מפגש 154 – 26.2.2021

היו היום כמה סוגי אורחים: למשל קבוצת אופנוענים שחנו בפתח המפעל עוד לפני שהגענו, הוציאו את הכסאות וישבו. כשנכנסנו, הם התארגנו ליציאה. אמרו שהרעיון להשאיר כסאות לשימוש הציבור הוא רעיון מצויין ואחד אפילו הספיק לשמוע ממני על תולדות המבנה. לא מעגל, לא קפה, לא דיבור, לא הקשבה. אופנוענים…
אחר כך הגיעו מיכל, בנג’מין ובנם אילי במנשא על גבה של מיכל. לא מעגל, כן קפה, לא דיבור, קצת הקשבה.
עוד אלה נפרדים, מגיע בן דוד של ג’אבר עם 8 ילדים. לא מעגל, כן קפה (רק הוא) אהלן וסהלן “אני בן דוד של ג’אבר, פעיל בעומדים ביחד” וממשיכים בטיול…
בשלב זה נוכחים שמוליק נחשי ואני.
מגיע מארק.
מגיעות.ים אורי, מיכל, טל ואליסה – שני זוגות באמצע החיים. אני “פותח” מעגל. נחשי קורא להם בקפה. אני מספר עלינו.
מארק אומר שכשהיה עדיין באנגליה, אביו, שנולד וגדל בדרום אפריקה, אמר לו שבישראל מתפתח אפרטהייד. מארק לא האמין עד שהגיע וראה במו עיניו.
שמוליק אומר ש”כולנו צמודי גדר”, משני צידי הגדר עם עזה, כולם אסירים. העזתים זה ברור, אין להם חופש תנועה ולכן “אסירים” ואנחנו אסירים של מצב שאנחנו לא יכולים לשנות. אבל, הוא אופטימי, אם האיבה בין היהודים לגרמנים שככה, גם לאיבה המקומית שלנו יש תאריך תפוגה.
נחשי אומר שהוא שמח להגיע למפגשים אבל הסיטואציה לא משמחת כי יש גדר ואנשים סובלים. ובכל זאת המפגשים מעניינים ומלמדים.
מצטרף יונתן.
רמי מגיע.
יונתן, במקור מכיסופים, זוכר את הימים שבילינו בעזה. הימים נגמרו ולא יחזרו לפחות ב- 10 השנים הקרובות. החמאס חושף זרמי עומק של החברה הפלשתינית בעזה. יום אחד זה ישתנה. האוכלוסיה שם היא פצצת זמן.
אורי, לא מהאזור. עזה לדבריו, היא “כאב ראש”. זה נמשך ולא יגמר. לא יפתר כרגע בדרכי שלום. לומדים לחיות עם זה.
מיכל אומרת שנעים לשמוע שאנשים שחיים פה וסופגים, מצליחים לראות את הצד השני. היא מבאר שבע במקור וזוכרת תקופות של ביקורים בעזה מגיל הנעורים… שוק, קניות… הבת שלה היתה בשרות הצבאי בנחל עוז. לדעתה, המצב רק נהיה רע יותר אבל מיכל אופטימית.
טל אומר שהעזתים תמיד היו אצלם בבית. מסחר וקשרים עסקיים. הוא אומר שהעזתים רוצים לחזור לתקופה של המנהל האזרחי ושאפשר יהיה לנהל קשרי מסחר. היתה תקופה של היכרות בין המשפחות. בתור ילד היה יושב איתם מסביב למדורה ואוכלים דגים.
אליסה, מתחברת לצד ההומניטרי שלנו אבל מתנגדת למושג אפרטהייד שבו השתמש מארק. אליסה, עבדה עם לקוחות דרום אפריקאים ויודעת מה זה אפרטהייד. זה אולי דומה, אבל זו לא מדיניות. לא מאמינה שזה יחזור למה שהיה. מקווה…
אופירה, בת זוגו של יונתן שהגיעה בינתיים עם דבורה ואיתן, אומרת שנמאס מהמצב, אבל מה שהיה לא יחזור. עברנו כברת דרך והשנאה התגברה גם ב”עידוד” הפוליטיקאים.
דבורה, פחות מתחברת לנאמר אבל בעד שלום ושלווה. המציאות, הפוליטיקה, והנטייה של האנשים, לא מובילה לשלום.
איתן, עבד עם רבין כיועץ כלכלי. איתן נכח וראה את הבאז שנוצר כשדובר על שלום. עכשיו הכל נרמס ונעלם וזה עצוב. לדעתו, היינו בדרך הנכונה. כנראה שהעם שלנו לא רוצה את זה.
מגיעה נעמיקה ואיתה שמוליק.
רמי, מספר על עצמו ועלינו. מספר על סבא שלו שנסע בפלשתינה ברכבת שנבנתה ע”י הבריטים. מפליג לסיפורים גאולוגיים מלפני מיליון או שניים, כשנחל הבשור נשפך במפל של קילומטר וחצי לים התיכון ונוצר קניון בעומק 1,000 מטר. הכל התכסה והגופרית ששקעה נשארה בכמה אגמים ביניהם אחד ליד בארי. הגיע לעכשיו… האזור הזה הוא אזור הבחירה של הכי הרבה אנשים בעולם. אברהם למשל, דמותו מוצבת כאייקון גבוהה מהשאר. חצי מאוכלוסיית העולם רואה בו אב (נוצרים מוסלמים ויהודים). הוא חצה עולם אבל בחר להתיישב פה בארץ גרר. רמי היה באורפה בתורכיה, עיר מוסלמית. לפי האיסלם, שם מקום הולדתו של אברהם. רמי הציג את עצמו כבאר שבעי (כמו אברהם…) ובזכות זה, פגש את האימאם של העיר. הוא וחברו הוכנסו למערה הקדושה שבה, כך נטען, נולד והתגורר אברהם. רמי מספר במעגל את סיפור אברהם ואבימלך מלך גרר. זוכר ילדות “צמודת גדר” ונזכר בתקופות שהדריך טיולים בעזה. גם בזמן שקט, הנפש במתח, הוא אומר. לפני שלוש שנים הרגיש שמשהו חסר לו והקים את ה”מגדלור”. “אני לא מצליח לשנוא” אומר רמי.
מיכל שואלת כמה באים? רמי אומר שיש מעגל קרוב של בערך עשרה קבועים, מעגל שני של מאות שכבר באו כמה פעמים, ובשלוש השנים שה”מגדלור” פעיל, באו אלפים!
מגיעים דינה, בלה, מלכי ועוזי.
שמוליק היה חבר כפר עזה לפני שנת 67. היו 3 סוגי מסתננים הוא אומר. אלה שבאו לראות את הבתים שמהם גורשו, אלה שבגלל הרעב בעזה באו לגנוב אוכל והיו שבאו לרצוח. שמוליק זוכר שלילה אחד, בעת שחלב פרות ברפת, גילה לפתע לידו נער שאמר שהוא בא למסור מידע (תמורת אוכל…). שמוליק לקח אותו למא”ז וחזר לעבוד. למחרת פגש את המא”ז שאמר לו שהנער נהרג ממארב של חיילים בדרך חזרה.
אליסה מספרת על פרדסן מנס ציונה שנרצח על ידי עובד וותיק שלו, עזתי.
מגיעה משפחה מביר הדאג’. רמי מכיר את פרחאן הרבה שנים. ממנו למד את תרבות הבדואים והמדבר. פרחאן הקים את פונדק “ספינת המדבר” בביר עסלוג’.
עם פרחאן מגיע בנו מוניר שהוא רופא שיניים, יחד עם סיראז’ בנו, זוגתו אנהר ואחיותיו ניהל ואסרע. משפחת פרחאן שותה קפה וממשיכה בדרכה לא לפני שפרחאן, מברך את מעשינו.
מגיעים רמי וענת מרחובות. לפני שהגיעו, עמדו על אנדרטת אנז”ק הביטו לכיוון עזה ורמי אמר לענת, “איך אפשר להחזיק ככה 2 מיליון בני אדם?”. והנה הגיעו אלינו…
עוזי מספר שגבולות נוסד ללא אלימות וללא נישול! חש עצב והחמצה לגבי עזה, משני הצדדים, אבל האחריות לפתרון היא בעיקר עלינו!
מלכי נזכרת בילדה מירושלים בת 15, שביקרה במעגל לפני שבועיים. הילדה אמרה שהיא לא מבינה איך ילדות בגילה חיות בעזה…
דינה, בתור תושבת האזור מרגישה צורך לעשות משהו כדי לנסות לפתור את הקונפליקט. כל אחד צריך לעשות את המעשה הקטן שלו.
בלה, אוהבת לבוא כי אנחנו כמו משפחה. עזה זה משהו בין תקווה ליאוש. מפחדת מתוצאות הבחירות ומה”סערה” שעלולה לבוא אחריהן.
נעמיקה אומרת שצריך להילחם בהכחשה וכהות החושים הלאומית. להקשיב לסיפור האחר. היא ממקימי “קול אחר”, קבוצה שמנסה לייצר דיאלוג עם העזתים. חשוב לה לדעת שהיא עושה ככל יכולתה. שמוליק נזכר שבכפר עזה, היה גם רועה צאן ומה שסימן את הגבול, היתה תעלה (אולי בעומק תלם מחרשה…) הוא חשש שאיזה כבשה תחצה את התעלה… האורות של עזה נראו קרובים מאד. אחרי המלחמה ב- 1967 נסע לעזה והתרשם שעיני האנשים שונאות. היה שותף להקמת “קול אחר”.
ענת לא מהאזור והיא מודה בכנות שהם חיים בבועה, באזור נוחות. עזה זה עצוב אבל מציאות. השיח בתוכנו בעייתי.
רמי: המצב כואב, לא רק עזה שהיא בסיטואציה נוראית. כולנו שבויים של הנהגה שרוצה לשמר את המצב. דיקטטורה בשני הצדדים. הוא אומר לנו שאולי אנחנו עושים משהו קטן, אבל אולי זה יגרום לשינוי מחוץ ל”שמורה” שבתוכה אנחנו מדברים וחיים. מקווה שאחרי הבחירות נוכל לשנות.
הגיעו גם ורה ורוני, נועה ואמיר שטיילו באזור עם דורון המדריך. אבל הם הגיעו קרוב ל 16:00 והסתפקו בקפה…
אח פגישה אח פגישה שכזאת- השתתפו: בנג’מין, מיכל ואילי הקטן, שמוליק, עודד, נחשי, בן דוד של ג’אבר עם 7 ילדים, חבורת אופנוענים, מארק, אורי, מיכל, טל, אליסה, רמי, אופירה, יונתן, דבורה, איתן, נעמיקה, שמוליק, מלכי, עוזי, בלה, דינה, אנהר, פרחאן, מוניר, סיראז’, ניהאל ואסרע, ענת, רמי, ורה, רוני, נועה ואמיר, דורון.
כתב: עודד

מפגש 153 – 19.2.2021

זה עוד לא היה… אנחנו התארחנו אצלנו, כן כן, ממש כמו שזה נשמע. כשבאנו ל”מגדלור”, שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, כבר ישבה שם משפחה מרהט. פאטמה, סייף וארבעת ילדיהם, פאדל, מלאך, באכר ומוחמד הקטן. יושבים על כסאות בית הספר שהבאנו, כסאות זמינים לכל דורש, שולחן הכיתה במרכז, מכוסה ביריעת ניילון. סייף שוקד על מנגל קטן. פאטמה על סלט חצילים עם שיני שום. הילדים נעים סביבם, מוכנים לכל עזרה. ברכנו לשלום, הנחנו את ארגזינו ונחשי התחיל לארגן קפה, אלא מה?! מתגלגלת שיחת היכרות, אנחנו מצרפים את דברי האוכל שהבאנו לשולחן. חלה, לחם-נחשי, ממרחים, עוגות ועוגיות. קר, גשם מדי פעם.
מגיע רמי, מגיעה רוני. אנחנו מוזמנים להשתתף במנגל ומציעים מצידנו תה, קפה וחלה. כולנו מצטופפים סביב לשולחן. הילדים לא שולטים בעברית, באוכל כן. תפאורה של מפגש.
כדי לא ל”העמיס” על הסיכום, אני לא כותב על שיחות, לעתים מעניינות ביותר, על שלל נושאים שאינם קשורים ל”עזה”. גם הפעם לא אחרוג ממנהגי ולכן “עזה תחילה”.
רק מאמצע המפגש, לאחר שעה וחצי של מינגלינג… רמי, בדרכו המיוחדת, “משחיל” בעדינות את עזה…
מרי מגיעה.
פאטמה, מורה בבית ספר ברהט, מספרת שסבא וסבתא גרו בכפר עבסן, ב”רצועה”. אוהו, זה כבר מרגיש שכנות קרובה. הכפר הזה נמצא מעבר לגדר הרצועה שעד אליה משתרעים השדות שבהם אני עובד מפעם לפעם. היא ביקרה שם בילדותה. היום זה נראה לה כאילו חלמה שביקרה שם…הים, השוק האוכל של סבתא ועוד דברים קטנים שעושים ילדים בביקור אצל הסבים, זכרון-חלום. אמא שלה בקשר טלפוני עם המשפחה שם, פאטמה לא. הסבתא נשארה בעבסן עד יום מותה. הסבא נפטר בירדן בזרועות אשה אחרת.
רמי מרחיב ומספר עלינו ועל הסיבה לבואנו שבוע אחר שבוע. העולם שכח את עזה, הוא אומר. אנחנו כאן גם כדי להזכיר אותה. החיבור שנוצר היום בין יושבי המעגל הוא הסימבול של מטרת ישיבתנו. מפגש בין אדם לאדם. מסביר את הסמליות שבמושג “מגדלור”.
סייף אומר שרוב האנשים רוצים לחיות בלי להתעסק בעבר. אם יתאפשר ליהודים ולערבים לחיות ביחד, זה יהיה כל כך מוצלח שיבואו מכל העולם לראות!
רמי מבקש מפאטמה שתביא את אמא שלה ל”מגדלור”… (בת 72).
פאטמה אומרת שאמא שלה תבכה מהתרגשות!
שמוליק מספר על משפחת אבו אל קיען מעזה. כשביקר אצלם עם משפחתו, לפני הרבה שנים, כשעוד היה אפשר, שיחקה ביתו עם ילדי אבו אל קיען וכולם נגעו בשיער שלה לראות אם הבלונד אמיתי…
נחשי, רוצה לדבר עם אנשי עבסן השכנים.
חיותה מספרת שהיא רואה את כפרי הרצועה כשהיא הולכת בשולי הקיבוץ.
רוני מפחדת, אבל פועלת יום יום כדי שלא תהיה סיבה לפחד… מעורה מאד בנעשה בעזה בזכות קשריה עם תושבים רבים שנעזרים בה לפתרון מצוקותיהם. היא דיברה עם פעיל בעזה שבטוח שהם הולכים להחליף את השלטון בבחירות שאמורות להיות שם במאי. מספרת על בית החולים שדה שהוקם וכולם עובדים בהתנדבות. החמאס לא נותן לחולים להגיע. זה בשטח עזה אבל אחרי עמדת השמירה שלהם… הבית חולים משווע לחולים כדי לפעול במלוא הכוח אבל כרגע נתקל בקושי שבא מהחמאס. מספרת על פעיל חברתי שנמצא כרגע על פרשת דרכים לגבי פעילותו ועל פעילה שעדיין שומרת על קשר עם חברה ישראלית למרות שהיא כבר לא בעזה. רוני מספרת ששמעה שיחה עם מרטין אינדיק שאמר שכל עוד נתניהו ועבאס שולטים יהיה קשה מאד. לדעתו הפתרון הוא פדרטיבי. אבל קודם כל צריך להכיר בזהות הלאומית של כל עם.
סייף חושב שהעולם לא צריך להאשים עם שלם בגלל כנופיה… יש אנשים טובים בכל מקום וגם רעים. לא צריך להאשים קולקטיבית. רוצים לחיות. להיפגש בים, בשוק בחיים הטובים. מי שהב”פנים” שלו טוב, לא יכול לעשות רע. כשהמנהיגים “ירגעו” נוכל לבנות חיים של בני אדם בשיתוף ובשלום. הילדים לא אשמים, צריך לחנך אותם על ערכים אנושיים.
זהו. עכשיו כולנו מסדרים ביחד את הכסאות והשולחן והמנגל…
לפני שמתפזרים, חיותה מבקשת ומקבלת מפאטמה חיבוק גדול.
אלה שמות: סייף, פאטמה, באכר, מלאך, פאדל, מוחמד, שמוליק, חיותה, רמי, נחשי, עודד, רוני, מרי.
כתב: עודד.

מפגש 152 – 12.2.2021

כמו בכל יום שישי, כבר כמעט 3 שנים, בשעה 13:00, באתר מפעל הגופרית הנטוש שבשמורת בארי, כסאות בית ספר מסודרים במעגל, קפה מתבשל בקומקום, נחשי, רמי, רוני, מלכי, דור, מרי, חנן ואסנת מתכנסות/ים. שמוליק ואני, נסענו היום לשתול עצי זית בכפר בורין שב”גדה” עם עוד כ-100 אנשים טובים מרחבי הארץ. גם אנחנו נגיע ל”מגדלור” יותר מאוחר. שחר, במקור מנחל עוז ועכשיו בברור חיל ומשפחתו מהמרכז שיצאו לטייל מוזמנים למעגל ומצטרפים. מאוחר יותר, תצטרף משפחה ירושלמית, יוחנה, שלומי, נטע ונועה. יוחנה מורה בבית ספר מעורב של חילונים ודתיים. בשנים האחרונות מתכווץ מספר התלמידות/ים החילוניות/ם.
בהמשך הצטרפו שלי ועידו מגבים וגם קבוצת צעירים מנחל עוז: ניקיטה ואשתו שרה, ועוד חברים כולל שני עולים חדשים יחסית מצרפת שהתגוררו בנחל עוז ונאלצו לעבור לאשדוד בגלל הקורונה.
על מה דיברנו: העבר המפואר של המרחב והסיכוי שיחזרו ימים טובים.
כתבו: עודד ונחשי

מפגש 151 – 5.2.2021

17 אישה ואיש חיברו היום, בקולם, את היצירה שנוצרה ב”מגדלור”. כרגיל, הווקאליסטים הקבועים נפגשו ראשונים (שמוליק, רמי, נחשי ואני) ואיתם שלי שמגיעה מעת לעת ומשמיעה קול יחודי משלה. אחר כך הגיעו ניבה שבעברה כמה ביקורים ב”מגדלור” ואיתה בנה בן ה- 18 עידו שנמצא כרגע במכינה קדם צבאית.
עידו מתעניין בגאולוגיה, ורמי, במחווה לעידו, מתחיל את המעגל דרך נושא הגאולוגיה ומשלב את ה”מגדלור” דרך הסבריו המלומדים על סוגי סלע שונים. הוא מדמה אותנו לסלע המתגבש לאט בתהליך טבעי.
שמוליק מקריא שיר שכתב לגמרי בעצמו לאחר ביקור אצל ג’אבר באל זרנוק. ג’אבר לקח אותנו לראות את בית של רופא ב”סורוקה” שנהרס ע”י הרשויות כי לטענתם נבנה באופן לא חוקי. בהשראת מראות ההרס כתב שמוליק את שירו.
ג’אבר מספר על אל זרנוק והכפרים הלא מוכרים. כפרים שרוב תושבי המדינה לא מכירים ולא רוצים להכיר. אבל עזה, הוא אומר, קרובה אמנם, אבל נשכחת.
מלכי מבקשת מג’אבר שיספר על הקורס בנוה שלום. הקורס מכשיר מנחים בנושא הסכסוך להנחיית דיונים בבתי ספר. כרגע יש בעיות בגלל הקורונה והקורס קצת “צולע”…
דינה, שגרה בסביבה הזאת הלא שקטה. חושבת שצריך לעשות, לא רק לדבר מהכורסא. אנשים לידנו חיים במצוקה, קרובים אבל רחוקים.
שלי, חושבת על עזה בחוסר אונים בגלל אי יכולתה להגיב לחוסר האונים שלהם. עדיין לא מצאה דרך לעזור.
מלכי, באה בשביל הנשמה, כדי לא להתנתק מהבעיות בעולם שבו היא חיה. גם היא בחוסר אונים מול המצב. מה שאפשר לעשות בתוך היאוש זה לבוא לכאן ולהפגש. סוג של שליחות.
עוזי, מספר שהשבוע התפרסם שיר של ישראל נטע מבארי, “בין שני נהרות גדולים” (הנחלים “הבשור” ו”גרר”). השיר ריגש אותו. עוזי נולד שנה לפני ה”נכבה” (48) והגיע לגבולות שנתיים לפני ה”נכסה” (65). עזה לדידו, היא עצב עמוק ותחושת החמצה.
ניבה, כבר ביקרה אצלנו בעבר. עובדת בפיתוח תרבות במועצות בנגב המערבי. גם רהט… על עזה היא חושבת מאז הפכה לאמא (של עידו). היא חושבת על האימהות בעזה שלא יכולות להגן על ילדיהן גם בריאותית וגם בטחונית. במידה רבה, בניגוד אליה. בעת משבר “המטומטמים בונים סכרים והחכמים גשרים” היא מוסיפה.
עידו, לא כל כך נתן דעתו על עזה, בן של חבר של אבא שלו נהרג בצוק איתן. במכינה מדברים על סיפורי גבורה והוא, שעבר בהשפעת אימו מימין לשמאל, מנסה להתמודד.
לפני שהם נפרדים מה”מעגל”, אני אומר לעידו שחשוב לי לשמוע ולהשמיע לחבר’ה בגילו בגלל ה”צומת” שבה הם נמצאים בין “נערות” ל”בגרות” על כל המשתמע מכך במדינה הזאת. עידו פוצח במונולוג שבו הוא שוטח את משנתו שעיקרה הוא, אם צריך לעשות עבודה “מלוכלכת” (מחסומים, כניסה לבתים באישון לילה וכו’) עדיף שיעשו את זה אנשים “כמוני” (כמו עידו…) שמודעים לבעייתיות של היחסים עם הפלשתינים… אוף, כמה יש לדבר איתו…
רדיר מזכירה את רות דיין שנפטרה בגיל 104 (כמעט…) ומקריאה את שירה של לאה גולדברג “למי שאינו מאמין”. רדיר באה כדי להמשיך להאמין למרות המציאות הנמשכת מסביב. היא פונה לעידו ואומרת לו, תזכור שכמו שלך יש אמא שמחכה בבית, גם שם זה ככה. אין לי ילדים משלי אבל כל ילדי העולם הם שלי, היא אומרת בהתרגשות, וממשיכה ואומרת שעכשיו זה “החושך לפני עלות השחר”. היא נמצאת בקבוצה “בין דתית” עם מתנחלים מהגדה ואנשי ימין ומרגישה שהדיאלוג קשה וסיזיפי, אבל לאט לאט מתגבשות נקודות הסכמה. היא בטוחה שמי שיבוא לכאן, ל”מעגל” יושפע מהשיח. זה שיח חשוב לשינוי. אנחנו שטים בסירות שונות, היא ממשילה. כולן בדרך לטבוע… צריך לעזור אחת לשני.
נחשי, נזכר בתקופות עברו. השכנים מעזה קרובים יותר מישראלים רחוקים… יום יבוא ונהיה מרחב אחד. מקווה שעוד בזמנו. הביקורים ב”מגדלור” זה המינימום מבחינתו… גם מקווה שהעתיד הטוב קרוב ממה שאנחנו משערים.
בראיין מספר על עצמו ומסביר על ה debate שהוא מנגנון לפתור סוגיות שבמחלוקת ע”י שכנוע תוך וויכוח. הוא מסביר קצת על הטכניקה של הדיבייט: לא להרים קול, לשכנע דרך הלוגיקה וההיגיון, לפתח יכולת להבין את ההגיון של הצד השני. יש תחרויות בדיבייט… הוא מצליח טוב למדי עם רוב התלמידים, אם כי, הוא אומר, לא עם כולם.
מגיעים אבי ושלושת ילדיו (דניאל, עמית והילה). רמי מסביר להם עלינו ו”מנגיש” להם את עזה. בהתחלה בעזרת מספרים וסטטיסטיקה ואחר כך הוא מספר על הצעירים (“בגילכם”…) הסגורים בעזה. מספר על עצמו כילד וההיכרות עם עזה אחרי מלחמת 67 (צייירו אותנו כמפלצות…) על חבר עזתי בן גילו שהגיע בגיל 14 לבארי בחיפוש עבודה ונשאר לעבוד עוד הרבה שנים.
אבי אומר שהוא טייל עם ילדיו במדבר יהודה ופגשו מטיילים מיריחו. נקשרה שיחה… קשה לו להבין שמול עזה זה שונה ואי אפשר לדבר פנים אל פנים.
רמי אומר שאפשר להיפגש עם עזתים בכל מיני מסגרות אחרות. מי שרוצה לשמוע יכול בקלות למצוא דרך. כולם הזניחו את עזה, הוא חותם.
אבי וילדיו הולכים להמשיך בטיול.
בראיין מספר על השינוי שעבר אחרי שהגיע לארץ, ומביא לדוגמא את היכרותו עם החברה הבדואית. איך ממפגש שהיה חלק מטיול קבוצתי בארץ לפני הרבה שנים, כשהיה בן 17 ואירגנו להם ארוחת בוקר “אצל הבדואים”, עד שהיגר לישראל בבגרותו והפך להיות מורה לדיבייט בישוב הבדואי חורה.
זהו להיום.
כותבים ואורחים: רמי, שמוליק, שלי, נחשי, עודד, עידו, ניבה, ג’אבר, רדיר, עוזי, מלכי, דינה, הילה, עמית, דניאל, אבי, בראיין.
כתב: עודד

מפגש 150 – 29.1.2021

“סיכומים עושים בסוף” אומרת הקלישאה, אבל היום, ב”מגדלור”, לא הגענו לסוף… דווקא בחצי השעה האחרונה, כשהקשבנו לדור, שריגשה עם תיאור מציאות חייה בימים אלה, דרך עבודתה בעמותת “גישה” והקונפליקט שבו היא מצוייה מול משפחתה וחבריה, “הוצפנו” פתאום במבקרים/ מטיילים…
אבל נתחיל מהתחלה.
אמנם לא יורד גשם, אבל נושבת רוח מקפיאה. עננים שחורים מפלטרים את אור השמש והיום קודר. בעוד שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, מחפשים את הפינה הכי מוגנת במבנה, מגיע רמי עם ה”כבאית” לחניה וקורא לנו לבוא אליו. “כבאית” במרכאות כי במראה החיצון, המשאית היתה רכב כיבוי אש. למעשה חלקה האחורי של המשאית הוסב לדירת חדר מאובזרת היטב! כך שבעצם, רמי מזמין אותנו לדירתו הממונעת. “המעגל” אם כך, מתקיים ברחבת החנייה לרגלי גלגלי הדירה…
די מהר מגיע אלינו אלון עם שלושת ילדיו. הוא מתכבד כמובן בקפה וילדיו מוזמנים לסעוד ממטעמי הפירות היבשים והפיצוחים ששמוליק הביא לכבוד ט”ו בשבט (בנוסף כמובן לחלה, “לחם נחשי”, חמאה וממרחים…). שלושת ילדיו הרכים של אלון, שלהם הובטח טיול לפני שאביהם פותה בקפה, מושכים אותו לסיור רגלי במפעל הגופרית.
מגיעה דור ומיד אחריה מהרן. יותר מאוחר יגיע גם בראיין.
רמי פותח ואומר שלאחרונה, למרות שאנחנו מתמידים לבוא, אנחנו כמעט לא מדברים על עזה. יש המון אירועים בארץ ובעולם ועזה נדחקת מסדר היום. רמי הוזמן בעבר למפגשים עם פלשתינים (בית ג’אללה, עקבה) והוזמן שוב בגלל שבאופן אירוני, דווקא הוא זה שמביא את קולה של עזה. אבל גם הוא קול בודד ולמעשה, קולה של עזה מושתק. דווקא בגלל זה הוא מקפיד אפילו רק לומר את המילה “עזה” כדי שתשמע.
שמוליק מזכיר שרוני היא המנוע העיקרי מאחורי השיחות עם עזה ובימים אלה היא נשמרת היטב בביתה מפחד ה”קורונה”. הקשר היומיומי של רוני עם עזה חשוב והנסיון שלה מאפשרים את הקשר בלי לסכן את החברות והחברים העזתיות/ים.
לשמוליק חשוב לבוא בכל שבוע ולו רק לראות את אל בורייג’ מהמקום שבו אנחנו יושבים… חשוב לו גם לשמוע, לדבר וללמוד על המרחב דרך המידע ש”זורם” במעגל.
מהרן מדגיש את מצוקת עזה בזמן קורונה ואומר שזו חובתו של הכובש לדאוג לנכבש. עזה לא בקונצנזוס ולא זוכה לתשומת לב. כל עם שמצבו הכלכלי טוב, אוהב לחיות. בעזה המצוקה דוחפת לאלימות. הוא הכיר את עזה בילדות ואחרי שנים, נכנס שוב וגילה שעזה השתנתה מאד. הדור הוותיק נעלם.
כשמגיע תורי לדבר אני אומר שעובר עלי תהליך בשלוש השנים האחרונות, שבו אני סופג עוד ועוד ידע. דווקא הידע הזה יוצר פער גדול ביני לבין סביבתי וקשה לי כבר לגשר עליו. חוסר היכולת לתקשר עם העזתים גורם לי לעיסוק במרכיבים אחרים של המצב.
רמי שואל/ אומר שיש בדברי “כניעה” לתנאים שמוכתבים לי בניגוד לרצוני ואני בעצם מוותר לאלה שיוצרים אותם ומונעים דיאלוג עם עזה. אני מסכים איתו. אני בהחלט מודע למצב שהיכולת שלי להתמקד ולתקשר עם עזה, מוסללת ע”י שליחי השלטון ואני למעשה די “נכנע”. אבל, אני מזכיר, “מרידה” שלי באותה “כניעה”, עלולה לסכן גם את בני שיחי בעזה.
חיותה פותחת את דבריה בהזכרת יום השואה הבין לאומי. השנה לקחה את קלפי אתי הילסום ובהשראתם, קיבלה פרופורציות על אמונה ומוסר. היומנים נכתבו בסתר במשך שנתיים תחת הכיבוש הנאצי. הילסום נותנת משמעות, מתוך החלטה, לכל דבר בחייה וגם מחליטה מתוך מודעות ללכת עם היהודים לאושוויץ. חיותה נפעמת מכך שהיוזמה ליצירת הקלפים נעשתה על ידי יהודיה ופלסטינית שהתאימו את המסרים של הילסום לקשר ביניהן.
עכשיו דור: בפעם הראשונה שבאה הציגה את עצמה ואת האוניברסיטה שבה למדה וחוותה דיונים ומאבקים של סטודנטים מקהילות בעולם. היא מבינה שכדי להיות מעורבת היא צריכה להגדיר לעצמה את המושג “בית”. כשבאה והציגה את עצמה ב”מעגל” גילתה שלמעשה, הגדירה לעצמה את הבית. כשהגיעה לארץ, באה למסע למידה. עדיין “התנדנדה” עם האמת שלה ולאט לאט יצרה “עמוד שדרה”. ניסתה בתהליך לרצות הרבה צדדים וקצת איבדה את הדרך. הקשר עם המשפחה ועם חברים פה בארץ, הציב בפניה שאלות שעדיין לא היתה מוכנה לענות עליהן. האם היא חלק מהסיפור הזה? היא ישראלית? היא אמריקאית? הרגישה שהיא צריכה להצדיק את הבחירה ב”גישה”. תוצאות הדיון הפנימי מול עצמה והחיצוני מול סביבתה משפיעות עליה. המשפחה, שמולה נחשפה, מתקשה להבין את העיסוקים והבחירות ה”פוליטיות” שלה. היא רוצה להסביר להם על “גישה” אבל מחפשת את הדרך הנכונה להסביר מבלי לעורר התנגדות. לשאלת חיותה, היא מסבירה שעמותת “גישה” עוסקת בעיקר בזכות לתנועה לפלסטינאים. ביחוד העזתים. “גישה”, ככל אירגון סיוע לפלשתינאים, נמצאת תחת זכוכית מגדלת ממשלתית שבודקת ומחפשת כל סטיה מהחוק ומנסה ליצור דה לגיטימציה לארגון. בעבודה היא צריכה לעבוד עם “הלב” אבל גם להתעלם ממנו…
מהרן, שהוא (גם) עורך דין, מנסה להמחיש לדור איך לדעתו עליה לפעול ועושה זאת דרך הסבר על מקצוע העו”ד שלדבריו צריך להיות בעל עור עבה… הוא חושב שגדר ההפרדה יוצרת נזק. פעם, במפגש שלו עם נע”ש (“נשים עושות שלום”) אמר שהגדר תיצור אפרטהייד. הוא אומר לדור שהיא הולכת בעצם לעסוק באפרטהייד.
רמי שואל את דור אם היא מרגישה שהעבודה ב”גישה” היא שליחות? היא חוזרת למי היא בעצם ושואלת את עצמה אם היא מסוגלת להיות חשופה לכל הסיפורים והמקרים שמגיעים ל”גישה”.
בשלב זה, עוצרת מכונית ממולנו וממנה יורדות נעמי, בת זוגו של רמי, ניר ביתו ורותם בנו עם בת זוגו רינת. המפגש קוטע את דברי דור וכמה דקות מאוחר יותר עוצרים לידנו מספר רכבים ומהם יוצאות/ים כעשרה זוגות מטיילות/ים. חיש מהר רמי מוצא את עצמו במרכז מעגל נשים שמתעניינות בדבריו. מסתבר שכל הנשים הן מורות בבית ספר בישוב שגב שלום והן אירגנו את בני זוגן לטיול… כל ה”מהומה” הזאת מביאה אותנו כבר אל מעבר לזמן הסיום. החבורה עולה לרכבים ונוסעת לא לפני שהן/ם מתרגשות/ים מהפרויקט שלנו… זהו, כאמור, יש סיכום אבל דור לא סיימה את דבריה ולכן אנחנו לא בסוף. נמשיך בשבוע הבא.
כרגיל, מילים ולחן: שמוליק, חיותה, דור, עודד, רמי, נחשי, מהרן, בראיין, נעמי, ניר, רותם, רינת, אלון (+ שלושה ילדים) ועשרה זוגות צעירים משגב שלום…
כתב: עודד.

מפגש 149 – 22.1.2021

ושוב… יום של שמש נעימה אחרי יומיים גשומים.
נחשי, שמוליק, רמי ואני מייסדים את המעגל לחומה של חמה, בחוץ.
רמי בא מוקדם כדי להמשיך את פרויקט החשיפה של אזור המפעל ומגורי החיילים שלצידו. הגילויים מרשימים! הפעם נחשף עוד טפח שמרמז על חיי הפנאי של החיילים. הדרכה והסבר ינתנו במקום…
מגיע ג’אבר עם ח’יתאם ועם בנם הקטן (3) וואליד.
מגיעה גם נעמי.
מלמעלה מציצים מטיילים. מוזמנים, באים, יושבים, קפה. רמי מסביר להם בקצרה על מה ולמה…
מתחיל מעגל. נעמי אומרת, שהיא תשמח לאפשרות ללכת ישר מכאן לים של עזה.
ח’יתאם מספרת שהיא באה מדי פעם ומשוחחת על הפירות שהשלום יכול להניב. בגיל 10 היתה בפעם היחידה בעזה. ממעטת להגיע כי היא עובדת בימי שישי. טוב לה להיות פה.
נחשי מתרשם מהיופי של האזור. עזה כל כך קרובה אבל גם רחוקה. שכחנו את הקשרים הטובים שהיו פעם עם העזתים. פה אנחנו נזכרים. הדחקנו את המודעות למצב שם. זו הזדמנות בשבילנו להזכיר שהיה עבר יפה ויהיה עתיד מרשים.
יוסי, זוכר שכילד נסע באוטובוס עם אמא מאשקלון לעזה, לשוק. באינתיפדה הראשונה בא כמילואימניק כבוגר ולא הבין את הסיטואציה. בנו איבד עין במלחמה. ברור לו שהכל זמני ועוד יהיו קשרים.
שיר, אמא טריה. יש לה עסק בשדרות: פסטה וזהו, בשותפות עם ליר ועידן שבאו גם. לא מכירה את עזה, לא היתה שם מעולם. רק צרות חוותה משם, למרות שיש לה מחשבות על חיים באזור מסוכן, היא מחפשת לקנות בית באזור.
ליר בת של יוסי, גדלה במפלסים. עכשיו גרה בת”א. כילדה, לא היתה מודעת לסכנות הבטחוניות סביבה. בצבא גילתה שיש בה פחדים והבינה שמגיל 3-4 היא במצב של פחד.
עידן, מפלסים. מאד אוהב את האזור. מעדיף להסתכל על הצד הטוב של עזה כפי שחווה מסיפורי הוריו. צריך, לדעתו, לעשות משהו כדי לשפר את המצב.
רמי, שנמצא בתחילת המעגל וגם בסופו, אומר שעזה עטופה וסגורה בפחד. עזה היא צומת דרכים היסטורית.
מגיעים אסף סמדר ונועה. נעמי מבקשת מרמי שיספר על הכלנית ואנחנו זוכים להרצאה בוטנית מפי רמי, על הכלנית. כבונוס, מוסיף לנו שמוליק עוד אי אלה פרטים על הצמח המופלא הזה. רמי אומר שישנה תמונה של קצין אוסטרלי מ 1917 עם זר כלניות ענק. ישנן גם תמונות של חיילים ממלחה”ע הראשונה שחנו פה וצולמו בתוך שדות כלניות. בעבר, כשהאזור (10,000 דונם בערך) עובד, לא היו כמעט כלניות. מאז שזה שמורה, הכמויות מרשימות.
מגיעים עוד בני משפחת חרובי. מירהל’ה (אמא של רמי), דגנית ואילן (אחותו ואחיו) ורמי לוקח את כולנו לראות את הממצאים שחשף. דרך הממצאים, רמי מסביר על הערכות הצבא הבריטי באזור אל מול האיום הגרמני.
זהו.
מילים ולחן: ח’יתאם, ג’אבר, וואליד, יוסי, שיר, ליר, עידן, נעמי, רמי, עודד, נחשי, שמוליק, סמדר, אסף, נועה, אילן, מירה’לה, דגנית.
רשם: עודד

מפגש 148 – 15.1.2021

רמי: שלום מתן, בן כמה אתה?
מתן: ???
טליה (אמא של מתן): בן 6
רמי: בן שש, יופי. רוצה סיפור מתן?
מתן: ???
רמי: יופי. מה היית אומר מתן אם כאן, ממש לידנו, היתה תחנת רכבת שממנה אפשר לעלות על רכבת ולנסוע אפילו לפירמידות? מכיר את הפירמידות מתן?
מתן: ???
טליה: בטאאאח! מ”פליקס” אנחנו מכירים את הפירמידות (“מכתבים מפליקס” סדרת ספרי מסע לילדים. ע.ב.)
רמי: ואתה יודע מתן שהפירמידות הן ע-נקיות! (רמי מזמין את מתן לעמוד ומשווה את גובהם…) אתה מבין מתן, הפירמידות הרבה הרבה יותר גבוהות אפילו ממני… אז תדע לך שפה, ממש לידנו היתה פעם תחנת רכבת שעברו בה רכבות אמיתיות שנסעו לפירמידות ולדמשק.
חווית המרחב לילדים בגרסת רמי. כך הוא מסביר למתן, להוריו טליה ויניב ולאחיו הפעוט איתי, על פועלנו…
כשהגענו, שמוליק, נחשי ואנוכי, לא נשאנו איתנו ציפיות גדולות… אחרי הכל, הוכרז סגר “מהודק” עד דק.
ברוח זו שלחתי את צילום ה”נוכחות הסמלית”. עד שנחשי מבשל את קנקן הקפה הראשון, אנחנו יורדים, שמוליק ואני, לדרוש בשלומו של עץ הזית שניטע לפני כשנתיים וחצי על מצע זרעי שלום.
העץ וזרעי השלום הובאו על ידי נזירה טיבטית שאת שמה הטיבטי איני זוכר, אבל לפני הגלגול הטיבטי היה שמה יעל… לעץ, כמו למשימה שהוטלה עליו, קשה להתפתח, אבל יש לציין שהוא נאבק בקשיים ומצליח לשרוד ולהוציא עלים ירוקים!
בינתיים, מגיע רוכב אופניים וכשהוא מוריד את הקסדה הוא מתגלה כמארק. מארק, מוותיקי המעגל, עסוק בעת האחרונה הרבה בנושאי אקלים ושותף לקבוצת “המרד בהכחדה” שנאבקת על שימור החיים על פני הגלובוס. לצערנו המאבק העיקרי מתנהל מול ממשלות ובעלי הון ועל כן הוא קשה וסיזיפי. רוב השיח בשלב זה מתמקד בנושאי אקלים שמארק שוקד להסביר לנו.
מגיעים שניים, ליאור ואייל. אייל “חמוש” במצלמה אדירת מימדים. הם תושבי האזור, מוכרים ומוזמנים לקפה. נענו להזמנה, שתו קפה והלכו לפני שהשמיעו תודעת עזה כלשהי.
רמי הגיע. הוא קיבל היום את החיסון השני. גם שמוליק ואני השלמנו דקירותיים ונחשי בדרך לשני.
מגיע מהרן. יהיו “קטעים”…
יניב טליה וילדיהם מגיעים גם הם. מטיילים. הם מהקיבוץ של רמי ולכבודם נערך “מעגל” היכרות שמתחיל כפי שכבר הוזכר לעיל.
אחרי ההסבר של רמי, אומר מארק משפט שרשמתי במיוחד לסיכום. מארק אומר, “אני מחפש מקום שבו לא אצטרך להתבייש להגיד שאני מתבייש במדינה שלי”. אני גם. מארק פחות נלהב לאחרונה לבוא ל”מגדלור” אבל מרגיש שאנחנו כמו משפחה שלא חייבים לראות אותה כל הזמן… כל עוד יש שקט, הוא אומר, קשה לזכור את הפחד.
יניב, גדל בקרית אתא. הגיע בעקבות זוגתו. לא הכיר את האזור. התחיל לשמוע מחברים על ההיסטוריה. את עזה חווה בעימותים מאז שהוא גר באזור. היום מבין שגם להם מגיע לחיות ואם אנחנו יכולים לעזור אז… אביו הגיע מעיראק, הוא דובר ערבית ועל כן שוחח לעתים עם אזרחים ערבים בשפתם. יניב לא חשב על עזה. אחרי הצבא, במסגרת העבודה הגיע לשטחים ורק אז הכיר. עובד בחברה שמייצרת אמצעים עבור הצבא.
מתחיל דיון היסטורי שמוביל רמי כשמהרן, מורה להיסטוריה בהכשרתו, מנסה ל”הסתעף” מידי פעם מהמידע שמביא רמי, למידע שקיים ברשותו. זה כבר לא “מעגל” תקין והדוברים מתערבים זה בדברי זה, אבל מכיוון שנשארנו רק “וותיקים” (טליה יניב והילדים יצאו להמשיך בטיול), יש הרבה ערך במידע גם כשהוא מובא כך…
וזה מה שהספקתי לרשום. רמי תחילה. העותמאנים היו 600 שנה “אימפריית שטח”, (כלומר, התואר “אימפריה” ניתן להם ב”זכות” גודל השטח שבו שלטו), ו 400 שנה באזורנו. את יפו ירושלים רמלה ועוד מקומות במרחב, הם מפתחים. עזה לא מעניינת אותם וגם הנגב לא. מהרן אומר שהם תלו את סבא-רבא-רבא רבה שלו כי לא שילם מיסים. רמי אומר שבאר שבע לא עניינה את הטורקים עד שחפרו את תעלת סואץ. חפירת התעלה, ע”י האנגלים והצרפתים מאיימת עליהם והם מתחילים לפתח גם את ערי הדרום. נוצר ויכוח על “עובדות” בין מהרן לבין רמי… באר שבע לפי רמי היא כפר נידח. בשנת 1900 העותמאנים מביאים מהנדסים אוסטרים וגרמנים ומבקשים שיבנו קווי רכבת (היתה הרכבת החיג’אזית ועוד קווים מקומיים) לכיוון באר שבע, רמת חובב, ביר עסלוג’. לא הספיקו. העותמאנים פיתחו את באר שבע כמתנה לשייחים הבדווים כדי שלא יציקו להם וישתפו איתם פעולה מול האיום האנגלי מכיוון מצרים. הם לוקחים אבנים מחלוצה הביזנטית ומקימים עיר למופת. תחנת קמח, בית חולים, בארות (17). הכל באוריינטציה צבאית. באר שבע הופכת למרכז צבאי. ב- 1917 אחרי מלחה”ע הראשונה, הבריטים מניחים קו מים ומסילת רכבת ממצרים לכאן בתוך שלושה חודשים. העותמאנים מבינים באיחור שהיו צריכים לבצר את עזה. הבריטים מנתקים אותם מבאר שבע, ונלחמים על עזה.
מלמעלה מציצים מטיילים. רמי הולך לשכנע אותם לבוא למעגל ובינתיים מהרן מספר על השבטים היהודים שתמכו במוחמד ואלה שהתנגדו לו. על אתיופיה שהיתה מעצמה ורצתה להחריב את מכה. על הממלכה הפרסית שהשתרעה עד תימן. תימן היתה נוצרית. הפרסים התעללו בנוצרים והם ברחו. מחוץ לתושבי שתי ערים שהיו בדויים. לפי מהרן העותמאנים הצילו את האיסלאם שעמד להיכחד והעותמאנים שימרו אותו מתוך החלטה.
מגיעים מוסא ואמג’ד באמצע ההרצאה של מהרן ומקשיבים. רמי שואל אותם מהי עזה בשבילם. לאמג’ד אמא ילידת עזה. אני מעיר שהיה כבר מישהו עם סיפור דומה ומוסא אומר שחצי שגב שלום הן משפחות שאחד מבני הזוג מעזה. לדבריהם אין היום כמעט קשר אפילו שיש קרובי משפחה שם. עבור הצעירים, עזה היא “אי שם” גם אם אמא פעם נולדה שם…
רמי מסביר להם עלינו ומזמין אותם להמשיך ולבוא.
מילים ולחן:
יניב, טליה, מתן ואיתי ילדיהם, רמי, שמוליק, מהרן, מארק, נחשי, עודד, אייל, ליאור, מוסא, אמג’ד.

כתב: עודד

אירוס ארצישראלי

(מבחינתנו עדיף כנעני)

עץ זית על מצע של זרעי שלום

עירית

כתמה

מפגש 147 – 8.1.2021

בסך הכל רצינו לשמור על האור דולק במגדלור, לוודא שמי שזקוק לו לא יאבד את התקוה, גם כשמסביב חשוך וסגור.
כשהגענו, שמוליק ואני, בשעה הרגילה – כבר נפרסה בחניה הכבאית של רמי וזכינו בהדרכה על ספינת המדבר המדוגמת, יחד עם דורון, שרון וילדיהם. תוך כדי קפה והתעדכנות על חדשות המרחב בסגר.
מגיע מפקד הגדוד של גולני שמחזיק את הגזרה. אשתו והילדים באו אליו לכאן כי כבר 3 שבועות לא יכל לצאת. רמי לוקח את המג״ד ומשפחתו לסיבוב והסבר על המקום ועלינו.
אנחנו עושים את אותו דבר עם חיילי החפ״ק- מחולון, בית שאן וכרמיאל מצליחים להסכים ש״היה כאן שמח לפני שהגענו״ ויכול להיות שוב.
אחרי שהכוח ממשיך במשימתו מתפנים רמי ושמוליק להזכר בתולדות שכונת בורוכוב בגבעתיים ומסתבר שברית המילה של שמוליק נערכה בחצר בית אלדמע שמול בית חרובי…
עוד קצת סיפורים על הצרכניה השיתופית של ציפורה והגיע זמן ערבית ופרידה… עד השבוע הבא.
ישבנו: רמי, שמוליק ונחשי.
כתב: נחשי.

מפגש 146 – 1.1.2021

בארץ הוכרז “סגר”. בהתכתבויות בוואטסאפ במהלך השבוע נשלחו תהיות “מרומזות” למפגש “זום” ביום שישי… מצד שני, מי שהאזין לתקשורת במהלך השבוע, הבין שה”סגר” הזה מחורר לגמרי וכל מי שהתייחס אליו, די זילזל בנחיצותו ובאכיפתו.
עם או בלי קשר לכל ההקדמה הזאת, באנו למגדלור… שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי. פגשנו זוג מטיילים. הם אמרו שהם כבר בסוף הטיול והולכים לאוטו, אבל נשארו רק לשמוע מי אנחנו ובינתיים הקפה הגיע ואחריו עוד א.נשים מעניינות.ים והזוג נשאר עוד שעה וחצי…
החצי הנשי, שרית, התגלתה כלא פחות משכנתו של רמי! כשיגיע רמי בעוד כך וכך זמן, נלמד על הקשר המיוחד שלהם. בינתיים, היא רוצה לשמוע עלינו ואנחנו מספרים ובפועל מתחילים מעגל. אני מקדים הסבר עלינו ועל המבנה שבו אנו יושבים.
מגיע תור שרית. היא מספרת שכתושבת האזור, פחדה מאד במהלך האירועים הביטחוניים, עד כדי צורך בטיפול. היום, כשקורה משהו, היא יוצאת לשטח לצלם ולהתרשם מקרוב… היא לא מאמינה שבחיים האלה, תרכב על אופניים לים בעזה… כבר לא מפחדת אבל לא מאמינה שמשהו ישתנה. שמעה בילדות סיפורים של אבא על עזה. יש שנאה עזה אצלם כלפינו. הילדים שלה, קצת “שרוטים” בגלל המצב הבטחוני, אבל היא רואה במקום בו היא חיה בית, ואין לה כוונות לעזוב את האזור.
מוריס. יליד שדרות. כבר לא שם. יש לו שם אח. ילדי אחיו, כמו ילדיה של שרית, גם הם נושאים טראומות מהמצב הביטחוני. מוריס זוכר את עזה מהילדות מטיולים עם משפחה. בצבא שירת בכל הרצועה.
שמוליק מרחיב עבור שרית ומוריס את המידע על הקשר של המעגל עם עזה.
נחשי, רוצה להעביר למי שבא למעגל את תחושת הנורמליות שהיתה בעבר מול העזתים. לעצמו הוא מזכיר את הנורמליות דרך המפגשים במעגל.
חיותה באה בעיקר לשמוע את כולם.
מגיע ג’אבר ואיתו רדיר. רדיר עדיין מתנהלת בשיחת טלפון ונשארת בחוץ בזמן שג’אבר מספר על כפרו הלא מוכר אל-זרנוק. שרית שואלת על התנאים שם. ג’אבר אומר שהכבשים והעופות במושב “נבטים” השכן, חיות יותר טוב… ובכל זאת בא לכאן כי עדיין יש אנשים שחיים גרוע ממנו והם חיים שם, בעזה. מוריס שואל על מוצא אבותיו של ג’אבר. ג’אבר מספר שהם מהנגב מאז ומתמיד והיום מפוזרים על פני כל המרחב.
רמי מגיע. בבארי הוא גר ליד המשק חי וכשיש אירוע, הראשונים להגיב הם האווזים ומיד אחריהם נשמעת טריקת חלון הממד של שרית… אחרי מלחמת 2014 היה בחרדות. לא מצא מנוח לנפשו והרבה להסתובב. כשבא למפעל הגופרית, לא חש בפחד. ישב. באו חברים. התחיל גם להזמין.
שרית מספרת שהבת שלה מגיל קטן מחוברת לרמי וחברתו מרגיעה את פחדיה. רמי מוסיף שב”מגדלור”, נוצר מרחב שאפשר לדבר על כאבים שלנו ושל אחרים. הוא מגדיר את עזה עבורו כ”מתנה גדולה”.
בשביל רדיר, ה”מגדלור” הוא מפגש חברתי ופוליטי. היא מדגישה את שניהם באותה מידה. עזה היא כלא גדול. לפני שעזה נסגרה ונכנסה למצור, היא השתתפה במפגשים שנערכו שם. כואב לה שמשני צידי הגבול גדלים ילדים שרואים רק אויב בצד השני, והם, הילדים, משלמים את מחיר הבחירה של הוריהם. כל דקה כל שניה היא קריטית במצב הזה ואסור להרפות לרגע מהעשיה לרגיעה ולפיוס.
שרית מגיבה לדברי רדיר ואומרת שגם הילדים שלה עצמה, חושבים על הילדים בעזה כשיש אירוע.
לרדיר כואב מצב הערבים בארץ בוודאי מול היהודים אבל גם בתוכם. צריך ל”דחוף” ערבים לכל המפלגות כדי לטפל במצבם בארץ. לדעתה, פיוס עם הפלשתינים חשוב יותר מכל הסכמי השלום. במלחמת לבנון נפל טיל בחצר משפחתה בעכו. החרדות שלה זהות לחרדות של כולם… המצב עם הקורונה מדאיג. רוב תושבי עכו של היום הם ערבים שברחו מהכפרים בסביבה ב 1948. רק שתי משפחות (הם אחת מהן) נשארו במקור בעכו. התושבים הערבים גורשו ללבנון ב 1948.
חנן הגיע ל”מגדלור” בעקבות העפיפונים. הוא עפיפונאי וככזה, כאב לו שמשתמשים בעפיפונים למטרות הרס. חנן אוהב לבוא אבל התעייף קצת מהדאגה לעזה… הצרות לא נגמרות. בא לתחזק את התקווה אבל מרגיש שכבר יותר מדי.
על השולחן יש גזר גמדי מוחמץ! מגודל בניר יצחק. מתפתחת שיחה על חקלאות… רמי מספר על פעילותו ב”מבצעים” השונים כמתאם מטעם המדינה. תאם בין החקלאים לצבא על שטחי הערכות כדי למנוע פגיעה בשטחים החקלאיים ותאם מול המדינה על פיצוי בשטחים שכן ניזוקו. אז עזר לתקן נזקים של הצבא בצד אחד, היום עוזר לתקן נזקים גם בצד השני. עוול זה עוול וצריך לתקן …
מגיעים אורחים! עושים סבב הכרות. האורחים שלנו, אלירז ונועם. רמי מספר עלינו. מצטט מתוך שיר על בארי (במלאת 30) כדי לומר שהם, הגדירו את עצמם בשיר “מתנחלים”… מספר על הבאר של עלי שממנה (וממנו…) קיבלו מים, על הקרב על עזה בין העותמנים לבריטים (אנחנו לא מעורבים?…). ועל מאות אלפי הפליטים שגורשו לעזה ב 1948. ב 1949 ישראל ומצרים חתמו על הסכם שכולא את הפליטים ברצועה של 12 על 50 ק”מ ובבת אחת האוכלוסיה גדלה באופן משמעותי. לעתים, במעגל, ישבו ויושבים בני משפחה וצאצאים של פליטים מאז.
אלירז ונועם קצת מיהרו לחזור לביתם לפני כניסת השבת ולכן הסתפקו בהקשבה ואנחנו, המסוקרנים, נקווה שיבואו שוב גם להשמיע.
את המילים ביצירת המעגל חיברו-
שמוליק, ג’אבר, חיותה, עודד, מוריס, שרית, רדיר, נחשי, רמי, חנן, נועם ואלירז
את הלחן חיברו- הרוח, המרחב וצליל הגזיה של נחשי שעליה התבשלו הקפה והתה, כל שבוע מולחן פה שיר חדש.
כתב: עודד.