלות – רמי (הלוך), דגן (חזור)
ברכות – משה, מלכי, דינה, יעלה, לימור, חיותה, אריק, רוני, נעמיקה
כתב: עודד

מפגש 246 – 25.11.2022

עברנו, חזרנו למעון החורף. מתכנסים במרכז מבנה מפעל הגופרית.
יושבים שבעה גברים ודנים במה שעובר עליהם אחרי הראשון לנובמבר. הדיון מוביל לשאלה, "למה אנחנו יושבים כאן?" מחליטים לדון בה בסדר מעגלי כנהוג ב"מגדלור" מזה 4 שנים ו- 8 חודשים.
רמי מנחה.
משה שמתכבד להיות הראשון בסבב, מודה שהוא קצת בהלם עדיין. הוא אומר שאולי האחרים במעגל לא לוקחים כמוהו, ברצינות, את התואר שמקבל בן גביר בתפקיד השר ל"בטחון לאומי". משה שכבר חווה את ארגנטינה בשנות השבעים, מתייחס לתוספת "לאומי" ברצינות ובחרדה. קשה לו עם התזוזה של העם (היהודי?) למקום כל כך רע. כל ההומניזם של עגנון ובובר נמחק. יש לו תחושת מחנק.
נחשי אומר שאין לו דברי טעם להוסיף, אבל רמי לא מוותר ונחשי מוסיף גם מוסיף! התגובה הראשונה שלו אחרי סיכומי הבחירות הייתה "אוקיי אנחנו נסתדר בפינה שלנו, נסתגל, נעשה לביתנו וניתן להם לחרבן את העסק". אבל אולי במחשבה שניה, הוא אומר, צריך להקים מדינה במקום אחר. נחשי לא מרגיש נוח רק מעצם כך שחייו טובים. אינטראקציה עם אנשים ותחושה שהוא חלק ממשהו גדול יותר, נותנים הרגשה טובה יותר. היום התחושה שלו, שברמת המדינה אין לו יותר מה לתרום. ברמה האזורית הקרובה אליו (מרחב עזה) יש אולי מה לתרום, גם אם אנחנו לא במוקד העניין הציבורי והקשר עם עזה הוא מקומי. המפגשים פה נותנים לו אפשרות לעשות משהו קטן שאולי משפיע מעט. מקווה שעניין עזה ישתנה. אולי, עם הזמן הסבל הנוכחי שלהם יוקל עם תהליכי ההשתנות במרחב. במסגרת החלומות שלו, הוא רוצה להקים בעזה מדינה בנפרד מישראל וגם לגור בה, אבל זה יצופף עוד יותר את עזה… יש לו תקווה ואמונה בעתיד טוב יותר לעזה, אבל כרגע, אין לו זיזים כדי לתלות עליהם את האופטימיות שלו.
שמוליק אומר שיש בהחלט סיבה וגם תוצאה לישיבתנו פה. באופן אישי הוא יעשה מה שבהישג ידו לעשות. אם זה עזרה במסיק, ישיבה במגדלור, תרומה לרל"א או עזרה לאנשים באופן פרטי. במימד הכללי ככל שהקיטוב קיצוני יותר, יש יותר סיכוי להתקוממות. זה נכון לאורך כל השינויים החברתיים בהיסטוריה. זה יכול לקרות בעזרת התערבות חיצונית (אסטרואיד במקרה של הדינוזאורים) או מלחמות. הקיטוב יביא לפעולה. ברמה האישית, הוא אומר, הוא עושה את הדברים נכון מבחינה מוסרית.
אני (עודד), שמאז פנסיונריותי מרבה לקרוא ולהתהדר בידיעותי החדשות על תופעות ישנות, מביא בשתי דוגמאות איך צירוף של הופעת מנהיג כריזמתי ומקושר לאליטה, לתוך סיטואציה מקוטבת (מעמדית) גרמה לתהליכי שינוי רבי עוצמה. הראשון – משה רבנו שגדל בחיק השלטון ויצר תהליך של נדידת עם (הגירת המונים) ששינתה את המציאות של אותו עם. השני – תאודור הרצל שגם הוא כמו משה היה שייך לאליטה מדינית מקומית ויצר תהליך רב עוצמה (שאת תוצאותיו לטוב ולרע אנחנו חווים עד היום). ההקשר לדיון הוא שהקיטוב המעמדי מעמיק והופעת מנהיג כריזמתי (אולי כמו בן גביר אבל להפך) יכולה לגרום לתהליך של שינוי. שמוליק זורק מהצד שגם היטלר היה מנהיג כזה ואני מסכים איתו.
רמי מביא כדוגמה שני אירועים מהימים האחרונים. האחד הוא אירוע הדקירה למוות של אדם בגלל שהעיר לאדם אחר על כך שחצה עם אופנועו את מעבר החציה באור אדום והלה דקר אותו והאירוע השני, כמה ימים קודם כשהוא ונעמי חזרו בלילה מהצפון. נסעו על כביש 6 ונהגי משאיות כבדות התפרעו על הכביש. רמי נזכר שכשהיה צעיר יותר, בתפקידו כפקח של רט"ג, נהג לעצור נהגים ולהעיר להם על נהיגה מסוכנת או השלכת פסולת. היום כבר לא, הוא לא מעיז. מעדיף להתעלם או להתרחק.
השבוע, רמי היה צריך לטפל בבעיה באחד מחדרי הבית. פנה לקבלן. הגיעו שני עובדים, אשקלוני וחברוני. מהר הסתברו לו יחסי הכוחות. התחילו דיבורים. רמי שאל את החברוני על ביתו וחייו והבין שהאדם אינטלגנטי ומלומד. האשקלוני אמר שאין ויכוחים ביניהם והערבי מבין את מקומו. שתו קפה והשיחה נמשכה. האשקלוני אמר לחברוני שבתו (של החברוני) מוכרחה ללמוד עברית כדי לשרוד במרחב. רמי היה יכול לטעון שדווקא הערבית חשובה כדי לשרוד במרחב, אבל רמי של היום, "לא מעודד קונפליקטים". הוא גם נמנע מלהגיע למקומות מסוימים מתוך פחד. גם בביתו וגם בכל מקום בארץ הוא מרגיש לא מוגן ולא בבית. מבחינתו הוא מוכן לגור בכל מקום בעולם. המדינה התרחקה ממנו עד כדי תחושת אי שייכות. אין לו קהילה שאיתה אפשר ליצר שינוי. בעבודתו, הוא מעורב ביוזמות גדולות וחושב שאולי כבר לא שווה לעשותן בארץ. הגדה המערבית ועזה לא ישתנו מבחינת המעמד ואולי הם, העולם ואנחנו, נתרגל.
מארק אומר שהכי קל זה להגיד שהוא בא לפה לפגוש חברים. מארק הגיע לארץ בגיל מבוגר ולא היו לו הזדמנויות ליצור חברויות במסגרות שהישראלים, הילידים, מכירים (בית ספר, צבא). השלב שאליו הגענו, הוא אומר, היה צפוי. השינוי היה ליניארי ולא מפתיע לאור 20 השנים האחרונות. ההגעה שלו לכאן, לישראל, חייבה מצידו גם הצטרפות (מנטלית) לעם היהודי ולא רק שינוי מקום מגורים. הבין שהיהודים בישראל רואים את עצמם "אור לגויים". חשב שפה לא יצטרך לחשוב על היהדות כי זה הנורמלי, היהדות היא המציאות. בחו"ל היה צריך להתאמץ להיות יהודי ואפילו לסמן את עצמו חיצונית. במשך השנים התחיל לתהות האם זה העם ששרד והשתקם מכמעט השמדה בשואה? מארק לא מנפנף בדגלים, אבל אם השלטון החדש יתחיל להיטפל לבדואים (למשל), הוא יצטרף להפגנות גם אם הוא יסכן את עצמו. אם חלק גדול מהאוכלוסיה הדמוקרטית יגיב, גם הוא יצטרף. השחורים באמריקה לא נתמכו ע"י הלבנים אבל המשיכו בהתקוממות. הוא, יתמוך.
מהרן מספר שביום שישי שעבר הצטרף להפגנה של הכושים העבריים בבאר שבע נגד הגירוש. אוהב מאבקים של מיעוט. לא מזמן נסע לבקר חבר ברעננה. החבר כתב ספר על הבדויים והזכיר את מהרן. החבר דיבר על החברות ביניהם שתתקיים תמיד ונתן לו עותק מהספר. מהרן אומר שאנחנו בעידן ישראל השניה. רואה אצל המתנחלים את השנאה. השמאל הושתק, נוצחנו. גם הימין הערבי (רע"ם) נוצח. הושתקנו. הם יפעלו להעצמת השנאה במדינה. ה"הוא" יגביר את השנאה. גם בדרום תגבר השנאה. מהרן, אולי בתגובה לפחד שעליו דיבר רמי, חושב שיש ביטחון בישובים הבדויים. בעניין זכויות האדם מהרן טוען שהחברה הערבית לא בצד הנכון ולא ראויה עדיין לנפנף בדגל זה. הדמוגרפיה, לדבריו, ניצחה את הבחירות, אבל גם הערבים לא יצאו להצביע כשהשמאל היה צריך אותם. הם נכנסו לאדישות שנגרמה מרוב "מכות" שהם סופגים מכל צד. הבדואי הקלאסי, לדבריו, מסתגר, ביישן ולא רוצה להתערב. יש פנאטים בשני הצדדים כבתמונת מראה. מה יש "להיכנס" בבדואים שגם כך הם בתחתית. אבל יתכן שהפעם הבדואים לא ישתקו. בממשלה הזאת "כהנא צדק". התבוסה נגרמה, אולי, כי נרדמנו, אולי כי היינו אדישים. גם הערבים וגם היהודים מהשמאל.
הקפה זורם בסבבים ועדיין נותר לנו קצת זמן. רמי שואל את המעגל "האם תיתכן מלחמת אחים"?
מהרן אומר שאנחנו במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה שתביא למהפכה צבאית גם בתמיכת הערבים. המהפכה מיועדת להחזרת התיקו. מהרן יצטרף למהפכה.
משה לא צופה שתפרוץ מלחמת אחים בתקופה הקרובה. כן צופה שהשנאה ואלימות ילכו ויתעצמו. השינוי שאנחנו רואים היום הוא אלים וכאוטי, לא בהכרח מלחמת אחים. בארגנטינה היתה הפיכה צבאית, אבל פה זה שונה. הדיכוי יהיה איטי ומתמשך והאזרח לבד יבין את רוח הזמן. כדי לשמור על עצמו וסביבתו, יסתגל.
נחשי לא רואה תסריט של מלחמה פנימית. האנשים מסתכלים על מה שקרוב להם ופחות עסוקים בלהרים ראש לראיה רחבה יותר. לכן הם לא יתקוממו אלא ישקעו בעצמם. יותר ויותר ישראלים יזוזו למקומות אחרים בעולם. הצבא יתחיל להתפרק לאט לאט. הבנים שלנו לא ישרתו לאורך זמן בצבא שעושה דברים הפוך ממה שלמדו בביתם. אם יש מאבק לא אלים הוא שותף לו, אבל בגדול הוא מתרחק מהאירועים. המדינה לא שלנו כבר.
שמוליק זוכר שכשכהנא הגיע לארץ הוא היה במיעוט ומפלגתו נזרקה מהכנסת. עכשיו אנשיו בכנסת ובממשלה. המפגש בינינו כאן הוא לא רק לשתות קפה, הוא גם לעשות פעילויות. כל יום שמוליק עובר על החוק ועושה את זה במודע.
אני (שוב עודד) חושב שאנשים כמוני יצטרכו להכרעות עוד יותר קשות. הפלסתינאים, שהם החלק הסובל במרחב, יעמיק סבלם. לי עומדת האופציה להקריב מהוני, זמני וגופי כדי להקל על סבלם או לשמור על נכסי אלה ולהחליט שאני חוסה בפריבלגיותי. ההתלבטות תלך ותחריף ככל שהפער בין הסובלים לפריבילגים יתרחב. אני שב ומצטט את הלל כהן שטוען בספרו "תרפ"ט שנת האפס", שבעת מתח בטחוני מתכנס כל פרט תחת השיוך האתני שלו בלי קשר לעמדתו האובייקטיבית לגבי גורמי הסכסוך. מכיוון שאני מעריך שכן תפרוץ האלימות, אני רוצה להאמין שאלך יותר עם הצדק האנושי שלי ולא עם הזיהוי האתני שלי.
רמי אומר שהוא יתאים את עצמו למצב. לא יסכן את עצמן ואת פרנסתו. עכשיו, הוא אומר, זה שלהם. גם את השינוי בקיבוץ לא אהב, אבל משהתחולל, הוא אומר לילדיו, זה שלכם. הוא עצמו לא ישמר כלום. הבנגבירים לגיטימיים וזכו בצדק וזה שלהם. הוא רק יכריע לגבי מקומו, אם פה או במקום אחר.
מארק טוען שלא יהיה מאבק של קהילות. יהיו אנשים שיאבקו. המאבק הוכרע כבר. למזלו של העם היהודי הוא מחולק בין הארץ והעולם. אם כולו היה פה יתכן והיתה פורצת מלחמת אחים. הילדים שלו כנראה יעברו לחו"ל. מלחמה אלימה לא תהיה ומאבק לא אלים גם לא יהיה. אבל אם יהיה אי צדק מובהק, ותהיה פעולה נגדו שיש לה סיכוי להצליח, הוא יצטרף.
מהרן מעיר שהבדואי שדרס השבוע תלמיד בבאר שבע הצביע לליכוד בבחירות (אם זה מקל במשהו על מישהו). מהרן בא מהתפיסה ה"אשכנזית". נלחם למען המדינה שהיתה וימשיך להילחם למען המדינה שהיתה. כן, הוא אומר, תהיה כאן מלחמת אחים. הערבים לא יצטרפו אליה, אבל הוא עצמו יצטרף לאשכנזים.
פיזור.
אנחנו רק מזכירות/ים לקוראותינו וקוראינו הרבות/ים שביום שלישי הקרוב 29/11 נארח ב"מגדלור" קבוצת נערות דתיות ממכינת צהלי. מוזמנות/ים.
היינו הפעם: שמוליק, רמי, מהרן, נחשי, מארק, משה, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 245 – 18.11.2022

האורחים הראשונים שהגיעו היו אורית (אחותי) ואורן. שניהם "לשעבר" מהישוב של משה, נחשי ושלי. בשלב זה אין צורך במעגל הכרות ולכן נסובה השיחה על ההיסטוריה של האזור והמרחב שבו אנחנו חיים ופועלים.
כשהגיעו עוזי ואריה, התחלנו מעגל. וכמנהגנו, אני מתחיל בהסבר עלינו ועל פועלנו.
עוזי אומר שהוא "עדיין תוהה על קנקננו" (מגיע כבר בפעם השלישית), הוא מעריך את ההתמדה שלנו. כששמע על השריפה בעזה, הלילה, שבה נספו 22 בני אדם, התקשר אל חברים בעזה שילכו לראות במו עיניהם ויספרו לו. עוזי מפעיל סוג של מפגש לילי בבית קפה ב"חץ השחור". הוא חיפש מוצא לתיסכול שהוא חש בגלל המצב, וזה גרם לו לצאת מהבית ולייסד את המפגש הלילי. היום כבר עומד שם שובך ובשבוע הבא יקננו יונים. הכל חלק מרעיון הפרחת היונים שעליו כבר כתבנו בסיכומים קודמים. בתור פנסיונר יש לו זמן, יש לו רעיונות ותוכניות.
אריה עבד עם נוער בסיכון. ניהל את המתנ"ס והחינוך בשער הנגב ועבר לאותו תפקיד בשגב שלום. הקים שם קונסרבטוריון, משתלה ועוד. הוא מספר שיחד עם הצוות במקום, הם עושים הרבה פעילויות עם נוער בסיכון. גם תלמידי מכינה משדה בוקר באים להדריך איתו. זה עובד יפה מעל המצופה. אריה הגיע ל"מגדלור" בגלל שעוזי סיפר לו. יש לו חלום למיזם – סוכת שלום בתוך שגב שלום שבה ידונו בענייני היום והשלום. גם שם, בשגב שלום כמו בעזה, הגיל החציוני הוא 18. מכוח העבודה שמעל גיל 18, 60 אחוז מובטלים. לפי אריה, המפגש של כביש 232 עם הרצועה הוא ציר הסבל של שני הצדדים. הוא עדיין עושה מילואים ובעת סבב אלימות הוא עוזר להנחות את הכוחות במרחב. התושבים משני הצדדים הם כלי משחק שבו לא הם שולטים. זה מצב שנכפה עלינו. מצב קשה לשני הצדדים.
עוזי רוצה מאד להוסיף על פועלו של אריה. המנחה מוחה ומבקש לשמור על הכללים, אבל עוזי אומר שאם יחכה, ישכח מה שהוא רוצה להגיד ומקבל אישור. הוא אומר שביקר במתנ"ס שאריה מנהל. שגב שלום הוא מקום רחוק מהציוויליזציה אבל המתנ"ס הוא מדהים והוא היה חייב לומר את זה למרות שזה מפר את כללי המעגל.
משה לא אוהב להגדיר את עצמו ומציין שהוא ריבוי הגדרות (ציוני, סוציאליסט, קיבוצניק, ישראלי וכו'). לפני שבוע נסע עם חבר מעזה שעובד בקיבוצו, החבר חזר לסופ"ש לעזה והם הסיעו אותו למחסום ארז. באוטו, החבר הראה לו תמונות של ילדיו ונכדיו ומשה התרגש. למשה חשוב לספר למה אנחנו יושבים דווקא פה: מפעל הגופרית נבנה ותופעל על ידי פועלים יהודים וערבים והוא עדות לחיים משותפים.
נחשי בא כי זה משהו שהוא מסוגל לעשות. משהו לא בסדר ולא תקין במציאות שאנחנו חיים בה. העבר מפואר וגם העתיד לדעתו מפואר, אבל ההווה מייאש. מהשדות הנושקים לגדר רואים את השכנים אבל לא יכולים להגיע, יש גדר. הוא חש חוסר תוחלת בסבבי האלימות שיוצרים שנאה. זה יגמר מתישהו. זה אולי יקח שנים אבל ברור לו שזה יקרה. נחשי שמח על ההזדמנות לבוא ולקיים את ה"מגדלור". כל פעם שהוא חוזר מפה, הוא מברך על כך שזה קיים.
מלכי הגיעה למגדלור קרוב לתחילת הפעילות ו"נדלקה". מאז היא פה. קרבת מקום מגוריה העכשויים לעזה, גורמת לה להיות יותר מעורבת. היא באה מיאוש. אבל פה זה סוג של בריחה. עזה היא יאוש גדול. אנחנו יושבים פה ועושים מה שאנחנו רוצים והם כלואים. היא הייתה בשגב שלום בבחירות האחרונות כשהתנדבה להסעת נשים לקלפי. התכנסו וחיכו ב"מרכז הקיימות" בשגב שלום. לא הכירה את המקום קודם והופתעה לראות שזה ישוב יותר עירוני מכפרי.
בלה הגיעה לאזור עם גרעין נח"ל בשנת 1956. כל חייה דגלה בדו קיום. כשגרה עם משפחתה ברמלה (לפני שהגיעה לגרעין הנח"ל) כולם מסביבם דיברו יידיש, גם הערבים. כשהיתה בצבא ובני הגרעין שלה נלקחו לפעילויות של פינו בדואים, בלה תהתה למה האלימות הזו. לפעמים היא ממש מיואשת. באה בגלל מלכי ומצאה פה חברה שמבינה אותה ומבינה את המצב כמוה. בעבר היתה בעזה וישבה בבתי קפה. לפעמים שואלים אותה אם לשבת במגדלור, לשתות קפה ולדבר על עזה,יכול לעזור במשהו. היא עונה שלשבת בבית ולא לעשות כלום, זה בטח לא יעזור. אולי המגדלור כן.
חנן הגיע בגלל העפיפונים. הפריע לו בתור בונה עפיפונים שהם משמשים לשריפת שדות. בא לראות את התופעה, פגש בנו ומאז מגיע. אנחנו פה, הוא אומר, כדי לשמר את התקווה. כשהפתח לשינוי יופיע, צריכים אנשים שיהיו מוכנים לקראתו. החיים שלו, אומר חנן, מתרחשים באינטרנט. מספר על אילון מאסק שמפרק את טוויטר. טוויטר הוא מקום שכולם נמצאים בו, אבל הוא גם מקום רעיל. בטוויטר יש התקפות ארסיות על קבוצות אוכלוסיה מובחנות. בשנים האחרונות קמה רשת מקבילה שמאפשרת יותר חופש החלטה. זה קם בשנת 2016 וחנן כבר הכיר אותם ב- 2017, "מסודון". חנן קושר את הסיפור הזה לעניננו דרך העובדה שהיו אנשים שהתכוננו למשבר והכינו דרך חלופית. עכשיו כשטוויטר מתפרק יש תחליף, וגם אנחנו מכינים דרך חלופית ליום שבו יבוא הפיוס. אנחנו פה התשתית לתקווה. חנן מספר עלינו לכל מי שהוא פוגש ורוצה לשמוע.
מרי הגיעה למקום הזה דרך הבלוג של חנן. עזה זה מורכבות ומרי נמשכת למורכבות. נשארה בגלל האנשים. אנחנו משמרים פה קצה חוט שנוכל לחבר לחוט שממול.
אופק חייל. בקרוב מסיים טירונות. הגיע לפה במקרה עם חברים כשטיילו ביום גשום בחורף שעבר. הם היו תלמידים בכיתה י"ב. מאז הגיע בקביעות עד הגיוס. עכשיו, בגלל השירות הצבאי, מגיע לעתים רחוקות. חזר עכשיו מסדרת חינוך בצבא. בסדרה עסקו בדילמות. נגיד, ילדה קטנה זורקת עליך אבנים, וברקע מהומה גדולה ("הפרת סדר" בלשון דו"צ) מה אתה עושה? כן, אלה הדילמות של צבא ההגנה לישראל. גם עזה בשביל אופק, היא היום דילמה.
זהו. עוד סבב קפה שמכין נחשי (שמוליק נעדר היום) ועוד קצת מינגלינג ומתפזרות/ים.
היינו הפעם: עודד, נחשי, משה, אורית, אורן, עוזי, אריה, מרי, חנן, אופק, מלכי, בלה.
כתב: עודד

מפגש 244 – 11.11.2022

יום שישי ה-11.11. בדרך למגדלור, שמוליק מזכיר לנו שהיום, בשנת 1918, בשעה 11 בבוקר הוכרזה שביתת הנשק ששמה קץ למלחמת עולם הראשונה. חלק מהקרבות שהכריעו את המערכה התנהלו באזור שלנו. מיליוני חיילים ואזרחים איבדו את חייהם. היה צורך במלחמה נוספת, קטלנית יותר, כדי לשכנע לעמים שיש מקום לשלום. האויבים דאז, כמו צרפת וגרמניה, הם ידידים ושותפים קרובים היום.
הבוקר, הדרך למגדלור היא קצת יותר ארוכה: עוברים דרך מחסום ארז, חבר מעזה חוזר הביתה, למשפחה, לאחר שבוע עמל מעבר לגדר. הוא יודע שהשיבה לעבודה בארץ תהיה כרוכה בקימה בבוקר השכם והמתנה מתישה ומייגעת באותו מחסום, אבל טוב לו, וטוב לאלפי פועלים נוספים, וטוב גם לנו, אזרחי ישראל.
רוני הקפידה להגיע בזמן, לפני ששמוליק הכין את הקפה. אבל הקפה מוכן כאשר לילי וגיא מבאר גנים מצטרפים.
המעגל נפתח בדאגה על איומי "פסקת ההתגברות" וביטויי השנאה של השבוע האחרון.
המשך השיחה עומד דווקא בסימן התקווה: מאבק הנשים והצעירים באיראן, שיתופי פעולה עם עזה, חידוש פעילותן של תנועות בארץ למען האות ה-21: שין של שלום, שיתוף, שיוויון.
מרי ואילן מבית אלעזרי ומהרן מרהט מעשירים את השיח עם תובנות מעניינות ודברי מתיקה.
אם עודד היה נוכח – הייתם זוכים בשחזור מלא של הדברים, אבל השבוע הוא היה בסמינר בירושלים אל-קודס וממתין לאיסוף בצומת בארי.
הודות לנחשון שדאג לזכור את המשתתפים במעגל, אפשר לציין שרוני, מרי, אילן, לילי, גיא, מהרן, שמוליק, נחשון ומשה נהנו מהשמש החורפית ומראשית הפריחה ליד מפעל הגופרית, בסמוך לבונקר הבריטי שנעזב היום, לפני 104 שנים וחמש שעות.
כתב: משה.

מפגש 243 – 4.11.2022

יום שישי הראשון לספירת ממלכת ישראל השלישית. כולן/ם מביאות/ים תובנות והערכות מ"תוצאות האמת" המרות. מארק מחליט להכניס קצת סדר במעגל ומתנדב להיות הראשון.
מארק אומר שבשבוע האחרון לא השתנה כלום ביחס לעזה. אתמול הם הזכירו את קיומם (צבע אדום באשכול) והוא יכול להבין אותם, הם מנסים להזכיר את קיומם בתוך ההשכחה הכללית. מארק אומר שאם היה עזתי שרוצה להזיק, היה "הולך" יותר על שריפה ופחות על טילים. אבל הוא לא עזתי ולא רוצה לתת להם עצות.
מלכי באה לנשום כאן ולהתמלא בדברים טובים. עזה קרובה והיאוש בה גדול. באה לבקש תקווה. פגשה השבוע את רדיר כשהסיעו נשים בדואיות לקלפיות. הנשים שהגיעו לקחת חלק בהסעות גרמו לה לתחושה טובה. יש א-נשים טובות/ים (כמו גם פה במגדלור). מלכי מוסיפה שאי הצבת קלפיות בכפרים הלא מוכרים, ממש מקוממת.
איציק אומר שהוא מבין את המציאות אחרת "מכם" (וסוחט הערות על השימוש בלשון רבים). 80 אחוז מ"הם" רוצים שקט, הוא אומר, ו- 20 אחוז ממררים לנו ולהם את החיים. איציק מגיע שבוע שני ברציפות ומסביר את זה בכך שהוא פשוט נהנה לטייל עם חבר טוב (עוזי) ולפגוש חבורה נחמדה. אבל, הוא אומר, אין לזה תוחלת כי אין לנו שליטה על המציאות. הוא מנסה להיזכר בציטוט של גולדה ואומר משהו כזה:- שכשהם יפסיקו לשים את הילדים שלהם בפרונט אפשר יהיה לדבר.
שמוליק, בין בישול קפה אחד למישנהו (וגם תה למלכי) מתמצת את דבריו בציון שמו, מקום מגוריו וזהותו המגדרית "קומוניסט"!
חיותה. קוראת לשמוליק שיר שהוא עצמו כתב. לכבוד יום הולדתו שחל ממש היום! אתמול ברכה חיותה את קיבוצה, שגם שם חגגו יום ההולדת, וציינה בגאווה שבברכה זו, הזכירה את עזה! "יש תוצאות למגדלור" היא אומרת.
משה בוחר לדבר על הבחירות, אותן חווה באופן אישי כשישב בקלפי עם נציגים דתיים. התובנות שיש לו משעות ארוכות משותפות אלה, הן נושא לדיבור בפעם אחרת. בכל אופן, החוויה המשותפת היתה נעימה.
אני, כהרגלי, דיברתי יותר מדי ולכן אביא רק תובנה אחת מדברי. אומר אני, שהציונים לא היו דתיים ואף התגאו בחילוניותם החדשה. אבל נצרכים היו להצדקת הבחירה בחבל ארץ זה ולכן העלו נימוקים של "הבטחה אלוקית" (כפי שאפיין פרופ' אמנון רז-קרקוצקין את העקרון שהנחה את הציונים, "אין אלוהים אבל הוא הבטיח לנו את הארץ"). ממשיך אני ומשווה את הקשר בין ציונות לדת כסימביוזה בין משגר לטיל. הדת (המשגר) היתה אמורה להעיף את הטיל הציוני, אבל השיגור השתבש ועד היום הם מסובכים זה בזו. הדת איבדה את הרוחניות והפכה לדת פוליטית והציונות מקרטעת מן הפח אל הפחת.
נחשי ישב גם הוא בוועדת קלפי. היה נחמד עם ה"כהניסטים" הוא אומר, כולם לבביים וידידותיים, אבל בספירת הקולות ה"ביבנגביר" טפחו בפרצופו. לא האמין שעד כדי כך נחרצות יהיו התוצאות. נחמה פורתא הוא מוצא בכך שהעזתים ממשיכים להיכנס ולעבוד בישראל, אבל שואל את עצמו כמה זמן זה ימשך באקלים החדש. לדעת נחשי, צריך להמשיך לתחזק את הקול שמאמין שיכול להיות אחרת. מקום כמו ה"מגדלור" מאפשר לומר את זה לאחרים. הדבר הנכון לעשות בעת הזו ל"שמאל" (ה"בטל והמבוטל" לדבריו), לצאת מהסלון הנוח ולהיות אקטיבי. לזוז, לצאת, זה מה שצריך לחשוב עליו בתקופה הקרובה.
עוזי. פעם שניה במעגל. הוא בהחלט מוצא את ה"מגדלור" כפרויקט מעניין, אבל הוא מאמין בדרך פעולה אחרת, שונה, אקטיבית יותר, לראיה, הוא מביא את פרויקט הפרחת היונים שהולך ומתממש: השבוע הוצב שובך בחץ השחור. בדרך הזו יוכלו גם עזתים להשתתף מבלי לסכן את עצמם. "הפרחה" דיגיטלית מקרבת לבבות ולא מסכנת אותם כמו מסע אופניים משותף למשל.
רוני, מעריכה את פרוייקט היונים של עוזי ורק רוצה לספר לו שלפני כמה שנים היתה יוזמה של ועדת הצעירים העזתית להפרחת יונים לכיוון ישראל. בסרט של אוסה, "קולות אחרים" (שעל קיומו שומעים עוזי ואיציק לראשונה מפיה), היא מספרת, שבסצנה האחרונה, מופיעות/ים 3 א-נשים שמפריחות/ים יונים מישראל, ומישהו בעזה ממתין להם. רוני שמעה את סיוון רהב מאיר, שלדעתה היא אשה חכמה, שמסבירה שהימין התחזק בגלל היוהרה הצדקנית של השמאל והימין צריך להיזהר מזה. רוני חושבת שלעתים, במעגל, נשמעות אמירות שהולכות רחוק מדי. מתוך רצון לעשות טוב לצד השני, אנחנו מבטלים את הסכנות שמאיימות עלינו. ולכן, אומרת רוני על עצמה, "בעיני השמאל אני לא נחשבת כל כך שמאל ובעיני הימין אני שמאל".
הסתיים הסבב הרשמי ומארק מכריז על שיח חופשי.
איציק אומר שביבי סחיט. הוא מופעל בהשפעת העולם ומושפע מכל אחד. לדעתו, בית המשפט צריך לחזור לממדים הטבעיים שלו ולהפסיק להיות אקטיבי. לשפוט בהתאם לחוקים שחוקקו המחוקקים.
שמוליק אומר שצריך לעבוד בגובה העיניים. על כל איש ליצור אינטראקציה עם שותפים פלסתינאים. שמוליק לא מתרשם (כמו הרבה אחרות/ים), מאי כניסתה של מרצ לכנסת. הם מזמן לא ממש רלבנטיים לדבריו. מספר על טיול שעשה עם מדריך מכפר עציון. שמוליק אמר לו ששניהם מסכימים על כך שהם בעד מדינה מהים עד הירדן אבל שמוליק חושב שכל בנות חווה ובני האדם צריכים להיות אזרחים שווים במדינה זו והמדריך חושב אחרת.
איציק מסכים שצריכה להיות מדינה דו לאומית אבל אנחנו צריכים להיות אלה שמחליטים בה.
מלכי אומרת שכשהדת מובילה קשה מאד להתווכח ולמצוא דרך הגיונית.
והיתה גם מרי שהגיעה לאחר תום הסבב, וגם ליאורה ששיתפה אותנו, באמצעות פלאי ה"זום" בפעילותה המבורכת.
זהו, לא רשמתי יותר.
היינו הפעם: מארק, מלכי, איציק, שמוליק, משה, עודד, נחשי, עוזי, מרי, רוני, חיותה, ליאורה.
כתב: עודד

מפגש 242 – 28.10.2022

עד שיגיעו אורחים, רוני חולקת איתנו מידע שהצטבר אצלה בשבוע האחרון. על כאלה שרוצים להכנס לעזה, על כאלה שבחוץ ועל אלה שבתוך עזה.
מגיעים עוזי (וכלבו ג'ימי) ואיציק. פותחים "מעגל".
אני פותח בהסבר עלינו וממשיך בהתייחסות לשאלת ה"חקר" שמבקשת התייחסות מכל מי שיושב/ת איתנו ב"מגדלור" (אחרי שהציג/ה את עצמו/ה, לגם/ה קפה וטעם משהו) – "מהי עזה בשבילך"?
בשביל עוזי, עזה היא תסכול. גדל קרוב לגבול עם עזה וזוכר, כילד, טיולים שערך אל גבולה. היתה שם תעלה לאורך הגבול והיתה בודק'ה של האו"מ. היה יושב עם הרגליים בתעלה ומחליף מזון עם הרועים הערבים מהצד השני. השריפות של השנים האחרונות תיסכלו אותו והביאו רעיונות יצירתיים. הוא רצה, למשל, להרים כתובת אש מול עזה שבה בוערת לרחוק המילה "peace" החל אפילו באיסוף החומרים לכך. הקונצפט התרחב לכדי רעיון להדליק לאורך הגבול כתובות אש כל חודש! מסיבות שונות היוזמה נשארה כרעיון בלבד. היום עוזי הוא פנסיונר (כהגדרתו: "בחופש") שמחפש אנשים שיעזרו לו לבצע את רעיונותיו. עוזי ער בלילה וישן ביום (מתוך בחירה!). מתוך כך, יצר מפגשים ליליים ב"חץ השחור", מול עזה. בית קפה שאליו באים אנשים ששנתם נודדת. עכשיו יש לו רעיון של הפרחת יונים. יונים וירטואליות ויונים ממש. לצורך כך הוא בנה שובך. על שלט אינטרנטי יוצג המספר המצטבר של היונים שמופרחות וירטואלית (כל אדם יוכל להתחבר מכל מקום בעולם ולהפריח יונה) ופעמיים בחודש תהיה הפרחת יונים ממש. המונה יוצג על מסך ענק בישוב הבדואי שגב שלום, בו עוזי פעיל בתחומים נוספים. לעוזי יש חברים בעזה והמצב מתסכל אותו מאד. הוא שומר על החברויות איתם.
נעמיקה מספרת על פרויקט ה"בזאר" שהקימה בשדרות (כל חפץ/ לבוש שהיד הראשונה מאסה בו ומועבר ליד השניה). נעמיקה מספרת על הדינמיקה שנוצרה סביב ה"בזאר". מאז שהחלו לצאת מעזה מחפשי עבודה במספרים גדולים, הרבה מהם מגיעים לשדרות ועובדים בתנאי העסקה קשים. הם נואשים ומוכנים לכל עבודה בכל תנאי, ללא שום ביטוח. הם מגיעים לבזאר כל יום ונוצרות אינטראקציות מעניינות בין מגוון עמישראל, (שמגיע גם הוא לשם), על עדותיו, מעמדותיו ופליטיו עם הפועלים מעזה. בהתחלה היתה התנהלות בעייתית (אלימה, גסה, סקסיסטית) אבל לאט לאט המצב משתנה. היו גם פחד וגזענות. בשלושת החודשים האחרונים החל להיווצר תהליך מיוחד, סוג של פרלמנט, שיחות והכלה של האחד עם השני. זה כמובן מאד מורכב ועדיין מאד שברירי, אבל נעמיקה מזהה אופציות חדשות לאינטראקציה, וחושבת שזה יכול לעניין גם את ה"מגדלור", למשל, שיח עם עזתים, שהם לא ראמי.
ואם כבר דיברנו על ראמי, הנה הוא מולנו בזום (כרגיל במעבר לאנגלית, עולה ריח שרוף מהעשן שחורך לי את המוח והסיכום מבטא "קפיצות" תרגום.)
ראמי מציג את עצמו לאותם אלה במעגל שמתוודעים אליו לראשונה. מדגיש את התקווה לקשרים עם ישראלים. רוצה ליצור דור חדש שיתקשר, בשני הצדדים. שיצור פיוס והבנה הדדיים. לצערו, אין הזדמנויות לקשרים פיזיים. הרבה עזתים רוצים לעזוב אותה. לחפש עתיד במקום אחר. אלה שבעזה מייחלים לתקווה אבל אין להם מה לעשות כדי לקדם אותה. רוצה לגייס כסף לפרויקטים למען האנשים. "אנחנו לא מוותרים" הוא אומר. רוצה לשנות את הדעות הקשות שיש לכל צד על הצד השני. מספר על היסטוריית המפגשים עם ישראלים שנעשו בתיווכו. הוא וחבריו עשו הרבה הפגנות בעבר נגד החמאס והם די ידועים בעזה, אפילו עכשיו כשחלקם מחוצה לה. מה שמעסיק את ישראל ארה"ב ומצרים זה רק מי ישלוט אחרי עבאס.
אחר כך עולה בזום מוחמד. גם הוא נמצא מחוץ לעזה. מוחמד גם היה פעיל יחד עם ראמי ונעצר בעבר על ידי חמאס. כרגע הוא נמצא במדינה באירופה שבה, הוא אומר, יש הרבה אירגונים לזכויות אדם אבל הם דואגים יותר לפליטים שבתוכה ופחות לפגיעה בזכויות אדם באופן עולמי.
שמוליק פועל ודוחף להעסקת פועלים ערבים שבאים לישראל ומחפשים עבודה. יש בהם פחד גדול שיפסידו את האישורים שלהם אם יעסקו במשהו שהוא לא עבודה. הם גרים בתת תנאים ועובדים בתנאים קשים מאד. קשה לגייס להם עזרה באופן מערכתי. רק ביוזמה אישית.
אמיר מכפר מנחם הגיע כדי להעביר לנחשי חומרים של מרצ לקראת הבחירות. נשבה בקסם של המקום (ובקפה של שמוליק) והבטיח לחזור.
איציק שנולד בקיבוץ קרוב לעזה והיום מתגורר בשדרות, מתחיל את דבריו באמירה "ש(אמנם) לא כל הערבים מחבלים, אבל רוב המחבלים הם ערבים". איציק עוסק בהדרכה בטחונית.
מספר שאמא שלו, בשנת 1954, פחדה לצאת מהקיבוץ ולנסוע לבית היולדות ללדת אותו. כילד ישב על גבעת חול בשנת 1967 וראה את ההפצצות של מטוסינו על עזה. הוא אומר שלא כל כך נעים לו לומר כאן במעגל, אבל בכל זאת אומר ש"עם 2 פצצות ניטרון היינו פותרים את כל הבעיות בעזה". אחר כך יסייג ויאמר שנאמרה בבדיחות הדעת ולא כדרך פעולה. הוא התייחס למספר התושבות/ים בעזה (אני נקבתי בדברי את המספר 2.2 מיליון), טען שלדעתו הכמות יורדת ולא עולה, בעיקר כי הרבה יוצאים לכיוון מצרים וכ- 20% מהם לא חוזרים וגם נשים רבות נישאות לגברים שמחוץ לעזה. הכמות האמיתית לדעתו לא עולה על מיליון וחצי איש ברצועת עזה. בכלל, הדמוגרפיה היא לטובת ישראל וההיפך זה פייק. הוא הוסיף שכל מי שמנסה לעשות למען השלום הוא בעדו. יש לו חברים מכל הדתות ויש לנו עוד הרבה אויבים מסביב.
עוזי אומר שזה יפה שהמגדלור קיים וחבל שזה לא מספיק מפורסם. ימשיך להגיע להתעניין במעשינו ולעניין אותנו במעשיו.
מארק יעדכן מעכשיו והלאה את אתר הפייסבוק. מארק גם אומר שעזה היא המקום שלידו גידל את ילדיו. בזמן הבר מצווה של בנו היה מסוק שטרטר מעל כל הזמן ומאד הפריע. כשחזרו מהבת מצווה של הבת שלו (שכלקח מהבר מצווה של הבן נערכה רחוק מקו העימות), נפל פצמ"ר בכפר עזה וג'ימי נהרג. הילדים שלו לא רוצים לחזור לגור באזור. במשך השנים למד פה המון מא-נשים מעניינות/ים שמגיעות/ים ומתארחות/ים במעגל (מארק הוא מראשוני המגדלור).
רוני אומרת שהיא מקשיבה לדעתו של כל אחת/ד. ההקשבה היא הדבר החשוב פה. אבל אנחנו כן מדברים פה על פרויקטים ומנסים גם לעשות.
מארק אומר שה"מגדלור" הוא אוסף הדעות של הא-נשים שמגיעות/ים באותו יום. אין "דעה של המגדלור".

הינו הפעם: רוני, איציק, נחשי, מארק, עודד, שמוליק, עוזי (עם ג'ימי הכלב), נעמיקה, אמיר, ראמי, מוחמד, עוזי, מלכי, סמדר, אורי (6 אחרונים בזום).
כתב: עודד

מפגש 241 – 21.10.2022

בלילה ירד גשם קל בכל המרחב. שמוליק מבטיח שבעוד שבועיים הכל מסביב יצבע בירוק.
בדרך עצרנו ליד עץ דומים והבאנו כמה פירות עבור המוני המבקרים.

המוני המבקרים לא הגיעו הפעם (העדיפו להמשיך לאינדינגב).
עם מי שכן הגיע דיברנו על חופש הביטוי בעזה ובישראל.
על חגיגות 40 שנה לנתיב העשרה אחרי ההתפנות מחבל ימית.
על הקושי לקבל תשובות מאנשי מנהלת התיאום והקישור עם עזה.
על הבחירות הקרובות בישראל, הפיצול ומיעוט ההצבעה במגזר.
על הסרט של אוסה והאם יקרינו אותו בסינמטק שדרות.
על עזרה לפלסטינים במסיק זיתים בגדה המערבית, אלימות המתנחלים ועמדת הצבא שגם מאפשר את האלימות וגם סובל ממנה.
עם ראמי דיברנו על פרוייקטים משותפים, למשל חנות קוסמטיקה ובשמים של ניסרין בעזה שכבר קיבלה בתיווכנו סחורות מחברון, התחילה למכור ומחפשת איך להגדיל את המבחר.
וגם על המקיאווליזם של חמאס – לפני שנתיים האשימו את בשאר אסאד ברצח עם ועכשיו הולכים אליו לכרות בריתות. ובאותו אופן תוקפים את ישראל אבל שולחים עשרות אלפי עזתים לבנות אותה.

היינו הפעם: רוני, מארק, שמוליק, חנן, ראמי בטלפון ונחשי.
כתב: נחשי

מפגש 240 – 14.10.2022

בימים אלה מוקרן בסינמטקים סרטו של אוסה אויימנדן Ose Oyamendan "אסוואט-אחרים" (קולות אחרים). אוסה ואיטו (זוגתו) וחברים נוספים שלהם הגיעו היום אלינו למגדלור.
גם רמי הגיע והוא מנחה את המעגל.
רמי פותח בהסבר על ה"מגדלור". יש אורחים מאמריקה ולכן המעגל מתנהל באנגלית (דבר שגורם לכותב הסיכום ורטיגו חמור).
רמי אומר שאנחנו רואים את עצמנו כמרחב ולא "הם ואנחנו". זה בית לכולם. לא מתעלמים מהסכסוך והמשתמע מכך, אבל במעגל אנחנו מנסים להכיל. לא מגדירים פוליטית. מתמקדים בקשר בין בני אדם. מציג את המגדלור כרעיון שנובע מתוך המשפט "אל מקום שבו דולק אור ניתן לנווט תקווה".
עוזי נולד בשנת 1947 (תקופת המנדט הבריטי) תעודת הלידה שלו כתובה באנגלית. "אנא פלסתיני" הוא אומר. מציין את העובדה שקיבוץ גבולות קם ללא צורך בכיבוש. הגיע לגבולות בשנת 1965. זוכר קשרים ויחסים טובים עם עזה אחרי 1967. בשלושים השנים האחרונות קורה לדבריו משהו מצער – החמצה של שני הצדדים. אבל הצד שלנו הוא החזק ולכן יש לו את האחריות לפתרון. עוזי מגיע למעגל, לדבריו, לעתים רחוקות. אבל הוא חלק מהרעיון. היה השבוע בהקרנת הסרט של אוסה בסינמטק בירושלים והתרשם.
עבור רוני עזה זה חברים ואנשים שזקוקים לעזרתה. רוני למדה הרבה במשך השנים ומבינה שזה בית של שני הצדדים. להאשים אחד את השני זה קל, אבל צריך לחשוב איך חיים ביחד וזו המוטיבציה שלה לפעולה.
איטו גרה עם אוסה בקליפורניה. עזה היא דוגמה איך פוליטיקה מתערבת ומפלגת. כולנו בני אדם, היא אומרת.
אוסה מודה לכולם על כך שבאו לחוות איתו את הפרויקט, הסרט הדוקומנטרי "אסוואט-אחרים". אוסה ביקר בעבר מספר פעמים במגדלור. האתגר מבחינתו הוא לתת תקווה. בעזה, האתגר הוא ממש "לדחוף" את האנשים לתקווה. הוא רוצה לחלוק עם האנשים את התקווה שבו.
בשביל מרי המצב מול עזה מכיל מורכבות לא קלה. המורכבות הזאת מסקרנת אותה. אנחנו יושבים פה ומחכים למשיח השלום והצדק.
מלכי רוצה להמשיך את קו המחשבה של "תקווה", כי ההיפך זה יאוש. היא לא רואה פתרון קרוב. אולי הצעירים יזכו לחיות חיים אחרים. החיים שלה טובים והיא באה לכאן להזכיר לעצמה שיש חיים אחרים, אנשים שם סובלים. ולקוות לטוב,
דינה אומרת שקיבוץ גבולות הוא חלק מהמרחב המשותף עם עזה. תמיד צריך לחשוב חיובי לראות מה אפשר לעשות כדי לשפר, למשל צעדים קטנים כמו לבוא לפה. עושה כמיטב יכולתה להיות פעילה ולקדם את משנתה.
ויויאן אומרת שעזה בשבילה היא בעיקר טרגדיה. היתה הרבה פעמים בעזה בעבר, במסגרת פעילותה בארגונים שונים. משנת 2007 נעשה מסוכן לפעול פיזית בתוך עזה. היא עברה לפעילות ברמאללה. אבל הפלסתינאים שם מרגישים עצמם שונים מהעזתים וזה הקשה עליה.
קאסי נולדה באמריקה וגדלה בישראל. שורשי משפחתה מגיעים עד העליה הראשונה, עד זכרון יעקב. מעריכה את העבודה של רוני ואוסה. אולי משהו שאנחנו יכולים לחלוק זו התקווה. פגשה את אוסה, התרשמה ועבדה איתו על הפצת הסרט.
ניב לא ידע רוב חייו איפה עזה. היום הוא, ביחד עם קאסי, שותפים בקידום הסרט. בעבר, שמע הרבה דיבורים על שלום כשהסתובב בארץ. עכשיו ה"שלום" כמעט לא נשמע יותר. ישנה פה, במגדלור, חבורה קטנה, שמה שהיא מנסה לעשות קשה אמנם, אבל אנחנו צריכים לעשות מה שליבנו אומר לנו.
אריק הוא יהודי מניו יורק שעניני הסכסוך באזורנו לא כל כך עניינו אותו עד שפגש באוניברסיטה, לפני 30 שנה, את אוסה. סטודנט אפרו אמריקאי, קתולי שפקח את עיניו. דרך העבודה המשותפת שלהם, הכיר אנשים משני צידי המתרס והתקרב ענינית ורגשית לפרויקט. זה מאד מרגש אותו שאנשים יושבים כאן במגדלור כל שבוע, מאמינים ודנים בעתיד משותף לשני העמים בארץ הזאת.
את לורן התקשיתי קצת להבין. מה (שאולי) הבנתי, זה שהיא נמצאת כבר שבוע פה בארץ, בעקבות הסרט, היא מניו יורק אבל חיה בקליפורניה ומקטלגים אותך לפי המקום שאתה בא ממנו.
מארק אומר שכל פעם שהוא מסתובב במרחב הזה, הוא חושב על כל האנשים שגרו בו פעם וחסרים עכשיו בנוף. הם נמצאים כפליטים בצד השני של הגדר ללא יכולת לחזור לבית או לכפר של ההורים או הסבים. הוא חושב גם על הערבים הישראלים שלאחרונה מגיעים פחות, נוכחותם במעגל חיונית והם חסרים. בנוסף הוא חושב על עוד אנשים שחסרונם מאד מורגש. אנשים שלוקחים את דאגתם צעד אחד קדימה, לא "מקווים" שיהיה בסדר, אלא קמים ופועלים שיהיה בסדר, כמו מרטין לותר קינג. הוא מבקש לנצל את הנוכחות של אפרו אמריקנים במעגל כדי שיספרו לנו מהכרות אישית שלהם על ההתלבטות מתי לא להסתפק רק בדיבור על תקווה, אלא לקום ולהיות אקטיביים. לייצר שינוי אזרחי בעזרת פעולה ישירה ולא אלימה. השמאל בארץ הרבה יותר פסיבי מהימין.
עבור בלה, עזה זה שכנים קרובים ורחוקים. קרובים, אבל לא יכולים להגיע אלינו ולא אנחנו אליהם. לכן גם רחוקים. מוצאת כאן במגדלור הרגשה של כוח. חיה בין תקווה ויאוש. ביקרה השבוע בקיבוץ כרם שלום. יש שם חומה מפרידה מרצועת עזה. חומה שאפשר להציץ לשכנים. זה נתן לה הרגשה רעה וביקשה מאלוהים שיפיל את החומות בינינו.
רותי גרה קרוב לעזה ורואה אותה מהחלון. ממגוריה שומעת הרבה רעשי מלחמה. לפעמים זה מפחיד ללכת מסביב לקיבוץ. בשבילה הם לא רק שכנים הם גם בני אדם סובלים. לא מסכימה עם הרבה דברים שנאמרו כאן, חלק נאיביים מדי.
מייקי בן 17 בקרוב יתגייס לצבא. עזה בשבילו היא סבל כפי שהוא שומע. החיים שם לא טובים תחת שלטון החמאס. קשה לעזור גם אם רוצים. שמע הרבה על הנושא ושמע גם רעיונות לפתרון. הישובים כאן רואים את עזה יום יום. במהלך מבצעים יש פצצות וקולות מלחמה. מי שחי במרכז חושב שזה יומיומי.
שמוליק מספר שהוא מתמקד כרגע בעזתי אחד בלבד. יוסוף שמו. עוזר לו לחפש ולמצוא עבודה, דואג שיקבל משכורת כפי המגיע, דואג להסעות וגם מלין אותו בביתו. זו התרומה שלו, לאיש אחד מעזה.
את הדברים שאני אמרתי באנגלית, לא כל כך הבנתי, אז מרי תרגמה ושלחה לי שאצרף לסיכום. הנה הם לפניכם: "עזה בשביל עודד היא מראה המשקפת את הבושה, האשמה והזעם. את השקר שבו גדל מאז נולד לפני 69 שנים. שקר הכחשה והסתרה. בשנים האחרונות חוקר את המצב ואת הסכסוך, אבל מוצא שזה מרחיק אותו מאנשים ישראלים אחרים שלא רוצים לדעת. לכן לדעת יותר לא עוזר. רק מרחיק מאנשים, וממשפחה".
רמי מסכם ושואל מה זה אומר "תקווה" ומשיב שזה משהו שאתה שואף אליו ומקווה לו. בכל בוקר אנחנו קמים ומקווים לטוב. מספר על הפספורט של סבו שבא מרוסיה בשנת 1892. הסבא היה אזרח עותומאני ואחר כך בריטי. היה יצואן של תוצרת חקלאית מפלשתינה ברחבי האימפריה. היה מורשה להגיע לכל מקום במרחב. רמי שמח שבחייו זכה לבקר במצרים וירדן, ומקווה עוד בימיו לחותמות בדרכון מסוריה עיראק ועוד.
היינו הפעם: רותי, מרי, מארק, עודד, שמוליק, רמי, מייקי, בלה, דינה, מלכי, עוזי, אוסה, איטו, אריק, רוני, ויויאן, קאסי, ניב, לורן.
כתב: עודד
צילמו: מלכי ומרי.

מפגש 239 – 7.10.2022

היום דיברנו על הסרט של אוסה "אסוואט-אחרים" שיוקרן בשבוע הקרוב בסינמטק ירושלים ופעם אחת גם בסינמטק תל אביב ב- 13/10. הסרט צולם במשך 10 שנים ומשתתפים בו חברות וחברים שאנחנו מכירים מעזה ושדרות.
אחרי ההקרנות החגיגיות, אוסה וצוותו מתכננים להגיע אלינו למפגש המגדלור הקרוב.
לקראת עונת המסיק עם הפלסתינים בגדה, ניסיתי להעביר את התרשמותי ממסיקים בשנה שעברה בתקווה ש…
שוחחנו עם ראמי והבנו שלמרות מיקומו הנוכחי, הוא לא שוקט על השמרים וממשיך לנסות לטפח קשרים.
התפתח מיני דיון בשאלה (הפילוסופית?) על המושג "מדינה יהודית דמוקרטית". מעניין, אבל הדיון התעורר סמוך לשעת הפיזור ודעך איתו.
דיברנו גם על הבחירות הקרבות, על אג'נדות, על מי שמצביע ומי שלא.
ואיך אפשר בלי כמה מילים על מפלגת "כל אזרחיה" (אם תרצו "קול אזרחיה") ועל התובנות, בעיקר של רוני ושלי שנמצאים בקבוצת הווטסאפ של ה"מפלגה". ההתארגנות הזאת, אם מישהו תהה, אכן נרשמה כמפלגה, אבל לא תשתתף בבחירות הקרובות.
בוודאי עלו עוד נושאים, אך מפאת שיכחה וגילו המבוגר של המסכם, לא הגיעו לדפוס.
כשמרי הגיעה אחרי חודשי קיץ חמים, שמנו לב כמה אנחנו מתגעגעים לחברינו ג'אבר, מהרן, רמי, רדיר וכל האסוואט-אחרים.
היינו הפעם: נחשי, משה, רוני, מארק, מלכי, בלה, חנן, מרי, עודד.
כתב: עודד