צום רמאדן בעיצומו, גם חג הפסח מתקרב, החופשה כבר כאן. גלגל השנה מסתובב למרות הסערה. במגדלור סוג של שגרה שמנסה לשרוד בתוך סערה של שגרות אחרות.
היום נפל דבר במגדלור. שמוליק ביקש מנחשי שיהיה אחראי לקפה! אין זה דבר של מה בכך, כלל וכלל לא, שמוליק הדיח בעבר את נחשי מעמדת הקפה בטענה (לא לגמרי מופרכת) שנחשי מזניח את הפיקוח על הקומקום, הקפה גולש וראש הגז מתפייח. אבל היום שמוליק לא חש במיטבו ולמרות שהוא איתנו, הוא מוותר על עמדת הקפה לטובת נחשי שלא מאכזב ומפייח את ראש הגז כדבעי.
כדרכי בשבועות האחרונים, אני מתחיל בסיבוב חיפוש כסאות וחוזר עמוס שקיות אשפה (בלי כסאות).
מסביב לשולחן יושבים משה, חיים, שמוליק ונחשי ומאזינים לרמי שמספר על מבנה האקוויפרים בערבה.
הנושא מוצה ורמי מציע לערוך מעגל בשאלת החקר האם יש קשר בין משפט זדורוב להפיכה המשטרית המתנהלת כרגע במדינה.
בינתיים מגיעות מלכי ובלה. ברוח הזמן, בראותה גברים בלבד, שואלת מלכי אם היא יכולה להצטרף או עדיף שישבו בריחוק מה מהגברים, שלא לעורר פיתוי.
נחשי מבשל תה.
חוזרים לשאלת החקר שניסח רמי, המילה השולטת היא "הפרקליטות". אנחנו נכנסים לפינות משפטיות ולפילפולים ניסוחיים. בעיקר נראה שלמרות שכל אחד/ת די בטוח/ה בדעתו/ה, יש מושגים ופרוצדורות שאנחנו לא מבינים ומתחיל דיון "מעגלי" (במובן של חזרתיות).
מיצינו. אני מבקש להציג סיטואציה לדיון.
"אנחנו עומדים בהפגנה, מנופפים במרץ ב"הברקה" של ההפגנות – דגל ישראל. אל ההפגנה מגיע פלסתיני ואומר, כשיעברו חוקי הדיקטטורה, אני זה שיפגע יותר מכולם. לכן, אני מבקש להצטרף אליכם להפגנה."
ביקשתי שכל אחד יתייחס לסיטואציה וישיב לאותו פלסתיני. אהלן וסהלן אמרו כולם. כשהוספנו לפלסתיני דגל, זה כבר נשמע אהלן וסהלן אבל…

היינו הפעם: מלכי, בלה, שמוליק, נחשי, חיים, משה, רמי, עודד. הפעם רוני היתה איתנו בליבה.
כתב: עודד

קצת אחרי השעה שתיים, הגיע אוטובוס ובו כ- 35 צעירים בשנת שירות לפני גיוס, מתנדבים בתנועת "החלוץ" בישובי הסביבה.
עד הגעתם ישבנו משה, נחשי (+ קפה), רוני, רמי ואנוכי, לגמנו קפה ונישנשנו בין יושבין לבין מסובין.
רמי ניסה לחלץ מאיתנו נבואות על גורל עזה. "מה יהיה העתיד של עזה" הוא שואל. מכיוון שכידוע, הנבואה ניתנה לשותים, ניסיתי גם אני לקרוא בקפה ולהתנבא.
כניסתו של חנן שהפתיע ונכנס מהצד האחורי של המבנה, שינתה את המומנטום כי מיד אחריו הגיעו הצעירים מתנועת "החלוץ" ויחד איתם פסעו מעדנות לכיכר השבת גם אריק ורינת.
בעוד כמה דקות יגיע גם מהרן שהחל אתמול בצום רמאדן. "רמאדן כרים" אדבוקט.
הצעירים יושבים. חלקם מסתובבים וסוקרים את פינות המבנה. רמי דורש להם את משנתו בנושא הקהילות במרחב. אחרי כמה דקות הם מבקשים לעצור לארוחה צהריים שהביאו עימם ליום ארוך של טיולים ומפגשים שהחל מוקדם יותר.
רגע לפני הארוחה, חנן מבקש להמחיש לצעירים את ההבדל ביניהם לבין בני גילם בעזה ושואל "מי מכם, שלא יצא אף פעם בחייו לחו"ל, שיצביע". אף יד לא מורמת. "אם הייתי שואל את השאלה הזאת צעירים בני גילכם בעזה", אומר חנן, "כל הידים היו מורמות! בתאבון".
אחרי הפסקת האוכל, רמי מתמקד בסיפור ה"מגדלור" ומסביר לצעירים את הסיבות והנסיבות שדחפו אותו לרעיון של יצירת מרחב שיח בנושא עזה.
רוני, שהיתה שותפה עם רמי מתחילת הפרוייקט, מספרת על עצמה דרך תולדות ישובה, נתיב העשרה. מדברת על שהיית המשפחה בקהיר בעקבות מינויו של בן זוגה למדריך חקלאי במצרים אחרי פרוץ השלום עם מצרים, בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. שם, במצרים, "גילתה" דרך מפגש עם משפחות פלסתיניות גולות, שגם אם היא, רוני, מרגישה מאד בסדר עם עצמה ועם זכותה לחיות בכברת ארץ זו, יש עוד סיפור שהיא לא מכירה ועוד עם שטוען בצדק, לפחות כמו הצדק שלה, שזכותו לחיות כאן. צריך לפתור את זה, היא אומרת, זה אפשרי. אנשים בשני הצדדים לא מכירים ורוני מרגישה שהיא צריכה להנגיש את הצדדים זה לזה. יש היום טכנולוגיות שעוזרות ליצור מפגשים וירטואליים, רוני עוזרת למפגשים לקרות והם קורים! למשל, חוג דרמתי בבית ספר באזור שמקיים מפגש עם קבוצה בעזה וגם מפגשים של שירה וריקוד. רוני מספרת על הפסנתר שרכשה והעבירה לעזה לבקשת מוזיקאי צעיר (סיפור שכבר סופר פעמים רבות בעבר ותמיד מרגש מחדש) ועל ההתרגשות של כל מי שהיה מעורב בהעברתו מצד לצד. הפסנתר עומד כיום בימק"א בעזה. הקשרים נמשכים והדיאלוג הוא גם בעתות אלימות. בזמנים כאלה היא חושבת ודואגת לבני האדם שחשופים להפגזות. רוני תמשיך לעשות ככל שיעמוד לה כוחה.
מאי מתנועת "החלוץ" נמצאת בישוב קרוב לגדר הגבול. עזה מקום שכוח אל, היא אומרת, זה לא מקום שכיף להיפגש איתו. תמיד יש חשש ממנהרות שיחדרו אליהם לישוב.
יובל, "חלוץ" גם הוא, אומר שעזה היא מורכבות. הוא בטוח שכשיהיה חייל, עזה תהיה חלק מהוויתו והוא כבר מסתכל עליה בעיניים של חייל. יובל לא יודע "איך זה יפתר".
גב אומר שיחסו לעזה מתחלק לשניים. מצד אחד החוויה של מי שגדל בישוב ליד אשדוד וחווה את השיגורים ו"צבע אדום". מצד שני, עכשיו, בישוב שבו הוא מתנדב דרך תנועת "החלוץ", הוא עובד בפרדס לצידו של פועל עזתי. נוצר ביניהם קשר טוב, הפועל מדבר עברית שוטפת, "ממש ישראלי" מגדיר אותו גב. מגיעים גם עובדי קבלן מעזה, הם מאד מסבירי פנים ומזמינים לשיח, אבל הקשר עם הפועל הקבוע חזק הרבה יותר. הקשר איתו, שינה משהו אצל גב ונוצר בו עכשיו רצון לדעת יותר על עזה.
נוצר קשר עם ראמי. רמי עובר במעגל עם הנייד שממנו ניבט ראמי וכולם מברכים אותו לשלום (hello"" רמאדן כרים", "היי", ואפילו "אולה"). אחר כך ראמי מספר על הפרוייקט שהקים בעזה, "ועדות הצעירים". הקשר הטלפוני לא כל כך טוב ואיכות השמע יורדת ועולה. רותם (חלוץ) שואל את ראמי אם יש להם בעיות בעזה עקב קשר עם ישראלים? ראמי מרחיב ומספר על הקשרים שלו עם ישראלים. השיחה מסתיימת בעיקר בגלל איכות השמע.
אריק, שמכיר היטב את ראמי ואת פועלו, משלים את התמונה עבור ה"חלוצים". אריק גם מספר על החיים בשדרות, ביתו. אריק פעיל מול עזה משנת 2005, לפני כן כבר היה בקשר עם פלסתינים בגדה. הקים את הארגון "קול אחר" הנושק ל"מגדלור" ולמעשה יש הרבה חברות/ים שנמצאות/ים בשני הארגונים גם יחד. לכולנו חשוב להיות בקשר עם עזה. הקשר עם ראמי התחיל לפני 5 שנים. אריק מרחיב על הארגון שראמי הקים, "ועדות הצעירים של עזה". ראמי אומר, אנחנו לא חמאס ולא פת"ח, אנחנו קיימים בשביל האנשים שסביבנו ופועלים בהמון תחומים קהילתיים. ראמי הוא שיזם את הקשר של הארגון שלו עם ישראלים. מישהי שואלת איך נוצר הקשר של ה"מגדלור" עם ראמי. רוני מספרת על ארוחת איפטר משותפת (בזום) שערכה עם קבוצה מעזה וראמי היה שם היחיד שדובר אנגלית. משם הקשר התהדק והתפתח. אריק ממשיך ומספר על התקופה הקשה שעברה על ראמי בעקבות מפגשי זום שיזם בין צעירים בעזה, ישראל והעולם, מפגשים שלאחריהם נכלא ועונה בידי החמאס. לאחר ששוחרר, המשיך לפעול עם הקבוצה שהקים ושנה לאחר מכן עבר למצרים, שם הוא שוהה כרגע.
מהרן מספר שביקר בעזה לפני 6 שנים. מה שרואים מבפנים זה לא מה שרואים מבחוץ הוא אומר. עזה זה כלא, 70 אחוז מובטלים. מהרן לא כל כך נתקל בשנאה לישראל, פגש יותר סקרנות להכיר, בעיקר צעירים שרוצים לפגוש בבני גילם. עזה, הוא אומר, תמיד קמה מחדש. עזה עברה לאורך ההיסטוריה אסונות רבים והתאוששה. מהרן מציין שתמיד אמר ששיפור המצב הכלכלי בעזה מנבא את בוא השלום. יש לו סיפור/ משל על חייל בריטי בהודו שהתגרה בהודי עני. ההודי סטר לחייל והלה רצה לירות בו, אולם מפקדו עצר בעדו ונתן שטר כסף להודי. לאחר זמן מה, בזכות הכסף שקיבל, התעשר ההודי ושוב פגש בחייל. שוב התגרה בו החייל אולם ההודי התעלם מהפרובוקציה. אתה רואה, אמר המפקד לחייל, עכשיו, כשהוא עשיר ויש לו מה להפסיד הוא לא מתייחס להתגרות שלך. מהרן מקיש מכך על עזה: מי שעושה את המלחמות הם העניים הרעבים שאין להם מה להפסיד.
לפני סיום, רמי מספר לצעירים את תולדות מבנה מפעל הגופרית ומרחיב על עזה בראי ההיסטוריה. ולסיום סיום, הוא מספר על ה"דרכון של סבא שלי". איך סבו שהגיע בעלייה השנייה, היה נתין עותמני ואחר כך בריטי, התחתן עם הסבתא שהיתה בתל חי עם טרומפלדור ולפרנסתו מכר תוצרת חקלאית מאדמות העמק לארצות השכנות. בדרכונו של הסב מצויינות המדינות שדרכון זה איפשר לו להיכנס אליהן וזה כולל למעשה את כל המדינות במרחב, מסודן ומצרים במערב ועד עיראק ותורכיה במזרח. רמי רוצה שגם בדרכון שלו יתנוססו החתימות של כל המדינות האלה והוא מאמין שיזכה לכך עוד בחייו!
היינו: 35 צעירי "החלוץ", מהרן, רוני, רמי, ראמי, עודד, נחשי, משה, אריק, רינת, חנן (ונדמה לי שגם בת זוגו של חנן הגיעה בהמשך…) ומלכי שאמנם לא נכחה פיזית, אבל היתה איתנו בלבה.
כתב: עודד

נגמר "דרום אדום", השקט חזר למרחב, אין מטיילים והמגדלור מתכנס עם עצמו.
חיים, שהגיע פעם ראשונה לפני שבועיים, בא גם היום.
יחד איתו, ישבנו גם שמוליק, רוני, מארק ואני.
הדבר הראשון שבלט לעין היה העלמות של כמחצית מהכסאות שהיו לפני שבוע (לפני שבועיים הבאנו עוד 15 כסאות).
ערכתי סיבוב רגלי רחב מסביב למפעל הגופרית בחיפוש אחרי כסאות מפוזרים. לא היו. הם פשוט נלקחו משם. הוצאתי את כעסי באיסוף אשפה שהשאירו משתמשי הטבע. אין לי פתרון לעניין הכסאות. אולי כדאי שמי שמגיע/ה בכוונה למגדלור יביא איתו כסאות מתקפלים אחד או שניים או שלוש, כמה שאפשר.
כאמור, היינו חמישה והשיח התנהל כמובן מסביב לנעשה במדינה. מה אמר זה ומה ענתה ההיא, מה הכוונה של איקס ואיך מבין את זה וואי, למה מתכוון בי כשהוא אומר סי.
סיימנו בוויכוח לוהט בנושא הנפת דגל פלסתין בהפגנות כן או לא. ספוילר, 80% נגד לעומת 20% בעד. גם ה 20% שבעד לא מתכוון באמת להניף דגל כי הוא מפחד שיחטוף מכות.
היינו חמישה.
בשבוע הבא כבר יהיה שעון קיץ ואנחנו מתכננים לעבור למעון הקיץ.
ומשהו על עזה חייבים, לא ככה?
ובכן רוני עדכנה בכמה עניינים ש"עברו על שולחנה". יתכן שבקרוב נוכל ליצור שוב קשר עם החבורה שמעבר לגדר…
היינו הפעם: רוני, מארק, חיים, שמוליק, עודד. מלכי היתה איתנו בליבה
כתב: עודד.

אריה היה קצין בקבע. חלק גדול מתקופת שירותו היתה בסיני והוא הכיר את האזור כמו את כף ידו. בדרך לשירות מילואים בסיני היה עובר דרך עזה, לפחות 4 פעמים בשנה. תקופת מילואים אחת, היה מפקד מחסום נחל עוז והיה אחראי על הקטע שבין נחל עוז לסג'עיה. אריה הקים את שלוחת מיקרוסופט בארץ. היה לו עובד מעזה והוא היה חייב לו 500 שקל אבל העובד פשוט נעלם ולא הגיע. עד היום לא ברור לו מה קרה.
ישי יליד ת"א. נולד והתחנך בארץ. חווה חוויה מוכרת של גדילה כאן. פעם הצטרף לטיול מאורגן בעזה, כשעדיין היה אפשר. אובטחו על ידי שוטרים של הרשות הפלסתינית. התרשם שמשהו מתרחש שם כי היתה התחדשות ותנופת בניה. אבל הגלגל מסתובב והיום עזה חזרה לאחור. היה באבו דאבי ביקר במסגד חדש, מודרני, מפואר. היתה לו תחושה שהמסגד כאילו מחבק את הבאים בשעריו ומקבל אותם. משדר סובלנות. יכול להיות גם איסלאם אחר.
אלון הוא רופא שאמנם שירת את רוב שירותו הצבאי בצפון, אבל היה תקופה מסויימת גם רופא חטיבתי בצאלים. השתתף בהדמיות של חילוצים מעזה למקרה שיקרה. רואה בעזתים אנשים מסכנים שאין להם מוצא. בבית החולים שהוא עובד היום, טיפל גם בחולים פלסתינים ומכיר את הקשיים – לעתים החולים לא מצליחים להגיע.
שמוליק תושב האזור משנת 1966. בשנת 1993 (אוסלו) היתה תחושה שמשהו הולך להשתנות לטובה. שמוליק מספר על גירוש משפחה שהוא מכיר מאזור מבועים לעזה. מונה את הבסיסים הבריטים שננטשו בשנת 48 והפכו למחנות פליטים. היציאה לעבודה טובה לשני הצדדים. החמאס זה סיפור קשה. "מתחת לשולחן", הוא אמר, יש קשרים. מספר על רל"א (רופאים לזכויות אדם) שהוא תורם להם כבר הרבה שנים.
נחשי מספר שכשניהל את המטע בקיבוצו, עבד עם משפחה מעזה והתפתחו יחסים מצוינים. עוד לפני אוסלו היו מדברים ביניהם על רעיונות לפתרון, רעיונות שאכן התממש באוסלו. בחתימה בבית הלבן, כשכבר התחילו קצת פיגועים וסגרים, המנגו הבשיל ונוצר לחץ מצידנו לקטוף ומצדם לקבל, למרות הסגר. בסוף קטפנו אנחנו, נפגשנו במחסום והעברנו אליהם בזמן שברדיו שמענו יחד את שידור טכס החתימה על הסכם אוסלו. אחר כך היה נתק, הרבה שנים. עכשיו נוצר קשר חדש. עזה זה אנשים ובני אדם. נחשי רוצה להדגיש לפני האנשים שמתארחים במעגל שבשני הצדדים נמצאים בני אדם סובלים.
אריה מוסיף סיפור קטן (יש לו הרבה הוא אומר): בשנת 1998 שמעון פרס אמר לו שרוצים להקים פארק תעשייה בארז. אריה נפגש עם מהנדס עזתי בשם ג'יהד, בנו של אבו ג'יהד, ביזנס… בשנת 2000 התחילה האינתיפאדה וכל התוכניות "עלו בעשן".
רמי אומר שעזה כל פעם מפתיעה אותו מחדש. הבוקר חיפש תמונה מסוימת, נכנס לארכיון וקפצה לו תמונה של קבוצת עזתים, ירדנים וישראלים. קבוצה שעסקה בפרויקט של סימון אתרים שלדעתה יש לה קשרי מורשת אליהם. רמי מספר שפטרה היתה תחנה מפורסמת בעולם וחלק מהדרך שהובילה מתימן ועומאן לעזה שהיתה העיר החשובה במרחב. הוא ראה פסיפס בפטרה שמאד מזכיר את הפסיפסים במעון ובעזה. בעזה מופיעה דמותו של דוד המלך מנגן בנבל. רמי מציין שאותם אמנים עשו את הפסיפסים בעזה מעון ועמאן. חבר ירדני מהקבוצה אמר לו שהאומנים התגוררו בעזה. בפסיפס בפטרה נראית עזה באופן בולט. רמי משתף איתנו עוד מידע על פסיפסים במרחב שבהם מופיעה עזה, דבר שמעיד על חשיבותה הרבה. עזה בולטת, עזה עם שערים! עכשיו, הוא אומר, אנחנו בתקלה בזמן. אבל לדעתו, עזה תשוב לגדולתה. במלחה"ע הראשונה העותמנים מפנים את עזה בשנת 1917. עזה, בזמן הזה, מפוארת, רואים בתמונות. הבריטים חוזרים ובונים את עזה ומחזירים/ מביאים אליה תושבים. בשנת 1948 עזה מתמלאת בפליטים והיום אנחנו שומעים הרבה עדויות על משפחות שהתפזרו במרחב. עזה בשביל רמי היא מסע מופלא, היא גם בית. הוא בא היום מאד אופטימי!
בלה מקווה לעשות משהו כדי להתקרב שוב לעזה. המצב הזה מדיר שינה מעיניה. זוכרת תקופות אחרות.
רוני מספרת על הסיורים שהיא עורכת בישובה שממש נושק לגדר הרצועה. לפני ההתנתקות היו מתקשרים בצעקות עם השכנים העזתים. צריך למצוא דרך עוקפת חומות. היא למדה נהיגה ברפיח. כשהמשפחה היתה בשליחות במצרים, היתה לרוני הזדמנות להיחשף לאנשים אחרים, לפלסתינאים. בפעילותה היא מסייעת ליצור פרויקטים משותפים בעיקר בתחומי התרבות. בשני הצדדים, היא אומרת, לאנשים אין קרניים. פעם ראתה בטלביזיה שבעזה נערכות קייטנות שבהן מטיפים לשנאה. יצרה קשר עם חבר בעזה וביקשה שיארגן ימי קייטנה אחרים. בעזרת תרומות שהשיגה, אירגן החבר קייטנות של פיוס. כל ערב הוא היה שולח לה וידיאו של ילדים צוחקים ומשחקים ולא שונאים. הילדים באים הביתה ומערבים את המשפחה. הם יודעים ומספרים למשפחותיהם שיש ישראלים אחרים. רוני מנסה לעשות הכל כדי להראות שהגדרות והחומות לא יפריעו.
לג'ודי נראה שהסיטואציה של עזה היא טעות, או כמו שאמר רמי, תקלה בזמן. איך ניגשים לטעות? מחפשים אשמים או מנסים לתקן? יש דרך נכונה ודרך לא נכונה לתיקון וכרגע אנחנו כמדינה עוסקים בדרך הלא נכונה. אבל פה, במגדלור, הדרך נכונה.
מלכי גרה כבר כמה שנים באזור, אבל כשגרה במרכז, עזה היתה רחוקה ולא בסדר היום שלה. כשעברה לכאן, לאזור, הפכה להיות מעורבת יותר. פתאום הבינה איך החופש שלה לחיות חיים נורמליים מתנגש עם החיים של בני האדם הכלואים בעזה. עזה היא יאוש גדול. מלכי לא מאמינה שתזכה לראות שינוי בחייה. אבל זו לא סיבה להתעלם. החשיבה וההתייחסות פה במעגל, היא חלק ממנה ולכן באה.
הודיה נזכרת בהתנתקות. עזה מחזירה אותה לתקופת הנערות שלה בתקופת ההתנתקות, מחלקת סרטים כתומים ומפגינה נגד ההתנתקות. יש לה זכרונות טובים מהישובים בחבל עזה והרבה כאב על אלה שחייהם התרסקו בהתנתקות. הודיה ושי (בן זוגה) חיו בצפון ליד הגבול ועכשיו פה ליד הגבול. היא למדה אצל הרב פרומן. רוצה לעשות שלום בדרכו של פרומן. בקשה לשלום מתוך אמת. הזקנות בישוב שבו היא גרה היום, מספרות שהלכו לעזה ברגל. זה מסקרן אותה לדעת יותר.
שי מספר שסבא שלו היה מנהל בית ספר שדה. מרגיש שיש בו את האהבה לטבע ולשלום שהנחיל לו סבו. היו לו בני דודים בגוש קטיף. הנוער שעזב שם מאד התדרדר מאז. רואה בעזתים "שבויי מלחמה שננטשו בעזה". מתפלל שיגאלו ויוכלו לעבד את שדותיהם. מצד שני, הגירוש מגוש קטיף הוא דבר כואב. ההתנתקות היתה פגיעה חזקה באחים שלו. אלה המרגישים עכשיו פגועים מהשינויים המשטריים, גם הם אחים שלו והוא מזדהה גם עם כאבם. במשפחתו יש להט"בים והוא בהחלט מצדד בזכותם לחיים נורמליים. הטראומה הלאומית מגוש קטיף רוחשת חזק מתחת לפני השטח. יש תחושה שמה שקורה עכשיו הוא סוג של רצון לנקום על הגירוש. אין לו פתרון, רק כאב על הפגיעה באחים כל פעם מצד אחר. עזה מכוונת לירושלים. היא מגרש המשחקים של הרגשות האמוניים.
היו היום: הודיה ושי עם ילדיהם הרכים פלא (בן) וצורי (בת), אריה, ישי, אלון, מרי, רוני, ג'ודי, מארק, נחשי, שמוליק, רמי, עודד, מלכי, בלה, תום, יורית, שירה.
כתב: עודד

"הם עזבו את ההורים כשדונובן ודילן הפריחו יונים במצעדי הפזמונים" ואחד אחד נאספו השבוע במגדלור ודיברו על עזה ועל "המצב".
חיים למשל, "חי את עזה" הרבה זמן, מוטרד, חיפש מה לעשות. בגלל זה הוא כאן. הפוגרום בחווארה גרם לו להזיל דמעה. הוא משווה אותו לליל הבדולח. נפשו סוערת. עזה היא חלק מכיבוש. לדעתו, בשנת 2023 לא צריך להיות מקום בכדור הארץ שבו יחיו אנשים ללא תקווה. יש לנו אחריות. עזה היא חלק מהסכסוך, לא "החזרנו וברוך שפטרנו" אלא זה חלק מאיתנו.
חיותה גרה קרוב לקו הרצועה. רואה את השכנים, שומעת את המואזין וזה חלק מהנוף ללא תלות ברצונה או אי רצונה. פגשה פועל עזתי שסיפר על משפחתו. יש לו 9 ילדים, כולם בוגרים. 3 מבנותיו מורות מובטלות. עשו ככל יכולתן, למדו, אבל אין לאן להתקדם.
שמוליק אומר שיוסוף הוא חבר. יוסוף חלם 16 שנה לחזור ולפגוש את שמוליק ולעבוד בישראל. אין להם אפשרויות בעזה והם חיים על תרומות. המשפחה גורשה בשנת 48 מאזור מבועים. היום הם יושבים בנוסיראת. שמוליק פה מתוך הזדהות איתם. אנחנו, פה במגדלור, נחלצים מדי פעם למבצע איסוף כספים, הוא אומר.
אילן אומר שנכון להיום, מצב המדינה לא מאפשר להתעניין בהם, שבעזה, יותר מדי. לדבריו, להבדיל מהגדה, עזה לא צריכה להיות בראש מעיינינו. כבר אין לו קשר עם אנשים שם. שהמוסלמים בעולם ידאגו להם. סאדאת היה יותר חכם מבגין ודחף לנו את עזה.
ריקי זוכרת את עזה של שנות ה- 70, היה למשפחתה מפעל לשיפוץ מנועים והיו פועלים מעזה, ידידים ממש. היא מתגעגעת לקשר הזה.
אלי מספר על חברים מעזה שמתקשרים לברך בחגים. אם ל"גדולים" אין פתרון מה הוא יגיד? אהב לטייל בעזה וזוכר הרבה דברים טובים. אין לו דברים רעים להגיד עליהם. השפעות חיצוניות גרמו להקצנה. בעבר דאג לילדי המשפחה העזתית שהכיר והיה בקשר איתם.
אפרת. גדלה בעמק הירדן ושירתה בסיני. משפחה של "מייבשי ביצות". היא מכירה גם את הסיפורים הפחות טובים, עוד משנת 1910-20. ערבים גורשו אל מעבר לירדן למרות שהיו ביניהם יחסים טובים. אין קשר ביניהם היום. ברמה האנושית, בין אם זה שמחות או עצב היא תושיט יד, אבל הפתרון הצודק זה לעזור להם ללכת ולהתיישב בסיני בעזרת הידע הישראלי. ישראל יצאה, סגרה את הגבול והיא, אפרת, כבר לא מרגישה שלנו יש אחריות. המצרים היו צריכים לתת להם את חצי האי סיני, זה הפתרון.
לנחשי אין פתרון והוא לא בא לכאן בגלל הפתרון. אבל מפגשים כאלה, עם אנשים שונים, זה יצירת מציאות של תודעה ודיאלוג. הוא תומך בכל יוזמה שתגרום לאנשים להבין אחד את השני. מעדיף להיחשב כנאיבי ולהאמין שאפשר ליצור משהו טוב. אפשר למצוא נקודת מוצא בשיחות פה שממנה אפשר להתקדם.
ירון בחור צעיר. הוא היה שם בשנת 2014 "לא היה כיף". שמע שחוף הים בעזה נפלא.
אלון, חבר של ירון. הם ממהרים להמשיך בטיולם. הוא מבקש שלא נחשוב שהם מתחמקים מהתייחסות בגלל שהם חושבים דברים לא טובים ביחס לעזה. הם דווקא חושבים שזה מרשים מאד מה שאנחנו עושים פה.
אליעזר מספר שרוב שנותיו עבד במערכת הרפואה. היה מנהל מחלקה בבית חולים. מגדיר את עצמו "ימני" ומציין שבשנת 67 קרה נס וצה"ל הכריע את המערכה. אחר כך הוא וחבריו סיירו בעזה ואל עריש והוא לא התרשם במיוחד. אחר כך פגש בעימותים עם הפלסתינים דרך חדרי הניתוח. יקח זמן עד שיווצרו תנאים להידברות. יקח זמן עד ששני הצדדים יבינו. עכשיו הוא יותר מדאיג אותו מה שקורה בארץ, למרות שהוא ימני.
מיקי זוכרת שאחרי שנת 67 נסעה עם חבר לאל עריש והיה להם פנצ'ר בגלגל. זה נראה לה מאד טבעי שהמקומיים עזרו להם. בגין רצה להעביר את עזה למצרים והם סרבו. הם ידעו למה. בתל אביב הכירה מנהל עבודה מקסים מעזה. פתאום הכל פסק. מיקי זוכרת גם את תקופת הפדאיון. גם היא, כמו אליעזר, מודאגת ממה שקורה בארץ. המצב קשה נורא. צריך להיות פתרון פוליטי. יש לנו את הפירומנים שלנו ולהם את שלהם. יש לה חברים בקיבוץ קרוב לרצועה והיא מכירה את המצוקות.
ג'ף הגיע! ה"מגדלור" זה בית המקדש שלו. הגיע די בהתחלה ("בשבוע השמיני") ומאז ממשיך ובא. חייו מתנהלים בין ניו יורק, מישיגן ובארי. בשנת 67 היה בחיתולים ובשנת 73 היה בן 8. ביום שלישי האחרון השתתף בהפגנה בתל אביב, בא להרים את קולו: אי אפשר דמוקרטיה בלי שיוויון. מספר על "כוכבים של תקווה" מיזם שהקים עם חבריו הניו יורקרים לאחר שהתרשמו מהתמיכה שלה זכו אחרי פיגוע התאומים. המיזם שלהם מדגים איך אפשר להפוך אסון (מגדלי התאומים) לתקווה (כוכבים מצויירים לגיוס תמיכה לנפגעי אסונות). מספר על הציורים המשותפים של ערבים ויהודים. הם פעלו גם בעזה כשעדיין היה אפשר. הוא בא לתת חיבוק לחברים שנמצאים על הטיטניק. בא לבדוק איפה לחפש את התקווה. עבד בעבר בארה"ב במימשל ריגן. מכיר אנשים שהכירו את ביבי. השתתף לפני יומיים בהפגנה בתל אביב ודיבר בשידור של אורלי בר לב. ג'ף שמרן ורפובליקני, אבל חושב שמה שקורה פה, בישראל, זה נורא.
הלן, אורנית, אלה, נועה (היו עוד שתיים שלא קלטתי את שמן) – קבוצה שמטיילת ביחד כבר עשרות שנים ומאד מתרגשות ממה שקורה פה, אבל יושבות מעט מדי זמן בשביל להשתתף בתודעת עזה.
צבי מטייל עם 3 ילדים קטנים ונענה להזמנתנו. עזה זה ארץ ישראל הוא פוסק. צריך לחזור לעזה כי רק כך תבוא הגאולה. הוא בוודאות של 100% שאנחנו בדרך של חזרה לכל שטחי ארץ ישראל על מנת לשלוט בהם. זה לא דבר שלילי לעודד הגירה מרצון מעזה, הוא מוסיף.
ניצן גדלה וחיה באזור. עדיין בצבא. עזה היתה בשבילה, בילדותה, האויב הגדול. משהתבגרה התחילה להבין מה קורה שם ועכשיו לא יודעת מה הפתרון. אנחנו מתעקשים בדברים שמונעים פתרון עתידי. זה מסקרן אותה לנסות להבין. כרגע היא די במבוכה.
שי חברה של ניצן אומרת שאין לה כל כך דעה.
ניצן אומרת שעזה היא לא משהו שכל כך חושבים עליו. אבל התעניינה ונכנסה לרשתות החברתיות. ראתה איך אנשים חיים שם. אבל זה מבלבל אותה יותר.
צבי אומר שהוא מסתכל על הגאולה של עם ישראל כפי שהיא כתובה בתורה והיא מתקרבת. כשיהיה פה בית מקדש וסנהדרין עם ישראל יוכל להגשים את יעודו, להיות אור לגויים. צבי מדבר בשקט ברהיטות ובאמונה מוחלטת. דבריו יוצרים תגובות.
חיים למשל, אומר לצבי שאם הוא רוצה לספח את עזה שיצור פדרציה.
צבי אומר שוב שהוא לא מבין למה לא מדברים באופן גלוי וברור על עידוד הגירה מרצון. זה פתרון נכון וראוי מבחינתו. צבי חושב שהרעיון של אמונה והגשמתה זקוק למאמץ והתמדה.

היינו הפעם: חיים, נחשי, חיותה, שמוליק, עודד, מארק, אילן, אפרת, אלי, ריקי, ירון, אלון, ג'ף, ויויאן, הלן, אורנית, נועה, אלה, שתי אנונימיות, ניצן, שי צבי ושלושת ילדיו הקטנים.
רוני ומלכי היו איתנו בליבן.
כתב: עודד

כנראה שיש גם ימים כאלה: כל נסיונותינו לנהל מעגל כהלכתו התנפצו אל מול סערה וורבלית יוצאת דופן של אחד האורחים, שחקן תיאטרון בהכשרתו. לזכותו יאמר שהוא היה מצחיק ודרמטי לסירוגין, עם יכולת חיקוי מרשימה שאותה שזר בסיפוריו. כשעצר לנשום והצלחתי להשחיל מילה, הוא נאות לומר מהי תודעת עזה שלו.
עופר מתחיל בציטוט מהמקורות, "עזה כמוות האהבה". אחר כך הוא אומר שאם מדובר על עזה, "עזה כמוות השנאה"… ומוסיף שאם הוא עזתי, הוא שונא את ישראל. אבל מרגיש שהוא לא יודע כלום, מעלימים מאיתנו הכל, הוא קובע.
בינתיים בין קפה לדיבור, גם בת זוגו טלי מצליחה לומר משהו.
טלי: הפתרון הוא חינוכי, בשני הצדדים. מבחינתה, ברמת הידע שברשותה, אין עם מי לדבר שם. מגדירה את עצמה "פחות הומנית מעופר". האדם הקטן הנשלט על ידי כוחות חזקים ממנו די מסכן, היא אומרת ושואלת את המעגל, מה הפתרון?
נחשי מסכים שהפתרון הוא חינוך. השותפים שלנו בעזה מנסים לעשות את זה דרך "ועדות הצעירים", הבנה שאפשר ליצור אלטרנטיבה לאלימות. אנחנו רוצים לומר להם שיש להם שותפים לאי אלימות כאן, אומר נחשי. לדעתו, השינוי העיקרי החיובי שגנץ יצר, זה האישורים לכניסה לעבודה.
טלי אומרת שחבריה הימנים אומרים שאצל הפלסתינים השנאה טבועה באישיות. מסיימת בשאלה/רעיון, אולי אפשר לארגן שם, בעזה, מבוגרים שזוכרים את ישראל לטובה, שיסבירו את ישראל לצעירים.
אחר כך עופר שיחק לבד על כל המגרש ותאר בעיקר אנקדוטות מההצגה המשותפת שלו ושל אחיו דקל, הלוקה בתסמונת דאון, מעשרות שנים של הופעות ברחבי העולם. כשנהיה קצת יותר קר, עלו עופר וטלי על אופניהם ורכבו לאופק אחר.
נשארנו רק ה"קבועים".
בזמן שנותר העליתי את השאלה האם זה נכון לבוא להפגנות עם דגל פלסתין.
התשובות היו חלוקות ונעו בין שלילה מוחלטת, בעיקר מהסיבה שזה עלול לפלג את הקונצנזוס ששורר בהפגנות ולפורר את המאסה המרשימה. המצדדות/ים בהנפת דגל פלסתין טענו בעיקר שמהשינוי המשטרי יפגעו הרבה קבוצות באוכלוסיה ואולי יותר מכולן תפגע הקהילה הפלסתינית שתחת שליטת ישראל. לכן זו זכותה ואף חובתה של כל קהילה לייצג את עצמה בהפגנה כחלק משלם המתנגד לשינוי המשטר.
היה גם אחד שאמר שדגלים לא מדברים אליו ולא אכפת לו מי מנפנף מה.
היינו הפעם: שמוליק, נחשי, מרי, בלה, מלכי, דינה, עודד, טלי, עופר, נור, פרחאן, מארק ועוד כמה שעברו, הקשיבו לעופר והמשיכו הלאה. חלק גם הקשיבו בקפה שבישל שמוליק.
כתב: עודד

פרק ראשון ובו יסופר איך הגיעו חיותה, נחשון ומשה למפעל הישן ועוד לפני שהקפה היה מוכן…
חיותה הזמינה קבוצה של מטיילים, אנשי הקריות והצפון הרחוק והם, רוכבי אופנוע, כולם כאחד בטוחים מאיפה נושבת הרוח. סבורים הם שהפתרון, במרחב ובכלל, הוא פשוט מאד: אקדח.
אמרו בנימוס תודה על הקפה, גם למר וגם למתוק.
והיה גם פרק שני ואפילו שלישי…
עם גיא, צלם חביב מאזור מודיעין, שהספיק לטעום קפה אבל לא להשתתף בסבב, לעומת עודד ושמוליק שבמקרה חזרו דווקא מאזור מודיעין ולא ויתרו על הסבב, על העוגה והקפה, ומלכי ועוזי מגבולות, ותמי ודורון מתל אביב.
לתמי קשה להבין איך אנשים חיים שם עם כל העוני והמצוקה. יש לה דימוי שראתה פעם בסרט על עזה. בסרט נראה נמר שמסתובב בכלוב הלוך חזור.
דורון אומר שיש מהפך בהתייחסות של עזה אלינו בתקופה האחרונה, הם לא יורים עלינו! יש מנגנון מסודר מול המצרים והקטארים. הם החליטו לשמור על הסטטוס קוו. הם לא תחת המגף שלנו, יש להם עצמאות, לא? (הוא אומר ומציב סימן שאלה על דברי עצמו) הם לא קמים בבוקר ורואים יהודים.
חיותה מספרת על פלסתיני מעזה שהכירה. שלוש מבנותיו מורות ובן נוסף הוא אח. המשותף לכולם- אין להם עבודה. הוא סיפר לה שלפני שבא לעבוד פה, הם סבלו לעתים מרעב. פתאום היא מבינה את המצוקה הנוראה. הוא אמר לה שכל ילדיו למדו ובכל זאת לא מצאו עבודה. הוא לא רוצה לעזוב את עזה, זה הבית שלי, הוא אומר ומוסיף שעכשיו אי אפשר לצאת לעבוד אפילו באבו דאבי.
נחשי מספר על פלסתיני שהוא מכיר. אחיו הקים מפעל לבלוקים. בפיצוץ של מצבור גז ששימש מאפיה שכנה, נהרס המפעל והאח נהרג. הם ניסו להקים מחדש את העסק, אבל לאנשים אין כסף ולא קונים. גם אם הם מקבלים סחורה, קשה לגבות תשלום עבורה.
מלכי מספרת שהיו לה שני מפגשים טובים עם עזה לאחרונה: אחד זה סרט שעשו עזתים על איך נראית חתונה בעזה. זה שראיין את החבורה שעשתה את הסרט שאל אותם למה הם עשו סרט כזה והם אמרו שהם רצו להראות שאנשים בכל זאת חיים שם. המפגש השני הוא השתתפותה בכנס שלום בערבה. היו המון ערבים ודרוזים. מדליית אל כרמל, עוספיה, רמאללה, שכם ועוד. היו גם אב ובנו שבאו מעזה. הבן בן 22 יצא בפעם הראשונה מעזה! הוא היה המום מהמפגש עם ישראלים ששונים מהדימוי שידע כל חייו. האב והבן עשו סיבוב בארץ וזה שינה לו את הראייה על ישראל. עוד חודשיים הבן יוצא ללמוד בגרמניה. מלכי מסיימת ואומרת שהיא באה למגדלור למען הנשמה ולמען המפגש.
שמוליק אומר שבאישורים שמקבלים הפלסתינים לעבוד בישראל, כתוב שהם צריכים לחזור כל יום לעזה. אבל זה שקר לבן. כולם יודעים שזה בלתי אפשרי ונותנים לאפשרי להתקיים. הם נזהרים מאד מלעשות צעדים שיסכנו את רשיונם לעבודה בישראל. שמוליק מספר על סוכנות אונר"א. עזה סגורה, הוא אומר, ותלויה ברצונם או אי רצונם של הישראלים. המפגש הראשון שלו עם עזתים היה כשהגיע באמצע שנות השישים, בגרעין תנועתי, לישוב שבו הוא חי עד היום. היו הולכים ברגל לגבול. שם היו מחליפים סיגריות עם האו"מניקים. אחר כך היה רפתן ועבד עם בני משפחה פלסתינים.
שושי אומרת שכולם רוצים בטוב. אתה (היא פונה אלי, עודד) עובר את החוויה של החיים לצד עזה, אתה רוצה שדברים יחזרו לקדמותם (נו, לא בדיוק מה שאמרתי, אבל כללי המעגל "אוסרים" עלי להפריע לדיבורה). שם, האדם הפשוט ברחוב, הוא קורבן. רוצה לקום להביא פרנסה. כל אדם נולד לעשות טוב. היא (מצד שני) רוצה קודם כל לעזור לעמה אם יש לה זמן פנוי. רוצה קודם כל לעזור למשפחתה. אבל, יחד עם זה, היא מבינה את המצוקות שלהם.
אמנון מסכים עם אשתו. אנחנו במציאות קשה ואין פתרונות כרגע. המציאות היא קשה ועצובה וצריך סבלנות. הוא מאד מעריך את ישיבתנו כאן ואת המשימה שלקחנו על עצמנו. הוא מגדיר אותה (את המשימה) חלוציות וציונות.
משה מספר על המפגש שהתחיל היום את המעגל, מפגש עם חבורה צפונית. מה שהפריע לו במפגש הזה, זה שהדברים הוצגו כעובדות ולא כדעות. אנחנו הטובים ועל אלה שמעבר לגדר לא ניתן לסמוך. לנו, במגדלור, יש שם שותפים, אומר משה, אנחנו יודעים שגם שם יש חשיבה שהיא תמונת ראי לחשיבה בישראל, וזה מצער מאד את משה.
היינו הפעם: חיותה, נחשי, משה, גיא, עודד, שמוליק, מלכי, עוזי, תמי, דורון, שושי, אמנון וקבוצת אופנוענים בלי שמות אבל עם פתרונות.
כתבו: משה, עודד ונחשי.
צילמו: נחשי וג'אבר (שעשה השלמות בשבת).

ה"מגדלור", מפעל הגופרית הבריטי, שמורת בארי, יום שישי שעה אחת בצהריים.
יושבים נחשי, משה, חיותה, עודד ומרי. המוני בית ישראל מרוכזים ב"לה מדווש" ליד הכניסה לקיבוץ בארי. לנחביר (בארי הישנה) מגיעים כבר הרבה פחות. אלינו, ל"מגדלור", עוד יותר פחות…
ובכל זאת שלושה צעירים ששכרו אופניים ב"לה מדווש" חונים אצלנו לקפה. הם על זמן קצוב, צריכים להחזיר את האופניים בזמן.
איל אומר שעזה זה מקום שהוא לא יכול להבין. בצבא שרת באזור, מול עזה, בכיפת ברזל. ולכן מטבע הדברים מחובר יותר לצורך לשמור מפני עזה ואין לו הרבה ידע אחר.
יונתן עדיין בשרות ועוסק בהתמודדות עם איומים מעזה. יש שם אסון הומניטרי הוא יודע לומר. היה שמח שנוכל לעשות שם גם משהו טוב. הצד השני, החמאסי, לא עוזר. לא יודע לאן מופנית המוטיבציה שלהם. כולנו זקוקים להגנה.
ריף אומר שעזה בשבילו היא נקודה סינגולרית במזרח התיכון שסביבה נוצרים הרי געש והשטח תמיד מבעבע וחם. יש כעס בשני הצדדים. ריף מפנה את האשמה בעיקר לחינוך שלהם ולעוינות שהם מפגינים ברשתות החברתיות. אין לו פתרון להציע. שני הצדדים צריכים לדבר.
נחשי אומר שכרגע אנחנו בתקופה רעה. אין לו מתווה ליציאה ולפתרון. מקווה לשינוי כי יש פה הרבה דברים טובים. הכיר אנשים מעזה. החינוך בשני הצדדים הוא גרוע. הוא בקשר עם אנשים מקבוצה מקבילה בעזה.
מרי נמשכת למורכבות ועזה היא "חתיכת מורכבות". ההשוואה שהעלה ריף להר געש היא נכונה. אבל כמו בהר געש, יש כל הזמן פעילות תת קרקעית ותהליך של שינוי. אנחנו מנסים לעקוב אחרי השינוי.
חיותה – התיאורים פה מתאימים לה והיא פה כדי לעשות יותר טוב.
משה אומר שיש לפחות 4 סיפורים שראוים להתייחסות 1. מה אנחנו חושבים על עצמנו 2. מה אנחנו חושבים על עזה 3. מה העזתים חושבים על עצמם 4. מה העזתים חושבים עלינו. שני הצדדים מתייחסים אל עצמם כאל קורבנות. העזתים אומרים שהישראלים מרגישים כאילו יצאו מעזה, אבל בפועל ממשיכים לחנוק אותה. גרעין של אמת יש בכל ארבעת הסיפורים.
יונתן אומר שטוב שהשיח הזה קורה. כרגע זה בינינו והלוואי שיקרה גם בין עוד אנשים משני הצדדים.
השלושה עולים על האופניים ויוצאים ברכיבה. עובר זמן. בסביבות שלוש וחצי, נכנס בחור עם משקפי שמש על ראשו ובידו מפה מגולגלת.
אנחנו – אתה נראה כמו מדריך של קבוצה
המדריך – נכון
אנחנו – לפי המשקפי שמש על הראש
המדריך – המשקפיים כי ככה זה משדר מקצועיות
נחשי מיד פונה להכין קפה. עד שהקבוצה מגיעה, המדריך מספר שהם קבוצה של עולים חדשים מרוסיה. העברית שלהם לא משהו, הוא אומר. הם ממשיכים לכיוון הבאר וכשהם חוזרים הקפה מוכן והשעה כמעט ארבע. חלק יושבים חלק עומדים. עושים מעגל חפוז. מסתבר שיש 2 מדריכים ולשניהם קוראים מיכאל. אני מסביר בקצרה, הם מתרגמים לרוסית ובסוף מסתבר שהם (כולם) גם מדברים אנגלית.
מיכאל (ראשון) מתייחס לעזה. קטסטרופה הומניטרית, הוא אומר, לא רואה פתרון בעתיד הקרוב, חבל מאד.
מיכאל (השני) מרחיב קצת. הוא אומר שבתור תל אביבי הוא מרגיש שכן של עזה. שעה נסיעה זה כלום. מנטלית הוא מרגיש שהוא במרחב.
ורה באה בגלל המלחמה באוקראינה. היא אמנם רוסיה, אבל גם ברוסיה שורר פחד. עזה בשבילה זה מלחמה, כאב, פחד.
רומן אומר שעזה היא שאלה קשה. יש שם פנאטיות דתית. אין תשובה עכשיו. כרגע אי אפשר לעשות כלום.
המנחה לא הקפיד על קיום כללי המעגל בעיקר כי היתה להם התעניינות לגבי מה אנחנו חושבים והם כל הזמן התפרצו בשאלות. בשיח שהתגלגל עלתה גם שאלת השרות הצבאי וורה אמרה בתדהמה שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת בארץ דיבור נגד השרות הצבאי.
בארבע ורבע + קור חודר התפזרנו.
היינו הפעם: נחשי, משה, חיותה, עודד, מרי, ריף, יונתן, איל, מיכאל ראשון, מיכאל שני, ורה, רומן ועוד 8 שותקות/ים.
כתב: עודד.

שמוליק, נחשי, שלי ואני הגענו היום ל"מגדלור" לאחר שהשתתפנו בבוקר בטכס נטיעת שתילי זית בכפר הבדואי "אל קרינאת".
במקביל אלינו הגיע גם האדבוקט מהרן.
בעוד אני מתחיל באיסוף כסאות מהמרחב ("אוף אני לא מבין למה לא מחזירים את הכסאות למקום" רוטן שמוליק) וכבר מצטרפים אלינו הראל וסילבי.
דקות לאחר מכן גם חיה וציון.
המעגל מתחיל כרגיל עם פרזנטציה שלי ואחרי – מהרן.
מהרן אומר שמדינת ישראל צריכה לעשות שינוי כי המצב בעזה קרוב לפיצוץ. העוני הוא אם כל צרה. היציאה לעבודה מרגיעה. בכל מקום בעולם, שיפור כלכלי מועיל לשקט. עזה תהיה בעיה אם לא ישתפר המצב. קשה לחיות על החרב. השלום שבא אחרי המלחמות הוא החשוב. מהרן פסימי. המצב שם קריטי. ישראל פונה למקומות הלא נכונים. הרשות היא לא הכתובת. שלום עושים עם החזקים (חמאס). יש להם יכולות מסוכנות וישראל מתעלמת.
נחשי אומר שעזה זה שכנים, זה בני אדם. פה כולם סובלים. לא רוצה להיכנס לדיון מי אשם. בשני הצדדים אין הובלה לפתרון. מדובר באנשים ולא במפלצות. גם לו אין נוסחת קסם. לכאן הוא בא מתוך דחף לעשות משהו, להקשיב לאנשים ולדבר על שינוי.
שלי לא היתה מעולם בעזה. יצא לה קצת לדבר עם אנשים משם, לא הרבה. בילדותה, האופניים הראשונים שלה נקנו בעזה. הלוואי שיכלה לבקר. בתור "שמאלנית" היא שומעת הרבה את הקריאה "לכי לעזה" – הלוואי שזה יקרה מתישהו היא חושבת בליבה.
הראל אומר שהחוף של עזה באמת מדהים. אבל עזה היא איום וטרגדיה. אנשים נכנסים לפחד כשהם במצב של חוסר אונים או חוסר וודאות. זה שנותנים לעזתים להכנס לעבוד, משפר קצת את המצב. ישנה הבנה שמחוץ לעימות צריך גם לתת לאנשים פרנסה. כל פתרון שמאפשר חיים יותר טובים בשני הצדדים, מבורך. צריך להגדיל את המרווח בין המלחמות ולחסוך חיי אדם.
סילבי אומרת שכאן ושם גדלים דורות של ילדים ובוגרים פוסט טראומתיים. יש שם 2 מיליון שסובלים בגלל קומץ של פנאטיים. לסגור עיניים זה לא שיטה. אין להם פריבילגיות כמו לנו (הגירה, בחירה פוליטית של שלטון וכו'). הקומץ הפנאטי יוצר את המציאות. הרוב הדומם שם צריך לפעול אם הם רוצים שינוי. היא לא יכולה לומר להם מי ישלוט בהם. את סילבי מעצבנת האדישות לסבבים בדרום. רק כשהטילים מגיעים צפונה מגן יבנה (שם גרה בעבר) הממשלה מזדעזעת.
שמוליק אומר שסבבי השיחות פה יוצרים חשיבה. בישראל יש התייחסות לעזה לחוד ולגדה לחוד, כטקטיקת הפרדה. אין לו ספק שהסבל הזה שם בעזה צריך להיפסק. אנשים אולי לא יודעים, אבל השלטון של החמאס מתאפשר היום, והתאפשר בעבר, בחסות ישראל. ישראל בחרה בחמאס כמי שיכול לייצר התנגדות לאש"פ. יש משמעות אדירה ליציאה לעבודה בישראל כדרך להורדת מתחים. לישראל יש מגמה פוליטית בהפרדה. החמאס גם הוא לא מיקשה אחת. צריך לדבר ולהכיר במשמעות שהחמאס הוא הריבון הנבחר. גם הם מעוניינים לדבר והדיבור איתם הוא בחסות המצרים. צריך ללמוד ולהכיר את החמאס. הם התחילו במסגדים כתנועה חברתית. אין למיליונים האלה אופק. מצב מייאש של חוסר מוצא.
חיה, גדלה כחרדית. לאורך כל חייה ידעה שהערבים הם אויב. לא רואה אופציה לחשוב אחרת בגלל אמונתה.
ציון, נהג אוטובוס. לכל חברה יש את השוליים שמחלחלים למרכז. אם יש נקודה על נייר לבן, היא מושכת את העין אפילו שהיא חלק זעיר מהדף. רוצה לכלכל את המשפחה שלו כמו כל אדם, כמוהם. ציון מצר שאין דיבור ישיר איתם, רק דרך מתווכים. זו דרך לא נכונה, צריך לדבר ישירות.
מהרן שואל את חיה ורוצה להבין אם זה הדת שמגדירה את הערבים כאויב או שזו דעתה. חיה עונה לו שזו גם דעתה האישית.
נחשי שואל את חיה אם לא עם האויב, עם מי נעשה שלום?
חיה משיבה שמנסים ומנסים וזה לא מסתדר.
רמי הגיע.
רמי אומר שהגיע מאזכרה לקצין צה"ל שנהרג פה באזור. הוא מצביע על הצפלין ואומר שאנחנו כל הזמן אוספים מידע. מרגש לראות אנשים שבאים עדיין לאזכרה 9 שנים לאחר מותו של הקצין. מה היחס שלנו, כעם, לשכול, הוא שואל. האמא של הקצין אמרה שהיא הפסידה את היקר מכל אבל הרוויחה משפחה ענקית. לכאן הוא בא כדי להזכיר לעצמו שאנחנו חיים בעידן שהוא מהיר מאיתנו וכל אחד מנסה להאחז בשוליו. הבית והמשפחה זה מה שגם מחבר אותו למעגל פה. בכל הקלקול הזה יש תנועה לתיקון. הידיעה שיהיה טוב, באה דרך השיח. הנחנו פה במעגל, אמירה, "מהי עזה בשבילך". בשבילו עזה היא בית ומשפחה ואנשים שנעקרו מביתם. בא כדי להגיד לעצמו שעזה בשבילו זה לא לוותר. לא לוותר על הידיעה שאנחנו כאנשים, התקלקל לנו משהו, אבל אנחנו יודעים לתקן. באזכרה הסתכל על החורשה שלפני כמה שנים נשרפה והיום פורחת. מספר על סבא שלו ועל הדרכון שלו שכתוב בשלוש שפות ויש בו חתימות של כל מדינות המרחב. סבא שלו הסתובב בכל המרחב. היתה מערכת תעבורה פתוחה לכול. נסע ברכבות הסבא, סחר בתפוחים. גם רמי רוצה את כל החתימות האלה בדרכון ולאט לאט זה מתגשם. יש הרבה תסכול ושכול אבל רמי מסרב לקבל את זה כגזירת גורל. עדיין חולם לנסוע דרך תחנת הרכבת בעזה לכל רחבי הלבנט. מספר על פסיפס שנמצא בכיסופים. פסיפס מתקופת אלכסנדר מוקדון. פסיפס שמראה שפע. בבית הכנסת העתיק מעון יש את סמל המנורה. מעון וכל המרחב היה מרחב פתוח בלי חומות וה"שכונה" היהודית מעון, יושבת בתוך קהילה ביזנטית גדולה מאד. אנחנו רואים שקהילות יהודיות יושבות בשלום במרחב.
ג'אבר מציג את עצמו. מסביר את החיים הקשים בישוב לא מוכר. אומר שאי אפשר לעצום עיניים. אי אפשר שילד אחד ישב על המחשב וילד אחר לא יהיה לו מה לאכול.
חנן הגיע בגלל העפיפונים (כעס שהם משמשים כלי משחית) פגש בנו והתחבר. זה היה לפני כמעט 3 שנים. באתר האינטרנט שהקים, "לא רלבנטי" שמו, הוא מפריד בין הדעות שלו לעובדות במה שהוא מפרסם באתר. בהתייחסות לעובדות, נקודת המוצא היא של רגשות והחברה שבתוכה אתה חי. לא בטוח שהוויכוח על עובדות ישנה את דעתו של מישהו. זו פנטזיה לחשוב כך, גם אם הויכוח הוא ברשת. אנשים שהם בעמדה של שאלה או התלבטות, כן יקבלו על עצמם דעה נחרצת. בקשר לעזה, חנן מודאג. היו נפילות השבוע, "אה מה זה 9 נפילות" אנשים שואלים בזלזול מה… מי שלא חווה את זה ממש לידו, מתייחס באדישות. כשאומרים שצה"ל השיב אש זה בכלל מדאיג.
אורי בתגובה לג'אבר, מנסה להבהיר את המושג ישובים לא מוכרים. המילה "פזורה", מבהירה היטב את המצב שם. אחר כך הוא מסביר לסילבי איך השתנה משמאלן, לתומך ליכוד. הראל נאנח בהקלה ואומר שבסביבתו הוא נחשב ל"שמאל" ופה, במעגל, מתייחסים לדבריו כ"ימין" והנה בא אורי וגאל אותו מ"קיצוניותו הימנית".
אורי אומר שלאחרונה פגש עזתי שהכיר בילדות ועכשיו חזר לעבוד בישראל. הרבה שנים לא נפגשו. לדעת אורי זה טוב שהוא יכול לבוא לעבוד בישראל. אורי נזכר שכשהיה צעיר, נהג לאסוף תפ"א להגיע למחסום ולהעביר אותם אליהם. עכשיו, הוא מציין, החבר העזתי מספר לו דברים הזויים ונוראיים שקורים שם. זהו, הקור יורד, מהרן, רמי, חיה וציון הלכו מזמן ועכשיו גם אנחנו.
היינו הפעם: מהרן, נחשי, שלי, הראל, סילבי, שמוליק, ג'אבר, חיה, ציון, רמי, אורי, עודד, חנן. גם עם ראמי דיברנו קצת דרך הנייד של נחשי.
כתב: עודד

בדרך מנסים לנחש מה תהיה ההשפעה של האירוע הקשה בג'נין והתגובה מעזה על בואם של מטיילים כשממול מונח הפיתוי של טבע מוריק מנוקד באדום כלנית.
אנחנו מופתעים לראות במבט ראשון את חניון לה-מדווש בבארי עמוס רכבים.
במבט שני, הרוב הם רכבי הסעות בשרות הצבא…
בדרך המתפתלת למפעל הגופרית מעט רכבים, בעיקר במגמת יציאה כמו גם קבוצת רוכבי אופניים. חניון נחביר ריק, גם אזור המפעל וגם "מחסן" הכסאות… שלושה כסאות הושלכו מהרמפה והתפרקו ועוד כעשרה נמצאים בחצי עיגול מסביב לשאריות מדורה כמאה מטר מהמבנה.
כשסיימנו לאסוף אותם, כבר היה הקפה מוכן ושני אורחים יושבים: חברים של אופק (הזכור לטוב, שבינתיים הצטרף לשורות הסדירות). הם כבר היו בעבר. מטיילים בטרקטורון. נשארו מעט, לא שתו ולא אכלו אחת שתיים שלוש ונסעו.
גם ג'לאל שהגיע עם שישה מילדיו עצר מסקרנות, אבל ביישנותם של ילדיו גרמה לו להמשיך. הוזמן בימים הבאים, אבל השיב שימי שישי מוקדשים לילדים.
מלכי ובלה הגיעו במקביל לקבוצת צעירים השוהים בקיבוץ באזור בשנת שירות מטעם תנועת "החלוץ". אני פותח מעגל ומלכי ממשיכה.
מלכי: אפשר להתחפר בבועה בבית או לנסות להשפיע. לגור קרוב לעזה, מעלה את המודעות אליה, יש יותר צורך לדעת, אפילו שאי אפשר לעשות כלום. יש שם אנשים שגרים לידי והם מוגבלים. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. המצב בלתי נסבל, מוסיפה מלכי, ומתוך היאוש, היא בוחרת לבוא לכאן. אם כל אחד יעשה מעט אולי יקרה משהו טוב.
שמוליק, קומוניסט, חי פה מאמצע שנות ה- 60. מכיר את כל התהפוכות מאז. עזה היא יצור כלאיים. המצרים, העזתים עצמם וישראל, שותפים למצב שם. הגדר מסיבית וסוגרת הרמטית. לגבי חלק מהאנשים שם, זה ממש בית סוהר. התגובה מעזה לאירועים של אתמול מינורית בגלל היציאה לעבודה של פועלים. שמוליק מספר לצעירים על 11 הנקודות (ישובים שהוקמו בלילה אחד, מוצאי יום כיפור 1946 מתחת לאף ונגד רצון הבריטים), על מפעל הגופרית ועל השימוש בגופרית. שמוליק רואה בסגר על עזה פשע בין לאומי, החשיפה לעוצמות של הצבא הישראלי בלתי נסבלת. המרחב היה שונה ואז נוצרו גם קשרים אישיים.
רועי אומר שעזה היא הכלא הגדול בעולם. הרבה אנשים חסרי אונים. תלויים במדינת ישראל שמגבילה אותם ונשלטים על ידי חמאס.
עומר אומרת שעזה בשבילה היא מורכבות. לא יודעת מספיק. רוצה לדעת.
לוטם רואה את עזה בתור אנשים שנולדו למציאות עצובה. בבועה שבה היא חיה, עזה נחשבת לנטל.
מיקה מציינת שלפני כמה ימים נכנסה לאינסטגרם, התעניינה על רפיח. לא הבינה כלום אבל ראתה שגם שם יש איזושהי נורמליות. במציאות המצב מחריד. זה לא צריך להיות ככה.
משה הגיע למסקנה שהוא לא כל כך מכיר את עזה אפילו שהוא גר קרוב אליה הרבה שנים. עכשיו הוא לומד על הסכסוך באוניברסיטה ומבין כמה הוא לא יודע… אם לצטט במשפט אחד, הוא אומר, הכל קרוב במדינה הזאת והמצב הוא תמונת ראי. כל קבוצה רואה אותו דבר אבל הפוך. כפי שאנחנו זכינו להיפגש עם עזתים בעבר, נוכל להגדיל את מעגל המפגשים היום ובעתיד. עבורו, דווקא אי ההסכמות עושות את הדיאלוג מעניין. תספרו לחברים שיבואו, הוא מבקש מהצעירים.
דנדן חושב שהם, בעזה, מאד מסכנים. אין לו מספיק ידע. צריך פתרון הוא אומר. האנשים שם, נקלעו לסיטואציה בעל כורחם.
אורי לא מוצא מילה אחרת מלבד גטו. שלטון אכזרי ואלים בפנים. חנק מבחוץ. ואין להם ברירה. ראה פודקאסט על החיים בעזה והבין שהם מאד מוגבלים.
גאיה חושבת קצת כמו עומר… לא מרגישה שיודעת מספיק. עצב גדול. עזה זה "אחר" ולא טוב.
לנועה עולה בראש הדימוי של "גטו". אבל זה לא כמו השואה. ובכל זאת זה עצוב כי זה קורה ממש פיזית, ועם זה, רחוק מהתודעה. לא מדברים על זה בבית הספר וזה עצוב.
בלה עברה את השואה ושרדה. גאה בבניית הדורות שהעמידה. לא חשבה שהמדינה שבנתה תתנהג ככה לגר ולשכן. נדרה נדר עוד בילדות שלעולם לא תעצום עיניים מול עוולות.
נחשי הכיר בילדותו את עזה כמקום של מסתננים ופדאיון. יום אחד אביו לקח אותו למגדל תצפית בקיבוץ והוא הראה לו במשקפת את עזה: אנשים נוסעים על אופניים וחיים רגילים. אחר כך היתה מלחמה ופתאום, עזה היא פה. ב- 2006 התנתקות ושוב נתק וריחוק. כשהגיע למגדלור הבין שזה שוב קרוב אלינו ורק קו דק מפריד. רואה שדות וחקלאים כמוהו ובכל זאת, אלה שני עולמות שונים. התחזקה אצלו התחושה שיש משהו לא תקין ולא בסדר. הוא אמנם יודע איך התגלגלנו למצב הזה, אבל האפיזודות חידדו לו את חוסר הצדק וחוסר ההגיון שבמצב. לכן מגיע לפה. על הדרך פוגש אנשים ופוגש נקודות הסתכלות מעניינות.
נעמה: עזה זה משהו שמעורבב עם פחד, אשמה והישרדות. זה מקום שתמיד נכח לידה והיא גדלה עם הסיפורים. לא הלכה לשם בגלל האידיאולוגיה של אבא שלה והפחד של אמא שלה.
דן אומר שבקושי יוצא לו לחשוב על עזה. עכשיו הוא בשנת שרות על ידה. בעסה להם שחיים במציאות כזאת. אבל יש רצון בשני הצדדים לחיות בטוב. אם דן יהיה בצבא ויצטרך להיכנס, יכנס בכל הכוח. וגם, חשוב להבין יותר.
מאוחר יותר הגיע גיורא – צלם. יש מצב שיבוא בשבוע הבא עם קבוצת צלמים חובבים שהוא מדריך.
היינו הפעם: מיטב, אורי, ג'לאל (עם 6 ילדים), גיורא, מלכי, בלה, משה, נחשי, שמוליק, מיכל, שלי, רועי, עומר, לוטם, מיקה, דנדן, אורי, גאיה, נועה, נעמה, עודד.
כתב: עודד.