מפגש 174 -16.7.2021

והיה צל עצי אורן והיתה רוח נעימה והיה קפה. לרגע קצר נשמע טרטור אופנועי שטח שהתלבטו בצומת הדרכים לאן לפנות ולבסוף פנו לכיוון הנגדי. השקט צנח אל צהרי יום השישי הטוב השונ”צ בחום הקיץ. והיינו שמוליק, חיותה ואני משיחין בענייני דיומא.
בשלוש ורבע, כשכבר חשבנו לקצר קצת במיגדלורנו, הופיעו מהרן ואברהים. לאחר קפה וברכות הציע מהרן להנחות “מעגל” וביקש מאברהים לומר מהי עזה בשבילו.
אברהים מתפרנס מהפעלת מכונה לניסור בטון, חבר ילדות של מהרן. הוא נענה להזמנתו לבוא למגדלור. עזה, אומר אברהים, היא מקום צר… מיליון וחצי אנשים. בית סוהר גדול. צריך שלום לפתור את הבעיה. הבעיה היא בין ממשלות. זהו, קצר ולעניין.
מהרן פותח ומספר שהשבוע הוא היה בשכם. הלך לקנות חליפה בחנות יוקרתית. שם פגש קצין מה”רשות” ונקשרה שיחה ביניהם. שאל אותו על עזה. הקצין אמר שהם שתי ישויות נפרדות והוא אפילו לא יודע מה קורה שם. הוא הוסיף ואמר שמזה תקופה אין קשר עם עזה והם לא יחזרו לשם. מהרן מוסיף לנו תובנות משלו ואומר שעבאס נסע לתורכיה כדי לקדם קידוחי גז מול עזה. אם חמאס ישתלטו על הגדה, הוא אומר, זה סוף הרשות ולכן עבאס אצל התורכים, כדי ליצור תמיכה. עזה צפופה יותר ויותר וגם לבנון היא חבית חומר נפץ…
שמוליק מספר על סיור שעשינו (הוא ואני) בלוד. יוזמה של ארגון “זוכרות”. הם מחלקים מפות של הישובים הפלשתינים שנהרסו במלחמת 48. הוא יביא כדי להראות למהרן… בסיור סופר על הטבח והביזה בלוד במלחמת 48. דיברנו עם צעירים ערבים ילידי המקום, על רקע המהומות שהיו במאי האחרון. הצעירים “לוחמנים” ומצהירים שילחמו על בתיהם וזכויותיהם.
אשה שאימה היתה בת 8 בגירוש סיפרה לנו את קורות משפחתה והטראומה שעברו. סטודנטית מצביעה לכיוון ביתה ואומרת שכדי להגיע אליו, עליה לעבור ליד הישיבה שהקימו צעירים יהודים ואלה “עושים לה צרות”. שמוליק מסכם, האוירה בלוד לא רגועה עדיין ויש הרבה כעס.
חיותה מצהירה על עצמה שהיא לא “להוטה מבחינה פוליטית” כמו שמוליק ועודד… היא מגיעה לעתים להעניק כוח… לדעתה, הממשלה הנוכחית משנה קצת את האוירה ונראה שהיא באה לעבוד. אבל זה לא ישנה לגבי עזה.
אותי “תפסו” השבוע שני נושאים. האחד, סירוב הרשויות בישראל לאפשר לפעילה הפוליטית חאלדה ג’ראר לצאת ללווית בתה סוהא שנפטרה באופן פתאומי בגיל 30. הסירוב נומק בעיקר בסיבות של סמכויות ובירוקרטיה. למי, כביכול, יש אפשרת חוקית להניע מהלך כזה…

הנושא השני היה מצב המים החמור ממילא ברצועה, כשמאז ה”סבב” של מאי המצב החמיר בגלל שישראל לא מאפשרת הכנסת ציוד לתיקון של צנרת המים והביוב. מערכת הביטחון מגדירה כ”הומניטרי” בלבד את מה שנכנס לרצועה וציוד לתיקון הצנרת לא עומד תחת הגדרה זו. התוצאה היא מים מזוהמים ולא ראויים אפילו למקלחת. תליתי את החדלון המוסרי הזה באדם מסוים, אבל בגלל שלא מדברים פוליטיקה במעגל, לא ארחיב…

היינו: חיותה, אברהים, שמוליק, מהרן ועודד.

כתב: עודד

מפגש 173 – 9.7.2021

אחרי השבועות האחרונים שבהם הגיעו הרבה אנשים למעגל, היום היה אירוע יותר משפחתי (בפרשנות האשכנזית של משפחה…). שמוליק נחשי ואני בשעה הראשונה, (עם העפיפון המשופץ שתיקן חנן) ומלכי בלה ודינה שהצטרפו בהמשך.
היתה שיחה. נחשי ואני סיפרנו שמזה תקופה ארוכה, אנחנו מנסים למצוא מישהי/הו לצורך תרגום לערבית. לאחרונה עלה שם של מתרגמת מקצועית ממזרח ירושלים וסיפרנו על הקשר איתה.
השבוע, בפסטיבל דוקאביב, הוקרן סרטה התיעודי של מיכל ויץ, “קופסא כחולה”. העבודה על הסרט ארכה 14 שנה! והסרט סובב סביב דמותו של הסבא-רבא שלה, יוסף ויץ, שהיה מראשי הקק”ל עוד משנות השלושים של המאה הקודמת ודחף להשתלטות יהודית מלאה על המרחב. הוא כונה “אבי הטרנספר” ואף ישב בראש ועדה שהוא עצמו נתן לה את שמה “ועדת הטרנספר”. מיכל ויץ מגוללת בסרט את פעולותיו, התלבטויותיו וגם את נסיונותיו (שלא צלחו) לעזור לפליטים להשתקם במקומות שאליהם גורשו. בראיון שהתפרסם ב”הארץ” מציינת מיכל גם את ההסתרה וההדחקה של מפעלו של סבה מפניה (בתוך משפחתה…) ובכלל, בכל המערך ההיסטורי-לימודי במדינה. זאת למרות שיומניו המפורטים (5,000 עמודים בכתב יד!) היו גלויים ומונחים לעיני כל.

ההקדמה הזאת היתה כדי לומר שבסרט ובראיון, עולים אלמנטים שנוגעים ישירות לישיבתנו במגדלור והם בהחלט מילאו מקום נכבד בשיחה.
זהו, קצר הפעם…

נכחו: בלה, שמוליק, דינה, נחשי, מלכי, עודד.

כתב: עודד.

מפגש 172 – 2.7.2021

היום, למשך מפגש אחד, שינינו את הקונספט של המעגל. ה”מעגל” מקדש את זכותו של כל אחת/ד ממשתתפיו להביע את דעותיו/יה באופן מסודר וללא הפרעה. כל דעה מושמעת ומוקשבת וכולן/ם שוות/ים בפני ה”מעגל”. ההתיחסות היא לגבי תודעתה/ו האישית, הפרטית, האנושית של כל אחת/ד לגבי עזה ומה שהיא מייצגת בשבילה/ו. שיח של בני אדם המדברים על מצוקות של בני אדם אחרים. הרבה פעמים כשאנשים מפליגים בדיבורם אל אבחנות “פוליטיות” והצעות כאלה ואחרות לפתרון הסכסוך, אנחנו מנסים להחזיר אותן/ם להתמקדות בהיבט האישי, האנושי.
היום הגיעו למעגל שני חברים מהרשות הפלסטינית. אי לכך ובהתאם להזדמנות החד פעמית לדעת יותר על המתרחש ב”פנים”, המעגל שינה לרגע קט את הקונספט, הקשיב לדבריהם ושאל שאלות.
רמי, שהנחה את המעגל, ניסה ככל האפשר לנווט את המפגש להתמקדות בעזה ובמה שעובר על תושביה, אבל הם הרחיבו את דבריהם לסכסוך בכל הרמות: היסטוריה, יהודים מול פלסטינים, פלסטינים מול פלסטינים, הגדה ועזה, אש”פ והחמאס וגם ניתוח של הפוליטיקה הישראלית הפנימית.
דיברו על התהליך שעברו הפלסטינים במו”מ השונים מול ישראל. על כברת הדרך הארוכה שעשו הפלסטינים בוויתורים מול ישראל. אמרו שלהנהגות בישראל אין המשכיות במו”מ וכל מנהיג רוצה להתחיל את המו”מ מחדש… אולמרט רצה להתקדם אבל נתניהו רצה להיראות כמנהיג שלא מוותר. ה”משחק” הזה חיזק את החמאס בעזה.
לדעתם, אם יצאו פועלים לעבוד בישראל, זה יחליש את החמאס. כדי להפריד בין הנהגת החמאס לאזרחים ברצועה, צריך לתת להם לעבוד בישראל.
החמאס מוכן לעשות דילים עם ישראל כדי לשמור על שלטונו ואם באופן כלשהו, נמצאת דרך להחליש את החמאס ישראל מתערבת ומפריעה.
החמאס צריך להיות חלק ממשלת אחדות פלסטינית, הם אומרים, זה יחליש אותו. ב- 2017 קיבל החמאס את עיקרון מדינה פלסתינית בגבולות 1967. סינואר אמר אחרי המלחמה האחרונה שהם מוכנים לקבל את החלטות האו”ם ולהצטרף למאבק עממי לא אלים. אם הם יהיו חלק מהשלטון יהיה להם אינטרס לשמור על ההסכמים.
ישראל, לדבריהם, לא מתנהלת נכון מול תושבי עזה.
אחד מהשניים הוא יליד עזה ונכנס מדי פעם לרצועה לבקר את משפחתו. החמאס, לדעתו, נחלש מול דעת הקהל העזתית וגם מבחינה דתית הוא לא מצליח לכפות את דעתו.
העולם צריך “לעזור” לחמאס להתנהג אחרת. והרשות צריכה לקבל אותו לתוך ההנהגה. בהנהגת החמאס יש משיכה לכיוונים שונים. יש התומכים בטורקיה וקטאר, יש כאלה בעד איראן ויש בעד מצרים. אבל ישראל היא המשפיעה העיקרית על הנעשה בעזה. הרבה פלסטינים בגדה לא יודעים מה קורה בעזה… יש אנשים בעזה ששורפים את עצמם מרוב יאוש. 54% אבטלה. את הסיוע של האו”ם הם מגדירים “שטויות”. סטודנטים שמפסיקים ללמוד אחרי קורס או שניים, שלא יכולים להתחתן והרבה מתגרשים. אין כסף. צריכים פרנסה ולא תרומות. אם תהיה פרנסה זה גם יחליש את החמאס.
בניהם ובנותיהם של מנהיגי החמאס חיים בעושר.
יש זמן לשאלות… רמי מבקש “שאלות” ולא “הרצאות”… לכולנו יש דעות ורצון להשמיען, אבל היום כאמור, זה אחרת. בכל זאת לכל שואל/ת “מתחמקת” הרצאה קטנה לפני בוא השאלה…
יעלה אומרת שחמאס מסכימים היום לדברים שלא הסכימו בעבר. היא שואלת על בית החולים האמריקאי שמוכן ולא פועל… הם אומרים שבגלל שבית החולים נבנה בחסות הצבא האמריקאי בשיתוף עם הצבא הישראלי, יש חשדות… גם הקטארים בנו בית חולים בדיר אל בלח.
מארק מבקש שישימו אצבע על נקודה אחת, מדויקת, שהיא זאת שתעשה שינוי לכוון של שלום.
הם קובעים בביטחון שברגע שתהיה ממשלה בישראל שתקבל את החלטות האו”ם, זה “יחלוץ את הפקק”. כל ההסכם כתוב וישראל צריכה לקבל החלטה ליישם אותו.
חיותה מבקשת לדעת מה מרגיש ילד בגיל ההתבגרות בעזה.
האורחים אומרים שצעיר, בכל גיל בעזה, לא יודע מה העתיד שלו. כשהם סיימו בגרויות נדמה היה שכל העולם פרוש לפניהם, היום אין כלום. להורים אין וודאות לגבי מה יוכלו לעזור לילדיהם והילדים מפנימים את חולשת ההורים ומבינים שלמעשה ההחלטות הן שלהם בלבד.
ג’אבר שואל/ מטיח בהם ומבקש שיראו איזשהו פרוייקט שעשתה הרשות למען העזתים כמו שעשתה למען אנשי הגדה?
הם עונים שאמנם ה”רשות” עשתה בגדה יותר פרוייקטים, אבל גם מה שעדיין קיים בעזה, הוקם על ידי הרשות עד 2007. הרשות מוגבלת כי היא לא שולטת באזורי C. לשם צריך לכוון את ההשקעות הכלכליות. אם אתה לא שולט בשטח שלך עצמך, אתה לא יכול לעשות כלום. הוא מודה שגם חילוקי דעות בתוך הרשות מונעים אפשרויות לפרוייקטים.
חנן שואל האם הטילים שירה החמאס במלחמה גרמו לתושבי עזה סיפוק?
הם אומרים שבגלל ירושלים, המלחמה האחרונה היתה שונה. היא איחדה את העם בגלל הירי על ירושלים. סוף סוף ה”בעיה” לא היתה של העזתים בלבד. לא רק הם סובלים והשאר לא מתעניינים. זה נתן נקודות יתרון לחמאס על פני הרשות.
דינה שואלת למה לא שומעים יותר קולות של שלום מהפלסטינים כלפי העולם וכלפי ישראל.
הם משיבים שהם פועלים בכל מדיה אפשרית כדי להעביר את “קול השלום”. יסדו את ה”וועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית” ב- 2012 אחרי שהאו”ם הכיר במדינה פלסטינית. השלטון הישראלי לא רוצה להקשיב לקולות האלה ומספר רק על תוקפנות. הישראלים יצרו חומה שחוסמת את האפשרות לדעת. כפועל יוצא הישראלים גם לא מתעניינים.
גם להם, ברשות הפלסתינית, קשה לפעול כי תהליך השלום (אוסלו) התמוטט וזה פגע קשות באמינות הנהגת הרשות. הכוחנות שמפגין החמאס, מביאה יותר הישגים…
יעלה מספרת ששמעה שיש תוכנית להרחיב את עזה לכיוון צפון סיני וקצת מישראל.
תשובה: זאת תוכנית של גיורא איילנד. אבל, בכל העם הפלסטיני, מקצה לקצה, יש הסכמה על קווי החלוקה של הקו הירוק עם חילופי שטחים של אחוזים ספורים בלבד. הם לא מסכימים לקבל שטח מצרי וגם מצרים לא תסכים לתת שטח שלה.
מלכי שואלת מה קרה בבחירות שלא נערכו וקראה שאחוז התמיכה ברשות אפסי לעומת החמאס.
האורחים אומרים שדעת הקהל כל הזמן זזה. עדיין החמאס חזק כי הפת”ח מפולג לשלוש רשימות. אבל התוצאות האלה זמניות ואם הרשות תצליח לשפר את הישגיה זה יתהפך.
מהרן שואל על העמדה של מדינה דו לאומית או העברה של הגדה לירדן ויצירת עזה כמדינה פלסטינית.
תשובתם שיש הרבה רעיונות. עזה צריכה להיות המודל לבניה מחדש. אין מצב שירדן עם בעיותיה הפנימיות, תחזור ותיקח שליטה בגדה. “קיבלנו מדינה מהעולם ולא נוותר עליה” הם אומרים. הפתרון האחר היחיד מלבד “שתי מדינות”, הוא מדינה אחת עם זכויות שוות לכולם. זאת גם התוכנית המקורית של אש”פ משנת 1969! אבל היהודים רוצים רוב יהודי…
נעמיקה שואלת מי נושא באחריות לשקם את עזה?
עונים שישראל היא השולטת היחידה בעזה וגם המצרים מבקשים רשות מישראל כדי לפתוח את הגבול בינם לבין הרצועה. למצרים יש קריטריונים מחמירים מאד לקבלת פלסתינים למעבר לשטחה. כל מה שקורה בעזה זה החלטה ישראלית! הם מדגישים.
מאחר שכל מי שביקש לשאול, שאל, רמי שואל אם להם יש שאלות אלינו…
יש שאלה אחת… “האם אתם מוכנים לקבל פועלים מעזה אליכם לישובים שלכם על אף מצב האיבה והחשדנות שנוצר היום”?
ג’אבר עונה ראשון ואומר שזו שאלה לא רלבנטית לפורום המכונס היום ב”מעגל”, כי זה פורום שממילא יתמוך בכל יוזמה הוגנת שתביא לשקט.
עוזי אומר “כן ללא ספק”! בעיקר לחקלאות…
שמוליק: “חד משמעית כן. אנחנו חיים במרחב משותף וכולנו צריכים לחלוק בפרנסה”!
נעמיקה אומרת שבעבר יזמו פניה בכתב לראשי המועצות האזוריות במרחב שסביב עזה, והתחננו ממש שיקבלו פועלים מעזה.
רמי אומר לאורחים שיש לו הערכה גדולה למשימה שנטלו על עצמם כי הם פועלים בתנאים קשים גם מול ישראל וגם מול הפלסטינים. פה, ב”מעגל”, לא מוותרים על שיח ועשייה לעתיד טוב יותר. כולנו דומים ברצון לשתף ולשקף את עצמנו. הוא מבקש, “תהיו גם אתם, השליחים שלנו. אם הייתם פעם במעגל אתם שותפים. תספרו עלינו לפלסטינים שאתם פוגשים”. לעזה, הוא ממשיך, אסור ליפול תחת הציניות והמאבקים של תאבי השלטון והכוח. יש המון אנשים בלי אופק ותקווה וזאת משימה שלנו ושלכם להשמיע את הקול.
חנן אומר שכל צד לא מאמין שהצד השני רוצה שלום. “תספרו בבקשה לאנשים בעזה”, הוא מבקש, “שכבר מעל שלוש שנים יושבת פה חבורה שמספרת ומדברת על עזה”.
האורחים אומרים שהם מספרים לעמם הרבה על הרצון לשיתוף פעולה מצד ישראלים שהם פוגשים. בעזה, הם מפתיעים, יש יותר רצון לשת”פ מאשר בגדה ויש רעיונות. אצלם, לא רק מדברים על שלום אלא דוחפים לכך ומאמינים שצריך שותפות עם ישראלים שידחפו ביחד איתם.

בצל עץ האורן, במעגל כסאות בית ספר, ישבנו עם האורחים:
חיותה, בלה, מארק, מארק, סמדר, מלכי, דינה, רוני, יעלה, רמי, ג’אבר, שמוליק, עודד, יוסי, בראיין, אלי, נעמיקה, חנן, משה, עוזי, מאהרן, נחשי, שושי, נורית.
כתב: עודד

מפגש 171 – 25.6.2021

כמנהגנו מזה שלוש שנים ומעלה, התכנסנו היום ב”מגדלור”. מכיוון שהיינו כולנו מהמשתתפות/ים הקבועות/ים (מי פחות, מי יותר…) ושמענו לא פעם ואף יותר מפעמיים את דעותינו/ הגיגינו/ תודעתנו לעניין עזה, התנהלה שיחה בהקשר רחב יותר.
ויויאן מספרת על אירגון “מוזאיקה” שהקים הרב מיכאל מלכיור. הם עושים הרבה דברים מתחת לפני השטח, היא אומרת. זה אירגון של אנשי דת יהודים וערבים. עבדאללה נימר דרוויש שהיה בעל דעות קיצוניות החליט לחבור אל מלכיור בהקמת “מוזאיקה”. הם בנו רשת של אנשי דת מוסלמים ויהודים כדי להשפיע על הקיצוניים משני הצדדים להורדת להבות, בעיקר בזמן של התפרצות אלימה באזור. כשדרוויש נפטר, הספידו אותו קיצונים משני הצדדים… “מוזאיקה” תיווכו בין רע”ם לבנט בהקמת הממשלה.
רוני שוחחה עם ראמי והוא אומר שהמנהיגויות של הפלסטינאים לא הולכות לשיתוף פעולה.
שמוליק טוען שצריך לשנות דיסקט לגבי החמאס. הרב פרומן ז”ל מתקוע טען שהדת יכולה וצריכה להיות גשר ולא הפרדה.
רדיר גם היא בקבוצה משותפת של אנשי דת. היא מקווה ש”מוזאיקה” יכולים אכן להשפיע על הקיצוניים.
ויויאן רוצה לומר עוד משהו חיובי… מספרת על המנהל של מעבר ארז שאומר בראיון שהיחס לעזה מופרך וצריך לעשות בדיוק להפך. הוא התראיין לאתר 972. התגובה של הצבא לדבריו היתה שאלה דעותיו הפרטיות…

רוני תוהה אם הוא מביע דעות כאלה כי הוא מתכוון לעזוב…
עוד מויויאן- משהו ששמעה מבעל חנות ספרים, גם ספרות פוליטית, שנמצאת מול מלון אמריקן קולוני בירושלים. הוא מחלק את הפעילים הפלסטינים בירושלים המזרחית לשלוש קבוצות: הפרוגרסיבים שאחרי התפילה במסגד הולכים לשייח ג’ראח, הדתיים שהולכים לאל אקצה והצעירים לשער שכם. ישראל החליטה להתגרות בכולם וה”רשות” לא הגיבה… הוא אמר לויויאן שכניסה לאל אקצה תגרום לחצייה של הקווים האדומים.
נחשי אומר שכשקורה משהו פרובוקטיבי כמו מצעד הדגלים ה”אידיוטי” צריך להבין שתגובה מהבטן יוצרת אפקט הפוך לכוונת המגיבים.
סאלח אומר שהתקשורת צריכה להיות יותר מאוזנת. שיביאו אנשי שיח מכל הצדדים. רהוטים ולא מתלהמים.
לדעת דינה, לא צריך לחכות שיקרה משהו, צריך ליזום.
ג’אבר אומר שאין לתקשורת סיבה לפרסם משהו רגוע, זה לא מביא רייטינג. המנהיגים תמיד יגידו “תזהרו מהאחר, אני בסדר”.
רדיר מספרת שאחרי רצח יעקוב אבו אל קיען עשו צעדת מחאה שבסופה היו חילופי דברים רגועים יחסית ובשלב הזה התקשורת התרחקה ולא התעניינה כי “אין בשר”…
אני אמרתי שלמרות שישראל עוברת קווים אדומים במכוון, היא לא משלמת מחיר…
ויויאן עונה שכן משולם מחיר ואנחנו קורבנות של המתנחלים שגוררים את האזור לעימות. זה (יהיה…) המחיר.
מלכי אומרת שהציבור בארץ לא רואה שישראל משלמת מחיר כי היא באמת לא משלמת.
דינה אומרת שמישהו צריך לקחת יוזמה גם בצד השני ולשמור על השקט ואז יהיה טוב לכולם.
ג’אבר עונה, “אם אתה שוכב על הרצפה ואני שם לך רגל על הצוואר וכל תזוזה שלך רק תכאיב לך”, האם זה סוג של “שקט”?… ג’אבר מכיר מישהו שבחייו לא התפלל, ועכשיו פתאום, רוצה לנסוע לאל אקצה להגן על המתפללים… כלומר, ההתנהגות של ישראל מקוממת את כולם. ישראל “שמה את הרשות בכיס הקטן”… לא מתייחסת אליה כגורם משפיע. מציבה תנאים מגוחכים תמורת הפסקת האלימות.

דינה חושבת שהמצב של היום הוא תוצאה ולא גורם. אנחנו רוצים לעזור להם לפתח את התחומים האזרחיים ושכולנו “נשב בשקט”. רוצה שגם הם יבינו את זה.
ויויאן מסבירה שזה לא עניין של מים או חשמל אלא הרצון שלהם להגדרה עצמית כעם שיושב על אדמתו.
שמוליק אומר שמתחת לפני השטח יש מגעים. לישראל יש מגמה לסכסך בין עזה לגדה. זה משחק שמנהל הצד החזק באזור. אם לא נשנה את הגישה לגבי הכוחות הפוליטיים באזור לא ישתנה כלום. “עודד”, אומר שמוליק, מדבר על “קווים אדומים”, אבל אין כאלה… אין הכרה הדדית בין ישראל לפלסטינים. בישראל רואים בחמאס אירגון טרור וגם משכנעים את העולם שזה כך.
מלכי משנה נושא ושואלת על בית החולים החדש שהוקם בסיוע אמריקאי באזור מעבר ארז.
רוני אומרת שהוא עובד מאד בקטן… החמאס מעמיס קשיים. הציוד נכנס לבית החולים לאט לאט. יש קצת רופאים ורוקחים אבל מעט עבודה בגלל קשיים שמערים החמאס על הגעת מטופלים. אנשים פועלים כבודדים בהתאם ליכולת שלהם לקדם את הנושא.

השתתפו: סאלח, שמוליק, רדיר, מלכי, דינה, רוני, עודד, ויויאן, נחשי, ג’אבר.

כתב: עודד

מפגש 170 – 18.6.2021

קבוצת מורות.ים מבית ספר תיכון בתל אביב מגיעה לסיור באזור. סופו של הסיור, אצלנו ב”מגדלור”.

רדיר מציגה בפניהן/ם את הרציונאל של מפגשי ה”מגדלור”. מתחילים “מעגל”.
ג’אבר אומר שקובעי המדיניות חושבים שהכפר שבו הוא גר (“בלתי מוכר”) נמצא במדינה אחרת… ה”מעגל” חשוב לו. עזה היא סבל, שכנים ומשפחה. מצבם גרוע אפילו ממצבו של ישוב לא מוכר…
חיותה, מגיעה מידי פעם. חלק מהחינוך שקיבלה מאביה זה להיות בן אדם ורגיש לסבל הזולת.
שמוליק אומר שהוא קומוניסט אינדיבידואליסט… יודע שזה אוקסימורון, אבל ככה הוא מרגיש… הוא קורא שיר שכתב בהשראת עזה.
משה אומר שהוא משתתף לעתים. בתקופות כמו האחרונה, כשחווינו מלחמה, המגדלור חשוב. הוא סוג של תקווה. לנו יש מקלט וזמן לתקווה… להם אין.
נחשי, היה בחברויות עם עזתים שעבדו איתו. ה”מגדלור” הוא סוג של קשר.
נעמי, חברה ב”קול אחר“. היא אומרת (ציטוט) “לא מתקבל על הדעת שמשהו שלא מתקבל על הדעת ימשך זמן לא מתקבל על הדעת”!
שלי מגיעה לעתים רחוקות. לשמור על קשר. “קל לסבול כאב בטן של מישהו אחר”… היא אומרת ביחס לסבל בעזה.
רפי אומר שבכל מקום שבו נשמע קול אחר הוא בא לחזק. לא מתקבל על דעתו מה שקורה בעזה. אנשים, חפים מפשע ברובם, לא צריכים לעבור את זה.
לסמדר קשר עם עזה עוד מהילדות. נולדה וגדלה באשקלון לשם הגיעו בעבר הרבה פועלים עזתים. למי שיש רגישות לאחר חייב להבין את הסבל שלהם. ממליצה על חיבורים לקבוצות שמדווחות על הנעשה מעבר לגדר. (“אנחנו שמעבר לגדר” למשל…)
רדיר מספרת על הפעילויות שלה. פה, ב”מגדלור” מרגישה משפחה. חשוב לה להיות במרחב. אזרחי ישראל הפלסטינים צריכים להיות גשר לשלום. באה כדי לא לאבד תקווה.
בלה מתרגשת כבר בנסיעה לכאן. חיה בצד היאוש היומיומי מהמתרחש מסביב. דאגה לחברים שקרובים לגדר ומעבר לגדר. רוצה לקוות שהחלפת השלטון וגם בואה של קבוצת המורות.ים ל”מגדלור” יתרמו לשינוי.
מלכי מזדהה עם כל מילה שנאמרה לפניה. מגיעה מתוך היאוש שלא עובר. להם, בעזה, אין אופק.
אדווה: חייבים לשנות את המצב. מגדלור מיצג את הכיוון שאליו צריך לשאוף. קשה לה עם הקונפליקט המוסרי שבו היא נמצאת.
מאיה: סופרת. התרגשות גדולה להיות פה. אוהבת לבוא למפגשים עם אנשים. צריך בעזרת הדיבור “לחתור” תחת המציאות המעוולת.
נעמי: מתאים לה להיות בתוך הכנות שנוצרת במעגל. עזה היא חור שחור עבורה. חיפשה מקור לתקווה ובאה לכאן. עזה היא כתם שחור עלינו ויש לנו אחריות אליו. העבודה שלה כמחנכת זה להציף ולדבר על דילמות מוסריות, לחשוף את התלמידים למה שקורה. לקרב אותנו ואותם ליצירה משותפת.
ניל: פעם ראשונה כל כך קרובה לעזה. איבדה תקווה. זה נורא לאבד תקווה. אולי לפגוש אנשים כאלה שמייצרים שיח אמפטי, מחזיר מעט ממנה.
איילת מהצפון והיא מעריכה את האנשים החיים יומיום בעוטף. לכל אחד זכות לחיות. הדחיפה לשינוי צריכה לבוא מלמטה.
אביבה אומרת שהתושבים זועקים לעזרה וצריך לעזור.
דניאלה מספרת שהיא לא נולדה בארץ ו”לא מכירה כמוכם” את המצב. התלמידות.ים שלה באות.ים ממקומות שונים, כיתה קוסמופוליטית. באה לכאן לשמוע יותר מאשר להשמיע.
זעאה: לגבי עזה איבדה תקווה. חושבת שזאת מציאות שלא תשתנה. מחפשת קול שישמיע “לחן” אחר. היום, בסיור ב”עוטף” ובביקור ב”מגדלור”, נדלק אור קטן של תקווה. “תודה שאתם מי שאתם” היא אומרת. עכשיו יודעת שלא צריך לאבד תקווה.
זאב מודה על ההזדמנות להיות פה. מרגיש אחריות ובעיקר בושה על מעשי המדינה. משתדל לעשות תיקונים קטנים בעולם. המפגש מציף את העוולות וזאב מודה על ההשראה.
נעמיקה מספרת על הקמת “קול אחר”. חיפשו דרך אחרת לציון החגים הלאומיים והלאומניים. לזמן יש משקל בהפיכת האדם לקהה חושים. כמה אפשר להכיל… האנושיות הולכת לאיבוד מרוב עוולות שאי אפשר לטפל בהן. אי אפשר לתווך את החיים במרחב האלים הזה למי שלא חווה זאת על בשרו. היא ויתרה על המאמץ… הגדולה של הפעילים באירגונים השונים זו ההתמדה. היכולת לא לאבד את האמפטיה גם כשאתה מותקף, היכולת להכיל גם סיפור אחר. ב”קול אחר” התמודדו עם הרבה דעות שונות. זה דורש מאמץ.
יניב גדל באשקלון. בשכנות לעזה. דעותיו תמיד היו במיעוט. ארוחות ערב משפחתיות “מתפוצצות” בגלל דעותיו… שמח על המפגש ב”מגדלור”. צריך להשמיע יותר את קולנו.
נילי שירתה באזור. צריך קיום אנושי אחד, היא אומרת. גדלה ביפו. היה להם חבר מעזה שהיה סוג של משפחה. הבית היה פתוח מבחינה תרבותית. שמעה אום כלתום בבית. מאמינה בשיח. הקול שהיא שומעת פה הוא לא קול אחר, זה קול אנושי. חוותה דיסוננס עם השקט, השלווה והטבע אל מול השדות השרופים.
שורוף מתרגשת. באה מטירה, מורה לערבית. רוצה לדעת מה עובר עלינו. עזה בשבילה היא נשמה. באה לפה לנשום את האוויר של עזה.
אביחי אומר שבסבב האחרון, הברוטאליות הישראלית שהשתקפה בתקשורת, “הגיעה לתל אביב עם זעקות”… פה, ב”מגדלור”, זה מפלט מעט מהדכדוך שמלווה אותו. שואל את עצמו, לאיזה עולם הוא מגדל את בנותיו? איך יוכל לתווך להן אותו? האם נשאר נאמן לאמונותיו? את עזה מכיר דרך השרות הצבאי. מאז לא חזר לאזור. מודה על קבלת הפנים ב”מעגל”.
נטע, תושבת האזור, מודה למורים שבאו היום מתל אביב. החיים שלה הם “לונה פארק”… בין תקווה ליאוש. באזעקות החיים לא נעשים יותר נוחים… אין לה תשובה איך מגדלים כאן ילדים, זה הבית ולכן היא פה. אבל האפקט של האווירה האלימה, קשה על הילדים. קשה גם עם הנעשה בצד השני. כשהיתה עדיין ילדה, באחד מסבבי האלימות, אמרה לה ביתה שלילדים בעזה אין אזעקה ואין דרך להתגונן.
לוסיאנה היא מורה. עזה היא תעלומה. אבל בסבב האחרון בכתה כל הזמן. היא אמא! ברחה לצפון כי לא הצליחה לשאת את המצב. אנחנו עובדים בחינוך כדי לשנות משהו בתודעת הצעירים.
נוגה. טעמנו לפני כמה שבועות את הסבל שבעימות. זה מעגל של חברים וטוב לחזור ולפגוש את האנשים. קשה לשנות את המציאות, אבל יש ערך בלא לטמון את הראש בחול. וכאן, ב”מעגל”, עושים מעשה.
לשאול יש רצון לנסות לחיות יחד, אבל הוא לא מאמין בהסדר מדיני בדור שלנו. ברם, הוא כן רואה אפשרות לחיות ביחד, בהסדרה. דרך השתלבות במרחב. ה”פרטנר” של שאול להסדרה, הוא דווקא הקיצוני שבצד השני. המתונים אולי נחמדים, אבל יצירת חיים משותפים, זה רק עם הקיצונים. איש שב”כ בכיר סיפר לו פעם שכשהוא חקר איש חמאס, הם מצאו שפה משותפת ביניהם והם שומרים על קשר עד היום משני עברי הגדר. האיסלאם אומר שאפשר לחיות עם האויב גם במצב עימות. אי אפשר לטשטש את ההבדל בין היהודים למוסלמים. ברגע שקמה מדינת ישראל נוצר הקונפליקט. צריך הסדרים שקצת “יזיזו” את העימות גם אם דעות האויבים לא משתנות. צריך ואפשר למצוא דרך לחיות יחד.
למירהל’ה יש ילדים ונכדים שגרים באזור. עזה זה שכנים. זה מקום שבו טיילה בו בעבר וכמעט ישנה במלון על החוף… לא מאבדת תקווה. הלילה חוותה חוויה קשה. היה פיצוץ חזק והיא נתקפה בחרדה. לא חרדה על עצמה אלא על נכדתה (18) שהתארחה אצלה עם חברה. היא פחדה עליהן. בבוקר קיבלה טלפון מבת דודתה ששאלה אותה איך אתם חיים שם ל”מרגלות הווזוב”… מרים אומרת שזה נכון לשני צידי הגבול… יש ניגוד בין הפסטורליה בחוץ לאלימות ה”סבבים”. מרים מתוסכלת אבל תיסכול מלווה בתקווה. חושבת שמה ששאול אמר שווה הקשבה. פעמיים בשנה מקבלת טלפון מחאלד מעזה שמברך אותה בחגים.
רמי. במעגל פוגשים את החיים. בכל שישי יש עם מי לדבר. עזה היא המאבקים הפנימיים שלו. לשבת שבוע אחרי שבוע עם הקושי הנפשי שבו הוא נתון ולראות שמשהו מצליח לנצנץ. בחר היום להקשיב ולדבר בסוף. כל הזמן שואל את עצמו מחדש, מה הסיבה של אנשים לבחור לבוא לכאן? האם יש אנשים שקמים בבוקר למען שינוי תודעה?… השכנות לעזה והידע שצבר עליה מאז ילדותו, גרמו לו להחליט לדבר על זה ולייסד את המפגש ואת ה”מגדלור”. אנחנו מדברים את עזה. מי שמחליט שאין עם מי לדבר יוצר עוד חומה. שמח שבנו סיים תואר ראשון בחינוך ותואר שני במינהל ציבורי. כך יוכל לשנות תודעה. עזה היא הזדמנות לדבר את הלב הכואב אבל הפתוח לאהבה.
דיברנו גם עם ידידנו שבעזה. היה קשה לשמוע אבל נוצר קשר בינו לבין קבוצת המורות.ים והשיחה איתם נמשכה גם באוטובוס אחרי שנסעו.

היינו: רדיר, ג’אבר, שמוליק, משה, נעמי, רפי, שלי, נחשי, סמדר, בלה, מלכי, אדווה, מאיה, נעמי, ניל, איילת, אביבה, ראמי, דניאלה, זעאה, זאב, נעמיקה, יניב, נילי, שורוף, אביחי, נטע, לוסיאנה, עודד, נוגה, שאול, מירהל’ה, רמי

כתב: עודד.

מפגש 169 – 11.6.2021

ממש כששמוליק מזג ארבע כוסות קפה (נחשי יגיע מאוחר יותר…) הגיעו ארבעת האורחים הראשונים למעגל. איילת, מני, ציונה ויורם. איילת כבר היתה מספר פעמים וציונה, שהיא ויורם באו מהצפון, מאד מסוקרנת למראה התופעה של קבוצת אנשים, לא צעירים (בלשון המעטה…) יושבים על כסאות בית ספר יסודי, סביב ל”שולחן כיתה” ירקרק, בחורשת אורנים נידחת בשמורת בארי…

אני מציג את המעגל וציונה כל הזמן קוטעת אותי בנסיון להבין מה… מה… מי ולמה… ההסבר הכי טוב הוא המעגל עצמו…
שמוליק מסביר את הרציונל שבגללו הוא כאן. מבקש מציונה שכשתחזור לביתה, תספר את המעגל הלאה. הוא מרחיב קצת על רמי (שעדיין לא הגיע…) שכמייסד הרעיון ויליד המקום, מספר הכי טוב את סיפור המרחב. שמוליק אומר שבמלחמה האחרונה נשאר בביתו כי זה הבית…
חיותה מנסה לשכנע את ציונה שאם תקשיב ותתן לדיבור המעגלי לזרום, תבין את הרציונאל. חיותה באה מדי פעם כדי לחזק את המשמעות בחיים.
רוני מכירה את עזה הרבה מעבר לידע הפופולרי הרווח בארץ. הרבה יותר קל לשנוא כשלא רואים פנים, היא אומרת. 50% מאוכלוסיית עזה, מתחת לגיל 18 – לא ראו או מכירים ישראלי שאינו חייל. כשרוני החליטה שחשוב להכיר, היא החלה להסיע חולים (“הדרך להחלמה”). בנסיעה הקשיבה. לפעמים לא נעים היה לשמוע. יש כאלה שהיא שומרת איתם על קשר. יש לה חברה שהיא עזרה לה לצאת ללימודים בארה”ב. מקשרת בין בתי ספר, בין יוצרי אמנות, בין צעירים. היא מגיעה לפה כי היא רוצה להעביר את המסר שזה אפשרי. לשני העמים יש זיקה היסטורית למקום הזה. צריך להשלים בסופו של דבר. במעגל מקשיבים. מספרת על אורי שהיה בשבוע שעבר ושאמירותיו קשות להכלה ביחס לערבים. הוא אמר לה שהוא בא “כי כאן, מקשיבים לו”. הגיע הזמן שנפסיק להגיד שאין עם מי לדבר, אומרת רוני. יש עם מי לדבר! היא מארחת בביתה קבוצות מהארץ והעולם ולאחרונה מגיעות הרבה קבוצות ממכינות ובתי ספר.
איילת נולדה בקרית ביאליק ועד גיל 18 לא ידעה כלום על עזה. הגיעה לשם במהלך השרות הצבאי. אחרי הצבא גרה בימית ושם גם התחתנה. יש לה המון חוויות משותפות עם עזתים. היא מתרשמת מההתמדה של המעגל… זה מרגש לדעת שאנחנו נוכחים כל יום שישי.
ציונה נולדה באזור במושב ליד אופקים. עברה לצפון בילדותה. עזה היתה מקום של קניות וחופש. חופים נהדרים ורחובות עם ריח של דגים… עכשיו עזה היא הפצצות וטילים… כשרוני דיברה ראתה תקווה. רעיון ה”מגדלור” גדול! אבל חסר האפקט הציבורי לדעתה.
יורם נולד וגדל בעמק. לא היה בקשר עם עזה מעולם. מגדיר את עצמו כשמאלני… הרעיון של המעגל נשמע נהדר אבל הרבה דיבורים ו…לאן? האם יש לכם תחושה שמשהו קרה בארץ בזכות הישיבה שלכם כאן? הוא שואל. המצב מחמיר בשני הצדדים. למה צעירים לא באים לכאן? האנשים הקיצוניים, הם שנותנים את הטון בארץ והמעגל הזה, רחוק מליבם. דברים טובים לא קורים… הוא לא רואה אותם (את הדברים הטובים…) ולא חש אותם.
למני יש הרבה קשר עם עזה מהעבר, מעכשיו וכנראה גם בעתיד. כשעבד בימית, גר באזור ת”א. היה יוצא מיפו בחמש בבוקר במונית עם עוד שבעה ערבים, מגיע לעיר לעזה, אוכל פלאפל, לוקח מונית לרפיח ומשם לעבודה כמציל בחוף ימית…
חנן, לימור, נחשי, מהרן ועמיחי מגיעים.
חנן אומר שהפעם האחרונה שבא ל”מעגל”, היתה לפני שלושה שבועות, אחרי ש”פרצה” הפסקת האש. מאז, היו הרבה דרמות. חנן ממשיך לתחזק את התקווה פה ובבלפור במוצ”ש. לדעתו הפעילות בבלפור ובגשרים “שכנעה” ליכודניקים לא לצאת להצביע. החיבור למעגל הוא בכך שפעילות אזרחית יכולה לשנות! בגלל זה הוא פה. אנחנו ממהרים לשכוח את טראומות המלחמה, אבל הזכרון בא והולך…
לימור באה כי יש לה פחות תקווה… במצב הזה, הדומיננטיות מוכתבת על ידי האלימות. הסבב האחרון היה אלים יותר. לימור חיה תחת שני “כובעים”. “כובע” אחד עבודתה במרכז “חוסן” שבו היא תומכת בנפגעי משברים נפשיים ומטפלת בכעסים ובתיסכולים, ו”כובע” שני הן דעותיה האישיות שהיא צריכה, במידה מסויימת, לשמור לעצמה. ללימור יש רעיון ליזום מהלך שדרכו תוכל לחוש עשייה ממש. היא רוצה לבקש שכל המטפלים יעברו סדנא לטיפול בחרדות. לגייס כספים למימון הסדנא ולהביא גם מטפלים מעזה. יש לה פנטזיה שהיא עובדת יד ביד עם מטפלת עזתית… רוצה להביא סרט שנוצר אחרי צוק איתן ולהקרין לפני כל המטפלים.
עמיחי הגיע בגלל נחשי… הוא, עורך דין. בא היום עם מהרן שאיתו הוא נפגש הרבה בבית משפט. כנער עבד הרבה עם עזתים שדודיו, קבלני עפר, העסיקו. יש קולגות למקצוע שהוא יודע שעבורם העזתים הם דמון… יש לו חבר מהמושב שבביתו עבדה עזתית שממש גידלה אותו כאם. גם לו היו חברים עזתים, בימים אחרים, שהיו ממש חלק מחייו. הוא אומר לחבריו שזה אפשרי. מקווה שהמעגלים יגדלו.
מהרן ראה הבוקר את ההסכם הקואליציוני עם רע”מ. ההסכם מיטיב לטווח ארוך עם הערבים. ערביי ישראל ימשיכו “להשקיף” על מה שקורה בעזה. מנסור עבאס אמר לסינואר ש”לא יעשה בעיות” עד שיקימו ממשלה… סינואר ונתניהו הם שני המפסידים מהמלחמה. במלחמה כולם מפסידים. קרא בעיתונות המצרית שא-סיסי מביא ציוד כבד לשיקום עזה וזה יכניס למצרים 500 מילין דולר. ביידן רוצה את עזה מצרית ולא קטארית… אבל מהרן לא אופטימי כי הכסף נמצא אצל הקטארים… מה שיקרה בעזה זה בהתאם להתנהגות של ישראל. העולם כבר לא פנוי לרעש של המזרח התיכון כי הסינים בשער וצריך להערך מולם.
ג’אבר, שבא כידוע לכולנו מ”אל-זרנוק”, אומר ש”כפר לא מוכר” שווה לפח האשפה בפינה של המדינה… הוא בא כי מרגיש שאנחנו חסרים לו… בפעם הראשונה שהשתתף ב”מעגל”, הרגיש שצורת החשיבה פה מתאימה לו. קצת אור בתוך השחור… מוטל עלינו להמשיך ולפעול דרך המגדלור. בעזה המצב גרוע וזה אקט אנושי לדאוג לחברים ושכנים. מי התחיל או מי היה קודם זה לא משנה. בואו ונפעל למען שנינו ביחד.
מתקשרים מעזה, לנייד של לרוני. רמי לוקח את הנייד מרוני ועושה סבב בין כולם וכל אחד אומר כמה מילות ברכה ואהדה.
רמי מספר שאתמול בלילה היה באוהל בחוף הים באשדוד. מצא מקום שקט, אבל הגיעו לשם טרקטורונים… שמע שהם מדברים ערבית ובבת אחת, כל ה”עבודה” שהוא עושה עם עצמו “נעלמה”. התחילו לעלות לו מחשבות על העימותים שהתרחשו בערים המעורבות בזמן המלחמה. למרות שהשפה הערבית כל כך אהובה עליו, הוא “קפא”. אמר לעצמו שזה עצוב שהאמירות, שאם נתמיד בגדרות ובהפרדות לא נצליח להכיל את האיבה, מתגשמות. נפשו עייפה. פה בחורשת האורנים, ליד ביתו, איפה שהטנקים נסעו והמטוסים חלפו, ליד עזה שאינה יוצאת מנפשו, הוא מוצא מפלט מעט. עזה היא ידיעה ברורה שהכל מנותץ. השינוי הפוליטי גורם לזעזוע אצל הרבה אנשים. והעומס הנפשי רק מתגבר. פתאום באים השדים מן העבר ומנצחים אותו. הנפש מותשת. מוצא קצת נחמה בכך שאין כבר אנרגיה גם לאיבה… המלחמה בעזה ניסתה להדליק את האיבה ברחובות, אבל לדעתו זה לא ממש הצליח. האדמה לא ממש בערה ואולי זה יוביל לדרך חדשה. בשביל זה שווה כל שניה שהוא יושב פה. עזה לא הולכת לשום מקום ואנשים לא נעלמים. זו שמחה שמהולה בעצב. מאד בקרוב נראה משהו אחר, הוא אומר.
רדיר אומרת שעזה היא כלא גדול וכל מי מהמנהיגים שרוצה לעשות “שופוני” משתמש בעזה. עזה נוכחת פה (ב”מעגל”…) כי אנחנו פה. אפילו התקשורת מתעלמת. הרג של ילדים במלחמה היא הדבר הנורא ביותר. משתתפת ב”כיכר השלום” (של פורום המשפחות השכולות) בזום, ומישהי אמרה שם שבגלל שהעזתים הגיבו, מגיע להם כל הכבוד. לרדיר זה גרם עוגמת נפש, קיוותה לשיח יותר מכיל. כשראתה את ההערכות של משפחתה בעכו מול האלימות, בעימותים שהיו ברחובות, נחרדה. חברה מלוד אמרה לה שהשכן שלה, עם הנשק שלו הגן על השכונה ועכשיו קשה לה לבקש את המובן מאליו, שזה לאסוף את הנשק הבלתי חוקי…
נחשי בא כפי יכולתו… זה העוגן של הדברים שהוא עושה כדי להרגיש שהוא מתייחס לנעשה סביבו. זוכה להכיר עוד ועוד אנשים ולומד. זה הדבר המעשי שהוא יכול לעשות כדי לממש ולו במעט את פוטנציאל המפגש עם העזתים. יודע כל שישי שזה הדבר הראשון בחשיבות שיעשה. אולי אולי אולי עכשיו אפשר לומר שיש איזה תזוזה לכיוון טוב יותר…
זהו להיום… בשבוע הבא אמורות/ים להתארח אצלנו מורות/ים מבית הספר “גימנסיה הרצליה” בתל אביב…

היינו: חיותה, שמוליק, עודד, רוני, איילת, מני, ציונה, יורם, רמי, ראמי, חנן, לימור, נחשי, מהרן, ג’אבר, עמיחי, רדיר.

כתב: עודד.

מפגש מגדלור 168 – 4.6.2021

גם ה”מעגל” של היום וגם זה של השבוע שעבר, התאפיינו ב”ישיבה על קצה הכסא”… כלומר, מי שלא מסכים/ה עם דברי הדובר/ת, גולש/ת לקצה הכיסא בקוצר רוח כדי להגיב מיד… למזלנו, יש עדיין כבוד לנוהל הדיבור הנהוג במעגל ונותנים/ות לדובר/ת לסיים את דבריו/ה…
פותחים בדיון מסביב לפרק “הגר” בספרה של שלי אשכולי, “גלויות”. שלי הצטרפה היום למעגל. בספרה, שלי מאירה נשים שמלוות את הסיפור התנ”כי. קריאת הפרק על הגר, הבהירה לי אלמנטים בסיפור שלא נתתי את דעתי עליהם. מכיוון שהסיפור התנ”כי מתרחש ממש פה באזור, ארץ גרר, ודן במוצא המיתי של כולנו, העליתי אותו למעגל.
אחר כך התחיל דיון בנושא הסדרת הכפרים הבלתי מוכרים על רקע הקמת ממשלת השינוי.
את אורי מעניין לדעת כמה מערביי ישראל חושבים שזה טוב להיות אזרחים במדינת ישראל תחת שלטון יהודי? והאם זה מעניק להם רמת חיים טובה יותר…
רוני אומרת ששני העמים רואים במרחב הזה מולדת וזכותו של הפלסתיני לראות פה את מולדתו לא נופלת מזכות היהודי.
אני שואל את המשתתפים, אם היתה לכל אחת ואחד מאיתנו הזכות הבלעדית להחליט את מי הם “משתפים” במדינה, את מי היו מצרפים ועל איזה רקע? אורי מגיב מהר ואומר שלא היה משתף ערבים, אבל דרוזים כן.
ג’אבר עובר ל”קצה הכיסא” ומגיב מיד כשאורי מסיים… הוא אומר שמהכרותו עם הדרוזים, אלה שמתגוררים ברמת הגולן, נחרצים להישאר סורים. גם אומר שבן גוריון לא הסכים שהבדואים יהיו בצבא כי אז יצטרך לתת להם תנאי אזרחות שווים…
מכאן אנחנו מתחברים לעניין שלשמו התכנסנו, “מעגל לתודעת עזה”. ג’אבר כבר בשוונג והוא ממשיך ומספר על כפרו אל זרנוק, אבל חוזר ומדגיש שוב ושוב שהוא ממשיך לבוא בגלל המצב הבלתי נסבל בעזה. עזה זה שכנים הוא אומר. אם ישגשגו כל האזור ישגשג. הם איבר מהגוף המרחבי. אם חלק מהגוף חולה, כל הגוף סובל.
נחשי מצא בדרך שלו לבוא לכאן אפשרות להזכיר לעצמו שיש סובלים באזור. במפגשים שלנו למד שלעזה היה עבר מפואר. גם העתיד יכול להיות טוב. הנוכחות פה היא גרגר החול הקטן שהוא יכול לתרום להטיית המאזניים לכיוון הדיבור והפיוס. קורא לכל מי שבצד שלו לבוא ולומר זאת בקול רם. יש לו תקווה זהירה בממשלה החדשה. ההבדל הוא שעכשיו יש ציפיות ומהממשלה הקודמת לא היו.
אורי חושב שלעזה יש תפקיד שלא כולם מקבלים אותו. תפקיד שייעדו לה ארצות ערב האחרות בהחרבת ישראל. לדעתו הם לא מעוניינים בשלום אלא מקבלים כסף ממדינות ערב כדי לזרוק את היהודים מכאן. המדינה הפלסתינית לא בראש מעייניהם. אם מישהו בעזה חושב אחרת, הוא לא יכול להגיד את זה אפילו לילד שלו, כי אז יהרגו אותו. אם מישהו היה חושב אחרת כבר היה מוצא את הדרך לומר את זה. אבל כל עוד משלמים להם הם חייבים לבצע את תפקידם כי לשם כך הם מקבלים את הכסף.
רוני דואגת לשכנים ומגלה חברים חדשים כל יום. יש שותפים ויש עם מי לדבר. יש בעזה שותפים לדעתה שעושים, מדברים ויוזמים למען הדיבור והמפגש. יש שם כאלה שפוחדים לדבר ויש כאלה שמוכנים לדבר. בזמן המלחמה, התקשרו ושאלו לשלומה. לא רצתה להשוות כאב וסבל עם חברים עזתים בזמן המלחמה, אבל גם לא מוכנה להתנצל על זה שהיא מוגנת היטב ואין בצד שלה נפגעים. יש להם אותה זכות כמו לנו עם אותם טיעונים. לשנינו יש זכות על המקום הזה. יש פתרונות. רוני פונה לחמאס שיאפשר הידברות בכל דרך אפשרית.
למארק יש מעט מאד קשר עם עזה. הוא בא לפה כדי להזכיר לעצמו את המצב ומודע לכך שהוא אשם במצבם: השאיפות הלאומיות שלו גרמו לבעיות שלהם. השכנות לא דוחפת אותו לפעולה. לא מרגיש שיש לו הרבה מה לעשות. בודק יום יום עם עצמו את דעותיו. לעסוק בדיון אקדמי זה בריחה מאחריות. פה ב”מעגל” נמצא בין אנשים שמבינים אותו. היום, עוסק בעיקר בנושאים אקלימיים.
בראיין כבר 5 שנים מלמד דיבייט בבתי ספר. מה שמושך אותו לכאן הוא היכולת לכבד את דעתו של השני. לרסן את השיפוטיות ולמשך זמן קצר להאזין ולהשמיע. הוא בא כי הוא מאמין במשהו שהמהות שלו זה לשבת ולהאזין. כשאתה מאזין, אתה נותן ערך לבן אדם בלי קשר לדעתו. הפוליטיקה פחות מעניינת. תורם לפי יכולתו. העזתי היחיד שפגש זה ראמי בטלפון. זה טוב לשמור על התקווה.
סלאמה זוכר מהילדות טיולים בעזה. כולם בים והכיף גדול. בשנים האחרונות הכל התהפך. במקום עבודתו לא יכול להשמיע דעה כי כולם יתנפלו עליו. שמח לשמוע פה דעות שונות כששומרים על הקשבה.
מהרן אופטימי במידה מסויימת. אחרי 73 שנה אנשים הבינו שיש צורך דחוף בדו קיום. נכח פעם בכנס של יש עתיד ושוחח עם לפיד. השינוי עכשיו יוצר תקדים ויוצר מצב חדש תחת דגל ישראל. המנהיגים החליטו שכן, יש צורך להתאחד למרות הקשיים שניסו להערים עליהם. מקווה שהממשלה הזאת תהיה טובה גם לעזה. קשה לו להאמין שיעשו שינויים. יותר מידי ניגודים. אבל כן אולי בהשפעה של רע”מ יהיו הקלות. גם תחת כיבוש, אם יש מצב כלכלי טוב אין התמרדות. שני תסריטים. או מלחמה שוב, או הודנא רבת שנים שהיא אינטרס עולמי. בעיקר מפני שהסינים צריכים שקט פה לצורך האינטרס הכלכלי שלהם וגם המצרים רוצים את האינטרס הכלכלי שבשיקום עזה. אם יהיה פה שלום זה חיוני לאזור.
כשמגיע תורו של שמוליק לדבר הוא מגיב קודם כל לשאלה ששאלתי בתחילת הדיון… כן, הוא מוכן לקבל במסגרת המדינית שלו כל אדם באשר הוא אדם. בהקשר לממשלה החדשה, הוא אומר שגם במדינות אחרות, למרות הניגודים במערכות הפוליטיות השונות, ידעו להגיע להסכמות. מאמין שהנושא הפוליטי יקבל פתרון גם באזורנו. כל הרס של בית כואב לו כאילו הרסו את ביתו. המצב הנוכחי פתיר.
בסוף כשכולם כבר קמו מהכסאות והתחלנו לסדר, נוצר קשר עם עזה ורוני עברה בין כולנו עם הנייד ובירכנו לשלום.
נ.ב
שני אירועים “גדולים” בתכנון (ביוזמת נעמיקה!). אחד- מפגש עם מנהל, מורים, תלמידים והורים מגימנסיה הרצליה בעוד שבועיים – 18/6
השני – מפגש עם אשרף אל עג’רמי ראש הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית ב- 2/7.

היינו היום:
שמוליק, שלי, בראיין, מארק, רוני, עודד, אורי, נחשי, אביתר (נריה-ילד…), ג’אבר, סאלמה, מהרן.
כתב: עודד.

מפגש 167 – 28.5.2021

היום דיברו ב”מגדלור” 25 איש/ה.

בתחילת ה”מעגל” נוכחות/ים, דינה, שמוליק, רוני, נעמיקה,
נחשי, מיר ועודד. המלחמה שעברנו וה”גלישה” שלה לרחובות הערים המעורבות, עדיין נוכחת בשיח.
דינה אומרת שאם האזרחים הערבים בישראל היו מרגישים טוב הם לא היו מחליפים לדגלי פלסטין במקום דגלי ישראל במרפסות. זה מעשה קיצוני לדעתה.
שמוליק אומר שאם רוצים שותפות צריך להרחיב את המנעד הפוליטי חברתי ולא להתמקד רק בציונות, קק”ל ועוד.
דינה חושבת שחשוב לתת לערבים את ההרגשה הטובה שהם שותפים. מזה נובעת ההתנהגות. תומכת בעבודה עם צעירים.
מגיע סלים ואיתו דור. אחריהם ג’אבר ורמי.
סלים מספר קצת על עצמו והתקופה של לימודיו בארץ. מספר על משפחתו שאותה אינו יכול לבקר. אם יבקר, זה סיכון כי אולי לא יוכל לחזור. משפחתו התרחקה מההפצצות. המשפחה התפזרה כדי להקטין את הסיכון… החשמל היה בעייתי. האוכל הספיק לכמה ימים. התחושות היו בעיקר כעס. עכשיו יש איזו שהיא רגיעה. יש קצת תקווה. לא היה מקום בטוח.
רמי מספר שבמלחמה לא היה באזור (עובד בערבה) ואפילו סגר את עצמו מלשמוע. בגלל שהיה מחוץ להתרחשויות יכול היה למצוא בעצמו קול פנימי. עצב עמוק פנימי. הדבר היחיד שעניין אותו בהקשר של המלחמה זה מה קורה לבני האדם. רוצה לחבק את הסובלים. בתחושה הפנימית שלו, אין גבול, כולנו ביחד. קשה לו להגדיר במילים, את התחושות. המעגל נותן לו כוח עכשיו, כשהוא בתוך המועקה.
נעמיקה מביאה שיר של לאה גולדברג. “הכחשה”. מספרת על ידיד שגם נסע לערבה והעדיף לאטום את עצמו, כמו רמי…
מיר אומר שעזה היא מקום מעניין שיש בו אנשים טובים כמונו. מקווה לבקר שם.
נחשי בא כי זה המעט שהוא עושה לשמור על קול בתוכו שמזהה את הסבל בצד השני. הם סובלים ממה שאנחנו עושים.
לדעת שמוליק, הגדר כולאת את שני הצדדים. מצפה ליום שהגדר תיפול ורואה את עצמו שותף לפעילות למען הפלת הגדר.
דינה- עזה היא מקום נשכח מליבות האנשים. אפשר להתעלם ואפשר לעשות. כל אחד אמור לעשות את המעט למען עולם טוב יותר. היא פועלת בתחושה שהיא עושה משהו למען עולם טוב יותר. קוראת לכולנו לעשות ביחד איתה.
רוני עושה כל דבר שהיא יכולה למען תושבי עזה, אלה שבקשר איתה. היא נמצאת בכל מקום שבו אפשר להשמיע את הקול של עזה. אנחנו מאשימים אחד את השני וצריך להפסיק ולתת לכולם לחיות. יש פרטנר לדיבור ואנחנו נותנים לקיצונים לנהל אותנו. היה לה קשה במלחמה. פחדה לצאת מהממ”ד ובאותו זמן חשבה על חבריה בעזה. זה קרע פנימי. אבל היא ממשיכה להיות גשר לעזתים. עוזרת גם להגיע לתקשורת בישראל. אפשר לעשות המון ביחד איתם. זאת אדמה משותפת. הארץ הזאת היתה מיועדת משחר ההיסטוריה לשני העמים, היא מסכמת.
מגיעים אייל ובועז.
ג’אבר מרגיש צורך פנימי לבוא למעגל וזה ממש חלק ממנו. זו תחושת סיפוק חזקה שעושה לו טוב. עזה זה משפחה, שכנים, מרחב עזה זה האזור הטבעי שלו, לא תל אביב. המצב שלהם נורא ולא נסבל. החמאס מצאו תירוץ והשתמשו בנעשה בירושלים כדי להתפרץ.
אייל- מתחבר לשמירה על תקווה ואור. ביום-יום הוא עוסק הרבה בפוליטיקה בתפקידיו השונים (מר”צ, מוא”ז מטה אשר) אבל, הוא אומר, ישתדל לשמור על כללי ה”מעגל”. ההיסטוריה לימדה אותנו שנאה מהי, הוא אומר. הוא לא בוחר בשנאה אלא בתקווה. יזם מפגש בבית ספר בכפר ערבי עם מחנכים כדי לדבר על אירועי האלימות, לא לאבד את היחד ומה ניתן לעשות. בנוסף, נפגש עם רכזי תנועה בחברה הערבית בגבעת חביבה. שיחה עם מנהיגות נשית ערבית. נפגש גם עם ראשי רשויות בגליל. אחד מראשי המועצות הערביות בגליל סיפר לו על ההתמודדות מול מה שרואים הצעירים ברשתות החברתיות הערביות (אל ג’זירה) ואיך מנע בגופו ממש מנערים להתפרע. אייל מאמין בחיים משותפים למרות מה שאנחנו רואים מסביב. לא צריך לקבל את זה. צריך להאבק על פירוק הגדרות. היום, פחות משתמשים במילה “שלום” גם במפגשים בין אדם לחברו. היה בהרבה צמתים במחאה וזה חשוב, אבל כדי להשפיע, תנועות שטח צריכות להתחבר למערכת פוליטית.
מגיע מהרן.
רמי אומר שסמלים לאומים מיועדים להפרדה בין קהילות. עוד משחר ההיסטוריה. מי שבמעלה הנחל קובע את הכללים למי שבמורד. כשהוא מגיע, יש בו הרבה אושר. הפשטות שבה מתרחש ה”מעגל”, כסאות בית ספר, קפה… כשראה את סלים, התרגש. הטבעיות שבה סלים מרגיש יחד איתנו להיות כאן, זה מרגש. זה נותן לרמי תקווה ששינוי יכול לקרות בקרוב. מודה למעגל שמאפשר לקולות קרובים/רחוקים להשמע. הידיעה שיש מקום כזה עושה לו טוב.
דור. מספרת על עצמה. באה כי רצתה לשאול את עצמה שאלות של זהות. לאחרונה מעמיק אצלה הקונפליקט בין הדחף להיות כאן ולהרגיש בבית (למרות שלא נולדה כאן) לבין הפחד מזעזוע של הבסיס שעליו בנויה המדינה. צריך ליצור תזוזה. צריך לבנות תשתיות ליום שאחרי.
סלים איבד חברים במלחמות שהיו. האנשים, הם שהופכים את המקום שבו הם נמצאים לבית. לראשונה חווה את המלחמה מהצד השני: ראה את ההבדל בדרך החשיבה. כדי להרגיש בית, אתה צריך שיהיה ביטחון. פיזי, כלכלי, לאומי ועוד. זה מרתק בשבילו לשמוע איך אנשים פה רואים את הצד השני. במקום שבו הוא נמצא פה בארץ, אנשים שרחוקים מהמקום בו נולד מדברים אחרת מאנשים שקרובים למקום שבו נולד. קרוב כמו אלה שבמעגל.
מגיעה חבורת אופנוענים: רואי, דרור, יורם, יבין, יוגב ורועי. גם עוזי, מלכי, רדיר יעלה וטלילה.
רמי מציג ליושבי ה”מעגל” את ה”מגדלור”.
סלים ממשיך. קשה לו להנות מהלימודים כי אינו יכול לבקר את משפחתו. דואג לחיי האנשים שגרים בשכנות למשפחתו. בתקופת המלחמה עלו הרבה שאלות בראשו. התשובות עזרו לו להבין יותר את עצמו. שמח שהוא פה ב”מגדלור”.
לטלילה יש זכרונות מטיולים בעזה. שמחה לפגוש ולהכיר את סלים. עובדת כקולנוענית ודרמטרפיסטית. עובדת עם ילדים. לפעמים קשה להם להאמין שיש לה חברות ערביות. ילדה אמרה לה שאם אנשים יריבו הרבה על משהו לא חשוב, הוא לא יהיה.
מהרן מתחיל בעובדה היסטורית… חיו פה הרבה עמים. במלחמה האחרונה דאג לחברים שחיים פה באזור. במלחמה, הודיע לאשתו שתתכונן לארח… זאת היתה דאגה אמיתית! לדבריו, ידע לפני כולם שתהיה מלחמה. לפי המסוקים שעברו מעל מקום מגוריו… ובכל זאת, כשהתחילה המלחמה, חש אבוד, חסר הגנה. אין משטרה ואין מי שיגן. היה תוהו ובוהו. המשטרה היתה בכאוס. המלחמה הזאת, נותנת אינדיקציות לעתיד…
עוזי פגש הרבה ערבים כמזרחן. במצרים בירדן, בלבנון ובכנסים שונים. פעם, בהרצאה מול משכילים במצרים שאלו אותו למי דומים הפלסטינים… הוא אמר שיותר מכל העמים באזור הם דומים לנו, ליהודים… לדעתו, עזה יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. שני הצדדים אשמים אבל אנחנו החזקים ולכן אנחנו צריכים ליזום את הפתרון.
מלכי- שמחה לבוא היום. מזדהה עם המשפט המגדלורי שאומר ש”אל המקום בו דולק אור ניתן לנווט תקווה”.
רועי. עזה היא קוץ בתחת של העולם. חצי סיכה שכואבת לכל העולם. מייצגת את השבר שבין העולם הערבי לעולם המערבי. כל הפיגועים בעולם מקושרים לשם. אבל צריך להכיר אחד את השני והוא שמח שהכיר את סלים. ההכרות האישית בין בני אדם, זה הפיתרון לשלום בעולם.
דרור פותח ואומר לנו ש”יש פה חוסר הבנה”. הוא מסביר. כל הבעיות באות משם. הם צריכים להתארגן על עצמם. הם בוחרים באופציה שנוחה להם. הידע שלו על עזה הוא מהתקשורת. בעזה חיים בני אדם. השאלה היא למה הם בוחרים בדרך שבה הם בוחרים…
יורם פותח ב”כל הכבוד למי שמוכן לחיות פה”. יורם עבד ושירת בעזה בלי פחד ובלי נשק. לדעתו החינוך הוא הבעיה. הוא לא יודע מי אחראי שם על חינוך אבל שם הבעיה. אצלנו ואצלם מחנכים באופן שונה. כשיורים, מגיבים, לא משנה מי התחיל. עוברים לשם כספים שלא מגיעים לחינוך. מקווה שיהיה בסדר ושהחינוך שם ישתנה.
יבין- אין לו הרבה ידע. בשבילו עזה היא נושא שמדברים בין חברים. הכל מתחיל ונגמר בחינוך ולא יודע איך אפשר לשנות את זה. לא פגש אף פעם עזתים ולא שמע על עזה במערכת החינוך בארץ.
יוגב- מתחבר לנושא החינוך כאלמנט שיכול ליצר קרבה בין שני הצדדים. המעגלים שמאפשרים הקשבה הם הדרך לפתרון. מדינת ישראל כאן כדי להישאר והם צריכים להשלים עם זה. הוא שואל את סלים אם מעגל כזה יכול להתקיים במקום שבו נולד, ואם כן, האם אפשר לדבר חופשי? סלים עונה שכן, שבשיחות בין חברים אפשר להגיד הכל, אבל לא בראש חוצות… יוגב ממשיך ואומר שאת הדיון צריך לקיים בגובה העיניים. פונה שוב לסלים ואומר לו שהלוואי שהיה יכול לדבר איתו בשפתו.
רואי- שלום בין מנהיגים הוא לא שלום. הוא בא מרצון לרווח פוליטי. עזה זה בני אדם וקשה לראות את גופות הילדים המוצאים מתוך ההריסות. מספר על מחקר שקרא. מדען יפני דיבר במשך חודש רק מילים יפות לצמחים בביתו והם צמחו. אחר כך דיבר אליהם חודש במילים קשות והצמחים קמלו. מביא מדברי “מסכת אבות” שהקנאה היא רגש קשה. הם, הוא אומר, מקנאים בנו על ההצלחה שלנו. התאווה לגנו של האחר, גם היא מוטיבציה לעימות. ברגע שאתה נותן אופק של פרנסה ושגשוג אתה יוצר תקווה. בעד הידברות ממקום ששני הצדדים לא מורידים ידיים אחד לשני.
רדיר קובעת ששלום קורה בין עמים. היא מספרת על המהומות בעכו, עיר הולדתה. שם גרה משפחתה. בבית הוריה התכוננו להתגונן נגד האלימות בכוח, בניגוד לחינוך שקיבלו. עזה היא מקום שקל להבעיר והמנהיגים משתמשים בזה. מאמינה בשיח בגובה העיניים. הבינה שצריך לדבר והתחילה בפעילויות השלום והפיוס. נמאס לה מהגדרות. כואב לה לראות ילדים סובלים ושדות שרופים.
יעלה. עזבה את כיסופים במלחמה. מול כיסופים, במרחק של כמה מאות מטרים, נמצאת העיר חאן יונס. יעלה רואה מביתה את השכנים ולא יכולה להתעלם מחיי היומיום שלהם עם הסבל והטוב. אומרת לאורחים (האופנוענים…) שחשוב לה שהם באו ורוצה להגיד שהשכנות רצויה לנו.
רוני ביקשה לסכם והתייחסה לנושא ה”חינוך” שחזר על עצמו בדברי האורחים. היא מספרת על שיתופי פעולה בין צעירים בין שני הצדדים שלא מתפרסמים ולא מגיעים לידיעת הציבור.

היינו: מיר, נחשי, שמוליק, דינה, רוני, רמי, נעמיקה, דור, סלים, עודד, ג’אבר, בועז, אייל, מלכי, רדיר, עוזי, יעלה, טלילה, מהרן, רואי, דרור, יורם, יוגב, יבין, רועי.
כתב: עודד.

מפגש 166 – 21.5.2021

לפני כמה שעות נכנסה הפסקת האש לתוקף. בכל זאת, הצבא חוסם את הדרך לכיוון מפעל הגופרית. שלא כמו לפני שבוע שהיה ממש בתוך זמן הטירוף, היום יש הודעות של אנשים שרוצים לבוא ל”מגדלור”. אנחנו בוחרים כניסה אחרת ומגיעים למקום בלי מחסומים ושאלות מיותרות. נחשי מסמן נקודות ציון למי שרוצה להגיע.
מתחילים שמוליק, נחשי, חיותה ואני. מגיע חנן. “דאגתי לכם” הוא אומר. אחר כך הוא מספר שלמד אצלו בקורס אינטרנט ופייסבוק, בחור מהכפר דהאמש. זה הכפר שבו נהרגו אב ובתו מטיל שנורה מעזה. חנן נסע לניחום אבלים ב”דהאמש”.
אחר כך מגיע ג’אבר. אחריו בראיין. בראיין גר באשקלון. הטילים והאזעקות הרחיקו אותו לתל אביב. טייל קצת בפארק הירקון וגם לשם הגיעו האזעקות…
רוני לא הגיעה היום, אבל שוחחנו איתה טלפונית. היא עברה את כל ה”סבב” הזה במושב שהופגז ללא הרף. עם קריאות המצוקה של תושבי הרצועה המופגזים, ועם להט הוויכוחים ברשתות החברתיות. הקושי הנפשי גדול והיא צריכה קצת שקט, להיות בשקט בבית.
בשלוש וחצי הגיע גם אורי וחשבתי שכדאי לדון באיזה עניין משותף. ביקשתי שכל אחד/ת י/תגיד על מי הוא/היא הכי כועס/ת בשבוע האחרון.
חנן אמר “על בן גביר”…
בראיין אמר “על מוחמד דף”…
ג’אבר אמר “על התקשורת”…
חיותה חשה חסרת אונים אל מול המצב וייחלה להתערבות חיצונית.
חנן אמר שהיה נסער בגלל המהומות שפרצו ברחובות הערים המעורבות, אבל הגזענות היתה שם כבר מזמן.
אם כבר גזענות, אומר ג’אבר, באחת הערים ראש העיר לא אישר לבנות שכונה חדשה כי 40% מרוכשי הבתים היו ערבים. הדיבור מתחיל להיות קצת כועס…
חנן אומר שבעירו לא הורשה תושב ערבי לבנות בביתו גג כיפה עגול כי זה סמל מוסלמי…
אורי אומר שהוא לא כעס על כלום, אבל הוא גילה תשובה לשאלה שמעסיקה אתו הרבה זמן: במה שונים הערבים הישראלים מערביי עזה למשל, או הגדה? עכשיו, במלחמה, קיבל תשובה, אין הבדל! הם כולם אותו דבר וברגע שהוא שומע ערבית לידו עולה בו מחשבה שרוצים להרוג אותו. ולשאלת ההבדל בין הערבים השונים, אין שוני. במהות כולם אותו דבר. ב”אחד על אחד” כולם בסדר, אבל כשהם בקבוצה, לא.
ג’אבר אומר שתושבי דהאמש גורשו מביתם ויושבו ליד רמלה אבל יורדים להם לחיים ולא נותנים לבנות וכמובן שאין להם ממ”דים.
אורי אומר שבכל העולם יש גזענים. אלה שרוצים לרצוח אותו, דוברים ערבית… בגלל שהוא רוצה לחיות הוא גזען? הוא שואל.
די מהר אנחנו מאבדים את תרבות הדיבור של ה”מעגל”…
ג’אבר לקח פעם נוסעת שביקשה ממנו שלא ישמיע ברדיו דיבור ערבית… פעם לקח טרמפ חייל שכשהבין שהוא ערבי, דרך בשקט את הנשק…
אורי טוען שהאמת שלו פשוטה. שומע ערבית, נדרך וחש מאויים. רואה אדם שחור, נדרך וחושש שזה עני שיגנוב אותו… המפגש הופך להיות “שדה קרב” מילולי ומכיוון שעברנו את שעת הסיום הרשמית של ה”מעגל”, והואיל והדיבור יורד לרמת ההעלבות האישיות, אנחנו מתחילים לארוז ולסגור את ה”מעגל” להיום.
נחשי אומר שהשיחה בין אורי לג’אבר זה המייצג של מה שדכדך אותו בשבועיים האלה של הלחימה הארורה. יש לכולנו התניות וחששות. אבל שנים של נסיון להתגבר על התחושות האלה יורדות לטמיון במלחמות שבהן מלובים הרגשות הראשוניים.
נפרדים בשלום לשלום.
היינו- חיותה, ג’אבר, אורי, נחשי, שמוליק, חנן, בראיין, עודד.
כתב: עודד

מפגש 165 – 14.5.2021

בימים “רגילים” בין הדחקה לשכחה, אנחנו יושבים ב”מגדלור”, פוגשים את עצמנו ופוגשים מטיילים מזדמנים, מדברים על ואת “תודעת עזה”, מנסים לחלץ מתוך התודעות של המשתתפים במעגלים את הזכרון, הרגש והגילוי של המרחב הזה. ההקשבה לאנשים שלפתע, מבלי שתיכננו ותוך שהם מתכבדים בכוס קפה, צריכים להתייחס ולומר מה “עזה” בשבילם, לעתים מפתיעה, לעתים צפוייה ותמיד יוצרת תצריף אנושי שמרכיב את התמונה הגדולה של מרחב חיינו.
היום, לראשונה מזה זמן רב לא ניתן לנו להגיע למפעל הגופרית באופן פיזי. הצבא פרס חסימות בדרכי האזור ומנע כניסה ל”מגדלור” (ניסינו…).
אבל את התודעה אי אפשר לחסום. לזמן קצר, תודעת קיומו של מרחב עזה מתפוצצת ברעש גדול בפני העולם. לזמן קצר בלבד. אחר כך עזה תישכח שוב בפינה אפלה בתודעה.
בזמן הקצר הזה, ההדחקה והשכחה מתפוצצות בפנינו בדם ואש, הרס ושכול, זעם ונקמה. בני אדם, שקיבלו חיים לחיותם בזמן הזה, מאבדים אותם. הפושעים מרפדים את עצמם בזכויות שכביכול הוענקו להם על ידי האל וההיסטוריה.
בימים כתיקונם אני מוסיף את רשימת משתתפי המעגל. היום אני רוצה לציין את שמות קורבנות השווא של מלחמת עזה. רשימה חלקית מאד, מתוך העיתונות הישראלית:
עידו, עומר, אמירה, עבד, ברא, נביל, עסמת, ראיד, זכריה, מוסא, באשיר, מוסטפה, סאבר, מוחמד, מוחמד,אברהים, יוסף, רהף, יאזן, חוסיין, אחמד, סלים, סהומיה, לאה, חליל, נדין, נלה.
כתב: עודד

ורוני פירסמה את הפוסט הבא:

הרהורים בצל המלחמה 13.5.21

כן, אני מפחדת ,כן , אני כועסת. כן, יש לי מסר של פיוס ונגד אלימות.

היום כשהאש בוערת, היום כשהאיבה גועשת, היום כשהטילים נורים והתותחים רועמים, אני כואבת, בוכה ומתוסכלת אל מול ההרס, הפצועים והחיים שאובדים.

אנחנו חברים יקרים מאמינים באותו הדבר, ראינו את מה שמסרבים הרוב לראות ולהבין: שלא יתכן להחזיק ציבור כשאנחנו האדונים, לא יתכן לסגור עם תחת כיבוש וסגר, ללא כבוד, ללא פרנסה, ללא מעוף, להחזיק אנשים שיחיו לצידנו, לא בזכות כי אם בחסד ולצפות שלא יבוא יום שהשד יצא מהבקבוק – יעלה ויפרוץ ולא ידע לעצור.

האש הוצתה ואין לדעת לאיזה גובה יגיעו הלהבות, ומה ומי ייאכלו בדרך. ואנחנו רוצים שיבינו, רוצים לזעוק את זעקתנו כי אנחנו כל כך מאמינים בצדקתנו, בכל כיכר, בכל צומת, מול כל בית נבחרים, בכל מרחב בעיקר מול חברינו וחברותנו בעזה, שידעו המה שאנחנו כאן בשבילם רוצים לזעוק את זעקתם וחס וחלילה וחלילה וחס יורה הטיל, הרקטה או המזל”ט ניפגע פחות או יותר ומה יהיה הלאה???

בשמנו ולמעננו יעלו המטוסים והתותחים ירעמו, יגבר ההרס, אנשים, נשים יהיו חסרי בית, יפצעו וימותו כדי “להגן” עלינו. הלשם כך נצא לרחובות? הלשם כך נשב אל מול חברינו וחברותנו בעזה? האם כך נעזור להם? האם כך נועיל להם?