מפגש 177 – 6.8.2021

בדרכנו ל”מגדלור” עצרנו ליד עץ תאנה שופע. עצי התאנה נמצאים ממש פה, במרחב הקרוב, הושט היד וקטוף. התאנים הצטרפו לקערת הסברס, גם הם “תוצרת” המרחב הקרוב כמו גם חלק מיושבי המעגל. היום הגיע אריה שזו לו הפעם הראשונה במעגלנו ולכן קיימנוהו “כהלכתו”… הצגתי את הנסיבות שהובילו ליוזמה ואת ה”ליד” שמובילה אותה כבר כמעט שלוש וחצי שנים.
אחרי דיברה דינה. לדינה חשוב מה קורה כי היא גרה באזור. לא מקובלת עליה ההתעלמות ממצב השכנים. כל אחד אמור לעשות את המעט שהוא יכול כדי שדברים יקרו. לא לשבת בחוסר מעש. מאז שהיא חלק מהמעגל היא מספרת אותו בכל מקום. כל אחד הוא חוליה בשרשרת. צריך אמונה והתמדה ולא להתייאש. לא יקרו פה דברים גדולים אבל…
רדיר מקריאה שיר שכתב דוד פרץ “יש מקום בתוכי”. השיר, היא אומרת, מייצג את דרכה. לפלסתינים הישראלים יש תפקיד חשוב לגשר. החיבור לחברות וחברים עזתים חשוב מאין כמוהו. מרגישה פה כמו משפחה ומספרת דברים שלא מעיזה לומר במקום אחר. לפעמים נאמרים במעגל דברים שקשה לה לשמוע. רדיר דואגת לדורות הבאים. החינוך בשני הצדדים חשוב מאד. חשוב שכל צד יראה בצד השני את האנושיות שבו ולא את השלילי.
שמוליק מסכים עם כל מילה שנאמרה עד עכשיו. מאמין בתהליכים היסטורים. סליחות והשלמות נוצרו כבר בעבר בין עמים ששנאו ולכן הפתרון יגיע גם אלינו.
מלכי אוהבת לבוא לפה. רק 6 שנים באזור וחצי מהזמן הזה היא גם באה לפה, ל”מגדלור”… מהרגע הראשון “נשאבה”… עזה זה יאוש גדול והחיים לידה מתנהלים בשני עולמות שונים. גם אם קשה לעזור, היא רוצה לפחות להבין ולהיות מודעת. אפשר לחיות את חיינו הטובים ולא להסתכל על השכנים, אבל לה זה קשה, קשה לחשוב שיש שם סבל. זה כואב. טוב לה לשתף עם אנשים שרואים בני אדם בדרך שהיא רואה. קשה לה עם הדת שמערכת הערכים שלה תלויה בציווי האלוקי. היא לא יכולה להגיב לזה רציונלית וזה מפחיד אותה.
ג’אבר חי בישוב לא מוכר במדינת ישראל. קצת רחוק מעזה, אבל מרגיש במרחב עזה… במדינה יש הרבה עוול, גם במקום מגוריו. אצל השכנים בעזה הסבל הוא הרבה יותר נוכח. ג’אבר אומר שהסבל בעזה מביא אותו לכאן, ל”מגדלאור”, לשבת עם אנשים שרואים כמוהו בני אדם עין בעין. הוא בא בשביל חבריו ומשפחתו בעזה.
נחשי. שלח השבוע, בקבוצת הוואטסאפ, כתבה על שלוש נשים עזתיות משכילות מהכפר חיזעה ב”רצועה” שלא מצאו פרנסה בתחום לימודיהן והחליטו להיות חקלאיות. היום הן מגדלות ירקות אורגניים ומוכרות אותם ב”רצועה”. זה קורה ממש קרוב אלינו ונחשי מתרגש. הוא כתב להן עד כמה הוא מעריך ומעריץ את יוזמתן. נחשי תמיד מחפש את הטוב והמפשר בחיים. ושמח לגלות יוזמות כאלה. העתיד טוב וחיובי לדבריו.
אריה בא בגלל שנחשי שסיפר לו על הפרוייקט. תודעת עזה שלו לא ברורה לו. כרגע, הוא עסוק בלעשות שלום עם עצמו… גדל בקיבוץ “שמאל- מרכז” ותמיד דיברו איתו על שיתוף ושיוויון. מקווה שיהיו פה מנהיגים שידחפו לדיבור. עזה היא נעלם. הוא קורא ושומע. אף פעם לא היה שם. גרים שם בני אדם כמוהו. מאמין שהם רוצים שקט ושלווה. יש להם ים והוא מקנא בהם על כך… זוכר מעט מאד מילדותו בקשר לעזה. בגלל הדברים המנוגדים שהוא שומע קשה לו לגבש דעה. אולי מפה, מה”מעגל”, יצמח השלום…
רמי הגיע בשעה האחרונה לאחר ליל הוללות בחתונת בנו. כשבירך בחתונה, דיבר על המעבר מיחיד ליחד. על הכוח של ה”יחד”. לבחור בדרך האהבה, אבל ביחד. ואהבת לרעך כמוך, ואולי פשוט “ואהבת”… הבוקר כשהתעורר נזכר בסוף טכס החתונה, בשבירת הכוס. בדרך כלל מנהגי הדת מתנגשים עם האמת הפנימית שלו. אתמול זה נראה לו נכון, שבירת הכוס מסמלת עבורו את הדברים השבורים והלא שלמים שצריך לאחות. מבחינתו, על משקל “אם אשכחך ירושלים”, הוא אומר “אם אשכחך עזה”… כשקם בשעות הצהריים (פיזז בחתונה עד ארבע בבוקר…) נשאו אותו רגליו לכאן למקום שלא מוותר. אנחנו חיים בשפע ועל רקע זה צריך להזכיר את עזה. זה המעגל בשבילו היום, “אם אשכחך…”
רדיר הגיבה לדברים שאמרה מלכי (“קשה לה עם הדת”…) וסיפרה על מפגשיה עם אנשי דת מכל הדתות ועל החיפוש של המשותף והמאחד. אני אמרתי שאני מבין את הקושי של מלכי וגם לי קשה להתווכח עם טיעונים שנשענים על דברי אל… התפתח דיון בנושא. האם הדת יכולה לפשר ולגשר או שהיא גורם מפלג. כמובן עם הניואנסים שבין לבין… עד שהשעון שען ארבע ונפרדנו כל אחת/ד לדרכה/ו

שמוליק, מלכי, ג’אבר, רדיר, רמי, דינה, עודד, נחשי, אריה

כתב: עודד.

מפגש 176 – 30.7.2021

כרגיל וכצפוי בעונה חמה זו, אנשים ממעטים לטייל, בוודאי בדרום הלוהט. המפגש ב”מגדלור” ממשיך במתכונתו הרגילה ומקוה לקולות שירעננו את השיח.

היום “ריעננה” רחלי… היא באה עם מלכי. פעם ראשונה אצלנו, וסקרנותה לגבי מפעל הגופרית, זיכתה אותה ואותנו בסקירה היסטורית מפי רמי, על תולדות המפעל והמרחב שבתוכו הוא שוכן. כמובן, שמתמידי המגדלור שמעו את הדברים לא פעם, אבל רמי תמיד מוסיף פרטים ויוצר עניין מחודש.
בשעה הראשונה, היינו חיותה, שמוליק, רמי ואני. עיקר השיח התנהל בין רמי לביני כשרמי מברך מצד אחד את “להיטותי” להרחיב ידע בהיסטוריה של הקהילות שחיות ונאבקות על המרחב ומצד שני טוען רמי, אני “בוחר אמת” של צד אחד ומביא את עצמי ל”קיצוניות” כלפי הצד שני… הוא אף השתמש במושג “שנאה עצמית” רחמנא ליצלן… אני טוען לעומתו שהגישה ה”אובייקטיבית” שגורסת ש”שני הצדדים אשמים” או ש”האמת סובייקטיבית”, משחררת את הטוען מביקורת משמעותית לגבי מעשי הקהילה שהוא שייך אליה והניסיון להציג עמדה חפה משיפוטיות בלתי אפשרית בהינתן שבכולנו יצוקים ערכים שלפיהם אנחנו שופטים התנהגות האנושית.
שמוליק מכין קפה ותורם מדי פעם את דעתו ממרחק של כמה מטרים ומעשרות שנות עיסוק בסכסוך האזורי/ קהילתי, וחיותה אומרת שכולנו תוצרים של “אינדוקטרינציה” שאנחנו סופגים מרגע לידתנו…
חנן מגיע ואחריו מלכי ורחלי. לשעה האחרונה מתייצב גם מהרן. חנן מעשי ויוזם “מעגל” כשהוא הדובר הראשון… הוא מספר, לרחלי בעיקר, על מהות ה”מגדלור” שנהגה ויושם על ידי רמי לפני כשלוש וחצי שנים כמענה למצוקה פנימית שלו (של רמי…) ואליו הצטרפו עוד תושבים מהמרחב העזתי (זאת ההזדמנות לאחל לרוני, שהצטרפה לרמי מתחילת הדרך, רפואה שלמה וחזרה מהירה ל”שירות”). עוד הוסיף חנן בהקשר של עזה, שהשבוע צדה את עינו כתבה על שני מחנות עצורים מעזה שהוקמו בתחילת שנות השבעים, בסיני, שאליהם הוגלו בודדים ומשפחות שלא באו בטוב לעינו של הריבון.
שמוליק, כהרגלו, מגדיר את עצמו “קומוניסט”. הוא בהחלט מודע לעובדה שהגדרה כזאת יוצרת הקשרים שונים אצל כל אחת ואחד. הוא תושב האזור שמקווה שהוויה תשתנה…
בשביל חיותה, עזה היא משהו שהיא חווה כשהיא צועדת בשדות ישובה. רואה את הבתים שמעבר לגדר ושומעת את קריאת המואזין. אומרת שהחינוך שקיבלה בבית הוריה היה הומניסטי ואוהב אדם.
רחלי אומרת שעזה היא “גטו נוראי”. היא חשה חוסר אונים ביכולתה לעזור וכשהיא חושבת על האנשים שם היא “טובעת בבושה”. לא מצליחה לנקות את מצפונה. התחברה לאתר “אנחנו שמעבר לגדר“. ממקום מגוריה היא לא רואה את עזה אבל עזה על סבלותיה, מאד נוכחת בחייה.
מלכי באה בשביל לא להתנתק. התמדתה בנוכחות ב”מגדלור”, מיועדת גם כדי לשמור על רגש כלפי עזה. היום עזה היא יאוש. המחשבה הכי אופטימית היא על מה תוכל להיות עזה כשיתאפשר לה לחיות חופשיה…
עכשיו רמי. הוא מתחיל מהשפעת הרחבת מעגל התודעה, על הרחבת מעגל המשתתפים (ולהיפך…) ומבקש להקשיב למרחב. בהקשר של עזה הוא מדבר על שני מושגים, “סקרנות” ו”תשוקה”. נולד מול עזה ומאז הילדות נמשך החוצה. זוכר את עצמו מסתובב בטבע. בבגרותו היה גם מורה לטבע ומדריך טיולים. כל הזמן הוסיף ידע על ההיסטוריה ועל האנשים שחיו פה. לקח לו זמן להבין שבסיפור שלו חסרים חלקים. סבבי האלימות טראומטיים עבורו וזה מה שהוביל אותו להתיישב פה במפעל הגופרית ולהזמין חברים כדי להקשיב ולדבר. כמדריך טיולים, סיפר על המפעל בהקשר ההיסטורי של מדינת ישראל. כשהרחיב את גבולות תודעתו, כבר סיפר על המפעל בהקשר מרחבי, היסטורי, אנושי. עזה היא מרחב עם סיפור אנושי מפעים ביותר בתולדות האנושות. עזה היא סיפור גדול. עזה היא נקודת מפגש שיש בו גם הזדמנות. מספר על סבו שהיה אזרח עותמני, אנגלי וישראלי והכל בתקופת חיים אחת! אנחנו, אומר רמי, ב”זמן תקלה”… אנחנו יכולים לתקן… זה יקרה כשנהיה מוכנים ונתכוון לכך. הוא מספר על תולדות מבנה מפעל הגופרית, הקמתו תפעולו ואחריתו. האוכלוסיה בעזה התחלפה באינטנסיביות רבה, העותמנים רוקנו אותה כליל לפני העימות עם הבריטים ופיזרו את 45,000 תושביה ברחבי האימפריה העותמנית והבריטים החזירו אליה תושבים לאחר כיבושה. עזה היתה עיר מפגש, עיר מעבר. גם בהיסטוריה העתיקה וגם עד ימינו. נקודה במרחב שבין האזור מיושב לאזור הנוודי. מפעל הגופרית פעל אולי חמש שנים. הוא “נולד” בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הבריטים חנו פה שנה ופיתחו את האזור. היתה דרך עד קהיר, היה קו מים שהגיע מהנילוס! כאן הסתיים שלטון העותמנים. הבריטים באו עם בעלי מלאכה. הגאולוג וויליאמס הריח גופרית גילה אותה קרוב לפני הקרקע ודחף להקמת המפעל. הגופרית היא מצרך מבוקש בעיקר לתעשיית הגומי שהיה מאד פופולרי לפני המצאת הפלסטיק… הבריטים הקימו מפעלים שונים בפלסתינה. גם פה. המרחב חשוף מעצים וצל ובמרכזו מפעל ענק. מנהלי הבניה הגיעו מעזה (ראשד א שווא). הבריטים בשלושים שנה יצרו מהפכה עצומה בהתפתחות האזור. המפעל הפסיק לעבוד בגלל האיום הגרמני. מחשש לפלישה גרמנית מכיוון מצרים, הבריטים ביצרו את האזור ב- 15 מחנות צבא ענקיים. רמי מדלג חזרה לאחור, למלחמת העולם הראשונה: רק אחרי כיבוש באר שבע והתמוטטות הקו ההגנתי של העותמנים, שכלל גם את עזה, הבריטים חשים בטחון בשליטתם במרחב ובלפור מפרסם את ההצהרה שלו על בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
הקמת התעשייה באזור על ידי הבריטים מחזירה אוכלוסיה לעזה. זה גם האזור ה”נגבי” הראשון שהציונות מתחילה לישב. ב- 1946 המרחב מיושב בחוות חקלאיות והמפעל שובת אבל שלם. בארי השתלבו כחווה נוספת. המלחמה של 1948 מוצאת את האזור מפותח למדי עם כבישים ומחנות צבא וחקלאות. התושבים באזור קראו לעצמם עזתים (לא קראו לעצמם “פלסתינאים”). בסוף המלחמה הצבא המצרי מכונס בעזה ונמתח חיץ. חלק רצו לעבור לצד המצרי, חלק גורשו לשם ע”י הישראלים וחלק נשארו. נוצרה “רצועת עזה”. המצרים מחזיקים את הרצועה. המגורשים “נתקעו” בעזה. הם חשבו שיחזרו לבתיהם. בינתיים הם מאוכלסים במחנות הצבאיים שפונו על ידי הבריטים. בין 48 ל- 67 אין קשר בין ישראל לרצועה. לרצועה אין מוצא לשום כיוון והאוכלוסיה מתרבה. לדעת רמי, המציאות מחייבת להסתכל על עזה לא במציאת אשמים “אחרים”, אלא בהבנה שכולנו אשמים וכדי לפתור את הבעיה עלינו להבין שהרצועה קטנה ולא מסוגלת להחזיק את עצמה. פירוק הגבולות יצור יוזמות לפיתוח תעשייתי של האזור.
מהרן שהגיע תוך כדי “הרצאתו” של רמי, אומר שבשנת 1953 נאצר הביא אוכלוסיה מצרית לעזה. מהרן אומר שהמבטא לא משתנה והוא יודע לזהות מצרים בין העזתים…
רמי מסיים ואומר שיחד עם התנאים הקשים שחיים בהם העזתים, ישנו לדאבון הלב, גם אובדן התקווה.

היינו הפעם: חיותה, מלכי, רחלי, שמוליק, רמי, מהרן, חנן, עודד

כתב: עודד

מפגש 175 – 23.7.2021

כרגיל, עוד יום שישי ב”מגדלור”. התחלנו ארבעה והדיון היה סביב העמדות והדעות בנושאים היסטורים ועכשווים המתייחסים למרחב ואוכלוסייתו.

לרגע קצר ביקרו אותנו גולן, קרן, זיו, מעיין ואלה: אבא שמטייל עם ארבע ילדות, שתיים מהן בנותיו ושתיים חברות שלהן. גולן התכבד בקפה והבנות התעניינו ב”עפיפון-כוכב” פרי יצירתו של חנן, שאת ההשראה לבנייתו קיבל מהעפיפונים ש”כיכבו” בשמינו (לפני הבלונים…) בשילוב עם תמונה שצולמה בעזה ובה ילדה מחזיקה “כוכב של תקווה” מהפרויקט stars of hope, יוזמה של קבוצת אמריקאים לחיזוק אוכלוסיות בעולם שנפגעו ממלחמות או אסונות טבע. הילדות שאלו, אנחנו ענינו והן המשיכו בדרכן.

אנחנו בדיון ההיסטורי… הגיעו שולה ודני. זוג בגיל הפנסיה ממרכז הארץ שהחליטו לבקר ידידים באזור. איתם עסקנו באחד מענפי הספורט היותר פופולריים בישראל: מציאת מכרות/ים משותפות/ים שלא נמצאים כאן ברגע זה… שולה ודני נשארו למשך שני ספלוני קפה והמשיכו להתחייבויות אחרות.
נחשי סימן לטרקטורון בודד שסייר בקרבתנו. הגיעו שני צעירים בני 18 מישוב באזור, ינון וגלעד.
רמי, בוחר בגרסת ה”מעגל” לבני 18 שלפני גיוס לצבא ומציג אותנו כחלק מאוכלוסיית המרחב. הוא עוד יחזור בסוף המעגל…
נחשי כאחד שגדל על גבול הרצועה, אומר שעזה היא מכרים וחברים. שומרים קצת על קשר טלפוני. הוא זוכר ימים טובים. לומד ומתעניין כל יום על מה שקורה אצלם. מאמין שיחזרו הימים ה”גדולים” של פעם. אולי המפגשים פה ב”מגדלור”, יתרמו.
שמוליק מתפייט על עזה בסגנון אלוהים אל משה, “אותה תראה מנגד ואליה לא תבוא”… מקווה שהעתיד יהיה אחר. נוצר פה ב”מעגל” שיח של קשב של כל אחד לכל אחד. היכולת לראות את הצד השני מוגבלת.
עבורי, עודד, עזה היא תסכול, כעס וחשבון נפש. תסכול על כך שאיני יכול ממש לעזור לאנשים שחיים חיי סבל בשכנות אלי. כעס על כך שהמדינה שבה אני חי מצליחה לייצר הדחקה ולבנות חומה (תרתי משמע…) ולמעשה להעלים 2 מיליון אנשים. חשבון נפש על שום התהליך שאני עובר בלימוד מחדש של כל הקומפלקס הזה של אדם ואדמה במרחב שבו אנחנו מתהלכים.
ינון: עזה היא מקום אויב. אסור להתקרב. הם רוצים להרוס את המדינה שלנו. הוא מוסיף ואומר, שאף פעם לא היה שם. כדי שהמצב יסתדר זה צריך לבוא מהצד שלהם. אם הם היו רוצים לעצור את האלימות, הם היו יכולים. פינוי גוש קטיף זו התחלת השנאה.
גלעד: שומע הרבה מהאבא והסבא על עזה. סבא שלו אמר לו שהוא בכה פעמיים בחייו- פעם על אביו ופעם נוספת על חבר נפש עזתי שנהרג. יש שם אנשים טובים. אמנם יש שם מעטים ששונאים אותנו, אבל הם מקבלי ההחלטות. ברגע שהם יושיטו יד יקבלו שתי ידיים בחזרה. אם הם לא יפסיקו עם כל העויינות, זה לא יגמר.
רמי: עזה היא תעלומה. כמורה דרך עסק הרבה בהיסטוריה. לפני המון שנים, עזה היתה מרכז העולם!. פה, (הוא מחווה סביב בידיו) רועה אברהם את צאנו ופה פוגש את אבימלך. יותר ממחצית אוכלוסיית העולם רואה באברהם אב וחייו מתנהלים פה! קיימת דרך הים שחוצה מזרח מערב והיא עוברת בעזה. נעים בה בין שתי הממלכות הגדולות. עזה בתפר בין הארץ הנושבת לבין המדבר. משהו בכל התהליך הזה, שקורה עם עזה עכשיו הוא תקלה ולנו יש חלק בזה. לא מספיק התחשבנו, לא מספיק ראינו, אולי ניסינו להושיט יד שלא נענתה… בכל אופן, יום אחד עזה ועוד 3 עיירות נשארו כלואות. צומחים ונולדים שם ילדים בלי אופק ובלי תקווה. עזה נשכחה על ידי העולם. אין סיבה שעזה לא תהיה חלק מפואר מהעולם. שינוי לא יבוא על ידי צד אחד. היה לו מורה שאמר שאם עדיין לא מצאנו (שלום…) זה אומר רק שלא מצאנו… רמי אומר לצעירים שלכולנו יש אחריות ומספר שאנשים מעזה שואלים אותו אם בישראל יש כאלה שאכפת להם מהעזתים? מזכיר את ההתרגשות של מרואן שביקר אצלנו במעגל וביקש שנמשיך להזכיר ולדבר את עזה בפגישותינו.
כמו הילדות בתחילת המפגש, גם גלעד שואל על העפיפון שבנה חנן ואנחנו מספרים…

היינו: קרן, זיו, מעיין, אלה, גולן, שולה, דני, רמי, נחשי, שמוליק, עודד, ינון, גלעד.

כתב: עודד

מפגש 174 -16.7.2021

והיה צל עצי אורן והיתה רוח נעימה והיה קפה. לרגע קצר נשמע טרטור אופנועי שטח שהתלבטו בצומת הדרכים לאן לפנות ולבסוף פנו לכיוון הנגדי. השקט צנח אל צהרי יום השישי הטוב השונ”צ בחום הקיץ. והיינו שמוליק, חיותה ואני משיחין בענייני דיומא.
בשלוש ורבע, כשכבר חשבנו לקצר קצת במיגדלורנו, הופיעו מהרן ואברהים. לאחר קפה וברכות הציע מהרן להנחות “מעגל” וביקש מאברהים לומר מהי עזה בשבילו.
אברהים מתפרנס מהפעלת מכונה לניסור בטון, חבר ילדות של מהרן. הוא נענה להזמנתו לבוא למגדלור. עזה, אומר אברהים, היא מקום צר… מיליון וחצי אנשים. בית סוהר גדול. צריך שלום לפתור את הבעיה. הבעיה היא בין ממשלות. זהו, קצר ולעניין.
מהרן פותח ומספר שהשבוע הוא היה בשכם. הלך לקנות חליפה בחנות יוקרתית. שם פגש קצין מה”רשות” ונקשרה שיחה ביניהם. שאל אותו על עזה. הקצין אמר שהם שתי ישויות נפרדות והוא אפילו לא יודע מה קורה שם. הוא הוסיף ואמר שמזה תקופה אין קשר עם עזה והם לא יחזרו לשם. מהרן מוסיף לנו תובנות משלו ואומר שעבאס נסע לתורכיה כדי לקדם קידוחי גז מול עזה. אם חמאס ישתלטו על הגדה, הוא אומר, זה סוף הרשות ולכן עבאס אצל התורכים, כדי ליצור תמיכה. עזה צפופה יותר ויותר וגם לבנון היא חבית חומר נפץ…
שמוליק מספר על סיור שעשינו (הוא ואני) בלוד. יוזמה של ארגון “זוכרות”. הם מחלקים מפות של הישובים הפלשתינים שנהרסו במלחמת 48. הוא יביא כדי להראות למהרן… בסיור סופר על הטבח והביזה בלוד במלחמת 48. דיברנו עם צעירים ערבים ילידי המקום, על רקע המהומות שהיו במאי האחרון. הצעירים “לוחמנים” ומצהירים שילחמו על בתיהם וזכויותיהם.
אשה שאימה היתה בת 8 בגירוש סיפרה לנו את קורות משפחתה והטראומה שעברו. סטודנטית מצביעה לכיוון ביתה ואומרת שכדי להגיע אליו, עליה לעבור ליד הישיבה שהקימו צעירים יהודים ואלה “עושים לה צרות”. שמוליק מסכם, האוירה בלוד לא רגועה עדיין ויש הרבה כעס.
חיותה מצהירה על עצמה שהיא לא “להוטה מבחינה פוליטית” כמו שמוליק ועודד… היא מגיעה לעתים להעניק כוח… לדעתה, הממשלה הנוכחית משנה קצת את האוירה ונראה שהיא באה לעבוד. אבל זה לא ישנה לגבי עזה.
אותי “תפסו” השבוע שני נושאים. האחד, סירוב הרשויות בישראל לאפשר לפעילה הפוליטית חאלדה ג’ראר לצאת ללווית בתה סוהא שנפטרה באופן פתאומי בגיל 30. הסירוב נומק בעיקר בסיבות של סמכויות ובירוקרטיה. למי, כביכול, יש אפשרת חוקית להניע מהלך כזה…

הנושא השני היה מצב המים החמור ממילא ברצועה, כשמאז ה”סבב” של מאי המצב החמיר בגלל שישראל לא מאפשרת הכנסת ציוד לתיקון של צנרת המים והביוב. מערכת הביטחון מגדירה כ”הומניטרי” בלבד את מה שנכנס לרצועה וציוד לתיקון הצנרת לא עומד תחת הגדרה זו. התוצאה היא מים מזוהמים ולא ראויים אפילו למקלחת. תליתי את החדלון המוסרי הזה באדם מסוים, אבל בגלל שלא מדברים פוליטיקה במעגל, לא ארחיב…

היינו: חיותה, אברהים, שמוליק, מהרן ועודד.

כתב: עודד

מפגש 173 – 9.7.2021

אחרי השבועות האחרונים שבהם הגיעו הרבה אנשים למעגל, היום היה אירוע יותר משפחתי (בפרשנות האשכנזית של משפחה…). שמוליק נחשי ואני בשעה הראשונה, (עם העפיפון המשופץ שתיקן חנן) ומלכי בלה ודינה שהצטרפו בהמשך.
היתה שיחה. נחשי ואני סיפרנו שמזה תקופה ארוכה, אנחנו מנסים למצוא מישהי/הו לצורך תרגום לערבית. לאחרונה עלה שם של מתרגמת מקצועית ממזרח ירושלים וסיפרנו על הקשר איתה.
השבוע, בפסטיבל דוקאביב, הוקרן סרטה התיעודי של מיכל ויץ, “קופסא כחולה”. העבודה על הסרט ארכה 14 שנה! והסרט סובב סביב דמותו של הסבא-רבא שלה, יוסף ויץ, שהיה מראשי הקק”ל עוד משנות השלושים של המאה הקודמת ודחף להשתלטות יהודית מלאה על המרחב. הוא כונה “אבי הטרנספר” ואף ישב בראש ועדה שהוא עצמו נתן לה את שמה “ועדת הטרנספר”. מיכל ויץ מגוללת בסרט את פעולותיו, התלבטויותיו וגם את נסיונותיו (שלא צלחו) לעזור לפליטים להשתקם במקומות שאליהם גורשו. בראיון שהתפרסם ב”הארץ” מציינת מיכל גם את ההסתרה וההדחקה של מפעלו של סבה מפניה (בתוך משפחתה…) ובכלל, בכל המערך ההיסטורי-לימודי במדינה. זאת למרות שיומניו המפורטים (5,000 עמודים בכתב יד!) היו גלויים ומונחים לעיני כל.

ההקדמה הזאת היתה כדי לומר שבסרט ובראיון, עולים אלמנטים שנוגעים ישירות לישיבתנו במגדלור והם בהחלט מילאו מקום נכבד בשיחה.
זהו, קצר הפעם…

נכחו: בלה, שמוליק, דינה, נחשי, מלכי, עודד.

כתב: עודד.

מפגש 172 – 2.7.2021

היום, למשך מפגש אחד, שינינו את הקונספט של המעגל. ה”מעגל” מקדש את זכותו של כל אחת/ד ממשתתפיו להביע את דעותיו/יה באופן מסודר וללא הפרעה. כל דעה מושמעת ומוקשבת וכולן/ם שוות/ים בפני ה”מעגל”. ההתיחסות היא לגבי תודעתה/ו האישית, הפרטית, האנושית של כל אחת/ד לגבי עזה ומה שהיא מייצגת בשבילה/ו. שיח של בני אדם המדברים על מצוקות של בני אדם אחרים. הרבה פעמים כשאנשים מפליגים בדיבורם אל אבחנות “פוליטיות” והצעות כאלה ואחרות לפתרון הסכסוך, אנחנו מנסים להחזיר אותן/ם להתמקדות בהיבט האישי, האנושי.
היום הגיעו למעגל שני חברים מהרשות הפלסטינית. אי לכך ובהתאם להזדמנות החד פעמית לדעת יותר על המתרחש ב”פנים”, המעגל שינה לרגע קט את הקונספט, הקשיב לדבריהם ושאל שאלות.
רמי, שהנחה את המעגל, ניסה ככל האפשר לנווט את המפגש להתמקדות בעזה ובמה שעובר על תושביה, אבל הם הרחיבו את דבריהם לסכסוך בכל הרמות: היסטוריה, יהודים מול פלסטינים, פלסטינים מול פלסטינים, הגדה ועזה, אש”פ והחמאס וגם ניתוח של הפוליטיקה הישראלית הפנימית.
דיברו על התהליך שעברו הפלסטינים במו”מ השונים מול ישראל. על כברת הדרך הארוכה שעשו הפלסטינים בוויתורים מול ישראל. אמרו שלהנהגות בישראל אין המשכיות במו”מ וכל מנהיג רוצה להתחיל את המו”מ מחדש… אולמרט רצה להתקדם אבל נתניהו רצה להיראות כמנהיג שלא מוותר. ה”משחק” הזה חיזק את החמאס בעזה.
לדעתם, אם יצאו פועלים לעבוד בישראל, זה יחליש את החמאס. כדי להפריד בין הנהגת החמאס לאזרחים ברצועה, צריך לתת להם לעבוד בישראל.
החמאס מוכן לעשות דילים עם ישראל כדי לשמור על שלטונו ואם באופן כלשהו, נמצאת דרך להחליש את החמאס ישראל מתערבת ומפריעה.
החמאס צריך להיות חלק ממשלת אחדות פלסטינית, הם אומרים, זה יחליש אותו. ב- 2017 קיבל החמאס את עיקרון מדינה פלסתינית בגבולות 1967. סינואר אמר אחרי המלחמה האחרונה שהם מוכנים לקבל את החלטות האו”ם ולהצטרף למאבק עממי לא אלים. אם הם יהיו חלק מהשלטון יהיה להם אינטרס לשמור על ההסכמים.
ישראל, לדבריהם, לא מתנהלת נכון מול תושבי עזה.
אחד מהשניים הוא יליד עזה ונכנס מדי פעם לרצועה לבקר את משפחתו. החמאס, לדעתו, נחלש מול דעת הקהל העזתית וגם מבחינה דתית הוא לא מצליח לכפות את דעתו.
העולם צריך “לעזור” לחמאס להתנהג אחרת. והרשות צריכה לקבל אותו לתוך ההנהגה. בהנהגת החמאס יש משיכה לכיוונים שונים. יש התומכים בטורקיה וקטאר, יש כאלה בעד איראן ויש בעד מצרים. אבל ישראל היא המשפיעה העיקרית על הנעשה בעזה. הרבה פלסטינים בגדה לא יודעים מה קורה בעזה… יש אנשים בעזה ששורפים את עצמם מרוב יאוש. 54% אבטלה. את הסיוע של האו”ם הם מגדירים “שטויות”. סטודנטים שמפסיקים ללמוד אחרי קורס או שניים, שלא יכולים להתחתן והרבה מתגרשים. אין כסף. צריכים פרנסה ולא תרומות. אם תהיה פרנסה זה גם יחליש את החמאס.
בניהם ובנותיהם של מנהיגי החמאס חיים בעושר.
יש זמן לשאלות… רמי מבקש “שאלות” ולא “הרצאות”… לכולנו יש דעות ורצון להשמיען, אבל היום כאמור, זה אחרת. בכל זאת לכל שואל/ת “מתחמקת” הרצאה קטנה לפני בוא השאלה…
יעלה אומרת שחמאס מסכימים היום לדברים שלא הסכימו בעבר. היא שואלת על בית החולים האמריקאי שמוכן ולא פועל… הם אומרים שבגלל שבית החולים נבנה בחסות הצבא האמריקאי בשיתוף עם הצבא הישראלי, יש חשדות… גם הקטארים בנו בית חולים בדיר אל בלח.
מארק מבקש שישימו אצבע על נקודה אחת, מדויקת, שהיא זאת שתעשה שינוי לכוון של שלום.
הם קובעים בביטחון שברגע שתהיה ממשלה בישראל שתקבל את החלטות האו”ם, זה “יחלוץ את הפקק”. כל ההסכם כתוב וישראל צריכה לקבל החלטה ליישם אותו.
חיותה מבקשת לדעת מה מרגיש ילד בגיל ההתבגרות בעזה.
האורחים אומרים שצעיר, בכל גיל בעזה, לא יודע מה העתיד שלו. כשהם סיימו בגרויות נדמה היה שכל העולם פרוש לפניהם, היום אין כלום. להורים אין וודאות לגבי מה יוכלו לעזור לילדיהם והילדים מפנימים את חולשת ההורים ומבינים שלמעשה ההחלטות הן שלהם בלבד.
ג’אבר שואל/ מטיח בהם ומבקש שיראו איזשהו פרוייקט שעשתה הרשות למען העזתים כמו שעשתה למען אנשי הגדה?
הם עונים שאמנם ה”רשות” עשתה בגדה יותר פרוייקטים, אבל גם מה שעדיין קיים בעזה, הוקם על ידי הרשות עד 2007. הרשות מוגבלת כי היא לא שולטת באזורי C. לשם צריך לכוון את ההשקעות הכלכליות. אם אתה לא שולט בשטח שלך עצמך, אתה לא יכול לעשות כלום. הוא מודה שגם חילוקי דעות בתוך הרשות מונעים אפשרויות לפרוייקטים.
חנן שואל האם הטילים שירה החמאס במלחמה גרמו לתושבי עזה סיפוק?
הם אומרים שבגלל ירושלים, המלחמה האחרונה היתה שונה. היא איחדה את העם בגלל הירי על ירושלים. סוף סוף ה”בעיה” לא היתה של העזתים בלבד. לא רק הם סובלים והשאר לא מתעניינים. זה נתן נקודות יתרון לחמאס על פני הרשות.
דינה שואלת למה לא שומעים יותר קולות של שלום מהפלסטינים כלפי העולם וכלפי ישראל.
הם משיבים שהם פועלים בכל מדיה אפשרית כדי להעביר את “קול השלום”. יסדו את ה”וועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית” ב- 2012 אחרי שהאו”ם הכיר במדינה פלסטינית. השלטון הישראלי לא רוצה להקשיב לקולות האלה ומספר רק על תוקפנות. הישראלים יצרו חומה שחוסמת את האפשרות לדעת. כפועל יוצא הישראלים גם לא מתעניינים.
גם להם, ברשות הפלסתינית, קשה לפעול כי תהליך השלום (אוסלו) התמוטט וזה פגע קשות באמינות הנהגת הרשות. הכוחנות שמפגין החמאס, מביאה יותר הישגים…
יעלה מספרת ששמעה שיש תוכנית להרחיב את עזה לכיוון צפון סיני וקצת מישראל.
תשובה: זאת תוכנית של גיורא איילנד. אבל, בכל העם הפלסטיני, מקצה לקצה, יש הסכמה על קווי החלוקה של הקו הירוק עם חילופי שטחים של אחוזים ספורים בלבד. הם לא מסכימים לקבל שטח מצרי וגם מצרים לא תסכים לתת שטח שלה.
מלכי שואלת מה קרה בבחירות שלא נערכו וקראה שאחוז התמיכה ברשות אפסי לעומת החמאס.
האורחים אומרים שדעת הקהל כל הזמן זזה. עדיין החמאס חזק כי הפת”ח מפולג לשלוש רשימות. אבל התוצאות האלה זמניות ואם הרשות תצליח לשפר את הישגיה זה יתהפך.
מהרן שואל על העמדה של מדינה דו לאומית או העברה של הגדה לירדן ויצירת עזה כמדינה פלסטינית.
תשובתם שיש הרבה רעיונות. עזה צריכה להיות המודל לבניה מחדש. אין מצב שירדן עם בעיותיה הפנימיות, תחזור ותיקח שליטה בגדה. “קיבלנו מדינה מהעולם ולא נוותר עליה” הם אומרים. הפתרון האחר היחיד מלבד “שתי מדינות”, הוא מדינה אחת עם זכויות שוות לכולם. זאת גם התוכנית המקורית של אש”פ משנת 1969! אבל היהודים רוצים רוב יהודי…
נעמיקה שואלת מי נושא באחריות לשקם את עזה?
עונים שישראל היא השולטת היחידה בעזה וגם המצרים מבקשים רשות מישראל כדי לפתוח את הגבול בינם לבין הרצועה. למצרים יש קריטריונים מחמירים מאד לקבלת פלסתינים למעבר לשטחה. כל מה שקורה בעזה זה החלטה ישראלית! הם מדגישים.
מאחר שכל מי שביקש לשאול, שאל, רמי שואל אם להם יש שאלות אלינו…
יש שאלה אחת… “האם אתם מוכנים לקבל פועלים מעזה אליכם לישובים שלכם על אף מצב האיבה והחשדנות שנוצר היום”?
ג’אבר עונה ראשון ואומר שזו שאלה לא רלבנטית לפורום המכונס היום ב”מעגל”, כי זה פורום שממילא יתמוך בכל יוזמה הוגנת שתביא לשקט.
עוזי אומר “כן ללא ספק”! בעיקר לחקלאות…
שמוליק: “חד משמעית כן. אנחנו חיים במרחב משותף וכולנו צריכים לחלוק בפרנסה”!
נעמיקה אומרת שבעבר יזמו פניה בכתב לראשי המועצות האזוריות במרחב שסביב עזה, והתחננו ממש שיקבלו פועלים מעזה.
רמי אומר לאורחים שיש לו הערכה גדולה למשימה שנטלו על עצמם כי הם פועלים בתנאים קשים גם מול ישראל וגם מול הפלסטינים. פה, ב”מעגל”, לא מוותרים על שיח ועשייה לעתיד טוב יותר. כולנו דומים ברצון לשתף ולשקף את עצמנו. הוא מבקש, “תהיו גם אתם, השליחים שלנו. אם הייתם פעם במעגל אתם שותפים. תספרו עלינו לפלסטינים שאתם פוגשים”. לעזה, הוא ממשיך, אסור ליפול תחת הציניות והמאבקים של תאבי השלטון והכוח. יש המון אנשים בלי אופק ותקווה וזאת משימה שלנו ושלכם להשמיע את הקול.
חנן אומר שכל צד לא מאמין שהצד השני רוצה שלום. “תספרו בבקשה לאנשים בעזה”, הוא מבקש, “שכבר מעל שלוש שנים יושבת פה חבורה שמספרת ומדברת על עזה”.
האורחים אומרים שהם מספרים לעמם הרבה על הרצון לשיתוף פעולה מצד ישראלים שהם פוגשים. בעזה, הם מפתיעים, יש יותר רצון לשת”פ מאשר בגדה ויש רעיונות. אצלם, לא רק מדברים על שלום אלא דוחפים לכך ומאמינים שצריך שותפות עם ישראלים שידחפו ביחד איתם.

בצל עץ האורן, במעגל כסאות בית ספר, ישבנו עם האורחים:
חיותה, בלה, מארק, מארק, סמדר, מלכי, דינה, רוני, יעלה, רמי, ג’אבר, שמוליק, עודד, יוסי, בראיין, אלי, נעמיקה, חנן, משה, עוזי, מאהרן, נחשי, שושי, נורית.
כתב: עודד

מפגש 171 – 25.6.2021

כמנהגנו מזה שלוש שנים ומעלה, התכנסנו היום ב”מגדלור”. מכיוון שהיינו כולנו מהמשתתפות/ים הקבועות/ים (מי פחות, מי יותר…) ושמענו לא פעם ואף יותר מפעמיים את דעותינו/ הגיגינו/ תודעתנו לעניין עזה, התנהלה שיחה בהקשר רחב יותר.
ויויאן מספרת על אירגון “מוזאיקה” שהקים הרב מיכאל מלכיור. הם עושים הרבה דברים מתחת לפני השטח, היא אומרת. זה אירגון של אנשי דת יהודים וערבים. עבדאללה נימר דרוויש שהיה בעל דעות קיצוניות החליט לחבור אל מלכיור בהקמת “מוזאיקה”. הם בנו רשת של אנשי דת מוסלמים ויהודים כדי להשפיע על הקיצוניים משני הצדדים להורדת להבות, בעיקר בזמן של התפרצות אלימה באזור. כשדרוויש נפטר, הספידו אותו קיצונים משני הצדדים… “מוזאיקה” תיווכו בין רע”ם לבנט בהקמת הממשלה.
רוני שוחחה עם ראמי והוא אומר שהמנהיגויות של הפלסטינאים לא הולכות לשיתוף פעולה.
שמוליק טוען שצריך לשנות דיסקט לגבי החמאס. הרב פרומן ז”ל מתקוע טען שהדת יכולה וצריכה להיות גשר ולא הפרדה.
רדיר גם היא בקבוצה משותפת של אנשי דת. היא מקווה ש”מוזאיקה” יכולים אכן להשפיע על הקיצוניים.
ויויאן רוצה לומר עוד משהו חיובי… מספרת על המנהל של מעבר ארז שאומר בראיון שהיחס לעזה מופרך וצריך לעשות בדיוק להפך. הוא התראיין לאתר 972. התגובה של הצבא לדבריו היתה שאלה דעותיו הפרטיות…

רוני תוהה אם הוא מביע דעות כאלה כי הוא מתכוון לעזוב…
עוד מויויאן- משהו ששמעה מבעל חנות ספרים, גם ספרות פוליטית, שנמצאת מול מלון אמריקן קולוני בירושלים. הוא מחלק את הפעילים הפלסטינים בירושלים המזרחית לשלוש קבוצות: הפרוגרסיבים שאחרי התפילה במסגד הולכים לשייח ג’ראח, הדתיים שהולכים לאל אקצה והצעירים לשער שכם. ישראל החליטה להתגרות בכולם וה”רשות” לא הגיבה… הוא אמר לויויאן שכניסה לאל אקצה תגרום לחצייה של הקווים האדומים.
נחשי אומר שכשקורה משהו פרובוקטיבי כמו מצעד הדגלים ה”אידיוטי” צריך להבין שתגובה מהבטן יוצרת אפקט הפוך לכוונת המגיבים.
סאלח אומר שהתקשורת צריכה להיות יותר מאוזנת. שיביאו אנשי שיח מכל הצדדים. רהוטים ולא מתלהמים.
לדעת דינה, לא צריך לחכות שיקרה משהו, צריך ליזום.
ג’אבר אומר שאין לתקשורת סיבה לפרסם משהו רגוע, זה לא מביא רייטינג. המנהיגים תמיד יגידו “תזהרו מהאחר, אני בסדר”.
רדיר מספרת שאחרי רצח יעקוב אבו אל קיען עשו צעדת מחאה שבסופה היו חילופי דברים רגועים יחסית ובשלב הזה התקשורת התרחקה ולא התעניינה כי “אין בשר”…
אני אמרתי שלמרות שישראל עוברת קווים אדומים במכוון, היא לא משלמת מחיר…
ויויאן עונה שכן משולם מחיר ואנחנו קורבנות של המתנחלים שגוררים את האזור לעימות. זה (יהיה…) המחיר.
מלכי אומרת שהציבור בארץ לא רואה שישראל משלמת מחיר כי היא באמת לא משלמת.
דינה אומרת שמישהו צריך לקחת יוזמה גם בצד השני ולשמור על השקט ואז יהיה טוב לכולם.
ג’אבר עונה, “אם אתה שוכב על הרצפה ואני שם לך רגל על הצוואר וכל תזוזה שלך רק תכאיב לך”, האם זה סוג של “שקט”?… ג’אבר מכיר מישהו שבחייו לא התפלל, ועכשיו פתאום, רוצה לנסוע לאל אקצה להגן על המתפללים… כלומר, ההתנהגות של ישראל מקוממת את כולם. ישראל “שמה את הרשות בכיס הקטן”… לא מתייחסת אליה כגורם משפיע. מציבה תנאים מגוחכים תמורת הפסקת האלימות.

דינה חושבת שהמצב של היום הוא תוצאה ולא גורם. אנחנו רוצים לעזור להם לפתח את התחומים האזרחיים ושכולנו “נשב בשקט”. רוצה שגם הם יבינו את זה.
ויויאן מסבירה שזה לא עניין של מים או חשמל אלא הרצון שלהם להגדרה עצמית כעם שיושב על אדמתו.
שמוליק אומר שמתחת לפני השטח יש מגעים. לישראל יש מגמה לסכסך בין עזה לגדה. זה משחק שמנהל הצד החזק באזור. אם לא נשנה את הגישה לגבי הכוחות הפוליטיים באזור לא ישתנה כלום. “עודד”, אומר שמוליק, מדבר על “קווים אדומים”, אבל אין כאלה… אין הכרה הדדית בין ישראל לפלסטינים. בישראל רואים בחמאס אירגון טרור וגם משכנעים את העולם שזה כך.
מלכי משנה נושא ושואלת על בית החולים החדש שהוקם בסיוע אמריקאי באזור מעבר ארז.
רוני אומרת שהוא עובד מאד בקטן… החמאס מעמיס קשיים. הציוד נכנס לבית החולים לאט לאט. יש קצת רופאים ורוקחים אבל מעט עבודה בגלל קשיים שמערים החמאס על הגעת מטופלים. אנשים פועלים כבודדים בהתאם ליכולת שלהם לקדם את הנושא.

השתתפו: סאלח, שמוליק, רדיר, מלכי, דינה, רוני, עודד, ויויאן, נחשי, ג’אבר.

כתב: עודד

מפגש 170 – 18.6.2021

קבוצת מורות.ים מבית ספר תיכון בתל אביב מגיעה לסיור באזור. סופו של הסיור, אצלנו ב”מגדלור”.

רדיר מציגה בפניהן/ם את הרציונאל של מפגשי ה”מגדלור”. מתחילים “מעגל”.
ג’אבר אומר שקובעי המדיניות חושבים שהכפר שבו הוא גר (“בלתי מוכר”) נמצא במדינה אחרת… ה”מעגל” חשוב לו. עזה היא סבל, שכנים ומשפחה. מצבם גרוע אפילו ממצבו של ישוב לא מוכר…
חיותה, מגיעה מידי פעם. חלק מהחינוך שקיבלה מאביה זה להיות בן אדם ורגיש לסבל הזולת.
שמוליק אומר שהוא קומוניסט אינדיבידואליסט… יודע שזה אוקסימורון, אבל ככה הוא מרגיש… הוא קורא שיר שכתב בהשראת עזה.
משה אומר שהוא משתתף לעתים. בתקופות כמו האחרונה, כשחווינו מלחמה, המגדלור חשוב. הוא סוג של תקווה. לנו יש מקלט וזמן לתקווה… להם אין.
נחשי, היה בחברויות עם עזתים שעבדו איתו. ה”מגדלור” הוא סוג של קשר.
נעמי, חברה ב”קול אחר“. היא אומרת (ציטוט) “לא מתקבל על הדעת שמשהו שלא מתקבל על הדעת ימשך זמן לא מתקבל על הדעת”!
שלי מגיעה לעתים רחוקות. לשמור על קשר. “קל לסבול כאב בטן של מישהו אחר”… היא אומרת ביחס לסבל בעזה.
רפי אומר שבכל מקום שבו נשמע קול אחר הוא בא לחזק. לא מתקבל על דעתו מה שקורה בעזה. אנשים, חפים מפשע ברובם, לא צריכים לעבור את זה.
לסמדר קשר עם עזה עוד מהילדות. נולדה וגדלה באשקלון לשם הגיעו בעבר הרבה פועלים עזתים. למי שיש רגישות לאחר חייב להבין את הסבל שלהם. ממליצה על חיבורים לקבוצות שמדווחות על הנעשה מעבר לגדר. (“אנחנו שמעבר לגדר” למשל…)
רדיר מספרת על הפעילויות שלה. פה, ב”מגדלור” מרגישה משפחה. חשוב לה להיות במרחב. אזרחי ישראל הפלסטינים צריכים להיות גשר לשלום. באה כדי לא לאבד תקווה.
בלה מתרגשת כבר בנסיעה לכאן. חיה בצד היאוש היומיומי מהמתרחש מסביב. דאגה לחברים שקרובים לגדר ומעבר לגדר. רוצה לקוות שהחלפת השלטון וגם בואה של קבוצת המורות.ים ל”מגדלור” יתרמו לשינוי.
מלכי מזדהה עם כל מילה שנאמרה לפניה. מגיעה מתוך היאוש שלא עובר. להם, בעזה, אין אופק.
אדווה: חייבים לשנות את המצב. מגדלור מיצג את הכיוון שאליו צריך לשאוף. קשה לה עם הקונפליקט המוסרי שבו היא נמצאת.
מאיה: סופרת. התרגשות גדולה להיות פה. אוהבת לבוא למפגשים עם אנשים. צריך בעזרת הדיבור “לחתור” תחת המציאות המעוולת.
נעמי: מתאים לה להיות בתוך הכנות שנוצרת במעגל. עזה היא חור שחור עבורה. חיפשה מקור לתקווה ובאה לכאן. עזה היא כתם שחור עלינו ויש לנו אחריות אליו. העבודה שלה כמחנכת זה להציף ולדבר על דילמות מוסריות, לחשוף את התלמידים למה שקורה. לקרב אותנו ואותם ליצירה משותפת.
ניל: פעם ראשונה כל כך קרובה לעזה. איבדה תקווה. זה נורא לאבד תקווה. אולי לפגוש אנשים כאלה שמייצרים שיח אמפטי, מחזיר מעט ממנה.
איילת מהצפון והיא מעריכה את האנשים החיים יומיום בעוטף. לכל אחד זכות לחיות. הדחיפה לשינוי צריכה לבוא מלמטה.
אביבה אומרת שהתושבים זועקים לעזרה וצריך לעזור.
דניאלה מספרת שהיא לא נולדה בארץ ו”לא מכירה כמוכם” את המצב. התלמידות.ים שלה באות.ים ממקומות שונים, כיתה קוסמופוליטית. באה לכאן לשמוע יותר מאשר להשמיע.
זעאה: לגבי עזה איבדה תקווה. חושבת שזאת מציאות שלא תשתנה. מחפשת קול שישמיע “לחן” אחר. היום, בסיור ב”עוטף” ובביקור ב”מגדלור”, נדלק אור קטן של תקווה. “תודה שאתם מי שאתם” היא אומרת. עכשיו יודעת שלא צריך לאבד תקווה.
זאב מודה על ההזדמנות להיות פה. מרגיש אחריות ובעיקר בושה על מעשי המדינה. משתדל לעשות תיקונים קטנים בעולם. המפגש מציף את העוולות וזאב מודה על ההשראה.
נעמיקה מספרת על הקמת “קול אחר”. חיפשו דרך אחרת לציון החגים הלאומיים והלאומניים. לזמן יש משקל בהפיכת האדם לקהה חושים. כמה אפשר להכיל… האנושיות הולכת לאיבוד מרוב עוולות שאי אפשר לטפל בהן. אי אפשר לתווך את החיים במרחב האלים הזה למי שלא חווה זאת על בשרו. היא ויתרה על המאמץ… הגדולה של הפעילים באירגונים השונים זו ההתמדה. היכולת לא לאבד את האמפטיה גם כשאתה מותקף, היכולת להכיל גם סיפור אחר. ב”קול אחר” התמודדו עם הרבה דעות שונות. זה דורש מאמץ.
יניב גדל באשקלון. בשכנות לעזה. דעותיו תמיד היו במיעוט. ארוחות ערב משפחתיות “מתפוצצות” בגלל דעותיו… שמח על המפגש ב”מגדלור”. צריך להשמיע יותר את קולנו.
נילי שירתה באזור. צריך קיום אנושי אחד, היא אומרת. גדלה ביפו. היה להם חבר מעזה שהיה סוג של משפחה. הבית היה פתוח מבחינה תרבותית. שמעה אום כלתום בבית. מאמינה בשיח. הקול שהיא שומעת פה הוא לא קול אחר, זה קול אנושי. חוותה דיסוננס עם השקט, השלווה והטבע אל מול השדות השרופים.
שורוף מתרגשת. באה מטירה, מורה לערבית. רוצה לדעת מה עובר עלינו. עזה בשבילה היא נשמה. באה לפה לנשום את האוויר של עזה.
אביחי אומר שבסבב האחרון, הברוטאליות הישראלית שהשתקפה בתקשורת, “הגיעה לתל אביב עם זעקות”… פה, ב”מגדלור”, זה מפלט מעט מהדכדוך שמלווה אותו. שואל את עצמו, לאיזה עולם הוא מגדל את בנותיו? איך יוכל לתווך להן אותו? האם נשאר נאמן לאמונותיו? את עזה מכיר דרך השרות הצבאי. מאז לא חזר לאזור. מודה על קבלת הפנים ב”מעגל”.
נטע, תושבת האזור, מודה למורים שבאו היום מתל אביב. החיים שלה הם “לונה פארק”… בין תקווה ליאוש. באזעקות החיים לא נעשים יותר נוחים… אין לה תשובה איך מגדלים כאן ילדים, זה הבית ולכן היא פה. אבל האפקט של האווירה האלימה, קשה על הילדים. קשה גם עם הנעשה בצד השני. כשהיתה עדיין ילדה, באחד מסבבי האלימות, אמרה לה ביתה שלילדים בעזה אין אזעקה ואין דרך להתגונן.
לוסיאנה היא מורה. עזה היא תעלומה. אבל בסבב האחרון בכתה כל הזמן. היא אמא! ברחה לצפון כי לא הצליחה לשאת את המצב. אנחנו עובדים בחינוך כדי לשנות משהו בתודעת הצעירים.
נוגה. טעמנו לפני כמה שבועות את הסבל שבעימות. זה מעגל של חברים וטוב לחזור ולפגוש את האנשים. קשה לשנות את המציאות, אבל יש ערך בלא לטמון את הראש בחול. וכאן, ב”מעגל”, עושים מעשה.
לשאול יש רצון לנסות לחיות יחד, אבל הוא לא מאמין בהסדר מדיני בדור שלנו. ברם, הוא כן רואה אפשרות לחיות ביחד, בהסדרה. דרך השתלבות במרחב. ה”פרטנר” של שאול להסדרה, הוא דווקא הקיצוני שבצד השני. המתונים אולי נחמדים, אבל יצירת חיים משותפים, זה רק עם הקיצונים. איש שב”כ בכיר סיפר לו פעם שכשהוא חקר איש חמאס, הם מצאו שפה משותפת ביניהם והם שומרים על קשר עד היום משני עברי הגדר. האיסלאם אומר שאפשר לחיות עם האויב גם במצב עימות. אי אפשר לטשטש את ההבדל בין היהודים למוסלמים. ברגע שקמה מדינת ישראל נוצר הקונפליקט. צריך הסדרים שקצת “יזיזו” את העימות גם אם דעות האויבים לא משתנות. צריך ואפשר למצוא דרך לחיות יחד.
למירהל’ה יש ילדים ונכדים שגרים באזור. עזה זה שכנים. זה מקום שבו טיילה בו בעבר וכמעט ישנה במלון על החוף… לא מאבדת תקווה. הלילה חוותה חוויה קשה. היה פיצוץ חזק והיא נתקפה בחרדה. לא חרדה על עצמה אלא על נכדתה (18) שהתארחה אצלה עם חברה. היא פחדה עליהן. בבוקר קיבלה טלפון מבת דודתה ששאלה אותה איך אתם חיים שם ל”מרגלות הווזוב”… מרים אומרת שזה נכון לשני צידי הגבול… יש ניגוד בין הפסטורליה בחוץ לאלימות ה”סבבים”. מרים מתוסכלת אבל תיסכול מלווה בתקווה. חושבת שמה ששאול אמר שווה הקשבה. פעמיים בשנה מקבלת טלפון מחאלד מעזה שמברך אותה בחגים.
רמי. במעגל פוגשים את החיים. בכל שישי יש עם מי לדבר. עזה היא המאבקים הפנימיים שלו. לשבת שבוע אחרי שבוע עם הקושי הנפשי שבו הוא נתון ולראות שמשהו מצליח לנצנץ. בחר היום להקשיב ולדבר בסוף. כל הזמן שואל את עצמו מחדש, מה הסיבה של אנשים לבחור לבוא לכאן? האם יש אנשים שקמים בבוקר למען שינוי תודעה?… השכנות לעזה והידע שצבר עליה מאז ילדותו, גרמו לו להחליט לדבר על זה ולייסד את המפגש ואת ה”מגדלור”. אנחנו מדברים את עזה. מי שמחליט שאין עם מי לדבר יוצר עוד חומה. שמח שבנו סיים תואר ראשון בחינוך ותואר שני במינהל ציבורי. כך יוכל לשנות תודעה. עזה היא הזדמנות לדבר את הלב הכואב אבל הפתוח לאהבה.
דיברנו גם עם ידידנו שבעזה. היה קשה לשמוע אבל נוצר קשר בינו לבין קבוצת המורות.ים והשיחה איתם נמשכה גם באוטובוס אחרי שנסעו.

היינו: רדיר, ג’אבר, שמוליק, משה, נעמי, רפי, שלי, נחשי, סמדר, בלה, מלכי, אדווה, מאיה, נעמי, ניל, איילת, אביבה, ראמי, דניאלה, זעאה, זאב, נעמיקה, יניב, נילי, שורוף, אביחי, נטע, לוסיאנה, עודד, נוגה, שאול, מירהל’ה, רמי

כתב: עודד.

מפגש 169 – 11.6.2021

ממש כששמוליק מזג ארבע כוסות קפה (נחשי יגיע מאוחר יותר…) הגיעו ארבעת האורחים הראשונים למעגל. איילת, מני, ציונה ויורם. איילת כבר היתה מספר פעמים וציונה, שהיא ויורם באו מהצפון, מאד מסוקרנת למראה התופעה של קבוצת אנשים, לא צעירים (בלשון המעטה…) יושבים על כסאות בית ספר יסודי, סביב ל”שולחן כיתה” ירקרק, בחורשת אורנים נידחת בשמורת בארי…

אני מציג את המעגל וציונה כל הזמן קוטעת אותי בנסיון להבין מה… מה… מי ולמה… ההסבר הכי טוב הוא המעגל עצמו…
שמוליק מסביר את הרציונל שבגללו הוא כאן. מבקש מציונה שכשתחזור לביתה, תספר את המעגל הלאה. הוא מרחיב קצת על רמי (שעדיין לא הגיע…) שכמייסד הרעיון ויליד המקום, מספר הכי טוב את סיפור המרחב. שמוליק אומר שבמלחמה האחרונה נשאר בביתו כי זה הבית…
חיותה מנסה לשכנע את ציונה שאם תקשיב ותתן לדיבור המעגלי לזרום, תבין את הרציונאל. חיותה באה מדי פעם כדי לחזק את המשמעות בחיים.
רוני מכירה את עזה הרבה מעבר לידע הפופולרי הרווח בארץ. הרבה יותר קל לשנוא כשלא רואים פנים, היא אומרת. 50% מאוכלוסיית עזה, מתחת לגיל 18 – לא ראו או מכירים ישראלי שאינו חייל. כשרוני החליטה שחשוב להכיר, היא החלה להסיע חולים (“הדרך להחלמה”). בנסיעה הקשיבה. לפעמים לא נעים היה לשמוע. יש כאלה שהיא שומרת איתם על קשר. יש לה חברה שהיא עזרה לה לצאת ללימודים בארה”ב. מקשרת בין בתי ספר, בין יוצרי אמנות, בין צעירים. היא מגיעה לפה כי היא רוצה להעביר את המסר שזה אפשרי. לשני העמים יש זיקה היסטורית למקום הזה. צריך להשלים בסופו של דבר. במעגל מקשיבים. מספרת על אורי שהיה בשבוע שעבר ושאמירותיו קשות להכלה ביחס לערבים. הוא אמר לה שהוא בא “כי כאן, מקשיבים לו”. הגיע הזמן שנפסיק להגיד שאין עם מי לדבר, אומרת רוני. יש עם מי לדבר! היא מארחת בביתה קבוצות מהארץ והעולם ולאחרונה מגיעות הרבה קבוצות ממכינות ובתי ספר.
איילת נולדה בקרית ביאליק ועד גיל 18 לא ידעה כלום על עזה. הגיעה לשם במהלך השרות הצבאי. אחרי הצבא גרה בימית ושם גם התחתנה. יש לה המון חוויות משותפות עם עזתים. היא מתרשמת מההתמדה של המעגל… זה מרגש לדעת שאנחנו נוכחים כל יום שישי.
ציונה נולדה באזור במושב ליד אופקים. עברה לצפון בילדותה. עזה היתה מקום של קניות וחופש. חופים נהדרים ורחובות עם ריח של דגים… עכשיו עזה היא הפצצות וטילים… כשרוני דיברה ראתה תקווה. רעיון ה”מגדלור” גדול! אבל חסר האפקט הציבורי לדעתה.
יורם נולד וגדל בעמק. לא היה בקשר עם עזה מעולם. מגדיר את עצמו כשמאלני… הרעיון של המעגל נשמע נהדר אבל הרבה דיבורים ו…לאן? האם יש לכם תחושה שמשהו קרה בארץ בזכות הישיבה שלכם כאן? הוא שואל. המצב מחמיר בשני הצדדים. למה צעירים לא באים לכאן? האנשים הקיצוניים, הם שנותנים את הטון בארץ והמעגל הזה, רחוק מליבם. דברים טובים לא קורים… הוא לא רואה אותם (את הדברים הטובים…) ולא חש אותם.
למני יש הרבה קשר עם עזה מהעבר, מעכשיו וכנראה גם בעתיד. כשעבד בימית, גר באזור ת”א. היה יוצא מיפו בחמש בבוקר במונית עם עוד שבעה ערבים, מגיע לעיר לעזה, אוכל פלאפל, לוקח מונית לרפיח ומשם לעבודה כמציל בחוף ימית…
חנן, לימור, נחשי, מהרן ועמיחי מגיעים.
חנן אומר שהפעם האחרונה שבא ל”מעגל”, היתה לפני שלושה שבועות, אחרי ש”פרצה” הפסקת האש. מאז, היו הרבה דרמות. חנן ממשיך לתחזק את התקווה פה ובבלפור במוצ”ש. לדעתו הפעילות בבלפור ובגשרים “שכנעה” ליכודניקים לא לצאת להצביע. החיבור למעגל הוא בכך שפעילות אזרחית יכולה לשנות! בגלל זה הוא פה. אנחנו ממהרים לשכוח את טראומות המלחמה, אבל הזכרון בא והולך…
לימור באה כי יש לה פחות תקווה… במצב הזה, הדומיננטיות מוכתבת על ידי האלימות. הסבב האחרון היה אלים יותר. לימור חיה תחת שני “כובעים”. “כובע” אחד עבודתה במרכז “חוסן” שבו היא תומכת בנפגעי משברים נפשיים ומטפלת בכעסים ובתיסכולים, ו”כובע” שני הן דעותיה האישיות שהיא צריכה, במידה מסויימת, לשמור לעצמה. ללימור יש רעיון ליזום מהלך שדרכו תוכל לחוש עשייה ממש. היא רוצה לבקש שכל המטפלים יעברו סדנא לטיפול בחרדות. לגייס כספים למימון הסדנא ולהביא גם מטפלים מעזה. יש לה פנטזיה שהיא עובדת יד ביד עם מטפלת עזתית… רוצה להביא סרט שנוצר אחרי צוק איתן ולהקרין לפני כל המטפלים.
עמיחי הגיע בגלל נחשי… הוא, עורך דין. בא היום עם מהרן שאיתו הוא נפגש הרבה בבית משפט. כנער עבד הרבה עם עזתים שדודיו, קבלני עפר, העסיקו. יש קולגות למקצוע שהוא יודע שעבורם העזתים הם דמון… יש לו חבר מהמושב שבביתו עבדה עזתית שממש גידלה אותו כאם. גם לו היו חברים עזתים, בימים אחרים, שהיו ממש חלק מחייו. הוא אומר לחבריו שזה אפשרי. מקווה שהמעגלים יגדלו.
מהרן ראה הבוקר את ההסכם הקואליציוני עם רע”מ. ההסכם מיטיב לטווח ארוך עם הערבים. ערביי ישראל ימשיכו “להשקיף” על מה שקורה בעזה. מנסור עבאס אמר לסינואר ש”לא יעשה בעיות” עד שיקימו ממשלה… סינואר ונתניהו הם שני המפסידים מהמלחמה. במלחמה כולם מפסידים. קרא בעיתונות המצרית שא-סיסי מביא ציוד כבד לשיקום עזה וזה יכניס למצרים 500 מילין דולר. ביידן רוצה את עזה מצרית ולא קטארית… אבל מהרן לא אופטימי כי הכסף נמצא אצל הקטארים… מה שיקרה בעזה זה בהתאם להתנהגות של ישראל. העולם כבר לא פנוי לרעש של המזרח התיכון כי הסינים בשער וצריך להערך מולם.
ג’אבר, שבא כידוע לכולנו מ”אל-זרנוק”, אומר ש”כפר לא מוכר” שווה לפח האשפה בפינה של המדינה… הוא בא כי מרגיש שאנחנו חסרים לו… בפעם הראשונה שהשתתף ב”מעגל”, הרגיש שצורת החשיבה פה מתאימה לו. קצת אור בתוך השחור… מוטל עלינו להמשיך ולפעול דרך המגדלור. בעזה המצב גרוע וזה אקט אנושי לדאוג לחברים ושכנים. מי התחיל או מי היה קודם זה לא משנה. בואו ונפעל למען שנינו ביחד.
מתקשרים מעזה, לנייד של לרוני. רמי לוקח את הנייד מרוני ועושה סבב בין כולם וכל אחד אומר כמה מילות ברכה ואהדה.
רמי מספר שאתמול בלילה היה באוהל בחוף הים באשדוד. מצא מקום שקט, אבל הגיעו לשם טרקטורונים… שמע שהם מדברים ערבית ובבת אחת, כל ה”עבודה” שהוא עושה עם עצמו “נעלמה”. התחילו לעלות לו מחשבות על העימותים שהתרחשו בערים המעורבות בזמן המלחמה. למרות שהשפה הערבית כל כך אהובה עליו, הוא “קפא”. אמר לעצמו שזה עצוב שהאמירות, שאם נתמיד בגדרות ובהפרדות לא נצליח להכיל את האיבה, מתגשמות. נפשו עייפה. פה בחורשת האורנים, ליד ביתו, איפה שהטנקים נסעו והמטוסים חלפו, ליד עזה שאינה יוצאת מנפשו, הוא מוצא מפלט מעט. עזה היא ידיעה ברורה שהכל מנותץ. השינוי הפוליטי גורם לזעזוע אצל הרבה אנשים. והעומס הנפשי רק מתגבר. פתאום באים השדים מן העבר ומנצחים אותו. הנפש מותשת. מוצא קצת נחמה בכך שאין כבר אנרגיה גם לאיבה… המלחמה בעזה ניסתה להדליק את האיבה ברחובות, אבל לדעתו זה לא ממש הצליח. האדמה לא ממש בערה ואולי זה יוביל לדרך חדשה. בשביל זה שווה כל שניה שהוא יושב פה. עזה לא הולכת לשום מקום ואנשים לא נעלמים. זו שמחה שמהולה בעצב. מאד בקרוב נראה משהו אחר, הוא אומר.
רדיר אומרת שעזה היא כלא גדול וכל מי מהמנהיגים שרוצה לעשות “שופוני” משתמש בעזה. עזה נוכחת פה (ב”מעגל”…) כי אנחנו פה. אפילו התקשורת מתעלמת. הרג של ילדים במלחמה היא הדבר הנורא ביותר. משתתפת ב”כיכר השלום” (של פורום המשפחות השכולות) בזום, ומישהי אמרה שם שבגלל שהעזתים הגיבו, מגיע להם כל הכבוד. לרדיר זה גרם עוגמת נפש, קיוותה לשיח יותר מכיל. כשראתה את ההערכות של משפחתה בעכו מול האלימות, בעימותים שהיו ברחובות, נחרדה. חברה מלוד אמרה לה שהשכן שלה, עם הנשק שלו הגן על השכונה ועכשיו קשה לה לבקש את המובן מאליו, שזה לאסוף את הנשק הבלתי חוקי…
נחשי בא כפי יכולתו… זה העוגן של הדברים שהוא עושה כדי להרגיש שהוא מתייחס לנעשה סביבו. זוכה להכיר עוד ועוד אנשים ולומד. זה הדבר המעשי שהוא יכול לעשות כדי לממש ולו במעט את פוטנציאל המפגש עם העזתים. יודע כל שישי שזה הדבר הראשון בחשיבות שיעשה. אולי אולי אולי עכשיו אפשר לומר שיש איזה תזוזה לכיוון טוב יותר…
זהו להיום… בשבוע הבא אמורות/ים להתארח אצלנו מורות/ים מבית הספר “גימנסיה הרצליה” בתל אביב…

היינו: חיותה, שמוליק, עודד, רוני, איילת, מני, ציונה, יורם, רמי, ראמי, חנן, לימור, נחשי, מהרן, ג’אבר, עמיחי, רדיר.

כתב: עודד.

מפגש מגדלור 168 – 4.6.2021

גם ה”מעגל” של היום וגם זה של השבוע שעבר, התאפיינו ב”ישיבה על קצה הכסא”… כלומר, מי שלא מסכים/ה עם דברי הדובר/ת, גולש/ת לקצה הכיסא בקוצר רוח כדי להגיב מיד… למזלנו, יש עדיין כבוד לנוהל הדיבור הנהוג במעגל ונותנים/ות לדובר/ת לסיים את דבריו/ה…
פותחים בדיון מסביב לפרק “הגר” בספרה של שלי אשכולי, “גלויות”. שלי הצטרפה היום למעגל. בספרה, שלי מאירה נשים שמלוות את הסיפור התנ”כי. קריאת הפרק על הגר, הבהירה לי אלמנטים בסיפור שלא נתתי את דעתי עליהם. מכיוון שהסיפור התנ”כי מתרחש ממש פה באזור, ארץ גרר, ודן במוצא המיתי של כולנו, העליתי אותו למעגל.
אחר כך התחיל דיון בנושא הסדרת הכפרים הבלתי מוכרים על רקע הקמת ממשלת השינוי.
את אורי מעניין לדעת כמה מערביי ישראל חושבים שזה טוב להיות אזרחים במדינת ישראל תחת שלטון יהודי? והאם זה מעניק להם רמת חיים טובה יותר…
רוני אומרת ששני העמים רואים במרחב הזה מולדת וזכותו של הפלסתיני לראות פה את מולדתו לא נופלת מזכות היהודי.
אני שואל את המשתתפים, אם היתה לכל אחת ואחד מאיתנו הזכות הבלעדית להחליט את מי הם “משתפים” במדינה, את מי היו מצרפים ועל איזה רקע? אורי מגיב מהר ואומר שלא היה משתף ערבים, אבל דרוזים כן.
ג’אבר עובר ל”קצה הכיסא” ומגיב מיד כשאורי מסיים… הוא אומר שמהכרותו עם הדרוזים, אלה שמתגוררים ברמת הגולן, נחרצים להישאר סורים. גם אומר שבן גוריון לא הסכים שהבדואים יהיו בצבא כי אז יצטרך לתת להם תנאי אזרחות שווים…
מכאן אנחנו מתחברים לעניין שלשמו התכנסנו, “מעגל לתודעת עזה”. ג’אבר כבר בשוונג והוא ממשיך ומספר על כפרו אל זרנוק, אבל חוזר ומדגיש שוב ושוב שהוא ממשיך לבוא בגלל המצב הבלתי נסבל בעזה. עזה זה שכנים הוא אומר. אם ישגשגו כל האזור ישגשג. הם איבר מהגוף המרחבי. אם חלק מהגוף חולה, כל הגוף סובל.
נחשי מצא בדרך שלו לבוא לכאן אפשרות להזכיר לעצמו שיש סובלים באזור. במפגשים שלנו למד שלעזה היה עבר מפואר. גם העתיד יכול להיות טוב. הנוכחות פה היא גרגר החול הקטן שהוא יכול לתרום להטיית המאזניים לכיוון הדיבור והפיוס. קורא לכל מי שבצד שלו לבוא ולומר זאת בקול רם. יש לו תקווה זהירה בממשלה החדשה. ההבדל הוא שעכשיו יש ציפיות ומהממשלה הקודמת לא היו.
אורי חושב שלעזה יש תפקיד שלא כולם מקבלים אותו. תפקיד שייעדו לה ארצות ערב האחרות בהחרבת ישראל. לדעתו הם לא מעוניינים בשלום אלא מקבלים כסף ממדינות ערב כדי לזרוק את היהודים מכאן. המדינה הפלסתינית לא בראש מעייניהם. אם מישהו בעזה חושב אחרת, הוא לא יכול להגיד את זה אפילו לילד שלו, כי אז יהרגו אותו. אם מישהו היה חושב אחרת כבר היה מוצא את הדרך לומר את זה. אבל כל עוד משלמים להם הם חייבים לבצע את תפקידם כי לשם כך הם מקבלים את הכסף.
רוני דואגת לשכנים ומגלה חברים חדשים כל יום. יש שותפים ויש עם מי לדבר. יש בעזה שותפים לדעתה שעושים, מדברים ויוזמים למען הדיבור והמפגש. יש שם כאלה שפוחדים לדבר ויש כאלה שמוכנים לדבר. בזמן המלחמה, התקשרו ושאלו לשלומה. לא רצתה להשוות כאב וסבל עם חברים עזתים בזמן המלחמה, אבל גם לא מוכנה להתנצל על זה שהיא מוגנת היטב ואין בצד שלה נפגעים. יש להם אותה זכות כמו לנו עם אותם טיעונים. לשנינו יש זכות על המקום הזה. יש פתרונות. רוני פונה לחמאס שיאפשר הידברות בכל דרך אפשרית.
למארק יש מעט מאד קשר עם עזה. הוא בא לפה כדי להזכיר לעצמו את המצב ומודע לכך שהוא אשם במצבם: השאיפות הלאומיות שלו גרמו לבעיות שלהם. השכנות לא דוחפת אותו לפעולה. לא מרגיש שיש לו הרבה מה לעשות. בודק יום יום עם עצמו את דעותיו. לעסוק בדיון אקדמי זה בריחה מאחריות. פה ב”מעגל” נמצא בין אנשים שמבינים אותו. היום, עוסק בעיקר בנושאים אקלימיים.
בראיין כבר 5 שנים מלמד דיבייט בבתי ספר. מה שמושך אותו לכאן הוא היכולת לכבד את דעתו של השני. לרסן את השיפוטיות ולמשך זמן קצר להאזין ולהשמיע. הוא בא כי הוא מאמין במשהו שהמהות שלו זה לשבת ולהאזין. כשאתה מאזין, אתה נותן ערך לבן אדם בלי קשר לדעתו. הפוליטיקה פחות מעניינת. תורם לפי יכולתו. העזתי היחיד שפגש זה ראמי בטלפון. זה טוב לשמור על התקווה.
סלאמה זוכר מהילדות טיולים בעזה. כולם בים והכיף גדול. בשנים האחרונות הכל התהפך. במקום עבודתו לא יכול להשמיע דעה כי כולם יתנפלו עליו. שמח לשמוע פה דעות שונות כששומרים על הקשבה.
מהרן אופטימי במידה מסויימת. אחרי 73 שנה אנשים הבינו שיש צורך דחוף בדו קיום. נכח פעם בכנס של יש עתיד ושוחח עם לפיד. השינוי עכשיו יוצר תקדים ויוצר מצב חדש תחת דגל ישראל. המנהיגים החליטו שכן, יש צורך להתאחד למרות הקשיים שניסו להערים עליהם. מקווה שהממשלה הזאת תהיה טובה גם לעזה. קשה לו להאמין שיעשו שינויים. יותר מידי ניגודים. אבל כן אולי בהשפעה של רע”מ יהיו הקלות. גם תחת כיבוש, אם יש מצב כלכלי טוב אין התמרדות. שני תסריטים. או מלחמה שוב, או הודנא רבת שנים שהיא אינטרס עולמי. בעיקר מפני שהסינים צריכים שקט פה לצורך האינטרס הכלכלי שלהם וגם המצרים רוצים את האינטרס הכלכלי שבשיקום עזה. אם יהיה פה שלום זה חיוני לאזור.
כשמגיע תורו של שמוליק לדבר הוא מגיב קודם כל לשאלה ששאלתי בתחילת הדיון… כן, הוא מוכן לקבל במסגרת המדינית שלו כל אדם באשר הוא אדם. בהקשר לממשלה החדשה, הוא אומר שגם במדינות אחרות, למרות הניגודים במערכות הפוליטיות השונות, ידעו להגיע להסכמות. מאמין שהנושא הפוליטי יקבל פתרון גם באזורנו. כל הרס של בית כואב לו כאילו הרסו את ביתו. המצב הנוכחי פתיר.
בסוף כשכולם כבר קמו מהכסאות והתחלנו לסדר, נוצר קשר עם עזה ורוני עברה בין כולנו עם הנייד ובירכנו לשלום.
נ.ב
שני אירועים “גדולים” בתכנון (ביוזמת נעמיקה!). אחד- מפגש עם מנהל, מורים, תלמידים והורים מגימנסיה הרצליה בעוד שבועיים – 18/6
השני – מפגש עם אשרף אל עג’רמי ראש הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית ב- 2/7.

היינו היום:
שמוליק, שלי, בראיין, מארק, רוני, עודד, אורי, נחשי, אביתר (נריה-ילד…), ג’אבר, סאלמה, מהרן.
כתב: עודד.