לקראת סוף המפגש התקשרה נעמיקה ומסרה שעיתונאי גרמני נחמד בשם פיליס ממגזין "שטרן" בדרך אלינו עם צלמת צרפתיה העונה לשם AUDE.
קיבלנו אותם בברכה – הם עושים כתבה על ה"פיצול העכשווי בחברה הישראלית" – ושמחנו לספר על מפעלותינו.
דיברנו הפעם על ההיסטוריה של מרחב עזה והאם אנחנו אופטימיים לגבי עתידו (כן, רובנו אופטימיים בלי ביסוס עובדתי), הסיפור של מפעל הגופרית, מי האנשים שאנחנו פוגשים כאן, המחאה בישראל, משבר האקלים ועוד ועוד.
היינו הפעם: שמוליק, מלכי, בלה, משה, פיליס, אוד, נחשי.
כתב: נחשי

היינו הפעם: רוני, מלכי, שמוליק, עודד, משה, מהרן, אורי, נחשי

היינו הפעם: שמוליק, עודד, משה, מלכי, מארק, רמי, נעמי, נחשי

"הימים ימי זעם… הימים ימי פעם עם ימי עכשיו…"
המגדלור יושב על הגבעה, בריזה רכה בשעת הצהריים הלוהטת, וברקע רותחות החדשות: המונים עולים ירושלימה, מנסים לעצור את ההפיכה המשטרית.
המעגל האינטימי, על הגבעה, עם המבט הפתוח למרחב עזה, מזמין שיח אחר על המקום ועל התקופה, וניסיון לצפות מעבר ליום הזה ולזמני הזעם, כיאה למגדלורים מול ים סוער.
ובכן, בתמצית: יתכן שהמפגשים בעתיד (בעוד עשור, אולי אפילו לפני) יעמידו שאלות מאתגרות חדשות, שונות: המלחמות דהיום, העימותים בין אומות ודתות, יהיו נחלת העבר ומצוקות אחרות יגרמו לשיתופי פעולה (או, חלילה, למלחמות נוספות) בין האנשים החולקים את המרחב שלנו, ובכלל, כל אזורי תבל.
ההתחממות הגלובלית היא לא מגמה: היא מציאות ממשית, בלתי הפיכה, על פני כדור הארץ.
הפלגנו רחוק? אולי, אבל כבר היום, הצורך האנושי הבסיסי למים, פשוט מים, אפילו לפני המ"מים של מזון, מרפא, מלבוש, מעון, גובר על האחיזה באמונות שסימנו את המאבקים לאורך המאות.
האם הסכמנו על האבחנה? חמישה חברים במעגל, וכוורת של דעות שונות שוטפת את המקום, כרוח כוורת הדבורים ששכנה כאן לאחרונה.
חיותה שולפת ספר שירים ואמיר גלבוע מוסיף את מילותיו לשיח.
ופתאום השעה כבר ארבע.
"ארבע אחרי הצהריים. כרגיל עוד חם… היה קפה וגם גלידה, מה נאמר ומה נגידה"
היינו הפעם: רמי, האחים צור (חיותה ושמוליק), עודד, משה.
כתב: משה (עם קורטוב שלמה ארצי וקמצוץ יורם טהרלב)

רמי היה השבוע בכנס יחד עם עוד 1,500 משתתפים מכל העולם. את התובנות הוא פרש לפנינו בשעה הראשונה של המפגש והרי עיקרן כפי שנשתמרו בזכרוני:
כדור הארץ מספק משאבים לקיום החיים בו. בני אדם חיים על ובקרבת משאבים אלה. המשאבים שבאזור מסוים צריכים לקיים את הקהילה החיה עליהם. חלוקת המשאבים לא צריכה להיות לפי מדינות אלא לפי קהילות אזוריות. למשל פה, באזור שבו אנחנו יושבים, יש שטחי אדמה רחבים, יש מי תהום, יש גשמים, יש ים. אלה משאבים שכל תושבי המרחב צריכים לחיות מהם בלי קווי גבול מדינתיים. רמי מוסיף ואומר שאפשר (בפרוצדורה חוקית שחלקה כבר ניתן ליישום) להקים כאן, במתחם שבו אנחנו יושבים, תחנת מחקר סביבתית שתנהל מחקרים על קיום במשאבי הסביבה. רמי הצהיר מראש שבא היום לזמן קצר ולא דנו יותר מדי בהבנה או פיתוח של הרעיון.
קצת לפני עזיבתו של רמי הגיע ג'אבר.
אחרי שרמי הלך, הגיע תור התובנות של ג'אבר: כרגע הוא עובד כנהג אגד, הוא לא מתכוון להמשיך בכך עוד זמן רב. את קורס מורי הדרך סיים ברגשות מעורבים. מצד אחד למד המון ומצד שני התקשה במבחן הסיום, לדבריו, בשל התנגדות פנימית להנחות יסוד שסותרות את הידע וההבנה שלו לגבי עובדות ותהליכים טריטוריאליים והיסטוריים שעליהם גדל (ניסיתי להתנסח בעדינות…). בנו של ג'אבר סיים את לימודי הרפואה ברומניה, חזר לארץ וצריך להשלים בחינות כדי להתחיל לעבוד. כפיים! היום ג'אבר היה די נסער ודיבר בהתרגשות על יחסו כישראלי-ערבי-מוסלמי למחאה.
שמוליק נחשי ואני נוסעים כבר כבדרך שגרה לבאר שבע להפגנות במוצ"ש. הזמנו אותו להפגין איתנו, והוא נשא בפנינו נאום נרגש למה הוא לא רואה תועלת בהפגנות האלה ואפילו אמר שאם תצליח הממשלה בזממה, אנחנו אולי נרגיש סוף סוף קצת ממה שעובר עליו בשגרה היומיומית כאזרח. הוא כמובן מבין שגם מצבו יחמיר, אבל מסקרן אותו לראות את התגובה של הפריבילגים כשיפגעו בפריבילגיות שלהם.
נפרדנו כידידים כי השעה ארבע הגיעה.
ועזה, מה איתה? אז אולי זה המקום לספר שלפני ימים ספורים נכחנו באירוע אומנותי שבו פגשנו את עזה שאיתה תקשרנו עד לפני כשנה…
היינו היינו: משה, רמי, ג'אבר, נחשי, שמוליק, עודד.
כתב: עודד

גם היום כמו בכל ימי השישי מאז סוף מרץ 2018, נפגשנו ב"מגדלור".
הכוורות ואיתן הדבורים, נסעו להן מכאן והלאה. צל האורנים, ממוזג ברוח הנעימה התפנה סוף סוף ויכולנו לעבור ל"מעון הקיץ".
בהקמת המעגל השתתפו נחשי, שמוליק, משה ועודד.
בהמשך הצטרף רמי שהעלה דיון (ראוי בעצם ימים אלה) על "התנגדות", פשיזם, דמוקרטיה ועוד. מאוחר יותר הגיע גם מהרן שסגר את הקאסט הגברי שנכח במעגל.
מלכי אוגרת כוחות לקראת טיסה וכרגיל ליבה איתנו.
רוני משיקה תערוכה פרי מכחוליו של עובדיה
וחיותה מברכת את נחשי ששב משיפוצים בברכו הדואבת והוא חזק מתמיד.
ועזה?
היא כרגיל כאן לידנו ממתינה למקרה שיקרה אם אפשר במקרה.
היינו הפעם: שמוליק, משה, נחשי, רמי, מהרן ועודד.
כתב: עודד

הדיון התחיל תוך כדי נסיעה למגדלור: מדברים על ספרים, שמוליק אוהב יותר את מאיר שלו מאשר את עגנון.
צהריי שישי במרחב עזה. יש בריזה נעימה, והדבורים מסתפקים במים ליד הכוורת.
פרשת השבוע היא פרשת בלק וסיפור בלעם, ממנה אנחנו לומדים (בעיקר השבוע, בעקבות קללת השר שלא שתה קפה) שראשית חוכמה, ספל קפה. אז שמוליק דואג להגיש קפה, ולהזכיר שבצד השני של הגדר הסמוכה למפעל הגופרית, חוגגים היום את חג הקורבן, עיד-אל-אדחא, המציין את העקדה.
עקדת יצחק היא אחד הסיפורים במחזה (הראשון והאחרון) של מאיר שלו.
חיותה, חמושה תמיד בספר, שולפת יצירה אחרת של שלו, "פונטנלה". היא קוראת מתוך הספר ולרגע אנחנו עוברים ממרחב עזה לחצר יופה ולנופי העמק.
עם חזרתנו לכאן ולעכשיו, שמוליק מעלה את דאגתו על המצב הפוליטי ועתיד השותפות היהודית-ערבית, למשל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. מפלגה שנוסדה לפני כמאה שנה, והעמידה דורות של מנהיגים ופעילים. שמוליק מתגעגע לדב חנין.
היום אין מטיילים באזור, גם לא רועי צאן בסביבה.
אפילו משיח לא בא, וגם לא מטלפן…
אז מה היה לנו היום? הפלגנו לעמק יזרעאל, נסענו לזמנים אחרים, חזרנו למרחב עזה…
היינו הפעם: האחים צור (חיותה ושמוליק), משה.
כתב: משה

יממה לפני שהגנרל פריגוז'ין התחיל את צעדת המורדים לכיוון מוסקבה, ארבעה נאמני המגדלור כבר תפסו עמדות במפעל הגופרית.
בעוד עודד עורך שולחן, שמוליק מבטיח קפה.
חיים מקבל עידכון על המפגשים שהתקיימו בתקופה האחרונה, ומברך על הפעילות עם צעירי המכינות.
מתעוררת שוב שאלת הזהות של המגדלור.
מרק מגיע ברגע הנכון כדי לנסות ולהשיב על השאלה. אנחנו כבר חמישה, ומטבע הדברים יש שבע דעות לעניין תכלית הפעילות ודרכי הפצת ומימוש הרעיון הבסיסי של המגדלור: התודעה לעזה והדאגה למצב משני צדי הגדר.
הפעם הדבורים ריחמו עלינו, כנראה כתוצאה מהצבת חביות מים ליד הכוורות, מה שמאפשר לא רק ללגום את הקפה של שמוליק אלא גם ליהנות מעוגה, מאפה ביתי שחיים הניח על שולחן הדיונים.
באשר לשאלת המשימות האפשריות, דובר על יצירת מאגר של פועלים מהרצועה המבקשים עבודה ושל משקי חקלאות ותעשיה באזור שיכולים לגלות עניין – ובעיקר, רצון טוב – לאפשר פרנסה לעובדים ולהקל על מצוקתן של משפחות רבות.
אז ככה: החלק הראשון (מדריך שמות של מחפשי עבודה) הוא בהחלט אפשרי. הפרק המשלים, נאמר בצער, יותר קשה להפעלה: צריך בעלי עסקים עם נכונות לקליטת העזתים ולדאוג לרישיונות כניסה, שהות בארץ, עבודה כנדרש בתקנות, ובמידת הצורך גם אישורי לינה ומקום בהתאם.
נו, ומה נעשה אם יגיע עכשיו אוטובוס מלא-מלא מטיילים, כפי שקרה לפני שבועיים?
כאן אנחנו חוזרים להתחלת הסיפור (זוכרים: מורדים, רוסיה) מאחר ועל זה בדיוק דיבר לנין ("מה יש לעשות?", 1901).
אז חוזרים לשאלת הדרך, וחיים מציע לבדוק האפשרות לחלק פתקים ("מה זה עזה בשבילך") ועפרונות. כל אורח יוזמן לרשום משפט או שניים. לפני חזרתם לאטובוס, מוסרים בחזרה את הפתק. הדבר, לאורך תקופה, מאפשר מעקב של התשובות ושינוי במגמות.
הפעם לא פקד אותנו שום אוטובוס (ש"י עגנון נהג לכתוב "אבטובוס"), אבל שאלת המבקרים תמיד על הפרק.
ברגע זה של הדילמות והלבטים הופיעה מלכי, ואיתה עידכונים על פעילותה הברוכה: הפגנות, ישיבות של ועדת הקרקעות בנגב ושלל נושאים הנוגעים ל"שאלת הבדואים" (בינתיים אין בנימין זאב הרצל ל"מגזר").
בשעת הסיום מצטרף עורך דין למעגל: מהרן לא מוותר על פלח אבטיח והמעגל לא מוותר על דיווח של מהרן על הבחירות בלשכת עורכי הדין. מהרן לא רק מדווח, גם מפליג לזמנים אחרים, אבל אנחנו כבר בארבע אחרי הצהריים, שעת איסוף הספלים, נעילת המעגל, לחיצות ידיים וירידה מגבעת הגופרית לשעבר, גבעת החזון דהיום.
נכחו: עודד, שמוליק, חיים, מרק, מלכי, מהרן, משה.
כתב: משה

רעיון ה"מגדלור", יצר קהילה. כשלא מגיעים מבקרים, הקהילה נפגשת עם עצמה.
על מה דיברנו? רמי מצא השבוע כתבה על הפגנה של פליטי הכפר לג'ון מול קיבוץ מגידו שיושב על האדמה שבה ישב הכפר עד 1948. רוב תושבי הכפר גורשו לאום אל פחם. עכשיו הם מפגינים בדרישה להחריג את המסגד מתחום הקיבוץ (המסגד עדיין עומד על תילו) ולאפשר להם להתפלל בו ולתחזק אותו.
שוב עלה נושא הציונות… אני מתרשם שעיקר הויכוח בנושא ה"ציונות", מתרחש סביב הגדרת המונח עצמו. כפי שהמושג "עזה" יוצר הקשר שונה אצל כל אחד, כך גם המושג "ציונות". כפועל יוצא מהדיון הזה, עלה לרגע גם עניין דגלי פלסתין בהפגנות…
חגגנו יום הולדת לבלה, 85!! היא באה עם מלכי וסל עם עוגה ויין.
רוני סיפרה מה "התחדש" בעזה.
רמי, שלקח על עצמו את הטיפול בנושא הכוורות שהונחו בקרבת המפעל, סיפר ששוחח עם הדבוראי (שהוא נצר למשפחה מנס ציונה שהיו הדבוראים הראשונים בארץ ישראל) שאמר שתוך שבועיים יקח מכאן את הכוורות. כשזה יקרה, נוכל לעבור ל"מעון הקיץ".
עוד נושאים, קפה, עוגיות ואבטיח זרמו מתחת ומעל השולחן.
סיבוב כדור הארץ גרם לקרני השמש לחדור מפתחי המבנה, להציק לקהל היושבים ובסוף גם לפזרם. במעון הקיץ הצל מובטח גם אם כדור הארץ ימשיך נוע לנוע.
היינו הפעם: משה, חיותה, שמוליק, רוני, רמי, מלכי, בלה, עודד, חנן.
כתב: עודד

נהמת המנוע בישרה על רכב גדול שחנה ברחבה מעלינו.
נכנסים כמה אנשים.
יש כסאות פנויים, יש הזמנה לקפה, יש סקרנות.
המדריך מזמין אותם להמשיך לכיוון הבאר. "יש דבורים", אנחנו מזהירים. עוד סיבה לשבת ולא להמשיך לבאר…
שמוליק מזדרז עם קומקום תה על הגז. אני מתחיל לספר מי אנחנו. המדריך עוצר אותי, "זה נשמע מעניין, אלך לקרוא לאלה שנשארו באוטובוס".
בסוף יושבים איתנו כ – 30 מטיילים בני ובנות 55 פלוס – קבוצה מחיפה, טבעון, הקריות ועוד. הם מטיילים כל סוף השבוע וישנים באורחן בגבולות.
תוך כדי ההסבר שלי מגיע גם רמי.
כרגיל אני מספר עלינו וכדי להדגיש את הקשר האישי שלי עם עזה, אני מספר שאני מסיע חולים בעמותת "בדרך להחלמה". זה מעורר כעס אצל אחת המטיילות, "עניי עירך קודמים" היא מטיחה בי. אני מבטיח לה שתקבל זכות דיבור משלה, אבל היא קמה בהפגנתיות וחוזרת לאוטובוס. אני מעביר את זכות הדיבור לבחור בשם גידי.
גידי אומר שעזה היא בעיה דמוגרפית מדממת. צריך להבין את המנטליות הערבית. נועדנו לחיות על חרבנו. יש בינינו אנשים טובים שדואגים לחברה שבה הם חיים. ברק הציע לערפאת 93 אחוז והוא אמר בשיחת סגורות שלא יסכים גם למאה אחוז, כי הוא צריך שימשך המאבק.
נחשי מתחיל לדבר. עוד מישהו מהקבוצה מביע גם הוא כעס כלשהו על הדברים שנאמרים. גם ההבטחה שתכף יגיע תורו לדבר לא מרגיעה אותו. קולות אחרים מהקבוצה מנסים להרגיע אותו אבל לשווא, גם הוא הולך בכעס לאוטובוס. בשלב זה המדריך עוצר את המפגש, "אבל", הוא אומר, "רמי היה מדריך שלי בקורס ידיעת הארץ, בואו נשמע אותו ואחר כך ניסע"
רמי חזר זה מקרוב מהביאנלה בוונציה שם היה שותף להצגת פרוייקט משותף עם ירדן בנושאי מים. לידם היה ביתן של פלסתינאים ובו מפת הנכבה. רמי הציג את עצמו כישראלי ומנהל הביתן הפלסתיני אמר "אתה פלסתיני". הוריו של מנהל הביתן הפלסתיני נולדו ביפו. רמי הראה לו על המפה את אזור בארי הישנה, מפעל הגופרית ומסמן איפה ישבה משפחת אבו מואליק "אני משם" הוא אומר לפלסתיני. עם אבו מואליק היו קשרים מצויינים, עד שגורש בשנת 1948 לעזה. הפלסתיני אמר: אתם גירשתם את אבו מואליק. רמי אמר "אני לא מתווכח על עובדות, אני מביע צער" ומוסיף שהוא מכבד את הנראטיב. כיום, רמי עוסק בתכנון משותף אזורי. הבעיות האקלימיות והסביבתיות משותפות לכולם. המרחב כולו מתנהג בקודים שונים בהתאם לשליטיו, גם עזה. היום הכל מתנהל בכעסים, כולם בפוסט טראומה. בהתנהגות של היום אנחנו לא מגיעים למקום טוב. צריך לחשוב בשילוב כוחות אזורי. רמי למד בחיים לא להניח הנחות, צריך להסתכל על המציאות. ההנחה שאין עם מי לדבר לא נכונה. אנחנו רואים כמה קל לחרחר מלחמה. לפעמים אתנחתא קטנה, כמו המפגש פה במגדלור, יכולה לפתוח חשיבה אחרת.
אחרי שהקבוצה הולכת, מתפתחת בינינו שיחה על אופן הצגת הדברים בהינתן שהתנאים הסביבתיים לא מקלים על הסבלנות.
אולי אין ערך בכלל לישיבה פה אם תנאי מזג האויר לא מאפשרים שיח והקשבה נוחים.
אולי צריך לדבר הרבה יותר בקצרה וכשבאה קבוצה גדולה, להשאיר מקום ליותר אנשים להתבטא.
לשים לב שהשומעים מבינים שאנחנו "המגדלור" וגם אם חלקנו שותפים במיזמים אחרים (כמו קול אחר, בדרך להחלמה וכדומה) – אנחנו, במקום ובזמן הזה, המגדלור ולא משהו אחר.
דיון מעניין וחשוב. לי באופן אישי יהיה קל יותר אם גם אחרים יציגו וינחו את המעגל בעתיד.
היינו: נחשי, שמוליק, רמי, משה, עודד ועוד כ- 30 מטיילים
כתב: עודד