מפגש 147 – 8.1.2021

בסך הכל רצינו לשמור על האור דולק במגדלור, לוודא שמי שזקוק לו לא יאבד את התקוה, גם כשמסביב חשוך וסגור.
כשהגענו, שמוליק ואני, בשעה הרגילה – כבר נפרסה בחניה הכבאית של רמי וזכינו בהדרכה על ספינת המדבר המדוגמת, יחד עם דורון, שרון וילדיהם. תוך כדי קפה והתעדכנות על חדשות המרחב בסגר.
מגיע מפקד הגדוד של גולני שמחזיק את הגזרה. אשתו והילדים באו אליו לכאן כי כבר 3 שבועות לא יכל לצאת. רמי לוקח את המג״ד ומשפחתו לסיבוב והסבר על המקום ועלינו.
אנחנו עושים את אותו דבר עם חיילי החפ״ק- מחולון, בית שאן וכרמיאל מצליחים להסכים ש״היה כאן שמח לפני שהגענו״ ויכול להיות שוב.
אחרי שהכוח ממשיך במשימתו מתפנים רמי ושמוליק להזכר בתולדות שכונת בורוכוב בגבעתיים ומסתבר שברית המילה של שמוליק נערכה בחצר בית אלדמע שמול בית חרובי…
עוד קצת סיפורים על הצרכניה השיתופית של ציפורה והגיע זמן ערבית ופרידה… עד השבוע הבא.
ישבנו: רמי, שמוליק ונחשי.
כתב: נחשי.

מפגש 146 – 1.1.2021

בארץ הוכרז “סגר”. בהתכתבויות בוואטסאפ במהלך השבוע נשלחו תהיות “מרומזות” למפגש “זום” ביום שישי… מצד שני, מי שהאזין לתקשורת במהלך השבוע, הבין שה”סגר” הזה מחורר לגמרי וכל מי שהתייחס אליו, די זילזל בנחיצותו ובאכיפתו.
עם או בלי קשר לכל ההקדמה הזאת, באנו למגדלור… שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי. פגשנו זוג מטיילים. הם אמרו שהם כבר בסוף הטיול והולכים לאוטו, אבל נשארו רק לשמוע מי אנחנו ובינתיים הקפה הגיע ואחריו עוד א.נשים מעניינות.ים והזוג נשאר עוד שעה וחצי…
החצי הנשי, שרית, התגלתה כלא פחות משכנתו של רמי! כשיגיע רמי בעוד כך וכך זמן, נלמד על הקשר המיוחד שלהם. בינתיים, היא רוצה לשמוע עלינו ואנחנו מספרים ובפועל מתחילים מעגל. אני מקדים הסבר עלינו ועל המבנה שבו אנו יושבים.
מגיע תור שרית. היא מספרת שכתושבת האזור, פחדה מאד במהלך האירועים הביטחוניים, עד כדי צורך בטיפול. היום, כשקורה משהו, היא יוצאת לשטח לצלם ולהתרשם מקרוב… היא לא מאמינה שבחיים האלה, תרכב על אופניים לים בעזה… כבר לא מפחדת אבל לא מאמינה שמשהו ישתנה. שמעה בילדות סיפורים של אבא על עזה. יש שנאה עזה אצלם כלפינו. הילדים שלה, קצת “שרוטים” בגלל המצב הבטחוני, אבל היא רואה במקום בו היא חיה בית, ואין לה כוונות לעזוב את האזור.
מוריס. יליד שדרות. כבר לא שם. יש לו שם אח. ילדי אחיו, כמו ילדיה של שרית, גם הם נושאים טראומות מהמצב הביטחוני. מוריס זוכר את עזה מהילדות מטיולים עם משפחה. בצבא שירת בכל הרצועה.
שמוליק מרחיב עבור שרית ומוריס את המידע על הקשר של המעגל עם עזה.
נחשי, רוצה להעביר למי שבא למעגל את תחושת הנורמליות שהיתה בעבר מול העזתים. לעצמו הוא מזכיר את הנורמליות דרך המפגשים במעגל.
חיותה באה בעיקר לשמוע את כולם.
מגיע ג’אבר ואיתו רדיר. רדיר עדיין מתנהלת בשיחת טלפון ונשארת בחוץ בזמן שג’אבר מספר על כפרו הלא מוכר אל-זרנוק. שרית שואלת על התנאים שם. ג’אבר אומר שהכבשים והעופות במושב “נבטים” השכן, חיות יותר טוב… ובכל זאת בא לכאן כי עדיין יש אנשים שחיים גרוע ממנו והם חיים שם, בעזה. מוריס שואל על מוצא אבותיו של ג’אבר. ג’אבר מספר שהם מהנגב מאז ומתמיד והיום מפוזרים על פני כל המרחב.
רמי מגיע. בבארי הוא גר ליד המשק חי וכשיש אירוע, הראשונים להגיב הם האווזים ומיד אחריהם נשמעת טריקת חלון הממד של שרית… אחרי מלחמת 2014 היה בחרדות. לא מצא מנוח לנפשו והרבה להסתובב. כשבא למפעל הגופרית, לא חש בפחד. ישב. באו חברים. התחיל גם להזמין.
שרית מספרת שהבת שלה מגיל קטן מחוברת לרמי וחברתו מרגיעה את פחדיה. רמי מוסיף שב”מגדלור”, נוצר מרחב שאפשר לדבר על כאבים שלנו ושל אחרים. הוא מגדיר את עזה עבורו כ”מתנה גדולה”.
בשביל רדיר, ה”מגדלור” הוא מפגש חברתי ופוליטי. היא מדגישה את שניהם באותה מידה. עזה היא כלא גדול. לפני שעזה נסגרה ונכנסה למצור, היא השתתפה במפגשים שנערכו שם. כואב לה שמשני צידי הגבול גדלים ילדים שרואים רק אויב בצד השני, והם, הילדים, משלמים את מחיר הבחירה של הוריהם. כל דקה כל שניה היא קריטית במצב הזה ואסור להרפות לרגע מהעשיה לרגיעה ולפיוס.
שרית מגיבה לדברי רדיר ואומרת שגם הילדים שלה עצמה, חושבים על הילדים בעזה כשיש אירוע.
לרדיר כואב מצב הערבים בארץ בוודאי מול היהודים אבל גם בתוכם. צריך ל”דחוף” ערבים לכל המפלגות כדי לטפל במצבם בארץ. לדעתה, פיוס עם הפלשתינים חשוב יותר מכל הסכמי השלום. במלחמת לבנון נפל טיל בחצר משפחתה בעכו. החרדות שלה זהות לחרדות של כולם… המצב עם הקורונה מדאיג. רוב תושבי עכו של היום הם ערבים שברחו מהכפרים בסביבה ב 1948. רק שתי משפחות (הם אחת מהן) נשארו במקור בעכו. התושבים הערבים גורשו ללבנון ב 1948.
חנן הגיע ל”מגדלור” בעקבות העפיפונים. הוא עפיפונאי וככזה, כאב לו שמשתמשים בעפיפונים למטרות הרס. חנן אוהב לבוא אבל התעייף קצת מהדאגה לעזה… הצרות לא נגמרות. בא לתחזק את התקווה אבל מרגיש שכבר יותר מדי.
על השולחן יש גזר גמדי מוחמץ! מגודל בניר יצחק. מתפתחת שיחה על חקלאות… רמי מספר על פעילותו ב”מבצעים” השונים כמתאם מטעם המדינה. תאם בין החקלאים לצבא על שטחי הערכות כדי למנוע פגיעה בשטחים החקלאיים ותאם מול המדינה על פיצוי בשטחים שכן ניזוקו. אז עזר לתקן נזקים של הצבא בצד אחד, היום עוזר לתקן נזקים גם בצד השני. עוול זה עוול וצריך לתקן …
מגיעים אורחים! עושים סבב הכרות. האורחים שלנו, אלירז ונועם. רמי מספר עלינו. מצטט מתוך שיר על בארי (במלאת 30) כדי לומר שהם, הגדירו את עצמם בשיר “מתנחלים”… מספר על הבאר של עלי שממנה (וממנו…) קיבלו מים, על הקרב על עזה בין העותמנים לבריטים (אנחנו לא מעורבים?…). ועל מאות אלפי הפליטים שגורשו לעזה ב 1948. ב 1949 ישראל ומצרים חתמו על הסכם שכולא את הפליטים ברצועה של 12 על 50 ק”מ ובבת אחת האוכלוסיה גדלה באופן משמעותי. לעתים, במעגל, ישבו ויושבים בני משפחה וצאצאים של פליטים מאז.
אלירז ונועם קצת מיהרו לחזור לביתם לפני כניסת השבת ולכן הסתפקו בהקשבה ואנחנו, המסוקרנים, נקווה שיבואו שוב גם להשמיע.
את המילים ביצירת המעגל חיברו-
שמוליק, ג’אבר, חיותה, עודד, מוריס, שרית, רדיר, נחשי, רמי, חנן, נועם ואלירז
את הלחן חיברו- הרוח, המרחב וצליל הגזיה של נחשי שעליה התבשלו הקפה והתה, כל שבוע מולחן פה שיר חדש.
כתב: עודד.

מפגש 145 – 25.12.2020

כשניגשתי לכתוב את הסיכום הנוכחי, גיליתי שהתחלתי “לתקצר” את דברי המשתתפים רק כשהגיע בראיין וזה היה בסביבות שתיים וחצי, שזה כבר אמצע המפגש…
אז מה היה לפני? מזיכרון בלבד…
הזמנו את רינה ואייל ושלושת ילדיהם שטיילו לתומם במפעל הגופרית. רינה נולדה וגדלה בקיבוץ במרחב הזה וחייה עם אייל וילדיהם בראשון לציון. ההורים ישבו והילדים המשיכו להתרוצץ ולשחק מחבואים.
היינו, שמוליק, (שהכין קפה), רוני ואני. התחלתי את ה”טקס”.
מכיוון הרמפה מעלינו גלשו חמישה צעירים לתוך חלל המבנה. הזמנו לקפה. שניים נענו. אניס וכיראם. השלושה האחרים יצאו לטייל מסביב. התחלתי עוד פעם מהתחלה. “שמי עודד מניר יצחק ואנחנו יושבים פה כבר שנתיים ותשעה חודשים”…
גם השלושה האחרים הצטרפו. טלאל, מוחמד וסיף. התחלתי בפעם השלישית…
רינה ואייל הלכו…
חמשת הצעירים הציגו את עצמם. אניס, הדברן בחבורה, אמר שהם כולם בני דודים וכמעט כולם ילידי 1999 רק טלאל יליד 2000… מטיילים.
לאחר ששמעו אותנו, למה אנחנו כאן ומה הרעיון, פתח אניס במונולוג שוטף וצפוף שבמרכזו חוויה שלו ושל ידיד שנסעו לחברון לתקן משהו ברכב וחוויותיהם במחסום בדרך חזרה. הבעיות התעוררו מכיוון שהחבר בא ללא תעודה מזהה (בכלל אין לו כזאת, גם בבית…) ובתמימותם חשבו שיגדו שהם ישראלים והכל יסתדר… זה אכן הסתדר לאחר 9 שעות… בין לבין שילב את תובנותיו על בני האדם באזור ועל הרצון שלו בטוב לכולם.
הגיעה מלכי.
החמישה ניצלו את הפאוזה וקמו להמשיך בטיולם לא לפני שהוזמנו כמובן לשוב ב”שישי”ם הבאים. היה משהו קסום בקולניות ובאינטנסיביות שבה ירדו מהחניה לתוך המפעל, ההפתעה על פניהם כשהוזמנו לשבת והשקט, הרוגע וההקשבה שנחו עליהם כשישבו במעגל.
הגיעו נעמיקה ונור. הגיע רמי.
בבוקר הצעתי בוואטספ לקרוא את הראיון של רוית הכט עם אברום בורג. שיהיה על מה לדון אם נהיה לבדנו… ואכן לזמן מה היינו, אבל דנו בדברים אחרים שלא קשורים לבורג ולא לעזה…
נדמה לי שרמי התחיל לדבר על “מעמד הרחוב והככר מול הקניונים במרחב העירוני”…
עבר זוג עם ילד. מטיילים. ישבו שתי דקות והלכו. לא הספקנו להכיר מלבד העובדה שהם בדואים שגרים בבאר שבע ובנם לומד בבית ספר בעיר.
בראיין הגיע ומיד העלה שאלה/אמירה, מוזר לו שאין מורים יהודים בבתי ספר ערבים ולהפך. פועל בעצמו לשנות את המצב (מלמד בעיירה “חורה”) קצת תקווה יותר טוב מאין תקווה… הוא אומר.
נכנסים וואסים, בשאר ופיראס. קצת מתביישים ורמי “משכנע” אותם. יושבים ורמי מספר עלינו ועליו. איך גדל בבארי, בשכנות לעזה וגם גידל בבארי את ילדיו… כבר שנים מרגיש שהמרחב הוא גם ביתם של אחרים. הבין את זה דרך חבריו הבדווים והעזתיים. המקום משותף לכולנו. לפני שש שנים אחרי מלחמה נוראה לכולם בא לשבת במקום הזה שנבנה על ידי האנגלים… מקום פתוח לכל ארבעת הרוחות ולכולם. מסביר על המגדלור. “אל המקום בו דולק אור ניתן לנווט תקווה”.
נעמיקה מספרת על שיחת זום עם חבר עזתי שעוסק בבריאות הנפש בעזה (השיחה נערכה ביוזמת “קול אחר”) שסיפר על המצב הקשה בתחום עיסוקו.
וואסים, נער צעיר, בשאר חייל מזה כשנה ופיראס בין סוף לימודים לגיוס לצבא או לימודי המשך. בשאר רוצה להמשיך בקריירה צבאית. סבתא שלו מעזה וגרה ברהט. אין קשר עם המשפחה והיא לא מספרת על משפחתה. כבר 40 שנה מאז חתונתה שלא ביקרה שם. “אני חייל”, אומר בשאר, מי שבא לגדר רוצה להיות שהיד. יש נוהל ירי. סבתא שלו בכתה כשהוא אמר שהוא משרת ב”עזה”. אמרה “אל תלך לשם”…
פיראס למד בלהב ב”ג’ו אלון” בתוכנית “כוכבי המדבר”. שילוב יהודים וערבים. כרגע עובד על הגבול עם אבא שלו בצנרת ותשתיות. עובדים בקיבוצים ובמושבים באזור. יש טובים ורעים בכל מקום. קצת מפחיד כשעובדים על הגבול אבל הצבא שומר.
בראיין שואל, מה דעתם על כך שכל האזרחים יעשו שירות כלשהו. בשאר ופיראס חושבים שזה טוב מאד. פיראס אומר שהבנות של המגזר עושות שירות לאומי. הבנים שלא מתגייסים עובדים או לומדים. לפעמים אלה שלומדים בארץ לאחר סיום התיכון, צריכים לעשות סוג של שירות לאומי. רמי אומר שערבים עם נתונים דומים לאלה של יהודים מופלים לרעה בשוק האזרחי.
נעמיקה מתייחסת לדברים שאמר קודם בראיין על הוראת מורים יהודים בבתי ספר יהודים ולהפך. היא אומרת שכן מלמדים. יותר ויותר מורים ערבים מלמדים בבתי ספר יהודים ולא רק שפה. בשאר אומר שזה נכון, הוא מכיר כאלה באופקים. בשאר לא רוצה ללמוד, רוצה קריירה צבאית.
פיראס רוצה ללמוד ניהול עסקים וואסים לא רוצה ללמוד (נער) הוא רוצה להיות נהג משאית.
רמי מבקש מבשאר שיביא את סבתא שלו למעגל… השעה, שעת נעילה ואנחנו מתפזרים.
היינו הפעם: שמוליק, טלאל, מוחמד, סיף, כיראם, אניס, אייל, רינה, רוני, עודד, מלכי, נור, נעמיקה, רמי, בראיין, פיראס, וואסים, בשאר.
כתב: עודד.

מפגש 144 – 18.12.2020

כשהגענו שמוליק נחשי ואנוכי, רמי כבר היה שם, עושה את מה שהוא יודע היטב: מסביר לזוג מטיילים על מרחב הולדתו, מרחב עזה.
הצטרפנו ולמדנו שלזוג קוראים יאיר ואמירה. יאיר הוא מדריך טיולים שבא לטייל, אבל גם להכין טיול לשבת הבאה. הם מהצפון והתעקשו שהם תיכף זזים, אבל הקפה של נחשי ניצח והם התיישבו. יאיר סיפר על שני מושגים שקשורים בעזה, ה”גאזה” (תחבושת) וה”גאזטה” (עיתון, עלון). ה”גאזה”, מושג מתקופת נפוליאון, על שום הכותנה שממנה עשוייה התחבושת, כותנה שגודלה במרחב עזה או אולי רק נשלחה דרך נמל עזה ובכל אופן זכתה להיקרא על שם עזה וה”גאזטה” בגלל שהספינות שבאו מעזה עם סחורות (בעזה היה הנמל הגדול והחשוב במרחב) פוזרו בנמלי הים התיכון. רב החובל נהג לצאת עם רשימת הסחורות הטעונות בספינתו ובגלל שבאו מעזה, נקראה הרשימה “גאזטה”.
בינתיים הגיעו גם מרי ואילן. מתפתח דיון קצר על ההבדל (אם יש…) בין זכרון לתודעה. אילן אומר שההבדל בין זכרון לתודעה זה שתודעה קיימת עכשיו והזכרון בעבר אבל מכיל את התודעה.
מגיעים אורחים רבים ורמי מקדים הסבר על המעגל ועל תודעת עזה שלו.
פה המקום לומר שאני מבקש את סליחת המשתתפים הקבועים: בגלל הריבוי המבורך של מתארחי המעגל, אציין בסיכום של היום בעיקר את דברי האורחים החדשים, ואם היו תובנות חדשות למי מהקבועים.
רמי מספר על ילדות, בגרות ומעגל החיים בשכנות לעזה.
נחשי, על האנשים הטובים שהכיר בעזה.
שמוליק מספר חוויה שעדיין לא סיפר! הוא מספר על מפגש מהעבר עם משפחות של כדרים עזתים שיושבים ועובדים בעומק האדמה! הוא שותף להווית ה”מגדלור”. לדעתו ה”מגדלור” כן פוליטי (לדבריו, בניגוד למה שחושב רמי).
עוזי זוכר ימים טובים יותר. היום חש עצב עמוק ותחושת החמצה. לכאן, למעגל מגיע מי שמאמין שאפשר לעשות.
יונקה וחיים מפוני ימית. כשחיים היה בימית חייו התנהלו ברפיח, בשלום ובשלווה. כשעבר משם למושב בחבל שלום, היו העובדים מרפיח באים לשם… מאז ההתנתקות, הוא אינו חושב יותר על מה שהיה ולא חושב על עזה. בעבר עסק בביטחון באזור. הוא זוכר את הפועלים שבאו לעבוד בכל הישובים. לא היתה עויינות עד שהופרדנו. לא מסתכל אחורה…
מהרן מספר שהיה בעזה מושל מצרי (לפני 67), ששלח מסתננים לפגע בישובים לאורך הגבול. הישראלים החליטו להתנקש בחייו בעזרת סוכן. נתנו לו מעטפת נפץ שיעביר. לא סיפרו לסוכן מה יש במעטפה וכשהגיע לעזה, פתח אותה בנוכחות קצינים מצרים. נהרגו שני קצינים והסוכן התעוור. לימים, הבן שלו חזר במשלחת של ערפאת. מהרן אומר שבעזה יש צוענים והוא אהב ללכת לחתונות בגלל השמחה וריקודי הבטן…
מחמוד, נהג משאית שמעביר סחורות לעזה. הוא בקשר טלפוני עם הסוחרים. הוא נכנס לשטח מפורז עם המשאית, פורק את המשטח או ה”פיילה” עם הסחורה וחוזר לקחת אחרי שעתיים את המשטח או הפיילה שנפרקו בינתיים והועברו למשאיות עזתיות.
לאיציק יש מאפיה ביפו. דרך המאפייה הכיר הרבה עזתים. הם היו באירועים המשפחתיים אחד אצל השני. היום אין לו קשר איתם. הוא מתגעגע. זוכר פועל שהיה כבד שמיעה והיה אומן הבצק. היה עושה בצק מיוחד, מקצוען ממש. היו מגיעים ילדים בני 9-10 לשוק הפשפשים ואליו למאפיה ורוצים לעבוד. מאד העריך את הנחישות ורצון ההישרדות שלהם. כל עבודה עשו מעולה. המצב היום לדעתו של איציק, הוא החמצה אדירה של המנהיגים משני הצדדים. אחרי 67 חשב שזה הזמן לעשות שלום, אבל האופוריה קילקלה הכל. הוא מספר על פגישה בעזה אליה באו אנשי עסקים מכובדים וכשנכנס קצין, אפילו נמוך דרג, קמו ועמדו. התרגלו מהמצרים. אמרו לאנשי העסקים שפה זה מיותר אבל היו גם כאלה שחשבו שאם לא “נחזיק” אותם נמוך, זה יוביל לאסון, אנחנו צריכים להראות להם מי האדון…
פנינה בת זוגו של איציק, גדלה ביפו עם ערבים. היה כבוד לאדם ולמנהגים. פגשה עזתים במאפיה. תמיד היו נחמדים אליה.
מלכי באה בגלל היאוש (עדיין…) פה, במעגל, היאוש יותר נוח… חשוב לה שזה ימשיך.
נעמיקה, מספרת על הצפיה בסרטים לפני שבוע (היה כבר בסיכום בשבוע שעבר). השיח עם הקבוצה, שיח שונה מכל מה שמוכר, אמנים, סטודנטים ערבים ויהודים מכאן שרו ביחד עם אמנים משם דרך המסך! בשביל נעמיקה המפגש עם צעירים כאלה בשדרות היה יוצא דופן. אמנות עם מחוייבות פוליטית וחברתית. אבל המציאות טופחת והאמנים העזתים נאלצו להיפרד לפני הפסקת החשמל…
דינה אומרת שאי אפשר להיות אדישים לנעשה בעזה. לא היתה מעולם בעזה לצערה. חבל שעושים שלום רק עם הרחוקים ולא עושים מספיק עם השכנים. דינה נולדה באלכסנדריה וחזרה לשם בטיול שורשים עם ההורים ועם סיפוריהם. עכשיו קצת מלוכלך ומוזנח והשילוט שהיה באנגלית איטלקית וערבית, רק בערבית עכשיו. המציאות עצובה יותר מהסיפורים… הוריה נולדו במצרים. בעבר עבדה בחברה אזרחית עם קצין שהיה מושל עזה בעברו. שמעה הרבה סיפורים ממנו. זוכרת מהילדות אמירה לא נחמדה “לך לעזה”.
אילן, זוכר את עזה משנת 67 כילד בטיולים שאירגנו מהקיבוץ. ים שוק ואוריינטליות… עזב את הקיבוץ בילדות ומשפחתו הקימה משק במושב. היה לו חבר עזתי שהיה כמו בן משפחה. עבד במשק וגר שם במשך השבוע מיום ראשון עד חמישי. כמעט כמו בן משפחה. הם ליוו אותו בתחנות חייו והוא היה אצלם. עדיין עבד אצלם עד לפני כשנה. עכשיו הוא במצב הישרדותי ומנסה לשמור על המשפחה ולהרחיק את הילדים מהרחוב ומבעיות הבריאות. בתור טייס, אילן עוקב אחרי ההתרחבות והגדילה של עזה מהאויר.
מרי, באה בגלל אווירת ההכלה של המעגל וגם המשיכה שלה למורכבות.
דרור גרה בשדרות. בשנה האחרונה היא בשנת שרות, שזה פחות מחשבות על מה שקורה בעזה. שרות לאומי עם נוער בתנועת תרבות דרך עיסוק באמנות. בחרה לא ללכת לצבא.
בשביל נור, האנשים בעזה הם חלק מחייה. לא מאמינה בגבולות. הקורונה ממחישה את האבסורד בגבולות. היא לא “סופרת” אותם, את הגבולות. אין משמעות היום לגבולות, אולי פעם היה… לא צריך להמשיך את ההפרדה היום בין בני האדם. ההידרדרות הבריאותית בעזה היא גם באחריותנו, תשפיע עלינו. כמו שהביוב בעזה שאנחנו אחראים בעקיפין להזנחתו משפיע על מי הים שכולנו שותים.
מארק, חושב שעזה היא תזכורת יומיומית למדינת ישראל על כך שטעתה בדרך וממשיכה בכיוון הלא נכון. מארק רואה את עזה מחלון ביתו יום יום. מכיוון ששקט עכשיו הוא יכול להפנות אל עצמו שאלות, למה המצב ככה?
לויויאן יש סיפור. היתה רכזת בניין בבארי. כשהבן הצעיר שלה היה בן 5 ואחד הפועלים לא הגיע, הוא שאל למה הוא לא הגיע. ויויאן אמרה שיש סגר. למה? מלחמה. על מה מלחמה? על אדמה. הלך הילד לארון הביא דלי ורצה למלא באדמה ולתת לפועל… ויויאן אומרת שלחמאס יש אחריות כמו לנו. אבל אצלנו, לאף אחד לא איכפת.
רמי נסע לצפון. היה גשם. הלך לשוטט בחורבות הכפר בירעם. כפר נוצרי שתושביו פונו ב 48 עם הבטחה לחזור. עד היום לא הורשו לחזור. בן הכפר, אבו נאסר, שאיתו נפגש רמי, אומר בציניות מרירה שהם מחכים שהשבועיים יחלפו כדי לחזור… יש גן לאומי שם. נכנס. קיבל פרוספקט שלא מוזכרת בו מילה על ההיסטוריה של הכפר. רק מוזכרת כנסייה… פגש חברה מקבוץ ברעם שסיפרה שהעלו אותם על אדמות הכפר. יש שתי קבוצות בברעם שמתווכחות אם היתה הצדקה בפיצוץ בתי הכפר בירעם או לא. המשיך בדרך ופגש זקן מאיקרית. שתו קפה. הזקן שייך למשמרת שיושבת שם כל השנים כדי לשמר את התודעה לאיקרית. עד שנות השבעים הכל היה נטוש. לפני כמה שנים חזרו ושיקמו חלק מהכפר. רמי מוצא דמיון אלינו, ל”מגדלור”. הביא את הסיפור של איקרית ובירעם כדי לומר שהנושא, לדעתו, הוא הפחד לדבר ולבחון את העוול. היום הם כ 1800 איש ואישה בעיקר בכפר ראמה וקצת בחיפה.
דינה מגיבה: אנחנו היהודים, היא אומרת, עברנו טרגדיות דומות. יש בעיה עם הנצחת הטרגדיה. אנחנו קמנו כעם והתגברנו על הטרגדיה. זה טבע העולם, ממשיכים! הנצחת העוולות גורמת לאנשים להיתקע בעבר. זה מתסכל. גם אנחנו לא למדנו את הלקח אבל צריך להמשיך. צריך לראות איך פותרים ולא להנציח. באוזבקיסטן ראתה מחנות פליטים ילדים סובלים. הסבל הפליטותי קיים בעולם בהרבה מקומות. צריך לשאוף לצאת מהמצב ולא להיתקע.
למארק קשה עם דברי דינה והוא אומר לה שכל הציונות מבוססת על זכרון מהעבר ואת (דינה) מבקשת מהם לשכוח. המדינה לא קיימה את הבטחתה להחזיר את התושבים לכפרים. מדינה לא מתנהגת ככה. אנחנו לא טובים יותר או פחות מאנשים אחרים בעולם ומארק, באופן אישי, לא רואה זכות לומר לאחרים מה לזכור ומה לשכוח.
נעמיקה מדברת על הפעילות הרחבה של ישראל להעלים את הזכרון הפלשתיני. קוראת את השיר של שלום חנוך. “בדיק כמוך”. זה אקורד הסיום למפגש של היום. בשבוע הבא…. מיותר. תבואו!
יאיר, אמירה, רמי, שמוליק, נחשי, עודד, מרי, אילן, מהרן, מחמוד, עוזי, מלכי, דינה, נעמיקה, דרור, נור, חיים, יונקה, איציק, פפה (פנינה), ויויאן, מארק.
כתב – עודד.

מפגש 143 – 11.12.2020

הפעם, לשם שינוי, המפגש נפתח באמנות!
רוני מביאה אלבום שערכה ליום ההולדת של האיש שלה, עובדיה, ובו מוצגים ציוריו. מרשים. האלבום עובר מאחת לשני. אחר כך רוני מספרת על מפגש של “קול אחר”. היתה שם אמירה שכאילו “לא עושים”… גם לגבי ה”מגדלור”…
רמי נזעק, לדעתו, הזרעים שנזרעים ב”מגדלור”, מתפזרים לעתים למקומות בלתי צפויים. הוא מספר על ברית אומנותית שנרקמה לצורכי פרוייקט משותף פלשתיני-ישראלי שנבט מתוך היכרות באחד ממפגשי ה”מגדלור”. זה הוליד תוצר אמנותי מעניין. רמי נפגש עם היוצרות/ים, ודרכו הם הודו ל”מגדלור” שבעצם קיומו יצר את התנאים להיכרות וליצירה. לדעת רמי, דברים קורים. אין צורך ל”דחוף” פעילות בכוח…
אגב, יש מחשבה לרכז כמה סרטי סטודנטים ויוצרים אחרים לאירוע אחד. יש תוכן, יש קהל, צריך מפיק/ה…
רעש אופנועי שטח מגיע מהכניסה ומשתתק. אני ניגש בהיסוס מה לראות מי ומה. הם לבושי שחורים, מורידים קסדות לוטשים אלי מבט. שואל, “קפה מתאים?” מסתכלים אחד על השני ואומרים “דווקא כן, למה לא”… נכנסים, יושבים, שמוליק מגיש קפה.
רמי מנסח מסלול מרוכך של הסבר עלינו… (בכל זאת, אופנוענים לבושי שחורים…) הוא מבארי והיה ילד במלחמת 67 עם תום של ילדות. זוכר תיל שמסמן את הגבול ונשים כפופות בשדה ובשנים האחרונות קסאמים ובצילם הילדות של ילדיו. עכשיו ניתוק. מציאות שהוא מסרב להשלים איתה… וזו תודעת עזה שלו.
האופנוענים כבר מבינים… לפני שהם מקבלים את רשות הדיבור, רמי מוסיף שאם חותמים שלום עם מרוקו ונסיך מהאמירויות קונה את בית”ר… הכל אפשרי.
מלכי אומרת להם ולנו שהיא באה כדי לא לשכוח שבעזה סובלים. במעגל יש חשיבה שונה שמושכת אותה.
אלישי האופנוען, גדל באזור ושמע סיפורים מהוריו על השוק והים בעזה. הוא מברך על העשייה שלנו ומייחל לחוות את עזה של השלום.
משה, אופנוען ב’, אומר שהפתענו אותו. משמח אותו לראות שיש “מעגל” כזה שמדברים על עזה. עזה היתה בשבילו פחד ודברים רעים. עכשיו בבגרותו דעתו קצת משתנה. מאמין שהעולם הולך למקום טוב כי קורים בו דברים מוזרים…
רוני מספרת על השינוי התודעתי שעברה כשפגשה פנים אל פנים פלשתינאים במהלך שליחות חקלאית במצרים. זאת היתה היכרות עם הצד השני של הקונפליקט. “אין פרטנר” זו סיסמה שיקרית, היא אומרת, סיסמא של פוליטיקאים. יש פרטנרים וצריך להגיע אליהם. המשטר שם קשה ולמרות זאת יש שם כאלה שרוצים משהו אחר. בני האדם, הם הפרטנרים. חשוב לראות את האנשים. חמישים אחוז מתושבי עזה מתחת לגיל 18 ולא מכירים ישראלים. רוני מנסה להפגיש ווירטואלית בין קבוצות שם ופה. רואה במהות של המגדלור את האפשרות להאיר את האנשים שם.
אלישי ומשה קמים להמשיך בטיולם “תמשיכו ככה” הם אומרים והולכים.
רוני מספרת על ידיד פלשתיני שביקר במעגל בעבר. הוא לומד בארץ ומסיבות בירוקרטיות לא הוארכה שהייתו ותוך כמה שעות יאלץ לצאת את הארץ. במר יאושו הוא פונה בדמעות לרוני. רוני מתגייסת מיד! תוך שעות ספורות העניין מסודר… רוני מתרגשת כשהיא מספרת את זה וגם אנחנו. רוני נעזרת באירגון “גישה”. לשאלה מהמעגל היא מסבירה שזה ארגון שמטפל בחופש תנועה לפלשטינים שרוצים לצאת מעזה למטרות שונות.
רמי יוצר קשר טלפוני עם הבחור הפלשתיני. הוא מאחל לנו חנוכה שמח ואומר שהכל הסתדר.
רוני ממשיכה ומספרת על קבוצת בנות ממכינת צ.ה.ל.י. שבאה לפגוש אותה לסיור במושב. משפת הדיבור שלהן, היא מבינה מה הן שומעות בבית… שאלותיהן העידו על כך. אבל לתשובותיה ותובנותיה של רוני הן הקשיבו קשב רב ולאחר מספר ימים שלחו מכתב תודה נרגש לרוני, על פועלה, סובלנותה ועל הגישה האנושית והמכילה שלה.
שמוליק מספר על פעילותו, כשהיה צעיר, באירגוני שמאל. האנטי ציוניות שלו הרגיזה גם את חבריו למפגשים. שמוליק אומר שאחיו, שטיפח קריירה צבאית מפוארת, התלונן באוזניו שה”שמאלנות” שלו, פוגעת לו בקריירה הצבאית…
רוני מתקשרת לעזה. מדברים עם חליל שמספר על יום ההולדת של זוגתו ועל המתנה המקורית שאירגן לה, קטעי וידאו של חברות וחברים שמברכים אותה.
רמי מדבר איתו על האור של חנוכה. מביאים את האור לאזור. על החיוך שהוא מביא. חליל רוצה לבוא למעגל ורמי מביא את המעגל אליו כשהוא עושה לו סיור בין כל ה”פרצופים” במעגל.
מלכי מאחלת שנראה אותו נכנס בכניסה הזאת (מצביעה).
אני מרים כוס קפה “לחיים” וחליל אומר שעדיף יין…
חיותה מקריאה שיר של נתן זך.
בראיין מגיע. הוא מגיע לעתים קרובות, כן ירבו…רמי מבקש ממנו שיספר מה גורם לו לבוא. בראיין אומר שהוא בא כי זה נותן לו תחושה של עשייה ולא סתם דיבור לעשיית רושם של עשייה. פה אומרים ועושים אמת, בלי זיוף. הוא אומר לשמוליק שיש לו וויכוח על “תחושת” הציונות שלו אבל זה בא ממקום אמיתי, לא מזוייף.
בלה מספרת שנענשה פעם על ידי אביה כי הלכה לחגוג 1 במאי.
חיותה מספרת על שיחרור שקיבלה פעם מבית הספר ב 1 במאי.
רמי צעד בת”א עם דגל אדום.
שמוליק אומר שהוא קומוניסט ואינדיווידואליסט.
בראיין אמר שזה שני הפכים… שמוליק מסכים איתו בשמחה.
כבר ארבע אבל מגיעות פטריציה ועדי. אגרונומיות. נשארנו לקפה איתן. רמי מספר בקיצור מתבקש על מפעל הגופרית ועלינו. הן מספרות על עצמן ועל משמעות עזה בשבילן. ארבע ועשרים, מינגלינג של פיזור… והביתה.
עיגלנו הפעם: שמוליק, בלה, מרי, חיותה, רוני, עודד, רמי, מלכי, אלישי, משה, בראיין, פטריציה, עדי.
כתב – עודד.

מפגש 142 – 4.12.2020

אהלן, שלום, hello.
את המעגל פתחנו שמוליק ואני באירוח שני זוגות מטיילים, אבי ושולה מעלומים ואורחיהם גלית ויוסי מרמת הגולן. מסתבר ששמוליק ואבי מכירים קודם, שניהם רפתנים מדופלמים (שמוליק רפתן אמריטוס…). ישבו שתו קפה, התעניינו. גלית הביעה הערכה לרעיון ולביצוע. הלכו לדרכם בלי להשאיר “תודעת עזה” כלשהי…
עוד הם יוצאים ורוני מגיעה ואיתה אן וסטיב. סטיב נראה קצת מופתע כשהוא רואה רק שני קשישים במעגל כסאות ריקים… אמרנו לו שמכאן זה רק הולך ומשתפר…אן וסטיב, שניהם אמריקאים ולכן המעגל מתנהל בשפה האנגלית. אני מקדים ומציין את עניין האנגלית כי זה קשור לכתיבת הסיכום…
יושבי/ות המעגל בוודאי שמות/ים לב שאני מתקצר את הנאמר במעגל כדי לערוך סיכום מאוחר יותר. ברם, עקב האנגלית הרצוצה שלי, אני מתקשה לכתוב בעברית ולהקשיב באנגלית… לכן הסיכום בנוי משמיעה “דילוגית”, כלומר, שומע משפט באנגלית, מתרגם תוך כתיבה לעברית, בזמן זה נאמרים עוד משפטים באנגלית שאיני מודע להם ואני חוזר למשפט הבא שהוא דילוג מעל הרצף…
היום, אני מנחה המעגל. אני מציין את הסיבות לפעילותי ב”מגדלור”.
אחרי עוברת רשות הדיבור למלכי. היא אומרת שלאחר שעברה לגבולות נהייתה מודעת הרבה יותר לעזה ולגורל תושביה. הקירבה הפיזית קרבה אותה מנטלית ונהיה לה מאד אכפת מהם. בגלל זה היא משתדלת לבוא למגדלור כל שבוע.
גם עוזי מגיע כמעט כל שבוע. הוא אומר: “הקיבוץ שלי, גבולות, נוסד בשנת 1943, ואני גאה בכך שהיה זה ללא מלחמה ובלי אלימות. בתעודת הלידה האנגלית שלי כתוב שנולדתי בפלשתינה ואני אוהב לומר שאני פלשתינאי (״אנא פלסטיני״). עם השנים קיבלתי חיזוק לאמירה זו: ככל שפגשתי ערבים במצרים, בלבנון ובירדן, ובארצות אחרות, נוכחתי שהפלסטינים אינם דומים להם ויותר מכל בעולם הם דומים לנו, היהודים הישראלים. עזה בשבילי היא עצב עמוק ותחושת החמצה גדולה, שאחראים לה שני הצדדים”.
גם רדיר איתנו היום. היא שמחה לחזור אחרי הפסקה עקב קורונה. לדעתה, יש תפקיד חשוב לערבים הישראלים, הם הגשר לשלום. זוכרת את עזה מהילדות כשיצאה עם משפחתה לחופשות. רדיר פעילה בהרבה אירגונים חברתיים ובין עדתיים לשלום. רוצה להשאיר עולם טוב יותר. לרדיר אין ילדים משלה ועבורה כל הילדים בעולם הם ילדיה. גם כשלא תהיה בעולם, היא רוצה להיות בטוחה שמשפחתה וידידיה ממשיכים לפעול למען פיוס ושלום.
שמוליק חושב שיש לנו אחריות ואנחנו לא יכולים להתעלם.
אן מבינה דרך ההקשבה לדוברים שלפניה, את “רוח” המגדלור והיא מאד מפרגנת.
בן זוגה סטיב, עיתונאי ב”וושינגטון פוסט”. הגיע למטרת עבודה… הוא עושה כתבה על גשרים וקשרים בין ישראלים לפלשתינים. הוא שמח שבא עם אן כי היא תמיד חושפת זויות אחרות ומעניינות שלא חשב עליהן. סטיב מכין סיפור על הקשר של רוני עם בחור מעזה ומנצל את ההזדמנות להכיר את ההיבטים השונים של יחסי שכנים על רקע הסיכסוך.
עוזי דואג לבטחונו של הבחור העזתי וסטיב משיב שהכל נעשה בתאום והסכמה. רוני, שהביאה את אן וסטיב ל”מגדלור”, אומרת שהיא מדברת עם הבחור העזתי כל יום. לרוב רק למען הדיבור עצמו. ולעתים על חייו, על משפחתו ועל המצב הכללי בעזה. הוא רוצה שאנשים ידעו ויפעלו בנוגע לעזה ומדגיש את החשיבות של הידיעה והפעולה. השיחות עם רוני נותנות לו הרגשה טובה. אין לו עבודה כרגע. הוא רוצה לצאת מעזה לזמן מה ולשוב. רוני אומרת שבית החולים האמריקאי יפתח ב 21/12.
בעתיד מתוכנן גם אולם תאטרון. רוני תהיה המתאמת בצד הישראלי של בית החולים.
נעמיקה גרה בשדרות וחברה באירגון “קול אחר”, מסכימה עם כל מה שנאמר לפניה… מציינת לפני סטיב שבמלחמת עזה הראשונה התראיינה לוואשינגטון פוסט…
גם נור גרה בשדרות. נור חושבת על המצב האיום בצד השני ועל זה שאנחנו חיים את שגרת חיינו כאילו שזה נורמאלי, אבל זה לא. אנשים בצד השני נפגעים ואנחנו מאפשרים את זה. הם במחשבותיה כל הזמן. רחוקים אבל קרובים. לבוא לכאן זו דרכה למחות. היא פציפיסטית. החליטה לא לשרת בצבא. היא לא רוצה להרע לאף אחד. היה לה ברור שהיא לא הולכת צבא ולא לכלא…
רמי מספר שביקר בתורכיה באזור חרן (מוצאו של אברהם אבינו) בעיר אורפה. יש שם מערה שלפי המיתוס המקומי, בה נולד אבינו אברהם. רמי וחבריו הסתירו את יהדותם (התחזו לניו זילנדים…) אבל זוהו כישראלים באופן מיידי… כשהוא אמר ששמו רם (כך שמו במקור…) וציין את מקום מגוריו בקרבת “באר שבע” הוא זכה לכבוד גדול. גם בגלל שצליל שמו דומה לזה של אבינו וגם באר שבע שנקשרת בשמו. בזכות זה הם זכו להיכנס למערה הקדושה.
ויויאן מזדהה עם נור. זוכרת שגם אחד מבניה לא רצה להתגייס. מרגישה שצריך להיות פעילים יותר. לויויאן יש ידיד שברח מעזה לרמאללה עם עליית החמאס לשלטון ומרגיש פליט ברמאללה…
לקראת סוף המפגש דיברנו עם מוסטפה (שם בדוי) שגר בעזה. הוא הביע רצון להיות איתנו בקשר, בעבודה משותפת. צריך לחשוב חיובי כדי לשנות, הוא אומר. צריך למצוא אנשים שמוכנים להתמודד ולפעול.
ממש ממש בסוף הופיעה גם יעלה…
ישבו הפעם: גלית, יוסי, אבי שולה, עוזי, רדיר, שמוליק, אן, סטיב, רוני, עודד, מלכי, נעמיקה, נור, רמי, ויויאן, יעלה
כתב – עודד.

מפגש 141 – 27.11.2020

החורף שהגיע הביא אותנו להחלטה לקיים את המעגל בתוך שלד המבנה של מפעל הגופרית. ההחלטה התקבלה בדיון מעמיק בין שמוליק נחשי ואנוכי בדרכנו ל”מגדלור”… בדרך אספנו את חיותה.
מגיעים, מתארגנים, שכחנו להביא מים…
למזלנו מגיע מהרן. יש לו קלקר עם מים באוטו. קריאת עזרה שנחשי שולח בקבוצת הוואטספ נענית על ידי מרי שמבטיחה להביא עוד מים.
בינתיים, מהרן, שהוא עו”ד ומורה (אזרחות והיסטוריה) מספר קצת מחוויותיו כעו”ד וגולש לסקירה היסטורית מעניינת שבה הוא מפרט את חלוקת המרחב לפי שליטת ה”מטות”, מעין אירגוני על של שבטי הבדואים. לפי דברי מהרן, המרחב המדובר משתרע על כל סיני, הנגב, עבר הירדן ועוד קצת צפונה. החלוקה גם “משתרעת” בזמן, כלומר מהמאה ה-18 בערך… מרתק.
מגיעים שני ואור, הסטודנטים לקולנוע בספיר שצילמו, ערכו והגישו סרט קצר על “המגדלור” במסגרת לימודיהם.
מהרן עובר מההיסטוריה של הבדואים לבדאי מאמריקה ומעניק לנו הסבר סוציולגי על נפילת טרמפ. ממשיך לנפילת מפא”י (ברק סגר את הפרק של מפא”י…), ממשיך לורסיות שונות לסוף העולם על פי האמונות השונות, מספר על שושלת ג’ינגס חאן, בניו וכיבושיו ומגיע בסוף כל הסקירה ההיסטורית עולמית למסקנה שכל צפון אפריקה ממוצא כנעני פלסתיני…
מגיעה מרי (עם מים כפי שהבטיחה…) וגם נור ונעמיקה.
כדי לסגור פערים בהכרות בין כולנו, עורכים סבב היכרות.
מהרן מספר שברצועה איבדו שליטה על הקורונה. המוצא היחיד זה “חיסון עדר”.
נעמיקה מעדכנת על הכנסת מכונות הנשמה לרצועה.
לבקשתי, שני מספרת שהסרט שלהם על ה”מגדלור” קיבל תגובות מקצועיות חמות אבל בגלל פרטים שעלולים לסכן אחרים, צפו בו רק בני כיתתם, המרצים וכמובן אנחנו, זהו. מתוך 30 שעות צילום יצאו 15 דקות סרט… העריכה היתה חוויה מתסכלת. בסוף התמקדו בעריכה, ביאוש ובתקווה של האדם הפשוט כתמה מובילה. שני גם עשתה סרט שמבוסס על שיחה שערכה בעזרת רדיר עם ווארדה המטפלת של איאד אל חאלק שנרצח בי”ם. התמקדה בתגובות האנשים ששומעים את הראיון עם ווארדה.
נעמיקה קוראת את ההזמנה לסרט של אדיר וליאורה (עדין לא הוקרן…) גם הם סטודנטים ב”ספיר” שהיו (ויהיו?) מבאי המעגל. גם סרט זה לא יכול להתפרסם בגלל שהוא מבוסס על קשר עם אזרחים מעזה. אנחנו חושבים על אירוע מצומצם למוזמנים בלבד לצפיה בשלושת הסרטים…
בריאן מגיע ומציג את עצמו. עורך דין לשעבר בווירג’יניה.
מכיוון שגם מהארן עו”ד נפתח דיון על יושר על פסיכופטים ועל אנשים טובים…
נור, בעידודה של נעמיקה, קוראת באזנינו שני שירים שכתבה מתוך החוויה האישית שלה במערבולת הקשר עם שכניה העזתים.
למען בראיין, שוב סבב… הפעם עם דגש על “תודעת עזה”.
מרי מדברת על המורכבות ביחסים שמושכת אותה למעגל כדי להבין יותר.
נחשי, מזדהה עם חברים בעזה. משוחח איתם לעתים. המעגל מעניין, מחדש. האנשים מעניינים. מחכים לחזרה לשגרת שלום.
חיותה באה לתמוך בתומכים… פחות עם עבר הגדר…
נור, חושבת על “נור” שחיה בעזה ואיך החיים של ה”מקבילה” שלה נראים.
נעמיקה, 14 שנים מאז הקמת “קול אחר”, מבקשת לא לאבד את היכולת לראות את סבל הזולת. נרקמו עם השנים קשרים.
שמוליק מדבר על מרחב אחד שהוא חלק ממנו, מקווה גם למרחב אנושי אחד.
שחק מגיע רגלית לקראת סוף המפגש. עם תרמיל על הגב ורכב שאותו השאיר בנחביר. שחק גר זמנית בניר יצחק, דרך שיחה עם שמוליק, הסתקרן ובא. את עזה לא מכיר. הוא בא לאזור כדי להכיר את תושבי האזור בצד הישראלי. למרות שכשהוא רץ להנאתו בשדות הקיבוץ הוא מגיע לגדר ה”רצועה”, זה לא גורם לו לרצות להכיר את הגרים בצדה האחר.
בראיין גר באשקלון. עזה בשביל האשקלונים זה מקור הרקטות. הוא בא כדי לזכור שבצד שני יש בני אנוש. מי שלא מכיר חושב שצד שני זה רק חיות, הוא אומר.
אור אומר שעד שבא לצלם את הסרט, עזה היתה משהו עלום. לא עניינה. העיסוק בסרט והמפגש איתנו, גרם אצלו להתעניינות ולהכרה שיש בני אדם שם שסובלים, אבל הקורונה גזלה שוב את העניין מעזה.
אצל שני, עזה “יושבת” על המצפון די הרבה לאחרונה. שמעה קצת פרטים מחבר וותיק מקיבוץ ניר-עם שאותו פגשה כשצפתה ביחד עם חברה על עזה והוא טייל. הוא נתן שמות למקומות אותם ראו וסיפר גם על כפרים שכבר אינם. שני הבינה כמה חוסר ידע יש לדור שלה.
זהו. היה מרגש לפגוש שוב את שני ואור, להקשיב לנפשה הרגישה של נור דרך שיריה, לראות כבר מפגש שלישי ברציפות את בראיין, להקשיב לידע השופע של מהרן וכרגיל, ללגום קפה שנחשי מכין…
היינו ועודנו: מהרן, שמוליק, נחשי, חיותה, שני, אור, עודד, מרי, נעמיקה, נור, בראיין, שחק.
כתב – עודד.

מפגש 140 – 20.11.2020

נפגשים. קפה, חלה ושיחה קלה על עניינים של חול.
הדברים החשובים מתחילים לעלות כשרוני מספרת על מפגש עם תלמידי י”א – י”ב בזום. הם מקשיבים בעניין רב, היא אומרת, וזה די מפתיע ומרגש. מורה אחד, שואל/ אומר “אני בניגוד לך חושב שאנחנו נותנים ולא מקבלים כלום”. רוני אומרת “חשוב איך נותנים, לא רק מה”… אני שואל אותה אם לא היה מקום לקצת עובדות, רוני אומרת לי שהשיחה חשובה מההתנצחות וממילא כמה עובדות כן חילחלו אצל התלמידים כי בסוף, מכל “חלון” של זום, אמרו כמעט כל התלמידים שזה מאד עניין אותם וגם המורה אמר לרוני ש”היא נתנה לו חומר למחשבה”…
חנן מדבר על אורי שהיה בשבוע שעבר ואיתגר את ה”קונצנזוס” (כביכול) בדעה אחרת. חנן חשב על דברי אורי בדרך הביתה וסיכם לעצמו שאנחנו פה כדי לשמר את התקווה ולא כדי לפתור את הבעיה. בעניין אחר, חנן פגש מישהו שמכיר את רמי וכשהוא הזכיר את השם “רמי”, אמר בן שיחו “אה רמי מהמגדלור”… בשביל רמי זו היתה הוכחה לפרסום ש”אנחנו לא מודעים לו מספיק” של המגדלור.
מגיע בראיין. הגיע כמטייל בשבוע שעבר, הוזמן לקפה וחזר שוב היום (לא לזלזל בכוח הקפה של נחשי).
עורכים סיבוב היכרות כדי להכיר את בראיין והוא אותנו.
בראיין בא מארה”ב לפני כ 10 שנים והוא מלמד בכמה מקומות את תורת ה”דיבייט”. יש ויכוח על משמעות המושג בעברית ורוני מבשרת שהאקדמיה ללשון קבעה את המילה “מעמת” (מתחרז עם נעמת…) כמילה העברית ל debate האנגלית.
אחר כך מלכי מציגה את עצמה ואומרת שהיא מגיעה להתרענן בחברת אנשים טובים ולא לשכוח את מצב שכנינו.
ג’אבר מדגיש את הבעייתיות באל זרנוק ואומר שלמרות שהוא בא ממקום שסובל מקיפוח קשה של מוסדות המדינה, הוא לא שוכח שבעזה הסבל והייאוש גדולים בהרבה. פה טוב לו זה מסדר לו את הנפש.
אני מספר שאחת הסיבות לבואי היא אותם אירועי גדר שהתחילו במקביל לייסוד המעגל. חשבתי, אני אומר, שיבואו אנשים מהאזור בעלי חשיבה אחרת וימצאו אוזן קשבת פה במגדלור. בקשר לירי על הפלשתינאים שהתרחש באותם אירועים אמרתי ש”הירי בוצע על ידי חיילינו המוסריים” מה שגרר הערה מאחד המשתתפים במעגל שאמר לי “לא לחצות קוים”…
ממילא עצרנו את סבב ההכרות כי התקשר אלינו חבר מעזה.
כרגע הוא בבית בעזה, אבל מתכנן לצאת מעזה ברגע שיתאפשר לו. הוא רוצה לצאת כאדם פרטי ולא כ”מייצג” אירגון פוליטי או חברתי. ג’אבר מדבר איתו בערבית ומתרגם. החבר אומר שכרגע הוא די מוגבל ומבחינה פוליטית צריך לתת לזמן לעשות את שלו. זו תקופה קשה בשבילו כרגע. בעבר התפרנס מעיתונות ויכול לחזור לזה, אבל לפעילות החברתית שעסק בה, זה בעיה. פחות מפחד על עצמו ויותר חושש שיערימו מכשולים על הפעילות שלו. נעמיקה שואלת לאן היה רוצה לצאת? הוא לא מציין מקום ספציפי. רק רוצה לעשות את בהזדמנות הראשונה. הוא מציין את רצונו לחזור לעזה מחוזק יותר (אולי אזרחות נוספת… פרשנות שלי) אולי במעמד אחר שלא נתון לגחמות השלטון. הוא מוכר ואינו יכול או רוצה לחזור לאלמוניות. הוא לא רוצה שימנעו ממנו להביע דעה או לפעול למען הקהילה כפי שהוא מאמין שצריך להיות והמחשבה שיש מי שמתעמר בו על רקע דעותיו ופעולותיו הצודקות, די מייאשת. גם המשפחה שלו נתונה בלחץ של הסביבה. יש לו גם רעיון להיכנס לעסקים עם קרוב משפחה, מול ישראל. בשלב מסויים הוא מציע לג’אבר ל”שמור על מקומו במעגל” כי הוא יושב עם אנשים טובים וישרים (אנחנו?)… הוא אומר שה”פרוייקט” שהקים, די חזק, ולדעתו יציאתו אף תחזק אותו. רמי אומר לו שאנחנו חושבים עליו ועורך סבב עם הנייד על פני כולנו. כולם מברכים ומבורכים.
רמי מתעכב עם הנייד על נור וג’אבר מספר לו שנור הצליחה לא להתגייס מטעמי מצפון. הוא מאד מעריך את זה. אנחנו נפרדים מידידנו העזתי.
רמי שואל אם היה משהו חדש השבוע שקשור לעזה. אמרתי לו שחודש התיאום עם הרשות בעקבות שינוי השלטון בארה”ב וזה טוב למעבר החולים.
רוני אומרת שהיא שמעה שלמשרד הבריאות העזתי נגמר הכסף לתשלום על החולים שיוצאים לישראל ואולי הם יצאו רק לבתי חולים בגדה. זה ממש לא טוב.
זהו, בטח היו עוד דברים חשובים. מי שנזכר יכול להוסיף…
המעגל היום נוצר מ-
חנן, בראיין, נחשי, שמוליק, רוני, עודד, ג’אבר, מרי, נור, נעמיקה, מלכי, רמי (1), רמי (2)
כתב – עודד.

מפגש 139 – 13.11.2020

הכל בגלל קנקן קטן
כאשר היה נדמה שאנחנו מתי מעט ביותר, פרסנו ציודינו והנה התברר כי את הקנקן לקפה שכחו בבית. מה עושים???
נחשי ששמוליק הרעיף עליו רגשי אשמת השכחה, נשלח ברוב תקיפות למחסן בבארי. כאשר בושש לבוא וכבר היאוש החל לפקוד את גרונינו הגיע הנ”ל ובידו פינג’אן אך מה רבה היתה אכזבתינו שהתגלה עכוזו של הנ”ל כשהוא מנוקב ככברה.
בעוד אנו תוהים הגיעו שני צעירונים על באגי מפואר. הללו הצילונו ממוות חברתי. בנון שולנט כיבדונו בפינג’אן מדוגם היטב. וכך החל מעגלינו לארח את השניים רון ודוד שניהם בני נתיבות. רון מתעתד לקצונה בגבעתי, שניהם חניכי פנימיה צבאית והתיכון הריאלי. העידו על עצמם כמקשיבים, כשומעים מוסיקה אחרת מזו שנחשפו לה בבית. עם זאת הודו ששמעו את הקול האחר בבית ספרם.
אורח נוסף הגיע אחריהם בריאן מארה”ב איש מגוון בעיסוקיו, שבשלב זה של חייו עוסק בהוראת דיבייט בתיכון בחורה ובפזורה. גר באשקלון. לבריאן שפתינו היתה נהירה והוא בהחלט השתלב במרחב וטען שעיקר המחלוקת נעוץ בשנאה.
עם הזמן הגיע רמי שהתחיל למיין את ספרייתו אך הרגיש צורך עז בקפאין ולכן בא לשתות קפה בחברתינו.
חשוב להזכיר ששמוליק מילא היום את מקום המדריך לארץ ישראל וסביבות בארי. אחרון האורחים היה אורי אוטין שהגיע כדי לומר שאינו רואה עין בעין את היכולת לשלום בדרך הדיאלוג בלבד.
היו, שתו, אכלו, דיבטו: שמוליק, נחשי, רוני, חנן, בריאן, מארק רון, דוד, מרי, אורי.
רשמה – חיותה.

מפגש 138 – 6.11.2020

שנתיים וחצי של פעילות במגדלור. סוג של שגרה… שגרה מטבעה, ממוססת את ההתרגשויות של ה”התחלות הגדולות”.
למגרעות השגרה הרגילות, נוספה עלינו הקורונה שגדעה ענף מרכזי שעליו ישבנו, מפגש אקראי עם עמך ישראל שבא לטייל בטבע ומוצא את עצמו במעגל שיח על תודעת עזה… א-נשים הפסיקו לטייל, קורונה!
ענף מרכזי נוסף שהיה לנו למשענת היה השיחות עם חברות וחברים, שכנות ושכנים שגורלן/ם כלא אותן/ם בכברת ארץ מבודדת, מוקפים בגדרות ובצבאות. והנה הגיע יום שישי הטוב… היום!
התחלנו את ה”מעגל” בחברתם של איתי ושירן, זוג צעיר שטייל להנאתו, נענה להזמנה לקפה, הקשיב וגם השמיע. הם ישבו והקשיבו ל”מעגל” וכשהגיע תורם לדבר אמרו שבעצם, אף פעם לא נתנו את דעתם למתרחש מעבר לגדר והמידע שברשותם הוא מה שנאמר בתקשורת הישראלית… הלוואי והמפגש איתנו יעשה אצלם שינוי.
אבל שיאו של המפגש ה”מגדלורי” היה ללא ספק הפגישה עם חבר “וותיק” שבחודשים האחרונים היה מנוע מליצור קשר. המילים המרגשות המובאות להלן, הן מילותיה של רוני. “היה לנו מפגש מרגש עד מאד. אפשרות לדבר ולראות חבר יקר מעזה אחרי חודשים של ניתוק שבהם לא יכולנו להיות בקשר. הוא סיפר לנו מה שעבר עליו בתקופה זאת. על הכוח שקיבל מעצם העובדה שאנחנו כאן בשבילו.
החיוך שלו וההתרגשות היו מעוררי השראה ונתנו תקווה לעתיד.
לא נתנו לקשיי התקשורת למנוע מאיתנו את ההתקשרות החשובה הזאת שחיזקה אצל כולנו את האמונה שאנחנו במרחב אחד כולנו, שותפים במירקם אחד, שומעים זה את זו ורואים זה את זו, אוהבים זה את זו ומאמינים האחד בשניה. העברנו אינפורמציה, עידכונים ובשורות טובות.
נעשה הכל שהקשר יתחזק ויתפשט והאור יגרש את החושך. נייחל שעם הזמן יאמרו דברים ברורים עם פנים ושמות למען ידעו עוד ועוד שיש לנו ולהם פרטנרים הפועלים ללא לאות”. כך רוני.
ואני מוסיף שמרגע שהקשר חודש, הוא ביקש שאנחנו נהיה הקשר הראשון שלו! אנחנו מתוך כל כך הרבה ידידים שחיכו לשמוע ממנו! הבנו שהוא היה מודע לדאגה שלנו והיה לו ברור שאנחנו מחזיקים את האור במגדלור, גם בשבילו.
למעגל הזה, הגיעו בגופן/ם 16 משתתפות/ים. 6 נוספות/ים היו שותפות/ים לשיחת זום שערכנו בחלק מהמפגש.
בין התרגשות להתרגשות התרגשנו מג’וליה שבישרה על סיום המחקר החשוב שערכה על תושבי האזור בצל הסכסוך והרמנו כוסית לכבוד כמה ימי הולדת משמעותיים ופנסיונריות/רים חדשות/ים. שתינו לחיי הקשר המתחדש עם השכנים (והיו גם דיבורים על ביידן – הקדימון לג’ף פרנס…).
לחיים, לחיי כולם!
אלה שמות: מהרן, רמי, נחשי, לימור, מרי, שמוליק, רוני, אריק, בלה, עודד, עוזי, מלכי, מארק, ג’וליה, איתי, שירן. בזום: ראמי, חנן, אורי בן אסא, רוזי, ג’אבר, ולרגע קצר גם ליאורה.
כתב – עודד.