מפגש 209 – 11.3.2022

מאז פרוץ פריחת הכלניות וגלי המטיילים הפוקדים את השמורה (וכמובן את אתר מפעל הגופרית), אנחנו עדים לשימוש נרחב בכסאות שהבאנו לטובת ה"מעגל". דבר זה כשלעצמו אינו בעייתי, אדרבא תתרווחו ותסעדו, גם השארת הכסאות מפוזרים בתוך חלל המפעל אינו בעייתי… ה"בעיה" מתחילה כשאנחנו צריכים לאסוף את אלה שנלקחים ומושארים רחוק. גם עדרי צאן הובאו בתקופה זו ללחך את העשב הירוק לפני שיצהיב ויתייבש (ויהיה חומר בערה בשרפות). הרועות/ים האוהבות/ים לקחת את הכסאות אל מתחת איזה עץ ולשבת כשהעדר עסוק בליחוכו. אחר כך הן/ם "שוכחות/ים" להחזיר את הכסאות. הפעם, בנוסף לכל זה, נעלמה הפלטה של השולחן ורק ה"רגלים" הושארו… חיפשנו וחיפשנו אך לשווא (לפחות אספנו לכלוך בזמן הסריקות).
לכן ערכנו את הכיבוד על ארבעה כסאות.

לא היו לנו ציפיות גדולות ביום סגרירי גשום וקר זה. גם מדד "לה מדווש" (כמות הרכבים בחניון ליד הכניסה לבארי) לא בישר על מטיילות/ים רבות/ים בלשון המעטה.
כרגיל בשלושת החודשים האחרונים, אופק מגיע ראשון. שמוליק ואני אוספים את חיותה ובאים וגם רוני מגיעה.
לאחר שסיימנו לאסוף כסאות במרחב, ישבנו עם קפה ושוחחנו על הא ועל דא ועל העולם השקוע במלחמותיו.
כשהגיעו עמית, עידו ורוסנה, פתחנו מעגל.
בהמשך יצטרפו גם מארק, נעמיקה, רמי ונעמי וממש לקראת הפינאלה, גם קבוצה של 40 פנסיונרים ירושלמים.


עמית מספרת על ביקור שערכה בעזה בשנת 1998 עם מירון בנבנישתי ועם הגנרל נאסר יוסף כדי לקדם את רעיון המדינה הדו-לאומית. טלפון מערפאת לנאסר יוסוף, הוציא אותו מהפגישה והיא הסתיימה בלא כלום. עמית זוכרת את האנשים בעזה טובים וחמים יותר מהאנשים בגדה. יש בהם "חום פנימי" היא אומרת. החלטות שגויות בניהול הסכסוך ובעיקר בהחלטה על ביצוע הבחירות בעזה ובגדה ב- 2006 גרמו, לדעתה, להסלמה. היו כאלה שאמרו שהפלסתינאים לא מכירים את השיטה הדמוקרטית וזה מעבר חד מדי בתהליך של ניהול קהילה כל כך מפוזרת וללא טריטוריה ושלטון אמיתי. בכל זאת היו בחירות והחמאס קיבל אישור להשתתף למרות שלא קיבל את הסכמי אוסלו.
רוני דיברה על הכנס שערכנו באיבים בשבוע שעבר. היא התרגשה בכנס ולא הפסיקה לחשוב עליו גם אחרי זה. פתאום החיבור היהודי פלסתיני נראה מאד טבעי ונכון. זה היה כל כך נורמלי! כן אפשר להסתדר וכן אפשר להרגיש נורמלי.
כדרך שגרה, שוחחה השבוע עם ראמי. הוא מחכה להיפגש איתנו. בינתיים הוא נפגש עם אחרים.
מארק, כשבא לארץ לפני 40 שנה, עסק קודם כל ב"למקם" את עצמו בארץ. מרגע שהגיע קבע את מגוריו באזור הזה. אחר כך התחיל לעסוק בפעילות פוליטית חברתית. מונע יותר מתחושות ופחות ממידע. "אנחנו חיים בתקופה של פוליטיקות מאד קשוחות", הוא קובע. אין אמפטיה ולכן קשה לו לראות את האור בקצה המנהרה. קשה לו להתלהב ממעשים טובים פה ושם כי היאוש גדול. בקשר לעזה – הוא חי לצידה מאז שהגיע לארץ. הילדים שלו, שנולדו כאן, לא יחזרו לגור פה, באזור הזה. הם גם מתקשים לשמוע אותו מדבר נגד הציונות. בחמש השנים האחרונות הוא כבר יכול לומר בברור שהוא לא ציוני. קשה לו לומר את דעתו בתוך הבית, לא רוצים לשמוע אותו. עכשיו כשהכל שקט, קל לשכוח את העובדה שהשקט מתוח. יש לו בעיות קריאה ולכן מתקשה לרכוש מידע מספרים והתקשורת לא אמינה. קשה לו עם זה שהעולם מתרגש מפליטים אוקראינים ולא מפליטים אפריקנים או מזרח תיכוניים.
רוסנה, באה מהמרכז. לא היה לה בעבר קשר עם עזתים. באופן כללי, עזה היא פצע כואב, וכשחלק מהגוף כואב, כל הגוף כואב. כל עוד יש אנשים תחת כיבושנו ושליטתנו, זה כואב גם אצלנו. לא תמיד מתייחסים לכאב ובגלל זה היא באה היום לכאן, ל"מגדלור". לא ציונית ולא עשתה צבא. יש לה עבר אקטיביסטי. עשתה שרות חלופי. היה לה נסיון לא מוצלח עם חבורת אנשים, יהודים וערבים, לבנות חיים משותפים. נסעו לטמרה (פורטוגל) ללמוד על איך עושים זאת נכון. חזרו לארץ, גרו ביחד והיו אמורים לעבור לחווה בדרום, אבל החבורה התפרקה. היה לה בן זוג פלסתיני שחזר לפורטוגל לטמרה, הוא לא רוצה להיות פה. כרגע פחות פעילה בשלום ויותר במשבר האקלים. מרגישה שאין לה אויבים והיא לא מפחדת. לא רוצה להיות עם כובש גם עם זה אומר שאולי היא לא מהעם הזה.
עידו בא לפה ומודה לבושתו שבא בגלל מה שקורה באירופה. רמי אמר פעם ב"מעגל" שככל שהחושך גדול יותר, האור של המגדלור בוהק יותר. עידו צריך לראות את החושך בעיניו. בכנס ישב והקשיב עם דמעות בעיניים. היה נרגש מלשמוע אנשים שמסוגלים לראות את הרוע ולעמוד מולו. הכיר את רוסנה בפורטוגל. עידו הוא דור שני ושלישי לניצולי שואה וחי בתחושת אסון כל הזמן. הוא רוצה לחיות חיים נורמליים, זה מאבק יומיומי בשבילו. בא לפה להתחבר. מסתכל על עזה ומנסה להיכנס לנעליהם, שומע עדויות. תחת משטר עריץ, גם דמוקרטיה לא מצליחה לתפקד. לנו יש מנוחה מסוימת משלטון החושך של נתניהו, להם אין את זה מול חמאס.
חיותה מזדהה עם דברי רוסנה על הכאב בגוף. לכן גם הדמוקרטיה שלנו חולה. חיותה פה בעיקר כדי לחזק את חייה ולתת להם משמעות.
אופק אומר ש"עזה היא סקרנות". בעיניו, עזה היא קופסת עוגיות על מדף גבוה והוא, הילד הקטן, רוצה עוגיות אבל לא יכול להגיע. כשהוא שומע במעגל את "הזקנים" מספרים על החוויה בלהכיר את עזה של פעם הוא מקנא. "זה לא הוגן", הוא אומר, "שאתם זכיתם ואני לא".
נעמיקה מתחברת לפסימיות של מארק. גם היא, כמו רוני, היתה עדה לאופוריה ששררה בכנס. אחווה וסולידריות. למותר לציין (לי מותר…) שנעמיקה היתה המארגנת והמובילה העיקרית של הכנס! לצערה, בשל עלויות גבוהות בתרגום, הכנס "דיבר" עברית בלבד. לפעם הבאה נשתפר. שמחה שהגיעו "כוכבי המדבר" וגם אוטובוס עם נשים מעילבון. גם ג'אבר היה מדהים בדברים שאמר ובעזרה במהלך הכנס. נעמיקה נמצאת בעוד קבוצות ונחשפת למידע יומיומי קשה ומעיק על אירועי הכיבוש.
היא רוצה לקרוא שיר של יהודה עמיחי "חוליקת השיר השלישי על דיקי", אבל בפתח מופיע מדריך טיולים ואיתו 40 פנסיונרים ירושלמים. מכיוון שהשעה כבר רבע לארבע והקור מתחיל להעיק, רמי מסמן לי "לקחת" את הקבוצה. המדריך (זוהר) אוסף את הקבוצה ואומר להם בערך כך "שאמנם יש לנו תכנית, אבל נתקלנו פה בתופעה מעניינת של קבוצת תושבים וכדאי שנאזין להם. בבקשה עודד".


אני מסביר על המפעל ועל ההיסטוריה שלו, על המבנים שלידו וממשיך בהסבר על ה"מגדלור", הרעיון והמעשה. עונה על שאלות והמדריך מסכם ומזמין את כולם לחזור לאוטובוס. גם אנחנו מקפלים ציוד ומתפזרים. יש לציין את תפקודו של שמוליק שמילא בהצלחה את מקומו של נחשי בהכנת הקפה והתה.


היינו: רוני, שמוליק, חיותה, עודד, אופק, מארק, נעמיקה, עידו, עמית, רוסנה, רמי, נעמי, זוהר ו- 40 הפנסיונרים.
צילם: אופק רשם: עודד

מפגש 208 – 4.3.22

ייתכן שאפשר לזהות מגמה מתגברת של הפצת הבשורה- בשורת המגדלור והתודעה. כי גם היום וכבר מזה מספר ימי שישי שההגעה למפגש במגדלור היא כמעיין המתגבר.

הפעם התייצבנו חלוצי המחזיקים -אופק ואני במגדלור. במקביל לכך נאמרו דברים קולות ומראות בכנס של "מחזירים את השלום לשיח" שהתקיים ביישוב איבים- שם נשאו ברמה את הבשורה בפני המשתתפים, עודד וג'אבר והחזיק בדוכן התקרובת, מי אם לא- נחשי האגדי שלנו. הנה קישור למבחר קטעים מהכנס: https://photos.app.goo.gl/waAuEP1kzoCTcEgb9

וחיכינו..

וחיכינו..

וקראנו לעוברי אורח שחלפו על פנינו מדוושים ומשוטטים,

ולבסוף הגיעו והתרצו להתעכב אצלינו כמעה – 3 משפחות מדוושים מהצפון (אושה, גילון) שאופק הסביר להם את מהותנו ואף הדריך אותם באטרקציות הנסתרות – למשל באר בעומק 51 מטר! איציק מ.. מאושה התעניין יותר לעומק, וכשהשאר נהרו להציץ  בבאר, הוא נשאר לשאול שאלות. על ערך האיכפתיות מהזולת בעיקר. אמר:/ציטט: "צר עולמי כעולם נמלה" סיפר שההיכרות שלו עם עזה היא משנות ה 70  ומההיבט של שירות המילואים שם בלבד. לאחר שעזבו הגיעו איציק מבארי ושני מניר עקיבא.  איציק אמר ששמע סיפורים מאנשים מבארי שהיו בעזה והיו בקשרי חברות יום יומיים עם העזתים. בשבילו זה נשמע פנטסיה. הם – העזתים תחת משטר שעושה להם רע. שני סיפרה שהיה לה בקטנותה מלווה עזתי שהיה מלווה אותה לגן ולבית הספר.

 ואז הופיע בסערה רמי ברכבו הלבן כסוסו של אביר, עם תגבורת של גזיה, קומקומים, וכפיות שסייעו לעמוד בפרץ הנהירה שהגיעה בהמשך.

הצטרפו נועה גלילי מ"גישה" , רוני, מלכי, וגם לימור, דינה וחנן ועמם תגבורת לתקרובת. בתקרובת כיכבו מאכל מופלא בטעמו מעשה ידיו להתפאר של חנן, עלים להעשרת התה שהביאה דינה ועוד.

רמי יצר במיומנותו המוכרת את מסגרת השיח (להלן קישור לדבריו ) אשר על כן התאפשר לנועה גלילי לפרוש את משנת ארגון "גישה" להלן קישור לדבריה.

 תודות למיומנות המנוסה של רמי התאפשר "להזרים" את הקבוצות רבות המשתתפים כדי לפנות מקום לבאים אחריכן ועל מנת שתיווצר ותחלחל לה התודעה בנחת. לימור הזרימה כל הזמן את הכוסות שניקתה במחזוריות סיזיפית ודינה סייעה בחפץ לב כמו מלצרית מיומנת והכווינה את הבקשות לקפה/תה או גם וגם.

מובן שתחת האילוץ של ריבוי המשתתפים ולו"ז לחוץ שלהם, נוצר מעגל לא רציף של  "טעימות" של דעות ולא היה ניתן לשמוע את כולם.

ואז סוף סוף חברו אלינו עודד ונחשי שחזרו מהזירה של כנס איבים וסיפרו חוויות.

סיימנו באיחור כי היה כל כך נעים יחד עד שלא התחשק ללכת.

היינו: עשרות מבקרים וביניהם איתמר, איציק ומשפחותיהם מהצפון, איציק מבארי, שני מניר עקיבא, חבורת אופק: עומר, יוגב, ואוראן. רוני, רמי, נחשי, חנן, לימור, מלכי, ענת, עוזי, משה ואחותו של רמי.

נרשם בשת"פ אופק, מרי.

מפגש 207 – 25.2.2022

בדרך כלל, בסיכומים שאני כותב, אני משתדל לצטט אמירה כלשהי מכל מי שמשתתף ב"מעגל". לא היום. היום הגיעו ל"מגדלור" אורחים רבים, בטח 50 או קרוב לזה…
הגיעה קבוצת מטיילים שהוביל אותה מדריך טיולים שבהווה מכונה "יורם", אבל בעבר, בשרותו הצבאי, כונה "שרמן". שרמן ואני ("בכר" כוניתי אז…) היינו לפני 50 שנה ביחד בצבא. היום שרמן הוביל קבוצה של כ- 25 מטיילים אלינו ל"מגדלור".
במקביל, חגגנו היום לרוני יום הולדת. לכבוד יום הולדתה של הגברת הראשונה של המגדלור הגיעו בני משפחתה מהמושב והגיעו גם ידידות וידידים מהסביבה. כולן/ם כמובן יודעות/ים שאם רוצים ל"תפוס" את רוני ביום שישי, צריך להגיע ל"מגדלור", לבית… בזמן שבמעגל נערך טקס יום ההולדת לרוני ושמוליק הקדיש לה שיר פרי עטו, ערכתי לקבוצת המטיילים סיור והסבר (הכל למדתי מרמי…) על המפעל וסביבתו. בסוף הסיור נכנסנו והצטרפנו למעגל. שם המשכתי לברבר ועברתי לספר על "מגדלור".


התחלנו "מעגל" ורוני סיפרה על הרגע שבו הבינה שהיא לא לבד פה…. שישנה עוד קהילת אנשים, עוד עם שגם הוא תובע את זכויותיו במרחב. לתובנה הזאת הגיעה בעת ששהתה עם משפחתה בשליחות חקלאית של בן זוגה במצרים, לאחר פרוץ השלום…
שם, בקהיר, הכירה משפחה פלסתינאית דרך הידידות שנרקמה בין בתה, שהיתה בת 6 באותו זמן, לבין הילדה הפלסתינאית. שלא כמו אצל ילדים, לא קלה היתה ההיכרות בין ההורים, אבל כשנשברה חומת ה"חרם" ונוצרו קשרים, הבינה שלאנשים יש שייכות למקום הולדתם. עם הזמן, קראה, שמעה, התעניינה והרחיבה את תודעתה לגבי העם האחר, העם הפלסתיני. היא הבינה את כוחו העצום של הדיאלוג ככוח שמפשיר איבה ומקרב בני אדם זה לזה. "כמה פעמים אפשר להכנס עם הראש בקיר ולא לחפש דרך עוקפת" אומרת רוני בהקשר של עוד ועוד סבבי אלימות באזור. "לא אני היא זו שחולמת" היא אומרת, חולמים הם אלה בשני הצדדים שחושבים שאפשר להעלים את הצד השני. ככל שהיא מכירה יותר היא מבינה שיש עם מי לדבר.
לאחר מכן ניסינו להתחיל "מעגל" מסודר, אבל מובילי הקבוצה רצו להמשיך בטיול. התחיל מיני "מרד" בקבוצה, היו כאלה שהיה להם חשוב דווקא להשאר ולהתבטא. הקבוצה נשארה עוד קצת אבל דיברו רק אותם אלה שהיה להם ממש-ממש חשוב. רוב הקבוצה וחלק גדול מהאורחים האחרים לא דיברו ולכן רשימת השמות שתופיע בסוף הסיכום תהיה חלקית מאד.
עמית מאד מעריך את דברי רוני, אבל צריך להכיר את המציאות. עמית עובד בטכניון והיה בצוות שניסה לשכנע את משרד הבטחון לפתוח נמל צף בעזה. יתנהגו יפה, יהיה להם נמל, לא יתנהגו יפה, נירתום את הנמל לאוניה ונגרור אותו לאשדוד… חושב שמפגשים כאלה הם דבר נחמד, אבל "צריכים להיות מציאותיים", עם כל הכבוד שיש לו ליוזמות הידברות של אזרחים, את ההסדרים עושות ממשלות.
חנה חושבת שהידברות זה חשוב ומה שעושים הפוליטיקאים זה לצורכי הישרדות שלהם.
סמדר אומרת שאנשים רוצים לחיות וצריך להגיע למצב שיהיו להם סיבות טובות לשמור על מה שיש להם בחיים.
נמרוד עובד בטכניון. יש הרבה ערבים בטכניון. בשנים האחרונות ישנה התפתחות מעניינת של שיתופי פעולה בין סטודנטים ערבים ויהודים. בעיות עולמיות, הוא אומר, לא פותרים בשיח אישי אלא רק דרך מנהיגים.
עמוס עובד בבנק. לפני כמה שנים התאחדו עם בנק ערבי. הוא מתרשם שהערבים שעובדים אצלם רוצים בפתרון אבל חושב כמו נמרוד שאת הבעיות הגדולות פותרים המנהיגים.
הגר עסקה הרבה בפעילויות משותפות. מסכימה שהפתרון צריך להגיע מ"למעלה". אבל חשוב שנפרוץ את המחסום על ידי הידברות, כמו מה שאנחנו עושים פה ב"מגדלור". להגביר מפגשים ופעילויות משותפות. הגר עשתה סדנה בג'יסר א זרקא ומישהו אמר לה שפתאום הוא גילה שיש יהודים נחמדים…
ספי סיפר על הכנס שאנחנו עורכים באיבים בשבוע הבא והוא מתכוון לבוא אליו. ספי מספר על עמותה שהקים, "סיפור חכאיה". עמותה שמכוונת לכך שכמה שיותר ישראלים יחשפו לנרטיב הפלסתיני וכמה שיותר פלסטינים יחשפו לנראטיב היהודי-ישראלי. צריך ליצור מסה של לחץ של אזרחים. לגרום למנהיגים לצאת מאזור הנוחות שלהם שהוא לא לשנות כלום. אם יזמו המנהיגים שינוי כלשהו והמהלך לא יצלח, תינזק הקריירה הפוליטית שלהם. לכן הם מעדיפים לעשות הרבה כלום. לחץ רוחבי מלמטה יכול לדרבן אותם לפעולה.
לאחר מכן קמו חברי הקבוצה להמשיך בדרכם אבל מכיוון שעדיין אצל חלק מהן/ם נותרו שאלות ורצון להתבטא, נוצרו על הדרך החוצה, קבוצות שיחה קטנות בעמידה. בתוך כל המינגלינג הזה התפזרו הנוכחים בהדרגה עד שבסביבות השעה שלוש ורבע נותרו רק ה"קבועים". ניצלנו את הזמן שנותר לדבר על ההערכות שלנו, של ה"מגדלור" לכנס. תוך כדי, ראמי טילפן לרוני לאחל לה יום הולדת שמח וכמובן ששמחנו לפגוש אותו גם אם רק בסקייפ.
זהו להיום. רשימת המשתתפים תכלול את כל אלה שזיהיתי בשמן/ם, ולכן תהיה חלקית מאד: שמוליק, רוני, אופק, עומר, מרי, עובדיה, מיכל, מירהל'ה, נטע, אילן, ראמי, ספי, עמוס, עמית, הגר, חנה, נמרוד, יורם, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 206 – 18.2.2022

יום שישי שמשי, שמורת בארי שופעת פריחה ומטיילים. סביבת ה"מגדלור" רוחשת עמישראל על אופניו, רכביו ורגליו. רק לבחור ולהזמין, קהל בשפע, הושט היד וגע בם.
קבוצה ראשונה מצטרפת. משפחות, הורים וילדים.
"נאום" היכרות שלי ואחרי אופק.
אופק אומר שהוא בא כי כאן הוא שומע את המילים מה"עם" ולא מהמנהיגים בשפתם התקשורתית. על עזה שמע רק מסיפורים של כאלה שהיו שם. מקווה גם הוא להיות שם.
חיותה פה כדי לומר שבני האדם שווים וערך האדם, באשר הוא אדם, זהה.
בשביל נחשי עזה זה אנשים שהוא מכיר. עזה קרובה במרחק ראיה ונגיעה. זה נראה הזוי, כל כך קרוב ואי אפשר להעזר ולתקשר אחד עם השני. הניתוק נורא. מגיע להזכיר לעצמו שזה לא נורמלי ויהיו ימים טובים יותר.
משה מעדיף להגדיר את עצמו כתושב המרחב. מגיע מדי פעם ל"מגדלור", כי פה, בשיחות עם עזה, נוצרות הבנות והסכמות של ערכי אדם בסיסיים.
מרגלית אומרת שהם, שם בעזה, בני אדם אבל נשלטים ע"י אירגון טרור והם נגדנו. שואלת אותנו מה לדעתנו צריך הצד שלנו לעשות… הרי בסוף, אנחנו אלה שחווים את הצד ה"לא נחמד" של העזתים.
נועה, נקלעה במקרה…


כשרוני למדה נהיגה, היא עשתה זאת באופן טבעי בעיר הקרובה למקום מגוריה, ברפיח… רוני גרה צמוד לרצועה, ו"חיה את עזה". זו שליחות מבחינתה להעביר מידע על עזה. לרוני חשוב שנדע ונחיה עם השכנים. כשהעזתים יבינו שיש להם תמיכה, יהיה טוב יותר. מספרת על המופע של רמי קליינשטיין במלחמה ב- 2014 שבמהלכו קיבלה טלפון מחברה בעזה שחרדה לשלומה בגלל טיל שנפל במושב, נזכרה ברעש המסוקים באויר וחשבה על חברתה העזתית שאין לה בכלל מיגון… מהסיטואציה הזאת יצאה כתבה ששודרה בטלוויזיה, שבה אמרה החברה העזתית לכתב ולרוני "אתם שם ואנחנו כאן, אף אחד לא הולך לשום מקום, תחשבו גם עלינו".
שמוליק מתמיד לבוא ואומר שבמידה מסוימת, זו מכבסה מצפונית… יודע שלחברים בצד שני שיודעים עלינו, חשוב לדעת שאנחנו פה. אצלם, הרבה יותר מאשר אצלנו, צריך תעוזה כדי לפתח קשר עם ישראלים.
יפתח אומר שכולם רוצים שלום. מעניין אותו אם בצד השני יש פתיחות כמו אצלנו…
אור מקדים ואומר שזה מאד יפה מה שקורה פה, ב"מגדלור". הכיוון שאליו התהפכו הדברים ב- 15 השנים האחרונות, מאד הפתיע אותו. הוא מיואש מה"סיפור", יפה לראות תקווה "אצלכם" הוא מסיים.
חיים הוא מאלה שבילדותם, אמא אמרה להם שכשיגדלו לא ילכו לצבא כי לא יהיה צורך בצבא כשיהיה שלום… חיים יכול להבין שבעזה ובגדה לא רוצים לראות אותנו פה. הוא סקפטי. לא מאמין שיוזמה כזאת, כמו ה"מגדלור", תעשה משהו.


כאמור, אירחנו משפחות והיו גם ילדים. כשהוריהם רצו להמשיך בטיול ביקשה אופיר, ילדה בת 10 לומר משהו: אופיר אמרה שאם כל אחד יעשה משהו למען מישהו אחר יהיה יותר טוב!


אלה הולכים ואחרים באים, מתיישבים ומתכבדים בקפה. כרגיל וכנהוג, אני מציג אותנו…
שמוליק אומר שאנחנו יושבים, מדברים ומקווים שהפצע יחלים (הסכסוך…). היום, הוא אומר, עוברים פועלים לישראל ויש תעסוקה. זה ממש הצלה בשבילם.
רמי מספר שכשהיה ילד, הלך ברגל לגבול עם הרצועה. הם, הילדים, הלכו לגבול ונופפו לפועלות שעבדו בשדות. אחרי המלחמה ביקרו שם. כשבגר, אמר לילדיו שהוא לא מתעסק בשנאה. אנחנו יושבים פה מתוך בחירה באהבה. לרמי אין ספק שבאהבה נגיע למקום יותר טוב. כשמדברים עזתים, אומרים אחד לשני שזה עניין זמני ובקרוב ניפגש…
רוני מספרת על הקשרים שהיא יוצרת בין צעירים בארץ ובעזה. מעגל החברים שלנו שם הולך וגדל, היא אומרת. כשהיא מקבלת תמונות מעזה של ילדים שמחים, למשל כשקיבלו ילקוטים חדשים לבית הספר (בעזרת תרומות של ישראלים), זה נותן לה תקווה.
אלה בת 13 והמילה "עזה" מזכירה לה את חמאס.
מאיה אומרת שאנחנו במציאות אחרת וניזונים מהתקשורת שמציגה את עזה באופן שלילי. כשהיא עוצרת רגע לחשוב, היא מבינה שתחת החמאס המצב שם עגום וקשה. הקשיבה לאלה שדיברו לפניה ואמרה שחידשנו לה דברים שלא ידעה קודם.
ילנה אומרת שהם גרים רחוק מהרצועה ומבינים שבשבילנו, הקרובים יותר, זה שונה. בשבילה עזה זה מה שאומרים בתקשורת…
אולג הגיע לארץ בשנת 1990. שנתיים אחר כך כבר שירת ברצועה. שם הכיר את עזה לראשונה. היו שתי משפחות יהודים שגרו ברפיח ים ולא דיברו אחת עם השניה… הם שמרו עליהם. המראה של סרטנים יוצאים בהמוניהם מהים, בארבע בבוקר, הזכיר לו נשיונל ג'יאוגרפיק… הדימוי של עזה היום זה רעבים ומסכנים עם שליטים רעים. ישובי האזור סובלים מהפגזות והוא מזדהה איתנו יותר מאשר איתם. יחס אחר מול עזה היה יכול להביא המון תיירים.
משה למד פה, ב"מגדלור", שבעזה יש 2 מיליון תושבים ורק 2 פסנתרים… אחד מהם הוא מתנה של רוני. מספר את תולדות העפיפון שמוצב קבע כחלק מתפאורת המעגל.
חיותה גרה קרוב לרצועה ושומעת מואזין. לפעמים שואלים אותנו, מה בדיוק אפשר לעשות?… ובכן, חיותה מאמינה שלמילים יש כוח. לא לעשות כלום זו אופציה נוחה. גם לשוחח על… זה מעצים.
עופר אומר שעזה היא חלק מארץ ישראל על מרכיביה השונים. מגדיר את עצמו כאיש שלום ושואל מה הם מוכנים לעשות כדי לשנות את מר גורלם… הם אפטיים לשלטון שרודה בהם.
אליזבת אומרת ש"פעם עזה היתה עזה" היום כבר לא.
שלומי אומר שצריך שניים לטנגו. אם אין רצון מצד שני, ההומניות שלנו לא תעזור.
מאיר חושב ששיתופי פעולה בין קבוצות, יותר מאשר בין בודדים, יכולים ליצור אפקט. איפה הקבוצה שם, בצד השני, שפועלת כמוכם, הוא שואל…
עירית מאמינה ב- win-win. כדי להגיע לתוצאה צריך השתדלות משני הצדדים. אם יהיה רצון משני הצדדים אפשר יהיה להגיע לדברים נפלאים. מבינה שיש קצת "ניצנים" בצד השני אבל לא מפותחים מספיק.
בשביל אילנה, "עזה זה ברוך"! לא יודעת איך יוצאים מזה… מרגיש לה כאילו בעזה אין רצון לשינוי אבל היא גרה רחוק ולא ממש מעורה… מקווה שיהיה טוב.


שוב מתחלפות קבוצות
איציק אומר שהיום, עזה היא עצם בגרון. שירת המון מילואים בעזה. פעם, בהתחלה, זה היה כמו טיול… עשה טיפולים לאוטו במוסך בעזה… היום מרגיש כמו האנשים שדיברו לפניו. לנו, הוא מוסיף, יש נטייה לעזור להם אבל הם לא פרטנר רציני. אנחנו מנסים, אבל הם לא מעוניינים בקשר איתנו. שומע שהמטרה שלהם, לחסל אותנו. הוא לא משוכנע שזה נכון ודי תוהה איפה האמת.
לרותי יש אהבה לבני אדם מצד אחד, ומצד שני פחד. סבבים של אלימות.
יהודה אומר שהמצב בעזה משרת את שליטי שני הצדדים. בלי הממשלות התושבים היו מסתדרים מצוין.

רחל דואגת לנו. לא נראה לה שאנחנו יושבים בנחת פה. עזה בשבילה זה האנשים שסובלים אצלנו…
יונה היתה טירונית ב- 1967 שירתה באזור ופחדה להיהרג.
דוד מתנגד לשימוש במילה "הם". צריך להפריד בין התושבים והשלטון. השאלה היא, כמה אנחנו עוזרים לאזרחים הפשוטים להביע את עצמם מול השליטים, אצלנו ואצלם.
רוני מסבירה את הנקודה שצריך להתחיל מאיפשהו. מספרת על קבוצות של בני נוער משני הצדדים שהיא מפגישה. על הרצון להסתכל קדימה ולעבוד ביחד. מספרת על חגיגה של יום השלום הבין לאומי לפני שלוש שנים ואיך חגגו במקביל משני צידי הגדר. מרגישה שהיא קול של עזה. לא קול של מסכנות, היא אומרת, אלא צעקה שמביעה תקווה. לא מאמינה שבעזה יש מישהו, אפילו הרע ביותר, שבאמת חושב שאפשר לזרוק אותנו לים…
אחר כך דיברנו עם ראמי, הוא מרגיש בטוח עכשיו במקום שבו הוא נמצא. מחפש שותפים ליזמויות של פלסתינים וישראלים, עוד יזמוית כמו מבצע הילקוטים. עזב את עזה לזמן קצר ויחזור חזק יותר. חושב שאפשר להרחיב את מעגל הפעילים. רוצה שיאזינו לו.
זהו, הדרום חוזר לצפון והאדום נשאר
רשימת משתתפים חלקית:
נחשי, רוני, אופק, שמוליק, מהרן, ג'אבר, עודד, ראמי, רמי, חיותה, משה, מרי, מרגלית, נועה, יפתח, אור, חיים, אופיר (ועוד 6 ילדות וילדים שלא דיברו ולא אמרו את שמן/ם), אלה, מאיה, ילנה, אולג, עופר, אליזבת, שלומי, מאיר, עירית, אילנה, איציק, רותי, יהודה, רחל, יונה, דוד.
כתב: עודד

מפגש 205 – 11.2.2022

טיולית אחת ושלושה אוטובוסים הגיעו למפעל הגופרית במהלך ה״משמרת״ שלנו.
רובם ירדו, שמעו הסבר מהמדריך, עשו סיבוב בפריחה היפיפייה והמשיכו לדרכם.
רק נוסעי הטיולית התיישבו לשמוע עלינו ועל עזה. זה היה לקראת סוף המפגש. הם באו עם המדריך ג׳ק שכבר ביקר אצלנו לא פעם.
חנן סיפר להם על המצב בעזה ועל המגדלור ועל הקשר שלנו עם אלה שמעבר לגדר. חברי הקבוצה, ממקומות שונים בארץ, הקשיבו בעניין, הביעו תמיכה והתלהבות ושאלו שאלות על החיים ליד עזה ועל דעתנו ביחס לפתרון המצב. נרשמה רק הערה צינית אחת.


לפניהם התארחו כמה וכמה זוגות מטיילים, חלקם ישבו והשתתפו בשיחה וחלקם ״קיבלו את השירות בעמידה״.
באחד המקרים, אחרי סבב היכרות, אמר זוג אורחים שהם מאד מתחברים למה ששמעו, אבל ״אין סיכוי שהחיילים שלנו יצטרפו״. החיילים הם הילדים שלהם שנשארו למעלה והטיסו רחפן. כשהוא עבר מעלינו הרגשנו לרגע כמו החברים מעזה.


בהמשך אופק הציג את עצמו כ״מנהל ועדות הצעירים של הנגב״ וקיבל מחיאות כפיים.
דיברנו על מנהיגים שנגררים לקיצוניות בניגוד לאינטרס של העם, על אפרטהייד, על הסבל ברצועה ועל הימים הגדולים של המרחב שהיו ועוד יהיו.
היינו הפעם: רוני, אופק, מרי, מארק, חיתאם, ג׳אבר, בלה, מלכי, חנן, אורי, משה, נחשי וכאמור עוד אורחים רבים מספור שלכולם יש שמות ודעה על המצב.
כתב: נחשי

מפגש 204 – 4.2.2022

"דרום אדום" כבר פה. כשהגענו ל"ערוגה" הקבועה שלנו, כבר ליבלבו שם שלושה "פרחים" שסעדו ארוחה משובחת על שמיכה שפרשו על הרצפה. נטינו את מעגלנו לצידן ומשסיימו את הסעודה הצטרפו אלינו לקפה כשהן מניחות על השולחן מגש בורקסים שנותר מהארוחה שלהן. יאללה "מעגל".
פתחתי בהסבר עלינו ואחרי אופק.
אופק שמגיע קבוע כבר מספר חודשים סיפר שבהתחלה, כשהגיע לראשונה, חש התנגדות לדברים שנאמרו, אבל גם סקרנות. הסקרנות, היא שהובילה אותו לבוא שוב ושוב.
בשביל הדר, עזה היא מסתורין וסקרנות.
היא גם מקור לטראומה, לכעס וגורמת לבעיות בחיים שלה. הדר תושבת האזור. רוצה לדעת יותר, חושבת שהחלוקה ל"הם רוצים להרוג אותנו ואנחנו אותם", אינה נכונה לשני הצדדים.
אליאור אומרת שעזה היא מקום שמעלה בה פחדים. מסכימה עם הדר.
עבור הדס, עזה היא מקום של איום, שותפה לדעות חברותיה. עזה היא מקום קשה לחיות בו אבל גם מקום מאיים.
לנחשי, עזה היא מקום שלידו גדל וחי כל חייו. אנשים, שכנים שהוא מכיר. יש לו רצון גדול לעבור את הגדר, להיכנס כמו פעם. מסתכל במפה של גוגל וזה נראה ממש ממש קרוב ומעניין. המצב הדפוק שאנחנו נמצאים בו, לא מאפשר מפגש פנים אל פנים. בא כדי להזכיר לעצמו שזה לא חייב להיות ככה. בא להחזיק את נר התקווה.


שמוליק באזור מאז 1967. הכיר את אלה שעבדו איתו מעזה. היה רפתן. מסתכל מכאן ורואה את מחנה אל בוריג' שאליו ואל עוד מקומות גורשו פליטי 48'. האנומליה הזאת לא יכולה להימשך. להחזיק את הכלא הזה בלי אופק זה בלתי אפשרי. מקווה שיום אחד תיפול הגדר ואפשר יהיה לשתף פעולה כדי להתקיים בכבוד. מתן אפשרות לפועלים לצאת לעבודה בישראל, זה צעד נכון. שמוליק יושב פה עם חברים כדי לנסות לגרום שמשהו יקרה בכיוון. יושבים פה אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית וזה מעגל של קשב, ללא התלהמות.
מרי הגיעה בעקבות האתר של חנן כהן "לא רלבנטי". עזה היא מורכבות שמושכת אותה. היא מספרת שרמי אמר באחד המפגשים, שגדל דור שלם בשני הצדדים שלא מכיר דבר אחר מלבד עוינות ואיבה, והפער גדל. כולם מרגישים מאויימים ומתרחקים. אנחנו יושבים פה כדי להיות מוכנים שכשיבוא מצב חדש, נהיה מוכנים אליו.
רוני אומרת שמה"מגדלור" יוצא קול קצת אחר, קול שלא שומעים אותו. יש לה זכות להכיר אנשים בעזה. בשנת 2014, בסבב האלימות, היתה הופעה במושב (במקלט…) ותוך כדי, היא קיבלה שיחה מחברה בעזה שהתעניינה בשלומה כי שמעה שנפל טיל במושב. רוני שמעה את המסוקים שמתכוננים ל"תגובה" ופחדה על חיי חברתה. בכתה. כתב טלוויזיה הלך איתה לביתה ומשם התקשרו ודיברו עם החברה בעזה, ומזה יצאה כתבה לטלוויזיה. חברתה אמרה, "אני יודעת שאתם שם ולא תלכו לשום מקום, אבל גם אני ככה, תראו גם אותי". מאיפה באה השנאה? שואלת רוני, ברור שיש פה קונפליקט, אבל יש מצב לפתרון. רק צריך לרצות אותו. בעזה יש א-נשים כמונו. אצלם לדבר כמונו זו סכנה ואי אפשר לחכות שהם יפעלו, אנחנו צריכים לפעול! שם החיים ללא תקווה. כל בקשת יציאה נזקקת לאין סוף אישורים. יציאה ללימודים, לבריאות, לעסקים וכו'. רוני מדברת איתם. מארחת קבוצות ומדברת על זה עם אורחיה. חיים משותפים, זה אפשרי, היא אומרת והיא יודעת!
הדר שואלת את רוני על אירועי מאי 2021. פתאום היה מסוכן גם במקומות שלכאורה היה שקט וחיים משותפים, היא אומרת, אי אפשר לרצות לשרוף ולהרוג את היהודים השכנים. האחים היהודיים שלי, אומרת הדר, יותר חשובים לי. קשה לה עם המצב.
רוני משיבה ואומרת שאחרי הרבה שנות נסיון, היא יכולה לראות את הדברים אחרת. היא לא שוללת את התחושה של הדר. יש פה כאב עמוק שאנחנו לא מתייחסים אליו. תמיד נמצא סיבות והוכחות לקורבנותנו ונספר לעצמנו שאנחנו נורא צודקים… אף אחד לא הולך לשום מקום, לא אנחנו ולא הם.
הדר נחושה בדעתה. היא גדלה בבית הומני היא אומרת, אבל הם, או השליטים שלהם, רוצים לסלק אותנו והם אף פעם לא רצו פחות מכל הארץ ובלי יהודים.
כדי להדגים מצב "תודעה", שמוליק מספר להדר על אירועי המסגד הגדול בלוד במלחמת 1948 (הפלמ"ח ירה פגז לתוכו בזמן שמאות בני אדם מצאו בו מקלט) זה זכרון שנשאר בתודעה. עזה היא אנומליה שתתפוצץ לנו בפנים הוא אומר, לא סביר שאנשים יחיו ככה.
מגיעים אילן וזיווה ושלוש הבנות הולכות לא לפני שהן אומרות שיש להן חומר למחשבה…
מתחילים סבב חדש עם אילן וזיווה.
רוני מספרת על מרוואן שעשה אירוע שלום בעזה ואחריו נלקח לחקירה בחמאס. הוא ברח מהרצועה. באחת הפעמים, כשיצא לטיפול רפואי, ישב ב"מגדלור" בדרך חזרה לעזה. וביקש שכל אחד ששומע אותו, יספר על עזה לעוד חמישה אחרים… רוני מספרת על קשריה ותובנותיה על עזה. על תולדות הקשר האישי שלה לסבל בעזה. יש פרטנר, היא אומרת, צריך לחזק אותו ולעשות את זה ביחד!
מלכי מתייחסת למטרת ישיבתנו המשותפת בכל שבוע. אנחנו לא יכולים ממש לשנות, היא אומרת, אבל עצם הישיבה והעלאת המודעות זה חשוב. קשה לה לשבת במקום הנוח שלה ולהתעלם ממה שקורה שם. אנחנו זורעים פה זרע קטן בתקווה שיתן פירות.
אילן אומר שמצד אחד הם בני אדם כמונו, ומצד שני הם רוצים להרוג אותנו וקשה לו לחשוב עליהם כפרטנרים. שמע פה דברים, מידע שהוא צריך לעבד…
זיווה מופתעת מהמפגש. הם יצאו מהבית בלי לתכנן מסלול והגורל הוביל אותם אלינו… אין לה שום קשר ולא בדל מחשבה על עזה. עזה לא נוכחת בחייה, "בכלל, בכלל, בכלל". יש לה חברה שמאלנית ולפעמים זה עולה ויש עוד חברה צלמת שעשתה פרוייקט על נשים ערביות. החברה הראשונה דיברה על רצונה לצאת לליווי רועים ולזיווה זה נראה הזוי. כן יש מן הסתם אנשים מדהימים בצד השני והיא מבינה את זה וזה חשוב לעזור. ההתמדה שלנו, של ה"מגדלור", למען מישהו אחר מרשימה אותה.
אורי מתקשה להתחבר לדברים הפוזיטיביים שהוא שומע ב"מעגל"… הוא מספר על כתבה שראה ביוטיוב (מוזמנים לצפות בקישור) על בנקים בריטים שמעבירים כסף במסע סיבובי, לכאורה לעזרת מדינות סובלות באפריקה, אבל בפועל הכסף מגיע לאנשים עשירים ומושחתים שקשורים לבנק. בהשאלה, הוא אומר שהפשע נגד עזה הוא עולמי ולא ישראלי. הכסף שנתרם אליהם מגיע בדרך עקיפה בחזרה לאנגליה. השכונה של הקצינים בעזה מטופחת ומשגשת בזכות הכסף המושחת. הם לא כמונו, לא מבחינה גנטית ולא משום בחינה אחרת.
אופק מסביר עלינו לטל "מורעל צבא" (שניהם בכיתה י"ב), חבר חדש שהוא הזמין היום והגיע עכשיו. אחר כך הוא מספר על הפגישה הראשונה כאן: הוא היה אנטגוניסט אבל מסוקרן והמשיך לבוא. מאז שבא , למד עוד והדברים כל הזמן מסתובבים בראשו. שיחת הסקייפ עם ראמי נחרטה בו עמוקות. הבין שהוא בסטטיסטיקה של ה"לא מכירים" משני הצדדים. היום, הוא ממש מתעניין בסוגיית הסכסוך בן יותר ממאה שנה בין הקהילות במרחב.
טל מהישוב של אופק. אופק סיפר לו והוא בא. רוצה ללמוד עוד. עזה זה שכנים.
מהרן מספר על המאבק של הבדויים מול הקק"ל. מהרן רוצה שכולם יגיעו לתמוך. היה עסוק במאבקים משפטיים (מהרן הוא עורך דין) מול הרשויות בשחרור הבדויים שנעצרו בהפגנות ולכן לא הגיע זמן רב ל"מגדלור". הסתובב הרבה בעזה בילדותו. לפני 6 שנים היה שם פעם אחרונה. אין שם שנאה לישראל, הוא אומר, יש להם זכרונות טובים מהתקופה שישראל שלטה בתוך עזה, ועזה היתה חלק מהתרבות הישראלית. מהרן מקווה לפחות לשלום כלכלי.


מגיעה קבוצת מטיילים גדולה.
דוד אומר שעזה היא פצע פתוח שמסרב להגליד. יהיה שלום כשאנחנו נבין שאנחנו חרא כמו כולם. כבר לא מדבר על שלום אלא רק על דרכים להקהות את הסכסוך.
אלי מדבר על גורמים שמרפדים תהליכים. יש רובד שדואג לעצמו. אנדרלמוסיה שלא מביאה לפתרון. הגורמים שרוצים פתרון חלשים מדי.
אורית משתדלת לא לחשוב על עזה. מדחיקה כי זה רע.
ליהודית קשה עם חיי האוכלוסיה בעזה, ה"ידע" שלה הוא בעיקר מה שהיא רואה בטלוויזיה.
איתן פחות מכיר את התרבות של עזה. זה לא מדבר אליו. ברור לו שעזה היא כמו מראה עבורנו. פחד הדדי שמעצים את הפחדים בשני הצדדים. צורת חשיבה אחרת תעשה אותה העצמה, אבל לכיוון חיובי. לכן צריך לשנות את התפיסה, זה הפתרון. צריך לשנות את מי שמנהל את התפיסה. החמאס התחיל ככוח חברתי והפך להתנגדות צבאית. השליטים מתווכים את הפחד לציבור ונוצר אפקט עדר.
אילנה מזדהה עם הדוברים לפניה. אוכלוסיה סובלת עם הנהגה שלא נותנת עתיד. היא מקווה שהפתרון לעתיד יצמח מלמטה אבל קשה לה לראות את זה קורה. שלום כלכלי הוא מנוף עוצמתי לדעתה.
עבור רותי, עזה מקום מסכן בכל פן אפשרי. אי אפשר לחיות ככה. התחושה שלה זה שאם יש סיכוי לשינוי, הוא יבוא במתן אישורים לצאת לעבודה בישראל. האינטרסים הכלכליים חזקים וגם היא מקוה שהשינוי יבוא מלמטה.
ליאורה אומרת שעזה היא מקרה עצוב של חוסר הבנה ותקיעות. שני הצדדים ממשיכים לדבוק בקלישאות. העזתים כבר מזמן רוצים משהו אחר. אוהד חמו אומר שאנחנו נמצאים בתפיסה מוטעית לגבי עזה. הצעירים רוצים פשוט לחיות, חופשיים כמונו וביחד איתנו. יש גורמים שמפריעים. גם היא חושבת שהשינוי יבוא מלמטה.
לרובי, עזה היא רצף זכרונות. גדל באשקלון וטייל הרבה בעזה. הכיר אותה כחייל ויודע לדפוק בדלתות בלילות ולהגיד מה שצריך בערבית… בצעירותו כרת עצים עבור קק"ל ומכר בעזה. הסתובב לבד בעזה ומכר עץ בלי לחשוש. כמילואימניק הזכרונות כבר היו בהקשר של מתיחות ועוינות. עזה נמצאת תחת שלטון שקשה לראות את סופו. כמו מהרן הוא מאמין בפתרון כלכלי. יקח שנים וחילופי דורת עד הפתרון של שלום, אבל בתקופתנו צריך פתרון כלכלי ופעולות הומניטריות
עמית אומר שבשנת 1921 סבא שלו סיים לימודים והאחים שלו חיכו לו באלכסדריה שיבוא לעבוד איתם אבל הוא התעקש להגיע לצפת, בגלל הציונות. אנחנו בבעיה עם האוכלוסיה הפלסטינית, אומר עמית, יש ויכוח עמוק. לא מאמין בשלום כלכלי. כולם יצאו נגדנו באינתיפאדה, כל האוכלוסיה מצעיר עד זקן. הפערים הכלכליים עצומים. גם הם וגם אנחנו צודקים והמחלוקת היא בין "צודקים". כולם רוצים להשמיד את כולם. גם בטיול ברהט, המדריך המקומי לא רצה שיסתובבו במקומות מסויימים כי זה "מסוכן".
טלי אמרה שהדוברים ביטאו את דעתה… בראשה נמצאת התמונה של ההרס העצום מהמלחמות בעזה. חסרה שפה משותפת. מציעה לפתוח קורסים בערבית מדוברת.
נועם אומר על עזה "לסגור ולשכוח זה לא עובד". היום אין לו שום קשר איתם ואין לו מושג מה קורה שם… ואם הוא, שמחשיב את עצמו כמתעניין, לא יודע כלום, אזי, הוא מניח, הרוב בארץ גם לא יודע… בפנטזיה של אחרית הימים עזה יכולה להיות סינגפור… אבל פתרון לעזה הוא עדיין חלק מכל הבעיות שלנו ושל המרחב.
אבי מספר שבבארות יצחק הישנה יש לוח עם שמות של הרוגים שהיה להם חלום. לא רק הפלסטינאים חולמים. כולם חולמים, כולם "מחזיקים מפתחות", לאורך כל הדורות. יש פה מאבק שהתחיל כמאבק על אותה פיסת קרקע והפך להיות מאבק בין דתות שלא יגמר לעולם. הפתרון היחידי זה לגרום לאי מוטיבציה להלחם, לשני הצדדים. אנחנו צריכים להיות חזקים, הצד השני צריך להבין את זה והפתרון יהיה סטטוס קוו.
כבר אחרי השעה ארבע ולאורי חשוב לומר שמבחינתו, גם אם קשה היה לו לשמוע דברים מסויימים, הוא רוצה לציין שעצם ההקשבה ב"מעגל", היא סוג של ניצחון!
ביקשתי מרוני שתסכם את השיח המרהיב שהתנהל פה בשלוש השעות האחרונות. אין כמו המילים האנושיות, המכילות תקווה כל כך פשוטה וטבעית שאומרת רוני, בכל מפגש, ללא לאות, כדי לסכם.
והרי רשימת המשתתפות והמשתתפים:
נחשי, אופק, מרי, שמוליק, רוני, מלכי, עודד, מהרן, הדר, אליאור, הדס, אילן, זיווה, טל, אורי, דוד, אלי, אורית, יהודית, איתן, רותי, ליאורה, אילנה, רובי, עמית, טלי, נועם, אבי.
כתב: עודד

מפגש מיוחד 203 – 30.1.2022

חדי העין וזריזי המחשבה ודאי יבחינו שהתאריך הנ"ל מיצג את יום ראשון בשבוע ולא יום שישי… ולא טעות בידם.
באנו היום (אופק, נחשי, שמוליק ואני) לארח במגדלורנו את מכינת "נחשון". כחמישים חניכי המכינה, רובם הגדול בנים.
ישבו במעגל, הוגש קפה ושמוליק פתח בסקירה היסטורית מרחב עזתית, מאז אברהם אבינו ועד היום, עבור בעותמנים, באנגלים, ערבים, יהודים ועזה.


אחריו המשכתי אני בהסבר על ה"מגדלור" כרעיון שמחבר בני אדם ללא הבדל דת, לאום ומגדר, בכל שפה ומכל מקום על הגלובוס (טוב, רק אלה בגלובוס ששמעו עלינו).


אחר כך סיירנו במפעל הגופרית, תארתי בפניהן/ם את תולדות המבנה וציינתי סימנים במבנה שמעידים על אופן הפעלתו.
חזרנו לרחבת החניה ושם סיפרתי למעט שהיה להם סבלנות (או שהיו מנומסים מספיק) להקשיב, על בתי המחנה הצבאי, הצבעתי על הסימנים שנותרו במרכז הרחבה (ה V הגדול שבתוכו מופיעות האותיות R.A.F )
ולסיכום "חשפנו" את הסימנים המעידים על מיקומו של מגרש הטניס, שבו נהגו החיילים הבריטים להפיג את שעמומם עד שיגיעו הגרמנים…
זהו, זמנן/ם של המכיניסטיות/ים תם והם נקראו לעלות לאוטובוס. סוף.
עודד.

מפגש 202 – 28.1.2022

"להיות או לא להיות" שואל את עצמו הגשם. לקור ול"מגדלור" אין התלבטות כזאת, הם פשוט ישנם. גם חיותה. גם שמוליק נחשי ואני, אבל את כולנו, מלבד את הגשם, מקדים אופק.
היום תכננו להיפגש עם שתי משפחות, אחת מנתיבות ואחת מהרצליה, ככה, לגוון. פגענו בול. ראשונה הגיעה המשפחה מנתיבות, שוהם, ליאן, ליאור ומעיין. שוהם וליאן הם/ן ילד וילדה. המשפחה לא זרמה כל כך עם הקפה, אבל מאד התעניינו בתולדות המבנה ומפעל הגופרית. מכיוון ש"הפרה רוצה להיניק" (גם כשהעגל לא כל כך מעוניין לינוק), הקדמתי ל"תולדות המבנה והמפעל", הסבר קצר עלינו (יש לי ידיד שאומר "יש לך חמש דקות להקשיב לי שעה?"…). אחר כך, נאמן להבטחתי, לקחתי את האב ובנו לסיבוב רגלי במפעל. בינתיים נחשי הצליח להגניב לליאן הקטנה כוס תה. אמרו תודה והלכו לדרכם.


הגיעה (לפי התכנית, כן) המשפחה מהרצליה. ההורים איילת ושני וילדיהם, מאיה, בר ועומר שבדיוק היום חוגג יום הולדת 12 וזה יפה מצידו שבחר לחגוג במגדלור.
כנראה שמשהו בתיכנון השתבש, כי הם נראו מופתעים מהמפגש איתנו, אבל בהחלט התאים להם הקפה. ואם שני התנאים ל"טכס" מקוימים (יש מעגל ומוגש קפה) אפשר להתחיל… אני מציג אותנו ואחרי, חיותה.
חיותה אומרת שהיא מגיעה לעתים, לא כל שבוע. נהנית מהדינמיקה של המעגל. בקשר לעזה, היא מוסיפה, הוריה חינכו אותה לראות בני אדם באשר הם בני אדם. אמרה ולא יספה. בהמשך תקרא באוזנינו שלושה שירים של אוה קילפי.
אופק אומר שהוא מגיע כבר באופן רצוף כשלושה חודשים והדברים שהוא שומע כאן שונים ממה ששמע עד כה בבית הוריו או בבית הספר (הוא תלמיד י"ב…) או בתקשורת או בחוג ידידיו. אופן ראיית האירועים ההיסטוריים והעכשוויים והמידע שהוא סופג, מסקרנים אותו וגורמים לו לבוא פעם אחר פעם.
איילת עובדת הייטק ביומיום, היום מטיילת. עבורה עזה זה משהו מפחיד, "פאודה" כזה… משייכת את עצמה פוליטית לשמאל. רוצה שלום.
מאיה. לא יודעת כלום על עזה היא בת 6…
בר בכיתה ט' וזה כל מה שהוא אמר על עזה.
שני אומר שעזה מסקרנת אותו. חולם על אפשרות להיכנס ולדבר עם האנשים. הם סובלים יותר מאיתנו. רוצה תקשורת איתם. מקנא באלה שאחרי 67 יכלו להסתובב שם לחוות את המפגש.
עומר (12) שש אלי דיבור ומביע את דעתו בביטחון רב. עזה מפחידה עם עניין הטילים. 98 אחוז שם הם טובים והוא בעד שלום.


שמוליק מסביר על מחנות הפליטים אל בוריג' ונוסיראת. אפשר לראות אותם מפה- הוא מצביע אל מעבר לחורשה לכיוון צפון. טיפחנו תקוות אחרי אוסלו, הוא אומר. אנחנו היינו נותני הפרנסה ואחרי האינתיפאדות הענינים הסתבכו. הגדר היא עצומה וטכנולוגית, מחסום כמעט בלתי עביר. לפני כן הם היו חוצים לחפש עבודה או לפגע, אבל לא עוד. כולנו תושבי המרחב. אנחנו, במגדלור, מנסים במיטב כוחנו הדל לקיים הידברות. ישבו אתנו אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית והייחוד של המעגל הזה הוא שזהו "מעגל קשב". מבחינתו, לבוא לקיים את המפגש הזה בכל שבוע, זה ייעוד.
נחשי: גדל באזור. נכון שיש שם 2 אחוז כהגדרתו של עומר (שהגדיר את 98 האחוזים הטובים) שעושים צרות לנו ובעיקר להם. מאמין שיבואו ימים יפים יותר. הם יתעסקו בשיקום חייהם ואנחנו נעזור. זה המעט שהוא יכול לעשות.
גם דוד הגיע. איש ירא שמיים שחיפש פה במרחב את השקט של יום שישי. רק הוא רכבו, אלוהיו והנוף שברא. הוא אמנם בא לבקש עזרה בחילוץ רכבו ששקע בבוץ, אבל הקשיב לעצתו של נחשי לפתרון בעיות, "קודם כל שותים קפה". ישב דוד, שתה קפה דוד, הקשיב וזכה בדין לעזרתם של נחשי, שמוליק ואופק (שלוחי האל) שנסעו עם רכבם לעזור בחילוץ רכבו.
בינתיים ערכתי למשפחת "הרצליה" סיור והסבר על תולדות וסביבת מפעל הגופרית ובנותיו… החברים חזרו עם נעלים עמוסות בוץ ודוד נסע לקבל את השבת לפני שהיא תכנס ותשאיר אותו בחוץ.
על כוס קפה מסכמת, שאל אופק איך נוצר החמאס? שמוליק התחיל, אני המשכתי, השעה ארבע והקור הגיעו ואת המשפטים האחרונים צעקתי לו מחלון המכונית…
נכחנו- שמוליק, חיותה, נחשי, אופק, מעיין, ליאור, שוהם, ליאן, איילת, שני, מאיה, בר, עומר, דוד, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 201 – 21.1.2022

שיא החורף, קור חודר ושמש "שקרנית". בדרך למפעל הגופרית, עוצרים לצלם כלניות פורחות. נחשי עורך את הצילום להזמנה. הזמנה ל"מגדלור". אחר כך יכין גם קפה.
אופק כבר פה, הכסאות והשולחן כבר סודרו לפני שהגיע, לא ברור על ידי מי… גם שתי שקיות זבל הושארו "לא ברור על ידי מי".
אופק מגלה התענינות ולקחתי אותו לסיור. הראיתי לו את הכתובת במגרש החניה, את החניה הפרטית של המפקד הבריטי, מגרש הטניס, עץ הזית שהביאה הנזירה הטיבטית ביחד עם זרעי השלום בשליחות הגורו, ולבסוף חזרנו למבנה המפעל והסברתי (הסבר משוער) על אופן הפקת הגופרית.
במעגל יושבים כבר מארק, רוני, שמוליק ונחשי. מגיעות ידיעות ראשונות על המתרחש בכפר בורין. פעילים יהודים שבאו לטעת עצי זית ביחד עם הפלסתינאים המקומיים, מותקפים על ידי רעולי פנים שיורדים מראש ההר. במעגל מתחיל דיון. אני מביא קצת תובנות (פרשנויות?…) מהעבר לגבי שורשי הסכסוך בהווה והוויכוח מתמקד בשאלה האם דיון בעבר רלוונטי או שעלינו לכוון את האנרגיה לפתרון עתידי.
תוך כדי הדיון מגיעה גם מרי, וגם דינה ומלכי וגם עומר ויוגב.
אבל ה"מעגל" מתחיל ב"נוהל" אמיתי כשמגיעות טל והגר, שתי מטיילות תמימות שבאו בגלל הטיול ונשארו בגלל הקפה. אני מציג להן אותנו ומנסה למתן את התדהמה/מבוכה שלהן. אחרי הכל, אפשר להבין שלהיתקל בתופעה כמונו זה קצת מפתיע ומוזר. להצטרף ל"תופעה" זה כבר בכלל… (אין לי מילה מתאימה, אני עושה תנועה עם היד).
אחרי מדברת מרי. היא הגיעה לראשונה בניסיון להבין את מורכבות הבעיה הבין קהילתית באזורנו, והמשיכה לבוא בגלל השיח המכבד והמעניין.
רוני מכירה פלסטינאים עוד מתקופת היותה במצרים. קל לשנוא משהו ערטילאי. יש פרטנרים, היא אומרת, הרבה. צריך להכיר וליצור מפגשים ופלטפורמות לקשר אנושי. נשות ואנשי עזה הן/ם שכנות/ים וחברות/ים. הקשרים והפעילות ההומניטרית הבלתי נלאית שלה, מביאה לעתים הצלחות ולעתים כאב ואכזבה.
אופק הגיע ו"נשבה". הוא עדיין תלמיד תיכון והוא ממשיך לבוא כי עדיין לא גיבש דעות. מה שהוא שומע פה לא שמע במקום אחר, בטח לא בישוב מגוריו. היום, לאחר כמה פעמים שבא ברצף, הוא סוף סוף יכול להגיד מהי עזה בשבילו. מצד אחד יש לו דימוי שכל עזה היא מעיין מוצב חמאסי שמופצץ, אבל יחד עם זאת, עזה בשבילו היא סוג של אגדה…
דינה נולדה באלכסדריה ובאה לארץ בגיל כמה חודשים. בבגרותה עבדה אצל מישהו שהיה מושל עזה ואחר כך מושל שכם. לדעתה, עזה צריכה להיות על הפרק כל הזמן וכל אחת/ד צריך/ה לעשות כל הזמן למען העלאת עזה למודעות. היא עושה את זה כל הזמן ולא רק ב"מגדלור".
נחשי נולד, גדל ועדיין גר בישוב ליד עזה. מבחינתו עזה זה אנשים שהכיר. פוטנציאל עצום שאם יהיה אחרת ישנה את המציאות הקשה. לבוא לכאן זה המעט שהוא עושה למען שינוי המציאות.
טל שבאה עם הגר מספרת שבדרך הן "גילו" שהן מתקרבות לעזה והיה קצת חשש. היא גרה בירושלים שהמורכבות שלה לא פשוטה והיא יותר מודעת לה. עזה זה משהו מרוחק…
הגר, גם היא מירושלים. שירתה במודיעין ויצא לה ל"התעסק" עם עזה. עזה היא כאב לב. לא יודעת מה עושים עם זה.
יוגב מגיע ברצף כבר תקופה לא קצרה. עדיין תלמיד תיכון ועדיין מקשיב… בשלב זה, אין לו עדיין דעה על עזה…
עומר אומר שהיום אין לו מה להגיד, משפט שהוא חוזר עליו מדי שבוע…
שמוליק, מציג את עצמו כקומוניסט! "אני עוטף את עזה" הוא אומר. "יש לי בת בנתיב העשרה, יש לי בן בכפר עזה, יש לי אחות בניר עוז, ואני, בן נוסף ובת נוספת גרים בניר יצחק" מצור אמיתי. מי שמשקיף מכאן מהיכן שאנו יושבים כרגע, רואה את אל בוריג', הוא אומר. שיתוף פעולה יכול להיות פורה. יש לנו שותפים לתקוות מעבר לגדר. ה"מגדלור", מבחינת שמוליק, הוא "מכבסה מצפונית". היכולת להשפיע מאד דלה. צריך להקשיב להם. ה"מעגל" הוא מעגל קשב שנמשך כמעט 4 שנים.
מארק התחיל להגיע בזמן צעדות השיבה (סוף מרץ 2018, למעשה מתחילת ה"מגדלור")… מארק לא יליד הארץ. עוד בחו"ל, לפני שעלה, חשב שיגיע לקיבוץ, משום מה…קרא בחו"ל על חברי כרם שלום שעוזרים בעזה לבנות בתים לעזתים וזה מצא חן בעיניו. בסוף הגיע דווקא לקיבוץ גבולות ולא לכרם שלום, אבל מאז, עזה בתוך ראשו. המחשבות שלו הודות לרקע הדרום אפריקאי שלו (אביו יליד דרום אפריקה) והמודעות למשטר האפרטהייד שם, מופנות לעניי האזור. אי הצדק בכל מקום מייאש אותו. לעשות צעדים סימליים זה מה שנשאר. זה כמעט "טיפולי" עבורו לבוא ולהיות פה. פעיל ב"מרד בהכחדה" ופועל "להציל את העולם"…
בפעם הראשונה שמלכי הגיעה (אי שם בשנת 2019) היא התרגשה בהתחלה מהמקום… אחר כך התרשמה מחברת האנשים שיושבת ביחד ולומדת כל שבוע משהו חדש והיא ממשיכה לבוא (כמעט) בכל שבוע. זה גם המקום עבורה, להזכיר בכל שבוע לעצמה את עזה ואומללותה. זה עדיין מייאש. החיים שלנו טובים ולידנו אנשים בלי אופק ובלי תקווה. מזכירה שדיברנו הרבה על החשיבות של הנוכחות פה. גם אם זה לא יועיל בטווח הנראה לעין, זה בטח לא יזיק. האנשים פה עושים דברים נוספים. המפגש נותן כח.
אחרי שכולן/ם דיברו, מלכי הזכירה את השאלה שהעלה עומר לפני שבוע (שאלה משאלון שהיה עליו למלא כבחינה למכינה קדם צבאית) בקשר לעזיבת הארץ בתמורה למקום מגורים אחר, יציב ובטוח. היא שאלה את עומר אם נוכחותו והדברים שאליהם נחשף פה ב"מגדלור" השפיעו על תשובתו… עומר האריך בתשובתו ואמר "לא"…
שמוליק, שהגיב לשאלה, השתמש במושג "נוף מולדתי". מלכי שואלת אותו אם "נוף מולדתו" יכול היות במקום אחר. שמוליק אומר שנולד וחי ונמצא במסגרת מסויימת וזה ביתו. בית שאותו לא נוטשים גם לא למען בטחונו האישי. אין לו כוונה להחליף גם לאוטופיה אידיאלית!
מארק אומר שהוא נמצא חצי מחייו בארץ. זה לא היה בתוכניותיו לבוא. אבל החליט לבוא לבדוק…כבר מהלילה הראשון, ידע שהוא חייב להשאר פה. זה לא רציונלי ואין לו הסבר. חיפש מקום מגורים בארץ, שממנו לא גורשו פלסתינאים. יש לו בעיה עם ההחלטה של בנו לגור בגרמניה. כל יהודי שמאלני צריך להיות פה כדי לעמוד מול המשיחיות.
אחר כך חזרנו לויכוח אם לדון בעבר או להתמקד בעתיד. בינתיים הזמן עבר, הקור חדר והעתיד בבית נראה יותר חם…
היינו: מארק, עומר, יוגב, שמוליק, עודד, מרי, מלכי, רוני, אופק, דינה, נחשי, טל, הגר.
כתב: עודד.

מפגש 200! 🎈🎈🎈🎈 14.1.2022

ראשונים הגיעו חיותה, נחשי, אריה עם בתו מניר יצחק ואופק ממבועים, נפגשו עם חבורת תושבי רהט שהתמקמו סביב מדורה באמצע המבנה.
ואז הגיעו רוני ומרי.
הקפה מיד נשפט לו בידי נחשי והוא המשיך והגיש כמיטב המסורת תה חם וקפה רותח לאורך כל המפגש.
החברה מרהט לא התחברו. נראה שהתחמקו מלהתחבר להזמנה להצטרף למעגל. האזינו לנאמר מהצד אולי מתוך ספק ביישנות, ספק חשדנות ואני חשתי שעננת המהומות שבנגב מעיבה. אבל אולי אלה רק הרהורי לבי… בכל אופן ניכר שלא הרגישו בנוח.
כשראו ש"ההמונים" מוסיפים ומתאספים להם בנחת, עזבו מדורה עוממת והלכו לדרכם.
החיינו את המדורה שחיממה את מי שהיה לו קר מדי.
אופק הבטיח שיוגב ועומר יגיעו בהמשך ואכן כך היה.
רוני סיפרה על המחשבה שהיכרות מקרבת, מנגישה. מספרת על מפגשים עם קבוצות צעירים ביניהן קבוצה של המכינה להעצמה למנהיגות צעירה שהגיעו אליה לנתיב העשרה. מכינה של ישראלים יהודים וערבים. בתום המפגש עמם נפרדה החבורה מרוני והמשיכה בהתכנסות במועדון של היישוב. זמן מה אחר כך שלח המדריך של הקבוצה מסר בוואטצאפ לרוני – ד"ש מחברנו העזתי. מתברר שבמסגרת הפעילות במועדון קיימו עמו שיחה, במהלכה התברר הקשר בינו ובין רוני. וכך נקשרו שוב קצוות של מעגל חובק עזה-מצרים-ישראל.
אופק מספר שעזה של פעם עליה סיפרו לו הוריו וסביו, ממקימי קיבוץ סעד, היא מבחינתו זיכרון רחוק שלא קיים ולא מושג וזה גורם לתחושת החמצה.
ואז הגיעו מקיבוץ סעד בחור מקבוצת יבנה עם 4 ילדיו. חיותה הציגה את נושא המעגל. הבחור סיפר על מפגש אקראי שהיה לו לפני שנים עם פועל פלסטיני שהיה בדרכו לחזור למשפחתו בחאן יונס ושאותו לקח טרמפ למעבר הגבול ומאז יש קשר סדיר ביניהם. וכך יצא לו להכיר את מציאות החיים שמעבר לגבול בצורה מתמשכת עד היום.
הגיעה מלכי.
שוחחנו בטלפון עם ידידנו העזתי שסיפר על המשך הפעילות ועל התפשטות הבשורה של הפעילות. הוא ניחם אותנו שאנחנו הנמצאים במגדלור לא לבד!
ושוב שוחחנו עמו כעבור כמה דקות כשהגיע רמי וההתרגשות היתה רבה.
הגיע חנן עם ההפתעה המובטחת: יין ותבלינים שבושלו יחד עד מהרה ונמזגו לגביעים לכבוד המפגש ה- 200 של חבורת המגדלור. 200 שבועות לפי חשבוני זה קרוב ל- 4 שנים. איך הזמן רץ כשנהנים.
חזרו עודד ושמוליק מנטיעות עצי הזית בגדה המערבית. נרגשים ומרוממי רוח, סיפרו על החוויה המעצימה וכיבדו בכנאפה את הנאספים.
חיותה ציינה שהמפגש מתפרע. והסכמנו שלפעמים לא יזיק שיהיה.
מלכי סיפרה על ההשראה שיש לה מהמפגש במגדלור.
רמי החזיר את השיח על התודעה אל המושג של האהבה שאותו הוא מנסה להגדיר מזה זמן. אהבה שהיא לדבריו מושג לא מעולם הרגש אלא של מצרף.
אהבה היא דרך חיים, היא בחירה. הבחירה שלו בעזה במודע והבחירה לבוא למגדלור והבחירה להיות מודע, זה מתוך האהבה כדרך חיים והחלטה שיש קיום של האחר ושיש אנשים שהמציאות מתאכזרת אליהם, במחשבה שלו עליהם באהבה שלו אליהם, בעצם הוא עושה את האהבה שהיא פתיחה, היא לב, היא נשימה ומתבטאת ברצון בטובתו של האחר.
מרי הקריאה שיר:

נְטִיעוֹת / מַלְכָּה פָּז חַיּוּת
כָּל יוֹם אֶת נוֹטַעַת
מִבְּלִי שֶׁבִּכְלָל אַתְּ יוֹדַעַת
נוֹטַעַת חִיּוּכִים
נוֹטַעַת מִלָּה טוֹבָה
נוֹטַעַת חִזּוּקִים
נוֹטַעַת אַהֲבָה

כָּל יוֹם אֶת נוֹטַעַת
מִבְּלִי שֶׁבִּכְלָל אַתְּ יוֹדַעַת
נוֹטַעַת חֶמְלָה בְּמָקוֹם כָּאוּב
נוֹטַעַת שִׂמְחָה בְּמָקוֹם עָצוּב
נוֹטַעַת זְרָעִים שֶׁל כַּוָּנָה
נוֹטַעַת לֵב מָלֵא בַּהֲבָנָה
נוֹטַעַת הֲכָלָה,
נוֹטַעַת תִּקְוָה לְהַתְחָלָה

נוֹטַעַת נְתִינָה
נוֹטַעַת אֶת חֹם לִבֵּךְ
בְּקֶרֶב אוֹהֲבַיִךְ
וְכָל סביבתך
נוֹטַעַת נְטִיעוֹת
שֶׁל אַהֲבָה לְעַצְמֵךְ
מְקַבֶּלֶת אוֹתָךְ
עַל כָּל הֲווָיָתֵךְ

הַמְשִׁיכִי לִנְטֹעַ יַלְדָּה
כִּי מָה שֶׁנָּטַעְתְּ
הָפַךְ אוֹתָךְ לְאִשָּׁה
מְנוּסָה, מְבִינָה,
בּוֹגֶרֶת
וְהַיּוֹם אֶת עֵץ גָּדוֹל
יְפַת מַרְאֶה
הַמִּתְהַדֵּר בְּגֶזַע חָזָק,
עֲנָפִים, עָלִים,
וּפְרָחִים פּוֹרְחִים
בַּצַּמֶּרֶת.

לאחר האתנחתא האומנותית השיח התמקד בנושא שהעלה עומר. הוא הציג שאלה מהמיונים למכינה הקדם צבאית שבהם הוא משתתף: האם תסכימ/י או לא לעזוב את ארץ ישראל אל איזה אי אוטופי מול מדינת קליפורניה כדי לפתור את הסכסוך על הארץ?
עשינו סבב של תשובות מנומקות שנחלקו בין הרוב ששלל עזיבה והמיעוט שחייב.
נחשי מציין את אהבתו ואת הקשר שלו למקום מגוריו ושמוליק מחזק את היות האדם תבנית נוף מולדתו. עודד מציין את האמירה שהאדמה לא שייכת לנו אלא אנו שייכים לאדמה. ומצביע על מגמתיות השאלה.
מלכי מצביעה על חוסר הממשות והמציאותיות של השאלה.
חיותה מציינת שחוץ מקדושת חיי אדם כל השאר חוּליני. אבל מרגישה שרובצת עליה חובה מצפונית כלפי אביה החלוץ ובן זוגה שלחם במלחמות ישראל.
הגיעו שמוליק מבארי עם נכדו לבדוק אם הגחלת נשמרת ב"מגדלור". אמרו שלום ואיחלו שלום והמשיכו בדרכם.
אופק ציין שאינו רוצה לברוח מהבעיות אלא רוצה לפתור אותן.
חנן הסביר שהשאלה הרגיזה אותו כי במהותה היא האם אפשר להרוס ולנטוש את מה שעשינו על מנת לאפשר ולבנות מחדש טוב. זו אידאליזציה של ההרס כצורת חשיבה על העולם. גם חנן מצביע על המגמתיות של השאלה. ועל חוסר הבנה והפנמה של תהליכים היסטוריים חשובים ומשמעותיים ועל שום כך לא עונה על השאלה.
רוני חושבת שהיא עברה בעצם את התהליך של מעבר ממקום מגוריה כשהיה פינוי ימית למקום חדש מתוך האמונה שזה הדבר הנכון לעשות לטובת עתיד טוב יותר.
הועלתה טענה שהשאלה הזו היתה שאלת פרובוקציה/ מניפולציה.
רמי סיפר שבזמן שיחות השלום עם מצרים הוא היה מוכן לעזוב את בארי למקום אחר אבל שיהיה בתוך מרחב האזור על מנת לתת לפלסטינים יותר מקום. וכמו בסיפור ה"דירה להשכיר" הוא רוצה ללמוד להסתדר עם השכנים. והשאלה שעלתה יושבת במישור אוטופי. מבחינתו המרחב לא צריך להיות מחולק.
שמוליק מציין שיש לו תחושת שייכות עמוקה למולדתו ולמקום שבו חי.
אריה אמר שאת הבעיות שלו הוא לא מצפה לפתור בשינוי מקום גאוגרפי.
עומר ציין שהרוב במכינה אמרו שמוכנים לעבור לאי האוטופי. הוא עצמו ענה בדומה לשמוליק.
רמי מחזיר את עזה לדיון. טוען שעזה לא היתה באף מדינה אף פעם אלא היתה "כדור פינג פונג".
שאלה נוספת היתה האם המאבק על האחיזה בארץ ישראל היה שווה את כל חללי מלחמות ישראל.
עודד מדבר על הויקיפדיה ועל הויכוח שהתפתח ב"הארץ" על "דיקטטורת הויקיפדיה". לדבריו נוצר מצב שיש ערכים שנהיו טאבו ואין לדון ולהרהר אחריהם. ויש בכל מיני מקומות הסללה.
המפגש היה מאוד תזזיתי הפעם והתנהל רוב הזמן כשעוד ועוד מצטרפים למעגל ובעצם ללא שליטה או סדר מעגלי כלשהו.
היינו: שמוליק, רמי, ראמי, נחשי, רוני, חיותה, עודד, אופק, עומר, יוגב, מלכי, חנן, אריה ואליה, הבחור מקבוצת יבנה וילדיו, מרי שגם רשמה הפעם כמיטב יכולתה.
השקיפו מהצד בחלק הראשון גם ארבעת הבחורים מרהט.