אתחיל מהסוף: כשמהרן נכנס לרכבו בסוף המפגש, הוא הודיע שמד החום ברכבו מורה 48 מעלות בצלזיוס. אמשיך בהתנצלות: אנחנו מתנצלים בפני כל חסידי ה"מגדלור" שבאו בין השעה שלוש וחצי לבין שעת הסיום (ארבע) ולא מצאו אותנו – "נוצחנו" על ידי הדבורים שריחפו, זימזמו וגם עקצו. נכון, היה חום כבד, אבל הצירוף עם הדבורים שנצמדו לכל מקור לחות שהיה בסביבה, קפה, מים, זיעה ואפילו חלה, היה כבר יותר מדי. הדבורים הגיעו מכוורות שהניח דבוראי כלשהו ליד מעון הקיץ של ה"מגדלור". הוא רצה כנראה ללכוד את פריחת האקליפטוסים, אבל הדבורים, מרוב צימאון, ממש לא התעניינו בפרחים והתחננו בזמזום למעט מים. רמי, שהגיע היום, צילם את הכוורות ושלח את המסר לגורמים הרלבנטיים שיטפלו בסילוקן. נקווה שעד שישי הבא נוכל לחזור לשגרה. כשהגענו שמוליק, נחשי, משה ואני היינו משוכנעים שבחום הזה אף אחד לא יוצא לטייל… התבדינו. כאמור רמי הגיע אך נשאר לזמן קצר כי החליט לא לאתגר את המערכת החיסונית שלו מול עקיצות דבורים. בשלב מסויים הדבורים הניסו אותנו ממבנה המפעל והתנחלנו ליד עץ האקליפטוס שמעל הרמפה. גם לשם עפו הדבורים בעקבותינו. מתחת לעץ חנו שלוש מכוניות ובהן כשבעה או שמונה מטיילים (לא כולם יצאו מהמזגן של האוטו), מבוגרים מעמק בית שאן ועפולה. אמנם החום שלנו זה חורף לעומת החום בעמק בית שאן, אבל השילוב הייחודי עם הדבורים גרם להם להמשיך בדרכם אחרי שהקשיבו "על רגל אחת" לתולדות המגדלור. היה גם עידו, שמגיע אלינו לעתים, היה גם זוג מטיילים מהבקעה שרמי פגש בדרך והזמין. לקראת השעה שלוש, הגיע גם מהרן. לו יש בדרך כלל תשובות לכל דבר והוא ניסה לייעץ גם בעניין הדבורים, אפילו רקח להן מי סוכר, אבל גם הוא תמך לבסוף בהתנתקות… קוראינו הנאמנים שמים לב שתודעת עזה לא ממש העסיקה אותנו ביום שישי זה. אכן, היה חם, חם מאד, אבל העיסוק המרכזי היה במציאת מקום שאליו לא יגיעו הדבורים. לשווא. לבסוף נטשנו בסביבות שלוש וחצי.
נעשה סדר, מי בכל זאת היה: שמוליק, נחשי, משה, עידו, רמי, מהרן, עודד, עוד כ 7-8 מטיילים מאזור עמק בית שאן ועוד זוג ממושב בבקעת הירדן. גם עם הזוג מהבקעה שכן ישב לזמן מה, לא ערכנו מעגל היכרות. היו גם המון דבורים והמון צלזיוס. כתב: עודד
אתמול 60 צעירות וצעירים ממכינת הגליל והיום 80 תיכוניסטיות/ים, שכבה י"ב מרחבי הארץ ומהתנחלויות בגדה. חניכי וחניכות התכנית למנהיגות של אירגון "השומר החדש".
לא רחוק ממפעל הגופרית מוצבות כוורות והדבורים כבר כאן… אולי בגלל שהקבוצה הגיעה בסביבות ארבע וחצי אחה"צ והרוח שנושבת כאן, הדבורים מתמקדות בשאריות קליפות האבטיחים, שהיו מרכיב מלהיב בכיבוד, ופחות בבני האדם (רק שמוליק נעקץ, פעמיים!)
לאחר מכת הפתיחה שלי, לפניכם תקציר הדברים שנאמרו על ידי המשתתפים בשני המפגשים:
לעולם לא אכפת מעזה, ויפה שאתם עדיין מאמינים. אבל לדעתי, עניי עירך קודמים.
התחברתי לרעיונות שהעלית. פחות חשוב בעיני "עניי עירי", אבל המצב בעזה הוא מה שהם מביאים על עצמם. חשוב להביא חולים (בתגובה על "הדרך להחלמה" ע.ב.) אבל בעזה יש גם אנשים שלא רוצים אותנו פה. מה שאתם אומרים זה קצת לעצום עיניים, אבל זה נכון להתייחס לכל אדם כאדם.
שאלה, מה היעד שלכם?
מה הייתם עושים אם הייתם ראש הממשלה? אולי רוב העזתים בסדר אבל נשלטים על ידי החמאס. צרם לי שעשית השוואה לשואה (דברים שאמרתי בפתיחה על מקורות ההשפעה לאקטיביזם שלי ע.ב.) – הכסף שם הולך לטרור.
פתחתם לי עולם. תמיד חשבתי שעזה והאוכלוסיה שם לא במצב טוב, אבל לא חשבתי מה הקשר אלינו.
האם אתם לא חוששים שאם נפתח את השערים יקרה משהו רע? הרבה סכנות יכולות להיכנס… אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. זו לקיחת סיכון לעם ישראל.
אני לא מוכן לספוג בשום מחיר. בחיים, אם ילד יקלל אותי אני אגיד לו שיסתום את הפה. הם תוקפים חפים מפשע. משאבים על חולים מעזה זה יפה אבל גם בישראל יש רעבים והם קודמים. אם לא מגיבים זה עידוד להמשיך. הם יודעים שהם פוגעים בעצמם. למה הם מתחילים?
איך היוזמה שלכם עומדת למבחן? מה גורם לכם להמשיך?
אנחנו צריכים לדאוג קודם לעצמנו. בכל העולם יש דברים רעים. אולי צריך לחלק את העזרה לכולם. עובדתית, זה נכון שאנחנו יושבים מהצד ולא מתנדבים לעזור. ההשוואה לשואה נעשתה רלבנטית. פתאום נראה ערימת נעליים ונשאל מה זה?
שמעתי איש מאד חכם שאני לא זוכר את שמו שאמר שאונר"א משמרת את הפליטות.
אמא שלי עובדת בתל השומר ודואגת שילדים עזתים יקבלו טיפול. שאלתי אותה איך היא יכולה לעשות את זה והיא אמרה שאין בבית חולים יהודים או ערבים, בבית החולים מטפלים בבני אדם. השאלה עדיין מעסיקה אותי וגם התשובה שלה. הזכות לחיות היא לכולם.
היוזמה שלכם מאירת פנים ומעוררת השראה. הפוליטיקה בצד. מה שקורה שם משפיע עלינו. יש חינוך לשנאה. זה חשוב שנשפיע על רמת החיים שם כדי שייטב לנו. כנ"ל עם הבדואים אצלנו. האם חשבתם על אפשרויות להעלות את רמת החיים בעזה?
זה דבר מקסים לעשות מה שאתם עושים מתוך רצון לעשות טוב בעולם. מה המחשבה שלך לגבי ההתנתקות? האם יש פתרון?
האם הפתרון הוא לספח אותם אלינו? יש אצלנו ערבים בישראל עם זכויות בלי חובות.
אולי צריך לדאוג להם, אבל המצב שהגענו אליו הוא מתוך הנכונות שלנו להכלה, האם זה מקובל עליכם?
נראה לי שאנחנו קצת מבולבלים בעניין הזה. הם האוייבים ואני לא אמור לעזור להם. לרצות לעזור להם זה לעצום עיניים ולהפעיל יותר מדי רגשות.
למה אתם מתכנסים כאן, במקום הזה, אולי תשבו אפילו קרוב יותר…
יש לי כמה שאלות. מה לדעתך צריך להיות עונש של מחבל? האם צריך לטפל במחבל פצוע? אם יש מתקן טילים על בית מה היית עושה?
אני רוצה לדעת מה המניע שלכם לנתינה.
אם יש יכולת לתת עזרה למה לא בתמורה לתנאים של שקט?
כשאתה מפנה ילד לבית חולים, האם זה גורם לשינוי יחס לישראל במשפחתו?
חיותה מספרת לצעירים על פועל עזתי שהיא מכירה. אב לתשעה ילדים בוגרים. חלקם למדו מקצועות שונים ומאד מתקשים למצוא עבודה בעזה. למזלו, הוא השיג אישור עבודה בישראל ובדוחק רב מפרנס את משפחתו ומשפחת אחיו שנהרג בתאונת עבודה בעזה.
אפשר לראות שיוזמת "המגדלור" מעוררת המון שאלות. הם רצו גם תשובות. לכן, קטעה המדריכה את שטף השאלות וביקשה שאקח את הזמן שנותר לתשובות. גם את זה לא הספקנו לגמרי כי בסוף נגמר הזמן.
בנסיעה חזרה משה העיר לי בצדק שקצת פיספסתי את "רוח" המגדלור: הייתי צריך להקפיד ולבקש התייחסות תודעתית לעזה. ככה השיח התפזר מדי.
בכל אופן, מיד עם סיום המפגש הוקפנו (כל אחד בנפרד) בנערות ונערים שרצו לשאול, להביע דעה, להבין יותר, הכול תוך כדי בקשות נחושות של המדריכים/ות, לעלות לאוטובוס.
היינו עם מכינת הגליל – שמוליק, בלה, מלכי, נחשי, עודד ואורח הכבוד: אופק.
עם תכנית המנהיגות של השומר החדש – שמוליק, משה, חיותה, עודד.
ככה סתם היה קצת חם והרבה שקט. יושבים הצור הבכר והרוזן, הבריזה מלטפת בניחוח קפה. לאחר כשעה כשכבר חישבנו את קץ המעגל לאחור התחולל הנס הראשון, ג'אבר מגיע! החיבוק איתי טבעי וצפוי, כנ"ל עם משה, אבל עם שמוליק?! מי שלא היה וחזה במו, יתקשה אפילו לדמיין. ג'אבר, חמוש בשקית עם לאפות, שקית זעתר, בקבוקון עם שמן זית וקורט מלח, מארגן צלחות עם תערובת בריאות ומחלק. מנגבים. עוד בריזה, עוד קפה, עוד ניגוב ומעל מציצה משפחה מטיילת, נס שני! נס שני נרים למי שמטייל בחג השבועות של היהודים, ככה סתם, בטבע, במקום להיות אורח באיזה קיבוץ עם שיירות כלים חקלאיים ועלמות בלבן המזנקות מבין שיבולי קמה מצהיבים זוגות עם בחורים כנ"ל וילדים עם סלים על ראשיהם עטורים. מסתבר שיש כאלה שדווקא בחרו לטייל. יובל ארנה וילדיהם אופק ואדם, אוהבים לטייל בסופ"שים דווקא במקומות שמעט אנשים, אם בכלל, יבחרו לטייל בהם. אני פותח בהסבר עלינו, ממשיך ב"מה היא עזה בשבילי" ומציין שנוכחותי כאן, ב"מגדלור" מושפעת מכתבת טלביזיה שבה צפיתי בעבר שבה יש התייחסות לאוכלוסיה שחיה חיים כמעט לא מופרעים בשעה שבשכנותה, אנשים אחרים סובלים לאורך זמן (בכתבה דובר על אלה שגרו בשכנות למחנות הריכוז באירופה בתקופת מלחה"ע 2 והמשיכו בחייהם הרגילים). יובל אומר שאין לו הקשר ספציפי לעזה (לא שירת בה או בקרבתה בצבא). הוא חושב שהמצב בפנים קשה. ההקבלה שעשיתי כשהצגתי את הרציונל שלי, קשה לו. הוא משווה את שלטון החמאס בעזה לרודנים באפריקה. תכניות הסיוע לא מצליחות בגלל שהשלטון לא מעוניין בשינוי ומרויח מהמצב. אפשר להתלונן על הישראלים אבל צריך גם לומר ביושר שהנסיון לדמוקרטיה אצלם לא צלח ולא בגלל ישראל. קרא פעם ספר של כלכלן, שהוא לא זוכר את שמו, שאמר שמי שחי מהנחשלות של מישהו אחר לא ממש יתאמץ לפתור את הבעיות. ארנה, סקרנית להיכנס לראות במו עיניה את המצב שם. כואב לה לראות את התמונות משם המשודרות בטלביזיה, בעיקר בסבבי האלימות. מאד מאד סקרנית לראות את עזה. שמוליק יליד רמת גן, הגיע לאזור בגרעין וחי פה משנות השישים. משפחתו מפוזרת סביב הרצועה, בת בנתיב העשרה, בן בכפר עזה, אחות בניר עוז והוא עצמו ובת ובן נוספים גרים בניר יצחק. בית לא עוזבים הוא אומר גם בעיתות מלחמה (מענה לשאלה של ארנה "מה עשה בעימות האחרון"). בחייו המקצועיים הכיר גם עובדים מעזה ונשאר איתם בקשרים. כשנותק הקשר הפיזי שלח כסף ועכשיו עוזר בהעסקה של פועל מהמשפחה. אריק שרון יצר בזמנו תלות מוחלטת של הכלכלה העזתית בישראל. היום אנחנו מופרדים בגדרות מודרניות. מספר על רופאים לזכויות אדם שביקרו במעגל לפני כמעט 5 שנים וסיפרו על המצב הקשה בבתי החולים של עזה. עד לפני כשנה עזה היתה סגורה ומבודדת והיה בה יאוש גדול. מאז שפתחו את הסגר החונק ואיפשרו לפועלים לצאת לעבוד, המצב טיפה השתפר. הולכת ומצטברת שם איבה ומתיחות ויום אחד הכל יתפוצץ ויציף אותנו. כשהבין את המצב החליט גם להיות פעיל. ג'אבר מספר על "אל זרנוק", ישובו הלא מוכר, ומדגיש שלעומת עזה מצבם מצוין. מי שמתעלם ממה שקורה שם, טומן את ראשו בחול. כל פעם אנחנו פוגעים ב"אחראים" וקמים חדשים. בהיבט הכלכלי, אומר ג'אבר, העובדים הזרים בישראל מוציאים את הכסף מישראל, ואילו העזתים שעליהם התבססה כלכלת ישראל עד לפני כ- 30 שנה, השתמשו בכסף בתוך ישראל. המצב מפריע לו. המדינה היא בעיניו כמו אבא, אבא מתעלל. לא יכול להיות מצב שאין שם מה לאכול ואנחנו משגשגים. ההבדל הזה בין ההזדמנויות שיש לכל צד, מקומם. רוצה להיות חלק מהמגדלור אפילו שהוא בעבודה בימי שישי (נהג ב"אגד"). משה אומר שבמבצע האחרון (השימוש במלה "מבצע" לא מוצא חן בעיניו), ראה איך גם אנחנו, המבוגרים, סובלים. היום חג, תחושת הסכנה מרחפת כל הזמן מעל, קיימת. בצד השני סובלים הרבה יותר. יש סרט שמדבר על הילדים בעזה, משה ממליץ לראות. זאת מציאות שקשה לעכל אותה. רוב האוכלוסיה בעזה, פליטים משנת 1948. זה משפיע ברמה הקולקטיבית והאישית. אנחנו מנסים ליצור קשר עם אנשים בעזה וזה קורה לפעמים למרות "תנאי שיח מסוכנים". זה קשה אבל גם אופטימי. יובל אומר שהוא עצמו, לא משלם מחיר (לא גר קרוב לעזה) ולכן הוא מרגיש שהמשקל של דבריו חלש יותר. בבסיסו, הוא אומר, הוא איש שמאל. לדעתו מגיע לכל אחד חיים הוגנים אבל במערב יש הרבה צביעות, אם שבטים טובחים אחד בשני באפריקה אני לא מתערב כי זה לא סכסוך שלי. אדם צריך לצפות מעצמו אבל זכותו גם לצפות מהצד השני. הסטנדרט המערבי הוא רק לגבי עצמו. החג בניר יצחק עומד להתחיל ואני מקפיד על סיום בזמן. ממש לפני הסיום מגיעים גם מהרן ובנו מאלכ. הם בדרך לניר יצחק לצפות בטכס חג השבועות. גם ג'אבר והמשפחה המטיילת מוזמנים, אבל מחליטים לדבוק בתוכניות שנקבעה מראש. היינו הפעם: שמוליק, משה, ג'אבר, עודד, ארנה, יובל (אופק ואדם בניהם, שוטטו באתר), מהרן ומאלכ. מלכי ודינה כתבו ש"פשוט אין עליכם" ומלכי הוסיפה שאנחנו בליבה. נחשי שלח אימוג'י "לב". מארק מתגעגע. רוני מבקשת מג'אבר שיבוא שוב, כשהיא נמצאת… כתב: עודד
בשנה האחרונה, נחלש הדיאלוג שהיינו מקיימים/ות עם שותפים/ות בעזה. הדיאלוג הזה הוא חשוב ומשלים למעגלים שנוצרים מחדש כל יום שישי ב"מגדלור". כמובן שקשרים פרטניים עדין מתקיימים, כמו עזרה למישהו במציאת עבודה, הסעות חולים, תרומה כספית ועוד. אבל, הקשר עם הקבוצה מעזה היה בעבר אחד העוגנים של ה"מגדלור". במצבים שבהם המציאות כמעט לא משתנה וקשה להתרגש בכל מפגש מחדש, השיח עם עזה, כמו גם המפגש עם אורחים אקראיים היה מה שיוצר עניין ולעתים קצה חוט להמשך פעולה או דיאלוג. אמנם, גם בשיחות עם עזה הטכסטים חזרו על עצמם אבל אולי זה בעצם הקונפליקט שאנחנו מתמודדים איתו היום, מסרים שחוזרים שוב ושוב ועלולים לייצר שגרה "מעייפת" מול הכרה בחשיבות ההתמדה שבקיום יוזמת ה"מגדלור". קרן אור בוהקת ב"שגרה" הזאת היא רוני שמצליחה לייצר דיאלוג רצוף עם בני/בנות שיח בעזה, ובכל שבוע משתפת אותנו במידע. הפעם הציעה רוני לייצר איזשהו גוף שאליו יתנקזו צרכים של מעסיקים מצד אחד, מול מבקשי עבודה מצד שני. בכל שבוע, במהלכו, יוצאות כתבות ומתפרסם מידע בהקשר של עזה. זה אמנם לא כמו דיאלוג ישיר, אבל זה ידע. ידע ועובדות הן כלי חשוב בהתמודדות מול "הרגשה". בהקשר של עזה, על אחת כמה וכמה. הפער בין ה"ידע" שיש בציבור על עזה (אם בכלל מישהו/י מתעניין/ת בעזה שלא בהקשר המלחמתי) לבין העובדות והמידע האמיתי, הוא עצום. כנ"ל לגבי הידע שקיים בציבור העזתי לגבי ישראל. יש חשיבות ליוזמה כמו ה"מגדלור" כמקום שאוצר בתוכו ידע שהוא יכול לתווך אותו למי שמעוניין להקשיב (אולי אפילו לייצר את העניין עצמו). היום נכחו ב"מגדלור" 9 א-נשים שכולם/ן עם "ותק" כזה או אחר. לכן תהינו לגבי כאלה שקצת נעלמו: ג'אבר למשל וגם אופק (נחשי שיגר לו מסרון ונענה שהוא, אופק, אכן מתכוון לבקר ויש לו הרבה מה לספר לנו). חשוב גם לציין שחיים מגיע כבר פעם חמישית או שישית (מי סופר) בחודשיים שלושה האחרונים. זה אולי לא מוריד את הגיל הממוצע, אבל בהחלט מעלה את רמת האינטלקט. הזכרנו לעצמנו – וחוזרים גם כאן – בשבוע הבא מתוכננים לנו שני מפגשים מיוחדים: 31/5 יום רביעי, עם מכינת הגליל ולמחרת, יום חמישי 1/6 עם חניכי תוכנית המנהיגות של השומר החדש. בשעות הצהריים כאן במפעל הגופרית. נשמח להשתתפות כל מי שיכול להתפנות. היינו הפעם: נחשי, שמוליק, בלה, מלכי, רוני, חנן, חיים, משה, עודד. כתב: עודד.
הדרכים אל ה"מגדלור" חסומות, אבל לא כולן. באוטו התנהל ויכוח. האם לנסוע למפעל הגופרית או לשבת בחסות מיגונית ב"לה-מדווש". בלחץ הספסל האחורי הוחלט "לה-מדווש". דה-עקא, לא אותרה שם מיגונית… בלית ברירה הסכים הח"כ מהספסל האחורי לנסוע למפעל הגופרית. נחשי גם מוסיף ש"ממילא אף אחד לא יבוא וכל מה שאנחנו צריכים זה לעקוף את הצבא ולהביא תמונת ניצחון". כאמור, הדרכים חסומות, אבל לא כולן… ב"מגדלור" מנשבת רוח נעימה והשקט עטוף בזמזום מהשמיים ונהמות מרוחקות של מלחמה שלא די לה. נחשי, זה מהספסל האחורי, שולח הזמנה "לא לבוא". גם כן הזמנה. שמוליק נחשי ואני. שלוש נגלות קפה, עם כיבוד שעושה את דרכו הלוך וחזור כבר כמה שבועות. מדברים על עזה, יותר נכון, ממשיכים לדבר על עזה. יש המון מה לומר כבר מהלילה שבין יום שני ליום שלישי 8-9/5. לא סתם אני מציין את התאריך. זהו התאריך הרשמי של סיום מלחה"ע השנייה (ברוסיה מציינים ב 9/5 באירופה 8/5), מלחמה שבה נרצחו כ- 6 מיליון יהודים (מתוך כ- 35 מיליון אזרחים סה"כ) – ה"שואה". השואה משמשת עד היום שכפ"צ מוסרי למדינת ישראל ומעניקה לה אשראי בלתי מוגבל להדיפת האשמות על התנהגותה כלפי הפלסטינים. והנה, בתאריך רגיש זה בוחרת ישראל לבחון שוב את חוזקו של השכפ"צ ובתואנה הזויה של הגנה עצמית מחסלת שלושה פלסטינים שמוגדרים "בכירים בג'יהאד האיסלאמי" ועל הדרך רוצחת עוד עשרה חפות וחפים מפשע. אז באנו ל"מגדלור". ציטטנו ווטסאפים, מאמרים ושיחות, הכל בהקשר של עזה, מרחביה ומחריביה. כשיצאנו מהשטח שינינו מעט את המסלול ובואכה כביש היציאה מחניון רעים, נלכדנו על ידי חולייה צה"לית. החיילים זינקו משלוותם ונופפו לנו בהתרגשות לעצור (מחוץ לאחד שהיה שקוע בתשחץ). אחד הפנה את הנשק כבדרך אגב, ב"היכון", והשני נעמד כאילו במקרה לפני הפגוש הקדמי. תפסו שלושה אלטה שמטה. דיווחו עלינו וקיבלו הנחיה להחזיק אותנו עד שבפיקוד יבינו את מימדי המחדל. אחר כך הודיעו שמכיוון שהגענו מכיוון אזור שאסור להימצא בו, נצטרך להמתין. הצענו להם לשתות קפה בינתיים, הם אמרו שהם מסודרים וכיבדו אותנו בקולה מעורבת בקרח. סצנה מוזרה: שלושה שמאלנים (חוץ מנחשי ושמוליק) קשישים וחולייה של צעירים לובשי מדים ממתינים ל"הוראות מלמעלה". אחרי כרבע שעה שוחררנו. היינו הפעם – נחשי, שמוליק, עודד. חשבו להגיע ונמנעו מסיבות בטחוניות – חנן ומארק. "תשמרו על עצמכם" – מסר מהרן שליחת חיבוק – רוני שלחו מידע שנשלח ונידון בזמן המגדלור – רחלי, נעמיקה, דינה, ג'וליה, מרי, חיותה "הלב איתכם" – מסרה מלכי. כתב: עודד
יתומים למדי ישבנו שלושה: נחשי שמוליק ואנוכי. אחרי עקיצות אהבה בין שמוליק לנחשי עלה לו הקפה על שולחננו המפואר. שמוליק המכונה בפי מוליק, ערך לי חידון משעשע שבדק בשמחה את כישלונותי לזכור את שמות שמונה עשר הדיירים של מעונות פועלים יוד – בית ילדותנו המשותף ברמת-גן שכבר אינו קיים. ענין זה בא לומר שכל שנאמר ונהגג עד כה היה דיון ברמת מי אפסיים משעשעים כשלעצמם. החלפנו חוויות על סבב האלימות חסר התועלת של השבוע, התעדכנו בשלום מכרינו שמעבר לגדר וקראנו כמה משיריו של ישראל פנקס כשלקראת השעה שלוש הגיח מבין ענני האובך אדמורינו רמי חרובי. שמחנו כולנו לראות שמצבו השתפר להפליא: לא שהוא העלה בשר חלילה, אבל הוא חזר לרזונו הקודם ופניו כתמוליי שלשומיים. גם הופעתו של האדמור לא הצליחה להטיס את רמת הדיון והוא נסק חזור ונסוק- עד שנחתה הצעה פרקטית ונדיבה ביותר שלו: הוא מציע לקנות למגדלור רכב ייעודי שיעזור בשינוע הציוד ויקל על העם המתקשש היושב במפעל הגופרית מזה חמש שנים. ההצעה הוצעה והנה היא לפתחינו, ואנחנו אנה אנו באים מול הנדיבות ורוחב הלב הזה, לימים שיבואו פתרונים. היינו הפעם: שמוליק, רמי, נחשי וחיותה. סיכמה ונהנתה חיותה.
מלכי באה עם רחלי, חברת ילדות (שכבר היתה פעם אחת בעבר), רחלי הפנימה מהר את רוח ה"מגדלור", זיהתה שתי דמויות חשודות כמטיילות באזור הבאר, יצאה "לצוד" וחזרה עם נטע ולי. יאללה מעגל מהרן סיפר שאהב לבלות בילדותו בעזה עם אביו ועם החוויות האקזוטיות המקומיות (שוק, ים, חפלות וכו'). באחד הביקורים ראה חיילים מעמידים אזרחים עם הפנים לקיר ברגליים פשוקות ועושים עליהם חיפוש. לשאלתו, ענה לו אביו שעזה השתנתה. המשיך להגיע לעזה גם בבגרותו וכבר ידע להבחין בעצמו בשינויים. היום, הוא אומר, אף אחד לא רוצה את החמאס, אבל מפחדים. לדעתו, היציאה לעבוד בישראל שיפרה קצת את המצב הכלכלי ולכן יש שקט. ישראל משקיעה יותר בגדה כי יש שם ישראלים ומזניחה את עזה. הם מתנהלים בנפרד מהגדה ונוצרה מעין "מדינת עזה". מלכי אומרת שלגור קרוב לעזה, מגביר את המודעות (לעומת מגורים רחוקים). אין לה הרבה מה לעשות אבל באה כדי לא לברוח מהמציאות. יש שעושים יותר ממנה. היא מתמקדת במגדלור. עזה היא יאוש גדול. רחלי באה מתל אביב. כילדה, זוכרת את עזה במעורפל. בתור סטודנטית ביקרה פעם אחת בלבד בעזה. עזה היום היא גטו גדול. שמוליק חידש את הקשר עם עזה דרך חידוש הקשר עם יוסוף ומשפחתו. פעם, כשהיה רפתן בא יוסוף, אז כנער, לעבוד ברפת עם אביו. היום שניהם סבים לנכדים. אחרי הרבה שנים של נתק, קיבל יוסוף היתר עבודה בישראל והקשר חודש. שמוליק זוכר שכשהוא עצמו הגיע לאזור, באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, צעיר, לאחר סוף התיכון, הלך לפעמים לגבול הרצועה, נפגש עם או"מניקים והחליף סיגריות. אז היה הגבול חוט תיל בודד, היום הגבול הוא גדר גבוהה מעל האדמה, חומת בטון מתחת לאדמה ואום שמום. שמוליק נהג לטייל עם חבר מקיבוץ שכן שהיו לו ידידים ברפיח וחאן יונס. אחרי הסכם אוסלו היתה לרגע תחושה שיפרוץ השלום אבל הרגע עבר ועליו השלום. בעזה, אנשים חיים תחת מגבלות שאנחנו לא חווים. משה אומר שבמיוחד בשבוע הזה של השואה, הזיכרון והעצמאות, שומעים הרבה צפירות ורמקולים. השניה הזאת שלפני ההודעה ברמקול, כשהוא מתחיל לפעול אבל עדיין לא נאמר כלום, השניה הזאת גורמת לו לצמרמורת. כשבדק את הסיבה, הבין ששניית הפאוזה הזאת, מזכירה לו את השניה שלפני אזעקת ה"צבע אדום". אחרי כל מבצע בודקים את הילדים לראות שהכל בסדר. משה חושב שגם המבוגרים נפגעים רק שזה הפך להיות ה"נורמלי". הוא שואל רטורית, איך גדל דור כזה בעזה ששם הם חשופים לגמרי גם פיזית וגם נפשית/ טיפולית? בזמן שאנחנו יושבים פה, ב"מגדלור", יושבת קבוצה בעזה שאנחנו בקשר איתם. יש לנו תקווה שיום אחד ניפגש ואנחנו מקבלים כוח מהידיעה שאנחנו מהווים עבורם מגדלור. נטע לא זוכרת את עזה מלפני התקופה המלחמתית. ממרום גילה הצעיר היא זוכרת רק אזעקות. היום, מעל 10 שנים לאחר שהשתחררה מהצבא, היא עדיין משרתת במילואים, בפיקוד העורף, כלומר, עיקר עיסוקה במילואים הוא בעניין ההגנה על התושבים. שם, בעזה, היא אומרת, ישנה קבוצה קטנה שמדרדרת את האזור לאלימות. לצערה, היא לא רואה פתרון בעזה, עד ששני הצדדים לא יעשו סוויצ' בראש. היא גרה בישוב מאד קרוב לעזה ואצלם שומעים קודם את הכיפת ברזל ורק אחריה אזעקה. כשזה קורה, היא כבר יודעת שיקראו לה למילואים. לי גרה במרכז הארץ. עזה בשבילה זה רק סיפורים מאבא שלה. לדבריו זה היה מקום של בילויים וים ושוק. אם רצית להרשים בחורה היית לוקח אותה לעזה. בשיפוץ של אתר משפחתי הכירו פועל מעזה שסיפר על האימה שבחיים תחת שלטון החמאס. לי ממעטת לדבר על פוליטיקה כי "בחברה שלנו כולם חושבים שהם הכי צודקים בעולם". זהו. גם מרי דיברה וגם אני. אבל את דברינו אפשר לקרוא גם בסיכומים קודמים. היינו הפעם: מהרן, מלכי, מרי, רחלי, שמוליק, משה, נטע, לי, עודד. רוני היתה איתנו מרחוק. כתב: עודד
במשך 5 וקצת שנות חיי ה"מגדלור", חוזר מוטיב ההקשבה שוב ושוב כסיבה חשובה לרצון של א-נשים לחזור ולהגיע בימי שישי (בין אחת לארבע כבר אמרנו?). בימים שבהם מתקיים ה"טכס" המעגלי, מבנה המפגש ברור יותר והוא מיועד בעיקר לאוזני משתתפים חדשים. תשבו, תקשיבו ונספר. תדברו ואנחנו נקשיב. כשאנחנו בינינו לבין עצמנו, נוצר דיבור "חדש" שלעתים מאתגר את הדעות הקבועות, לעתים הוא מוזר משהו ולפעמים חוזר על עצמו. היום התחיל איזשהו דיבור על ההבדל בין "התחסדות וצדקנות", ספק מוזר ספק פילוסופי… נמשיך בסיכום ונעבור לצדקה עם נקודה למחשבה בסופה: מארק סיפר שפגש קבצן עזתי ליד מרכז קניות. הלה ביקש כסף לקנות לילדיו בגדים חדשים לכבוד החג (עיד אל פיטר). מארק נתן, שוחח איתו קצת ונתן עוד. אחר כך, כשכבר נפרדו, תהה מארק בינו לבין עצמו, האם הנכונות לתת נבעה מכך שהקבצן הוא עזתי? האם היה נותן גם אם הקבצן היה מכאן? ואם נתן, למה כך וכך ולא יותר, הרי יכול היה לאפשר לעצמו לתת סכום גדול יותר… מעניין. רוני מקבלת סרטון קצר מאשה שהיא מכירה בעזה ובו נראה ילד בוכה. האשה מוסיפה בסרטון שהוא בוכה כי הוא רוצה מתנה לחג. רוני כמו רוני, מוציאה מהארנק וזוכה לסרטון נוסף של ילד שמח… מגיעה ויויאן ואיתה יעלי ותמר בוגרות בית הספר לקולנוע "סם שפיגל". השתיים בעניין של סדרת דרמה לטלויזיה על נשים בעוטף עזה וויויאן מוצאת לנכון לעניין אותן ב"מגדלור". הן מתעניינות ובאות. רמי מציג את הרציונל ואומר שהמעגל מבקש להציב מגדלור לתודעת עזה, "אל מקום שבו דולק אור, ניתן לנווט תקווה". אנחנו, הוא אומר, מבקשים שלא לשכוח שצריך להדליק את האור במגדלור. בספרות ובקולנוע, כשכותבים על מגדלורים, עיקר הדגש הוא על האנשים שמחזיקים את המגדלור. הם שומרי האור במגדלור. הם מקווים שמישהו יוכל להשתמש באור שהם מפיצים. ב"סערה" המתחוללת במרחב שבו אנחנו חיים, יש מי שמבקשים להחזיק את האור דולק. רוני מספרת על הזכות הגדולה שהיתה לה להכיר גם את הצד השני שתובע את זכותו במרחב, בצד ההכרה שלה בזכות הצד שלה. לא נהיה אחד במקום השני, אלא אחד לצד השני, היא אומרת. בגלל השכנות לעזה וההכרות עם עזתיות ועזתים, היא מרגישה צורך לקשר ביניהם לבינינו. כך נוצרו קבוצות משותפות של תאטרון, ריקוד, נגינה ועוד. רוני מקבלת בכל יום שישי לפחות 10 "שבת שלום" מעזה… אנחנו לא יכולים להסתתר מאחורי ה"אין פרטנר", היא מסיימת, יש בהחלט עם מי לדבר. מלכי באה כי פה דולק אור גם בשבילה. עזה היא חור שחור ומייאש. יש אמנם קשיים לפעול, אבל ישנה גם הנטייה "להתמכר" לבועת הנוחיות האישית שלנו. המקום פה מחזק אותה. עוזי מספר על היסטוריית ההקמה של ישובו ואומר שזו היתה "התיישבות ללא אלימות" בגלל שהישוב לא הוקם על אדמה שישבו בה אחרים. במהלך השנים פגש הרבה ערבים במסגרות שונות של עיסוקיו והגיע למסקנה שהערבים הפלסתינים מאד דומים לנו, יהודי המרחב, הרבה יותר מהדמיון לקהילות ערביות אחרות. חיים אומר שהיה לזמן קצר בחייו מורה לאזרחות ולא הרגיש שהצליח להשפיע. עזה היא גטו "פר אכסלנס" הוא אומר. זה ליד ביתו והוא חי בשלווה, מטפח את גינתו ומתעלם. הפער הזה, טורד את מנוחתו. דברי רוני נגעו לליבו והוא מתכוון לפעול. יעלי כותבת סדרה על נשים ב"עוטף עזה". יש רוויה על סיפורי גברים ונקודת מבט נשית היא אחרת וראויה לסיפור. העוטף עולה רק בהקשרים מלחמתיים. היא אומרת ש"ידיה קשורות" בגלל שהפרוייקט הוא לטלביזיה המסחרית בישראל. ה"מגדלור" מעורר השראה, גם המקום וגם האנשים. כשהיא חושבת על עזה עולה בראשה המילה "בושה". היא מתביישת בהתייחסות המדינה והעם שלה לעזה. גם לה זה נוח לשכוח, כי עזה לא נוכחת בחייה. תמר היא שותפה של יעלי לסדרה. גדלה בארה"ב וכשחזרה לקח לה זמן להתחבר ולהבין את הישראליות. עזה עבורה היא סוג של תובנה חדשה למקום שהיא קוראת לו בית. מארק אומר שביום שישי הזה במיוחד, נכון להתייחס לעזה כגטו (4 ימים אחרי "יום השואה", ע.ב.). לחשוב על האנשים שמסתכלים לכיוון הבתים שהיו להם. האנשים שמתו שם, שברחו משם, שחיים איפשהו בעולם. אם עזה היא גטו, אז מה אנחנו? מארק משווה אותנו לקבוצה של פולנים שיושבים ליד הגטו ומדברים עליו בלי לעשות כלום… אנחנו לפחות מדברים. רמי, מגדיר את עזה כסוג של בית פרטי במרחב. המלחמות הגדולות מתנהלות היום על תודעה. זה מאבק מורכב. להרחיב את מעגל התודעה זו המשימה החשובה. אתן (פונה ליעלי ותמר), לוקחות במאבק הזה חלק בפרוייקט שלכן. רמי מצטט את הרב קוק האב שאומר "אין לקבול על הרישעה אלא להוסיף צדק". כל מה שקורה בעזה מוגדר על ידי רמי כ"תקלה" זמנית. שמוליק מציין שהטיפה שהוא מוסיף כדי "לשחוק את הסלע" היא העזרה שהוא נותן לפועל עזתי, מפרנס יחיד של משפחה גדולה בעזה. בלה עברה השבוע חוויה. כניצולת שואה היא זכתה לביקור של חיילים שבאו והצדיעו לה. היא התרגשה עד דמעות. נשבעה שלא תנוח ותפעל כדי שאנשים בעולם לא יעברו חיים כמו שהיא עברה בילדותה. חיותה מספרת על חמותה שהיא קוראת לה "גיבורת שואה" ולא "ניצולת שואה". היא לקחה אותה לשמוע במוזיאון את הכרזת המדינה וחמותה התרגשה עד בכי, דבר שקצת הפתיע את חיותה. הכאב וההתרגשות באים לעתים ממקום לא צפוי. משה מתייחס לסיפור המפגש בין מארק לקבצן. זה עורר אצל משה מחשבה בקשר לעזה. האם הרגשות החיוביים והשליליים קשורים להיסטוריה של עזה שאנחנו שותפים פעילים בה? האם היינו מפתחים את אותו יחס למה שקורה בעזה אם זה היה נובע מאסון טבע למשל? האם זה היה מעורר אצלו אותו רצון להיות מעורב ופעיל כפי שהוא מרגיש בהיותו, לתחושתו, חלק מהאחראים למצב? משה מתייחס לשואה בסיפור על אביו שהשאיר באירופה אשה וילד ונסע לארגנטינה לסדר מקום בטוח יותר. אשתו ובנו לא הספיקו לצאת והמלחמה ניתקה לחלוטין את הקשר. רק השבוע, הצליח משה לגלות את שמות האשה והילד שהוא למעשה אחיו למחצה. ויויאן הביאה את תמר ויעלי כי חשבה שיהיה להן מעניין לפגוש את המגדלור. היא אומרת שחשוב להכיר להן סרטים שנעשו על המרחב. רוני מציינת שמהקשרים שיש לה בעזה, היא רואה שאורו של המגדלור אכן נראה בצד השני. לפני הקורונה היתה שם יוזמה של קבוצה שהיתה איתנו בקשר להתמקם במבנה לא רחוק מהגדר ולהקים שם מגדלור בצד השני. בסוף המפגש רמי סיפר על "קנקני עזה". עזה שהיתה עיר מרכזית בסוף התקופה הביזנטית ולפני הכיבוש הערבי (המאה השישית) היתה מרכז ייצור של יין ולצורכי איחסונו ושליחתו דרך הים יוצרו כדים עם תחתית קונוס שאותם היו מסדרים בתוך חורים ברצפות המחסנים בבטן האניה. בנוסף ליין היה המרחב שופע שעורה וחיטה ונהנה מעושר רב עד שהגיעה מגפה…
מארק הציע מעגל קצת שונה, "משחק תפקידים". כל אחד במעגל ייצג דעה רווחת בציבור בישראל. למשל, "חשוב לשמור על אחדות העם בישראל" או "העם היהודי באשר הוא, צריך להתאחד" או "שתי מדינות", "די לכיבוש", "מדינת כל אזרחיה" ועוד… רעיון טוב בשביל להרים דיון חשוב. הבעיה של רובנו היתה הקושי לייצג עמדות שונות ואפילו הפוכות לעמדות האישיות. במהלך הסבב, הגיעה מרי עם אורחת שלה, ויקי, שהקשיבה וביקשה לדבר גם. ויקי היא רופאה אמריקאית יהודיה בפנסיה. היא ביקרה בארץ פעמים רבות בעבר. מבינה עברית די טוב אבל פחות בטוחה ביכולתה לדבר. מכיוון שהראתה עניין ורצון להתבטא, החלטנו להפסיק את משחק התפקידים ולהתמקד בעזה. זה חשוב ומעניין לשמוע מה חושבת יהודיה מבוגרת מאריזונה על עזה. עשינו מעגל, חלק דיברו אנגלית וחלק עברית. רובנו אמרנו את הדברים שעליהם אנחנו חוזרים בכל פעם ולכן לא אציין אותם בסיכום. קהל הקוראים יכול לגולל את הסיכומים לאחור ולקרוא מה אמרו נחשי, שמוליק, רוני, עודד, מארק, בלה ומלכי על עזה בעבר… חזרנו על אותם דברים גם היום. לא שישנן הפתעות במה שעוד אפשר לומר על עזה, אבל היו קצת תובנות חדשות אצל אנשים שונים ובעיקר בדרך שויקי ניסחה את נקודת המבט שלה. ויקי דיברה באנגלית וכדי שלא אשגה בהבנת הדברים, ביקשתי ממרי שתסכם עבורי בעברית. יצא קצת ארוך. ויקי אומרת כך: כדי ששלום יגיע לעזה, שני העמים צריכים לעשות עבודה על עצמם. אנחנו צריכים להבין את הפגיעה שגרמנו במעשינו, בין אם מתוך כוונות אמיתיות ובין אם עקב הזנחה. להכיר בדברים האלה עבור השכן שלנו, זה עצום! זה הצעד הראשון בהתנצלות. אבל הצעדים הבאים קשים יותר. לשנות את מעשינו ולהתחייב לשלום, זה דבר שצריך לבוא גם מאיתנו. אם אנחנו מצהירים שאנחנו מוכנים לשלום, אבל רק מצהירים, אזי זה בלוף. להיות מוכנים לשלום פירושו גם להיות פגיעים בצורה מסוימת, לשנות את ההתנהגות והגישה שלנו להתנהגות ידידותית. להיות פגיע לא מנקודת מבט ביטחונית אלא מנקודת מבט של מערכת יחסים. גם לעזתים צריכות להיות כוונות אמיתיות ולפעול כלפינו בעקביות כדי שיתפתח אמון. קשה לדעת אם זה אפשרי בקנה מידה גדול, זה מוטל בספק. התרבויות שלנו מאד שונות. אם אנחנו עושים דברים שמביישים ופוגעים ברגשות של אחרים אז אנחנו לא עושים את העבודה שלנו כדי לבנות שלום. לרוע המזל, האנשים בעזה מושתקים על ידי מנהיגות ודת, שנראה שגם לא מעודדות פתרון דו-צדדי. שכנים צריכים לבנות אמון באמצעות מעשים והמשך דיבור. המצב הנוכחי לא יכול להוביל לפתרון, כי עזה פשוט תישאר כפי שהיא. מהרן חושב שאמריקה צריכה להכריח את ישראל לעשות הסכם עם עזה. הוא מכנה את ארה"ב "האמא הגדולה". אם הכלכלה בעזה תהיה טובה לא תהיה להם סיבה להילחם. ויקי משיבה ואומרת שיש לה חבר שאומר שארה"ב היא תמיד המקור לצרות בעולם ולא פתרה שום סכסוך מעולם. חיים אמר שכמו כולנו, הוא יגיע פעם לשמיים, יפגוש את אימו שתשאל אם הוא גמר את המרק ואולי מישהו גם ישאל אותו מה הוא עשה בחייו למען פתרון בעיית הגטו הגדול בעולם שהתפתח ליד ביתו (בישוב סמוך לעזה). בינתיים הוא מברר לעצמו את הסוגיה בעצם בואו זו הפעם הרביעית! למגדלור. שמוליק אומר שעזה צריכה להיות מדינה בפני עצמה כי אפילו הפלסתינים בגדה לא רואים בעזתים אחים ולא ממש מתעניינים בהם. מהרן אומר שהוא סומך ומאמין יותר לפלסתינים מעזה מאשר לפלסתינים מהגדה, תחושה כזאת… הוא לא יכול להסביר את זה… הוא אמר שערביי ישראל צריכים להישאר בינתיים בין ישראל לפלסתינים ולא לבחור צד.
עוד סבב של "צדק" יהודוישראלי התחיל והסתיים הלילה. לפני כמה שעות "חזרנו לשגרה". אותה שגרה שטיבי מכנה דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. לא היו היום הרבה ציפיות למטיילים (מתח בטחוני, חם והדרום כבר לא אדום) ובכל זאת… אנחנו כאן. כרגיל, אני עושה סיבוב לחיפוש כסאות במרחב. הפעם אספתי 5 כאלה שהונחו מתחת לעצים. חלק מהשלטים שנחשי הכין, בעברית וערבית, ובהם הוא מבקש להחזיר את הכסאות לאחר השימוש, נמצאו קרועים ומושלכים לאחד הבורות, מישהו כנראה כועס עלינו ומגיב בניפוץ כסאות וקריעת שלטים. במפגש עצמו היינו 8 ודיברנו על סדר ועל אי סדר. גם על שיטות לנהל את האי סדר. מארק סיפר על אופני מחאה שהוא היה שותף להם באירועים של ה"מרד בהכחדה". חיותה קראה משיריו של מאיר ויזילטר שהלך לעולמו לפני כמה ימים, שמוליק הכין קפה, נחשי עישן, צילם והתקשר לראמי. השיחה עם ראמי לא צלחה בגלל בעיות התקשורת במקום, אבל רציתי לדבר עם ראמי כדי לשמוע ממנו ולהבין טוב יותר מה עבר הלילה על עזה. לפי חברותינו ב"קול אחר", היו "הפצצות נוראיות". חנן הביא ריבה מעשה ידיו וסיפר (שוב) את הסיפור על מכרה ערביה מהצפון שקבעה את חתונתה לתאריך 15/5 ורק כשחנן הזכיר לה שזה "יום הנכבה" הבינה את הטעות… מהרן מפליא בסיפוריו ומזמין לארוחת איפטאר אצלו (נחשי יתאם). אחר כך המשכנו שמוליק, נחשי ואני לרהט והצטרפנו להפגנת מחאה על אירועי הימים האחרונים באל אקצה. היינו ושרדנו כדי לספר: חיותה, נחשי, שמוליק, חנן, מהרן, מארק, מלכי, עודד. כתב: עודד
