מפגש 137 – 30.10.2020

התכנסנו. לא שאלנו מי יבוא וכמה נהיה. התחלנו רוני, שמוליק, נחשי ואני.
נחשי עושה קפה obvious…
רוני מספרת על החבר ששוחרר מהכלא. מפרטת.
מגיע חנן ורוני מתחילה מחדש…. איך שוחרר, איך הוא נראה, מה אמר. ממשיכה לספר על המוזיקאי שצריך להשלים את לימודיו, איך אין לו כסף ואיך העבירה סכום. גם על זו שיצאה מהרצועה ונפגשה עם אביה. סיפורים אנושיים של תלאות האדם שגורלו קלע אותו למציאות אכזרית.
מגיע ג’אבר ורוני מספרת בפעם השלישית… טוב, ראשי פרקים…
ממשיכים בשיחה “חופשית”.
חנן עוזב ומרי מגיעה. סוף סוף מזג האויר מאפשר לה. רוני לא חוזרת על הסיפור פעם רביעית. עם מרי, מזמן לא נפגשנו, (“זום” זה רק כאילו…) לכן היא צריכה לספק תשובות… שאלות על תקופת הקורונה בישובה וגם על הקשרים משפחתיים שהם רפרטואר קבוע במפגשי ישראלים (רגע, אם את ממשפחת לין את בטח מכירה את…).
מרי בצוות החירום בישובה. בתור פנסיונרית של משרד הבריאות, היא מקושרת למידע. המגפה מתעתעת, היא אומרת, תוקפת שנית גם כאלה שהחלימו, מופיעה בכמה גרסאות, לאף אחת/ד אין תשובה ברורה, המדענים במבוכה.
אחר כך היא אומרת שבזמן הנסיעה עלתה במוחה שאלה… איך אנחנו מתווכים את הפעילות שלנו לילדינו? האם זה מעניין אותם?
חת’כת שאלה… ה”מעגל” התארגן מחדש לדיון בשאלה המעניינת. הדיבור מסתעף לכיוונים משיקים וצריך למקד את הנושא בין הדוברות/ים.
ראשוני מטיילים של העונה כבר נצפים סביבנו, עדיין לא מצטרפים… אולי אחרי הגשם הראשון.
כבר קרובים לשעת הסיום ובשעון החורף החושך יורד מוקדם. השאלה של מרי תעסיק אותנו, מן הסתם, גם בשבוע הבא שגם בו נדליק אור כדי לאפשר לנווט תקווה.
כתב: עודד.

מפגש 136 – 23.10.2020

לאחר כמה שבועות שבהם ערכנו מפגשי מגדלור בזום בלבד, התכנסנו שוב למרגלות מבנה מפעל הגופרית הנטוש.
שמוליק ואני אספנו את חיותה, הגענו ומצאנו את רמי שכבר התרווח על כסאו ברוח הנעימה.
רוני הגיעה, ג’אבר בא, גם חנן והקסקט. סגרו את רשימת העוגלים מלכי, בלה ועוזי. סה”כ 10 משתתפים.
כולם מכירים ובכל זאת “עושים” מעגל… כל אחת/ד בתורה/ו מספר/ת על הרגשתה/ו בימים אלה.
המגפה הבריאותית והכאוס הפוליטי משפיעים על כולנו, ולאו דווקא לרעה… יש כאלה שרואות/ים הזדמנויות במציאות החדשה, יש שמתקשות/ים להסתגל ויש שפשוט זורמות/ים… החיים מובילים והרגש ממודר.
פתחנו דיון רחב על עזה שהתחיל מדיווח של רוני על מצבם של ידידינו. הדיון גלש למחוזות פוליטיים היסטוריים בהקשר של המרחב העזתי, תוך נסיון להבין את הכוונות ה”אמיתיות” של הצד הישראלי. הכל בהקשר של האדם והאדמה כמובן. אמנם, במרחב הפנימי/מעגלי שלנו, אנחנו משתדלים להתמקד בבני האדם שחיים במרחב ופחות בהחלטות פוליטיות ומעשים שלטוניים כאלה ואחרים. מיותר לומר שהדברים קשורים זה בזה ואי אפשר שלא להתייחס לשלטון הפוליטי כמשפיע על האדם והאדמה ובכל זאת אנחנו מנווטים את “תודעת עזה” במפגשים, בעיקר ליחסים הנרקמים “עין בעין ולב אל לב”.
הפעם, בהיעדר הקשר הישיר, “נסחפנו” לפוליטיקה נטו… כמובן שבמדד ה”עניין”, הדיון בהחלט הצדיק את עצמו (לטעמי…) וכראייה, הוא נמשך הרבה מעבר לזמן הסיום הרשמי של המפגש.
במינגלינג של הפיזור, ניגש אלי חנן ואמר, בהתייחס לדעות שהבעתי, שבעצם דיברתי על ה”ציונות”. קצת התפלאתי כי כלל לא הזכרתי את המושג, אבל במחשבה שניה, הוא צדק… הבנתי שאם נשים את ה”ציונות” על ספקטרום להוויתנו במרחב, נמצא אותה במינונים שונים אצל כל אחת/ד. במודע או בתת-מודע. משלילתה המוחלטת ועד הצדקה ללא עוררין. גם ללא שימוש במושג עצמו…
זהו להיום. את עשרת שוכני המעגל כבר הצגתי בפתיחה…
כתב: עודד.

מפגש 134 – 9.10.2020

על ציר 140 השנים של “חזרת היהודים לארצם”, “התחייה הלאומית” והקשרה לארץ ישראל (שם כולל ציונות), קיימת הנחה (לא מנוסחת לגמרי), שישנם “צמתים” אשר בהם נוצרו אירועים שוברי שוויון ביחסי הערבים והיהודים.
השאלה שהעליתי לקראת המפגש היא:
“… מהו הרגע שאליו היית חוזר/ת על ציר הזמן, אשר בו, לדעתך, השתנה מאזן ההוגנות וראיית האחר ואשר ממנו הלכה והתפתחה הנפרדות המהווה כיום את המצב אותו אנחנו חיים בפועל.
במילים פשוטות: לאן היית חוזר/ת ?
זאת שאלת הדיון בניסוחו של רמי שהועלתה להתייחסות במפגש הזום שערכנו היום.
ראשונה להתייחס היתה טל. היא סיפרה על מכתב שכתבה סבתה שהגיעה בשנות השמונים של המאה ה- 19 לארץ. כבר בשלב מוקדם זה, הסבתא שהיתה אז נערה צעירה, מביעה פחד מהשכנים הערבים.
מרי אמרה שלדעתה, אי מימושו של הסכם פייסל-וויצמן שנחתם ב 3/1/1919 גרם לאותה “נפרדות” שרמי הגדיר בשאלתו כגורם למצב העכשוי במרחב. ההסכם הגדיר שיתופי פעולה בין מרחב ערבי שנקרא “סוריה הגדולה” (פחות או יותר האזור שמחולק היום בין סוריה, ירדן, ישראל ולבנון) בראשות פייסל איבן חוסיין, לבין הרעיון של “בית לאומי” יהודי על פי רוחה של “הצהרת בלפור” (2/11/1917), רעיון שאותו ייצג בהסכם חיים ויצמן. פייסל התנה את ההסכם בקבלת עצמאות מבריטניה למדינה הערבית, אלא שההסכם טורפד על ידי אנגליה וצרפת והותקף על ידי מתנגדים משני הצדדים. לדעת מרי אי הצלחת קיום ההסכם, היה נקודה קריטית ביחסים בין ערבים ויהודים במרחב.
נחשי התחיל את דבריו בהסכמה עם דברי טל שמהם השתמע שהאיבה היתה למעשה כבר מראשית ה”תחייה הלאומית” היהודית ומוסיף שבשני הצדדים, ויתור “מתורגם” לחולשה ואלימות. משם הוא מדלג ל”תחנות” קרובות יותר לימינו שבהן נעשו נסיונות להחזרה של “דברים שלקחנו בכוח”… יתכן שהכוונה היתה “למראית עין” בלבד כהגדרתו, אבל “גם מראית עין זה חשוב”. נחשי אומר שבנקודות כמו הסכם השלום עם מצרים או “אוסלו” או הסכם השלום עם ירדן, היתה נכונות ורצון טוב להידברות והסכמות והדברים לא צלחו. ברור לו שהפתרון צריך לבוא מלמידה והכרה בנראטיבים של שני הצדדים.
אני אמרתי שצריך לזכור שחצי מ- 140 השנים האלה היו תחת שלטון עותמני או אנגלי. לדעתי, שום שלטון קולוניאליסטי בתקופה זו לא כבש במטרה להחזיר… לכן, גם הערבים וגם היהודים היו צריכים לתכנן חיים של נתינים ולא חיי ריבונות. היהודים שאימצו לעצמם במהלך ההיסטוריה נראטיב של נרדפות, פיתחו לכידות שבטית חזקה והתקשו להיטמע במרחב שלא כקבוצה אתנית. אם זה שמר עליהם במהלך ההיסטוריה (אפילו בזמנים שזה נכפה עליהם ובאופן פרדוקסלי זה שימר את הלכידות האתנית החזקה), למה שלא ישמור גם עכשיו במרחב החדש שאליו הם באים? ההתבדלות הזאת הובילה לעוינות הדדית שנמשכת עד היום.
רוני קיבלה מידידים סרטון הממחיש שמאז ימי התנ”ך ולאורך ההיסטוריה, ניטשה כל הזמן מלחמת שליטה על המרחב. רוצה לומר “מה שהיה הוא שיהיה”. התגובה שלה היתה שזה ממש לא חייב להימשך. את הקשר של קהילה או עם למקום הזה הבינה בזמן השליחות החקלאית במצרים. שם הבינה שיש נראטיב שונה, נוסף לנראטיב שאותו ספגה וכל צד צודק לחלוטין מבחינתו. בבית ספר תיכון שבו עבדה במצרים, בזמן השליחות, שאל אותה תלמיד, בן של שגריר מהנסיכויות, אם היא מסכימה עם מה שהישראלים עושים לפלסטינאים ותשובתה היתה שלא: היא לא מסכימה וגם חרדה למה שזה גורם לנו כבני אדם. כשבתה שאלה אותה לפני שיחת הזום על איזה נקודה בזמן תצביע כמחוללת של האיבה, אמרה רוני שאולי מלחמת 67. בתה ציינה שדווקא אחרי המלחמה היו יחסים טובים ורוני אמרה שאולי על פני השטח זה נכון, אבל ה”זרמים התת קרקעיים” שידרו תחושה שזה לא נורמלי, משהו לא טוב קורה כאן. מספרו של העיתונאי אוהד חמו “פני השטח” היא מצטטת שיחה שערך חמו עם בכיר חמאס שאמר לו “לא נוותר”, אבל גם אמר לו שהוא מבין את הישראלים שמשוכנעים בצדקתם. לדעת חמו, זאת נקודה חיובית שאפשר להתקדם ממנה.
מלכי נעזרת בויקיפדיה שבה כתוב תחת הכותרת “הסכסוך היהודי פלשתיני” שמקורות הסכסוך בשנת 1860, כשנבנתה שכונת משכנות שאננים מחוץ לחומות ירושלים והאקט הזה סימל את האקטיביות ואת הצהרת הנוכחות של היהודים במרחב. אבל עבור מלכי, באופן אישי, הכיבוש ב- 67 הוא המציין את נקודת השבר. היא לא מקלה ראש ב- 48 או נקודות אחרות שהועלו, אבל עבורה שם עובר הקו. אמנם, היו כמה הזדמנויות לאחר מכן, אבל ברגע שלא עשינו את הפעולה הנכונה מיד אחרי מלחמת 67, העניינים התדרדרו. מאז היא מנסה להכיר עד כמה שאפשר את הצד הפלשתיני ומזכירה בהקשר זה את העבודה המבורכת של אירגון “זוכרות”.
שמוליק אומר שאכן המתיחות קיימת מראשית “הציונות המעשית”. גם רבין הודה באחד מנאומיו שלא באנו לארץ ריקה. אבל, אומר שמוליק היו הרבה נקודות בדרך שהעצימו את העוינות בין שתי הקהילות. בתקופת העליות הראשונה והשניה, איבדו הערבים הרבה מקומות עבודה בגלל עיקרון “העבודה העברית”, וכן אדמות שנרכשו מאפנדי כלשהוא והאיכרים הפלשתינים גורשו מהן. גם ה”מאורעות” והמלחמות שהתרחשו במהלך המאה הקודמת שימשו “דלק” לסכסוך. הדברים נמשכים ועכשיו למשל, אנחנו מציינים 20 שנה לאירועי אוקטובר 2000. אבל, אומר שמוליק, בהיסטוריה של העולם נפתרו סכסוכים גדולים וקשים וגם זה שלנו יפתר. לדעתו של שמוליק הפתרון היחיד הוא ישות מדינית אחת משותפת מן הים עד הירדן.
חגית נוקבת בשנת 1923, שנת עלייתו לארץ של סבה, כשנה המשמעותית. בעיקר משמעות יצוגית לסוג של עלייה שהיתה יותר אידיאולוגית ופחות הישרדותית. סבא של חגית הצטרף לתנועת “ברית שלום” שדגלה בדו קיום. חגית שואלת מה המשמעות לבוא לארץ שגרים בה אנשים, להתעלם מהם, לאמץ רעיון שזה “שלנו” ולעסוק במחיקת ההיסטוריה שלהם. אולי יש קצת התייחסות לנראטיב, אבל היא נמצאת על מצע של עוול גדול.
רמי אומר שחשיבה על הסוגיה, הופכת אותו דווקא, לאופטימי יותר. לדעתו זה “סכסוך שכנים”. זה לא מתחיל בנקודה מסויימת בהיסטוריה אלא בחשיבה הבסיסית שלנו ש”אנחנו יותר טובים מאחרים” ולכן לי (לנו) מותר להזיז את העמלקי או האדומי או היבוסי… אני יותר טוב! זה ב D.N.A שלנו הרבה לפני יצירת נכסי התרבות היהודית שאנחנו מתגאים בהם. רמי מרבה לצטט את פרופ’ ליבוביץ’. באחד מנאומיו אמר ליבוביץ’ שהפסקנו להתחדש, אנחנו עושים קיצורי דרך “תנ”ך פלמ”ח”… השפה ה”חדשה” השתמשה במושגים תנ”כיים (“התנחלות”, “גאולה” של אדמה, “כיבוש” העבודה). בזכות המוצא האירופאי, הבנת שפת אירופה, הקרבה לכוח (האנגלים), ניצול חלון הזדמנויות ועם המון “תחנות” בדרך, יצרנו את המצב העכשווי. אם השאלה היא לאיזה נקודה חוזרים… רמי אומר שהיה חוזר למקום בו הוא לא שונה מאף אחד אחר. סכסוך שכנים ניתן לפתור אם… אם נוותר על הגלוריפיקציה העצמית…
טל מציעה לרמי ללמוד ערבית, ולכולנו, להפסיק להשתמש ב”הם, אנחנו, אצלם, אצלנו”… היא קוראת לזה “השפגט הציוני”… רגל אחת ב”אנחנו הכי טובים בעולם” ורגל שנייה ב”סוף סוף אנחנו כמו כולם”.
ג’וליה אומרת שהדיון הזה הוא “פיקציה”, אין דבר כזה לחזור לאחור ולדמיין מה הייתי עושה שונה. היא מסבירה בעזרת פרק מהסדרה “אזור הדמדומים” שראתה בנעוריה. מיליונר בן 60 חושב שאם הוא היה היום שוב בן 20, הוא יכול היה להיות עוד יותר עשיר… ואכן, בסדרה, הוא חוזר להיות בן 20… אלא שהזמן הוא אחר והאנשים הם אחרים וכולם חושבים שהוא משוגע שנפל על הראש וכשהוא חוזר לגיל 60, הוא בעצם הומלס… לדעתה, ה”תרגיל” שאנחנו מנסים לעשות של חזרה בזמן הוא פיקציה מוחלטת… ג’וליה כן מתחברת לעניין שצריך לפעול מכאן והלאה, בלי חלילה לזלזל בהיסטוריה… המקום הזה הוא של אף אחד ויחד עם זה שייך לכולם. כפסיכולוגית היא מכירה בערך של “הגדרות” ומי שמשתמש בהגדרות כלשהן צריך לקחת אחריות על הגדרותיו.
רמי השיב לג’וליה שהניווט במדבר לימד אותו שכשהוא מאבד את דרכו, הוא משתדל לחזור על עקבותיו למקום שבו היה קודם וידע איפה הוא נמצא וממנו הוא יכול לתכנן כיוון מחדש.
מיר אמר שלצערו לא הרבה יודעים על מצבם של הערבים בישראל וצריך להעלות את המודעות.
ג’אבר מדגיש את הכרותו עם שתי התרבויות. בילדותו בבית ספג את התרבות הבדואית וגם היה בן-בית בין ילדי המושב השכן היהודים. ג’אבר אומר שאכן היו נקודות משפיעות לפני קום המדינה שגרמו למתח ולעוינות, אבל מאז קום המדינה הוא מבקש למנות 4 נקודות עיקריות: לדעתו, הנקודה הראשונה היא מלחמת 48 שבה גורשו הפלשתינים והפכו לפליטים. השניה היא מלחמת 67 שבה ישראל הגיעה בשנית לאותם פליטים שגורשו ב- 48 והמשיכה לעוול אותם. הנקודה השלישית היא מלחמת 73 שבה עבר האגו הישראלי טלטלה אחרי אנחת הרווחה של 48 והאופוריה של 67. התוצאה של טלטלת האגו היהודו-ישראלי ב 73 היתה הסכמי השלום עם מצרים ותקווה לפלשתינאים שגם עניינם יפתר. נקודה רביעית היא שנת 2000, עליית אריק שרון לאל אקצה. בטווח ג’אבר מזכיר גם את ההסכם עם ירדן אבל לא מונה אותו בנקודות החשובות. עליית שרון לאל אקצה גרמה למהומות להרוגים רבים וביניהם 13 אזרחים ישראלים, כמו גם פצועים רבים. האירועים האלה עירערו לחלוטין כל תקווה. החברה היהודו-ישראלית זזה לימין במפה הפוליטית, עזה נסגרה והוקמה חומה ההפרדה בגדה. ג’אבר שבילדותו היה בן בית במושב היהודי השכן, אומר שעכשיו גם עם אלף אישורים לא יוכל להיכנס… רוית עוסקת בטיפול דרך אומנות ומחוברת אלינו כרגע מוושינגטון, שם היא מתגוררת עם משפחתה. היא רוצה להתייחס לעניין מהפן הטיפולי: השנאה, לדעתה, היא המקום הקשה כרגע הדורש טיפול. ככל שיהיו יותר התקשרויות עם ה”צד השני” שבו היא כוללת לא רק ערבים ופלשתינים אלה גם חרדים ו”ימנים” ואחרים, זה ירגיע את המתח. אם ההידברות תחל מלמטה ותתרחב, היא תחלחל אל המנהיגות. היא מאד התרשמה מהצורה שבה טופלה השנאה התהומית בדרום אפריקה, בדרך של בקשת סליחה על ידי המעוולים וקבלת המחילה על ידי הקורבנות.
לפני סיום, רוני עדכנה על מצב ידידינו בעזה ורמי מזכיר לנו שאנחנו פה לתודעת עזה ובחג הסוכות כשהסוכה היא מבנה ארעי, חשוב שנזכור את ארעיות חייהם של תושבי עזה.
סובבו בזום: טל, מרי, מלכי, עודד, שמוליק, ג’אבר, רמי, רוני, רוית, נחשי, מיר, חגית ולרגעים קצרים הבליחה בלה…
כתב – עודד.

מפגש 133 – 2.10.2020

בצוק העתים חזרנו לזום… הכוונה היתה בעיקר לראות ולשמוע אחת/ד את השני/ה ולהתעדכן “בקטנה” על מצבנו ומצב שכנינו. לאחר כרבע שעה של גישושים והמתנה למצטרפים, התחלנו בשיחה.
רוני מחוברת טוב מכולנו למתרחש בעזה. בהקשר האזרחי כמובן… היא עידכנה לגבי המצב בעזה בכלל ועל ידידינו בפרט. אין הרבה חדש. הנושא הובא לגורמים בין לאומיים ופה ושם מופיע בתקשורת הבין לאומית. אולי יש פה סוג של תקווה, אבל זה עדיין לא משפיע בשטח. מצב הקורונה. לפי מידע שמגיע לרוני, המגפה לא מכה בעוצמה כמו אצלנו, אבל קשה לאמוד את היקפה. על פי הבקשות לתרומה המגיעות אל רוני, לאנשים ממש קשה לממן לעצמם דברים מינימליים. רוני מתלבטת בקשר ליכולת שלנו לעזור בתרומות. לא “אם”, אלא “איך”… איך לוודא שהכסף מגיע למי שצריך. היא פונה לקבל רעיונות… ובקשר למצבה האישי היא אומרת שבמושב שלה יש חולים והרבה מבודדים וזה מצב די מדכא. אבל רוני כמו רוני מיד מקשרת את המצב העגום במושב, לתודעת עזה שלה ומספרת על ירידה בנכונות של בתי חולים בארץ לקבל חולים מעזה בגלל חשד לקורונה. לדבריה, “יש אנשים טובים בדרך שעוזרים” וישנן הצלחות קטנות….
אני דיברתי אחרי רוני ואמרתי שההתעוררות של הציבור בישראל כנגד השלטון הרע בהחלט מרשימה, אבל לאחר שישקע אבק ההפגנות נגד השלטון, לא תמונף האנרגיה כדי ליצור מציאות חדשה מול הפלשתינאים אלא להפך, הציבור היהודי יצופף שורות מחדש בהתעלמות ממצבם במקרה ה”טוב” ובתאווה לנדל”ן הפלשתינאי במקרה הרע.
טל מוסיפה על הדברים שאמרה רוני ואומרת שבכל הקשור להתעמרות בבני אדם, החמאס הוא תלמיד נאמן של השיטות הנהוגות בישראל, בעיקר כלפי האוכלוסיה הלא יהודית. טל מספרת על “רוטשילד 2011″, עת ישבה עם קבוצה של ערבים בשדרה ו”משלחת” של ישראלים/ יהודים ביקשה מהם לעזוב את המקום כי לדבר על השורשים למצב הערבים במדינה זה פוליטי ורק דיבור על “צדק חברתי” זה חשוב ו”מאחד את העם” (וזה לא “פוליטי”…). אותו מקרה עזר לה להבין שהשנאה כלפי הערבים רוחשת מתחת לעור של היהודו-ישראלי המצוי וגם “אויב” משותף לא יעקור אותה. בשיחה עם חברותיה מאירגון “מחסום ווטש” הן התייחסו לכך שהישראלים לומדים עכשיו מושגים “חדשים” כמו “סגר”,”כתר”, “כתר נושם”, “עוצר” ועוד כאלה שהיו שמורים עד עכשיו לפלשתינאים בשטחים הכבושים. אולי הכרנו את המושגים, אבל, היי, איך זה הגיע אלינו!…
גדיר מאד מודאגת מההחלטות שהתקבלו בממשלה ביומיים האחרונים. גדיר מקדישה את זמן ההפגנות שלה יותר לתחום הכלכלי- חברתי- בריאותי בנסיון לדאוג לאזרחים, לכל האזרחים, לתנאי חיים סבירים. גדיר מודאגת גם מהתפשטות המגפה בעזה. בקשר לתרומות, היא מציעה להעזר באירגונים שמורשים להיות בקשר עם עזה (רופאים לזכויות אדם…). מתגעגעת למפגשים ומשתדלת לא לאבד תקווה…
באופן אישי גם מלכי מרגישה טוב ועובדת מהבית, אבל, היא אומרת, עניין המגפה הבריאותית והפוליטית מזהם כרגע את כל האויר שסביבנו ולא משאיר אויר לעניינים אחרים, כמו מצוקת עזה למשל… אבל זה לא יעלם, זה יצוף מחדש. היא חושבת שעדיף להתארגן לעזרה ביחד ולא כל אחד לחוד.
מרי נמצאת בצוותי החירום של ישובה ושל המועצה האזורית. יש לה נגישות למידע בריאותי רחב וזה כולל גם גרף של התפשטות המחלה ברצועת עזה. למרבה ההפתעה הגרף שהוא מתאריך 29/9, מראה שישנה ירידה בתחלואה בעזה… מגמה שהתחילה כמה ימים קודם. רוני מעריכה שזו תוצאה של סגר הדוק (עוצר ממש משבע בערב!), עטיית מסכות במרחב הציבורי ומשמעת גבוהה! מרי מסכמת ואומרת שבזה היא עוסקת כרגע באופן כללי ומקפידה לעקוב גם אחר הנעשה בעזה בעניין זה.
אחרי מרי פנינו לשמוע את רוזי שגרה בשבדיה בשנים האחרונות. כל מי שקורא עיתון (“הארץ”, השאר זה צהובונים…) או מחובר לתקשורת אחרת, יודע ששבדיה משמשת מודל להתמודדות עם המגפה. רוזי אומרת לנו את זה ישר לפנים ללא כחל וסרק… היא עוקבת אחר הנעשה בארץ. היא מבקשת לדעת אם ההפגנות הן בגלל ביבי, או המצב הכלכלי, האם האנשים באמת מחפשים פתרון…
טל משיבה לה בהשוואה להפגנות 2011. גם אז וגם היום ההפגנות חוצות רקעים, עדות, מעמדות ועוד, אבל בסופו של דבר ההפגנות שייכות ליהודים בלבד. כדי להדגיש את ההפרדה מול הפלשתינאים היא מספרת על מתקן שהוקם בפאתי חברון לבודד פועלים חולים שחוזרים מישראל. הרשויות הישראליות ראו את הפרוייקט הולך ונבנה ונתנו לו להימשך עד ימים אחדים לפני סיומו ואז הרסו עד היסוד.
רדיר זוכרת את המקרה ותוהה על ההגיון שבהריסה. טל אומרת שחוסר ההגיון הפך לשיטת פעולה של הצבא הישראלי ביחס לפלשתינאים ומביאה דוגמאות נוספות.
רמי התחיל את שיחת הזום במגדלור עצמו, פניו בשידור וקולו לא נשמע. כשחזר לסלון הבית כדי שישמעו דבריו כראוי, סיפר (על רקע צילום אויר של המרחב, שצולם לפני 85 שנה) שישב במרחב, האזין לקולותיו, חש את רוחותיו וריחותיו ושתה קפה. הכל בשיתוף תודעתי איתנו ועם חברינו שחיים במרחב המשותף. אחר כך, חשף בפנינו רעיון שעלה במוחו עם אותה רוח המביאה את קולות וריחות עזה למרחב מתובלת בזימזום מזל”ט וקולות נפץ. הרעיון הוא לעשות “גיוס המונים” לתודעת עזה! במקום גיוס כסף בתמורה ל”חתימה אישית של הסופר”, הוא מציע תמורה שאותה אנחנו יכולים לתת למי שירצה לבוא ו”לתרום” את תודעתו. התמורה יכולה להיות למשל, סיור בשטח או סקירה היסטורית + קפה וחלה או ביקור באתרים ועוד… רמי גם אומר על עצמו שהוא מרגיש טוב ומייחל שנשוב ונעלה על רכבת בתחנת “ראשידייה” שליד העיר עזה, תחנה שמצויינת במפה שמאחוריו, וממנה לכל העולם.
לפני שיחת הזום, שלח לי ג’אבר הודעה שהוא בא לפגוש אותנו במיגדלור. אמרתי לו שאנחנו בבידוד ולא נגיע. הוא, שכבר היה בדרך, סובב את הרכב וחזר הביתה. בשבוע שעבר שלח וואטספ בו כתב שאנחנו “אוכלים את הדיסה שבישלנו”, ובסוגריים הוסיף שהיא היתה מיועדת לעזה בלבד… עכשיו הוא מסביר שאנחנו חווים דוגמית קטנטנה ממה שחווים שם. מה זה סגר של שבועיים לעומת סגר של 14 שנה? אנחנו מתגעגעים לחברים שלא ראינו שבועיים, אבל בעזה יש חולים שלא יוצאים לטיפול חודשים ושנים… הוא לא רוצה לשדר יאוש, אבל הוא “קצת מיואש”… הוא שואב כוח מאיתנו, חבריו ומעדיף מפגש פיזי (עם ריחוק מתבקש…) על פני מפגש וירטואלי.
מכאן ועד סוף המפגש, עוד כ-25 דקות, סובבת השיחה את הרעיון שהעלה רמי, “גיוס המונים” לתודעת עזה. היו שתהו לגבי האמצעים,
טל טענה שזו בעצם תכליתם של כל האירגונים שהיא מכירה וכולם מתנפצים על קיר ה”אתוס הציוני”.
רמי עונה ואומר שבהפוך על הפוך, הוא, שהשתתף בהפגנות רבות, הפך להיות אופטימי יותר ככל שהמצב, לכאורה, הפך להיות קשה. לדעתו צריך כל הזמן לחפש ולבדוק רעיונות איך לגרום לתזוזה של המצב.
מלכי מבררת ספק עם עצמה ספק עם כולם, האם יש לנו איזה חלקת ראש פנויה בימים אלה לדון ברעיון מורכב כזה.
רוני אומרת שאסור לנו להרפות מהאחיזה בתודעה של עזה כמקום שזקוק לתשומת לב גם בתקופה שתשומת הלב מוקדשת לתחומים שהם כמעט בהגדרת “הישרדות”.
רמי מסביר שלמגדלור כמבנה, אין תודעה, הוא שם כדי להתקיים בתודעה של מי שזקוק לו כרגע או יזדקק לו מתישהו. הוא קיים גם בתודעת המפעיל. ג’אבר מדבר שוב ומאשר לו ולנו את כוחה של תודעה (היום קבעתי שיא בשימוש ב”תודעה”…) משותפת סביב אותו רעיון.
זהו
כל אחד בבית אבל בתוך מעגל:- ג’אבר, רמי, מרי, רוני, גדיר, נחשי, משה, טל, רוזי, מלכי, עודד
נ.ב
גיליתי את השורות האלה בשיר של לאונרד כהן שנקרא “הימנון” ANTHEM אני לא ממש טוב באנגלית, אבל נראה לי מתאים…
ring the bells that still can ring
forget your perfect offering
there is a crack in everything
that’s how the light gets in
כתב – עודד.

מפגש 132 – 25.9.2020

פיוס לכולם
בשבוע שעבר התכנס המעגל במתכונת מקוצרת. פעמי הסגר המתקרב עשו את שלהם ולפני הנעילה התקבצו ובאו אנשים טובים וישבו במגדלור. הקדימו קצת, קיצרו קצת ונחשי סיכם.
השבוע שעבר מאז, לא היה קל בכלל. המגפה, ביבי, איומי גזרות, חוסר ודאות והחיים הקודמים שנכלאו בבועה שמתוכה הם נראים במטושטש. לעומת זאת, למקרה ששאלתם, חיי היומיום של הפלשתינים ברורים יותר ומצוקותיהם מובנות יותר.
בתקשורת, המתנשאים דיברו על רות ביידר גינסבורג והעממיים דיברו על מירית הררי, שתי נשים שהלכו לעולמן זה מקרוב. על מירון בנבנישתי כמעט לא דיברו… כותרת הסיכום הזה “פיוס לכולם” מוקדשת לבנבנישתי שהאמין ש”שלום” לא מתאים לפתרון של שתי קהילות שנאבקות על אותו מרחב, ו”פיוס” הוא הדבר שאליו עלינו לשאוף ולהפנות משאבים.
כשהתקרב יום שישי הבנתי שאני אהיה במגדלור. מין צורך כזה. לא כהתרסה מול חוקי הסגר וגם השאלה “מי באש ומי במים” לא העסיקה אותי, אני פשוט צריך להיות שם. גם שמוליק…
אגב, שמוליק ואני יודעים אחד על השני כמעט הכל, אפילו שהוא יודע יותר, תמיד! היתרון היחיד שלי הוא ה”שבוע האחרון”… מכיוון שהוא ללא “נייד”, אני תמיד מספר לו מה כתבה גדיר, מה סיפרה רוני, איך “התפייט” רמי ואיזה מאמר מעניין פירסמה נעמיקה… כך היה גם הפעם, ישבנו שנינו בצל האורנים עם כוס קפה ורבנו כהרגלנו.
בתוך השקט מסביב, שמעתי רכב מתרחק וזיהיתי את רכבו של רמי. התקשרתי והוא אישר שזה אכן הוא, שאל אותי אם אנחנו “מפירי סגר” ואמר שתכף יתפרסם סרטון שהוא צילם. הוא לא יבוא היום, כך אמר.
לשמחתי הוא לא עמד במילתו וקצת אחרי השעה שתיים צילצל לבדוק… אחרי 10 דקות הגיע עם נעמי. ישבנו בריחוק המתבקש (× 2) ונעמי ניסתה לבדוק למה אני בדיכאון. כרגיל התפתחה שיחה מעניינת בין ארבעתנו על משמעות ה”הפסד” ומצוקת ה”מפסידן”, איפה עובר הקו בין התמכרות לאקטואליה לבין אסקפיזם מוחלט, מה זה אומר להיות “אכפתי” ועוד… כשהגיעו, רמי “איבחן” אותי נכון ושאל אם אני בדכאון.
כשהלכו, הבנתי שוב את כוחו של המפגש.
בבוקרו של יום שישי, קיבלתי מסרון מרדיר שבו היא מוחה על כך שלא יזמנו שיחת “זום”. “ממש חבל” היא כתבה “ימים קשים עוברים עלינו. הייתי רוצה לדבר ולשתף בהרבה דברים”. כל כך נכון.
גם בשישי הקרוב אהיה במגדלור.
עודד.

מפגש 131 – 18.9.2020

קצת לפני הסגר, התאספנו – רוני, רמי, חנן, מלכי, עוזי ונחשי – לברך בשנה טובה ולשמור דולק את הנר של תקווה לסיום העימותים והדיכוי.
היו תפוח ודבש וגם יין ועוגת דבש, לחם וקפה.
אחרי שהחלפנו דעות על הקורונה אצלנו ובעזה, חנן סיפר איך חוגגים את ראש השנה בקיבוץ שלו – ״תמוז״ בבית שמש, ובכלל על החיים בקיבוץ ״חד דורי וחד פעמי״.
רוני עידכנה על חברינו שמעבר לגדר וסיפרה על שתי שיחות זום מעודדות מטעם ארגון “גישה”, בהשתתפות אנשים מעזה שלקחו יוזמה ומזיזים פרויקטים למען הכלכלה והחברה.
רמי סיפר שהצליח לתרום לקבוצת ״We are not numbers” ואפילו קיבל אישור ותודה מהעזתים עצמם.
נפרדנו בברכה של עוזי לשנה החדשה: שתהיה שנה בינונית – טובה יותר מהשנה שמסתיימת ופחות מזאת שתבוא בהמשך.
שנה טובה,
נחשי

מפגש 130 – 11.9.2020

העניין שבו דנו השבוע, היה אירוע “סוכת שכנות” בדומה (או בשונה…) למה שעשינו בשנה שעברה. לקראת סוף הסיכום אנסח את שנאמר בנושא, בכמה משפטים.
המעגל היום היה שונה, (לפחות מבחינתי) הוא היה “עייף”. יתכן שהיו מי שיתלו את העייפות בחום. אומנם, זה לא היה ברמה של השבוע שעבר (35 מעלות היום לעומת 43 בשבוע שעבר) אבל החום היה נוכח. לי לא הפריע החום. גם אספקת הקפה של נחשי היתה בסטנדרט המקובל.
אפילו שיחה שניהלו נחשי ושמוליק עם איברהים העזתי (אחד האחים מתוך כמה מאותה משפחה שעבדו בניר יצחק, פעם, בימים אחרים…) לא הזרימה אנרגיה למעגל ונשארה בין שלשתם.
היתה הרגשה שהמעגל “כבד”, שצריך כוח כדי להניע אותו וגם אז זה מצליח לזמן קצר ושוב שקיעה ל”עייפות”.
התחלנו את המעגל חיותה, רמי, שמוליק, נחשי ואני. ידענו שרדיר וג’אבר בדרך, קיוויתי שהם יבואו ו”יעוררו” את המעגל, רדיר ניסתה, וג’אבר התמסר גם הוא לעייפות הכללית.
בדרך הביתה, חשבתי שלמעשה, בחצי השנה האחרונה, נותקנו משני “צינורות חמצן” שסיפקו אנרגיה למפגשים. אחד זה השיחות עם חברינו העזתים, שיחות שהופסקו בעקבות מעצרם, והשני הוא אותה ציפיה לפגוש, להזמין ולדבר עם מטיילים אקראיים, דבר שאיתגר את השיח. אנחנו ממשיכים לבוא ולהיפגש בכל שבוע וזה עדיין טוען אותנו בתחושה שאנחנו עושים, אבל לחסרונם של מפגש ושיח עם קולות אחרים יש אפקט מצטבר. היעדרם של אותם “צינורות חמצן” לאורך זמן, הכהו את מהות המפגשים ולאט לאט הביאו למצב שבו אנחנו עלולים “ליפול” לעייפות מדי פעם. זה קרה היום וכדאי, לדעתי שניתן את הדעת איך להזרים שוב “חמצן” למפגשים.
בעניין “סוכת שכנים”…
א. אם יש סגר (מה שבאמת קורה…) אין על מה לדבר וברור שלא עושים
ב. במצב שבו אין סגר הועלו מספר הצעות. אם הבנתי נכון ההצעה שנשמעה נכונה לעת הזאת היתה להתרכז בשני ימי שישי (ערב סוכות ושמחת תורה) ולרכז לכיוונם את המאמצים. להרחיב את זמן המפגש ולפרסם. בנוסף, לארגן במוצאי יוה”כ שיחת זום רחבת משתתפים שתכלול אנשים עם קשר מיוחד לעזה. מכיוון שבחוה”מ (אם לא יהיה סגר כמובן) אמורות לטייל באזור “נשים עושות שלום” והן רוצות טיול והסבר על הסביבה, ניקח את זה על עצמנו + מעגל וקפה בסוף הסיור, ב”מגדלור” כמובן.
רעיונות אחרים כגון, לחזור על מה שהיה בשנה שעברה התקבלו ב”עייפות” רבה בעיקר בגלל שגם אם לא יהיה סגר, אנשים לא יטיילו והלוגיסטיקה לא פשוטה
ג. אם מישהו רוצה להציע משהו חדש/ נוסף/ אחר, זה כמובן אפשרי ורצוי.
זהו. על זה דיברנו…
עיגלנו: שמוליק, רמי, נחשי, חיותה, רדיר, ג’אבר, ואני
עודד.

מפגש 129 – 4.9.2020

המפגש היום התקיים בצל (תרתי משמע) החום הכבד.
רמי חש אחריות לבריאות המשתתפים והעביר מסר של “עדיף שתשארו בבית”… אבל, (ואני מרשה לעצמי לצטט את סנדרסון…) “בכל זאת הגענו למרות הכל”.
במקום שבו אנחנו ממקמים את המעגל, יש כמה מעלות פחות תודות לרוח, לצל העצים ולמיקום הגבוה ביחס למרחב. אבל בואו, 43 מעלות…
רמי ואני הורדנו חולצות… לא מראה מלבב במיוחד, אבל כשחם ואורחות/ים לא מגיעים וכנראה גם לא יגיעו, מורידים…
לאחר שעברנו את שלב הוואצפים ה”זועמים” על כך שבכל זאת באנו, התחילה שיחה על ספרים ישנים, בעיקר בין רמי לשמוליק.
נחשי ואני היינו יותר בעניין הלחם שנחשי הביא עם ממרח הזיתים. גם קפה.
שמוליק סיפר על חנויות ספרים ישנים בת”א ורמי על אוסף ספרים של מאיר בוקסווילר ז”ל שהיה חבר קיבוץ בארי.
לפתע, כמעין חזיון מדברי לוהט, עברה לידנו מכונית ובה אשה וגבר. כמו ניצולים על אי בודד נופפנו ארבעתנו בידינו, אבל הם אפילו לא פתחו חלון לשאול מה מה… החום הביס גם את הסקרנות.
רמי העלה עניין שנוסח פחות או יותר כך: מאז שנות השמונים של המאה ה- 19, כלומר כ- 140 שנה, קיימת הציונות. אפשר להצדיק אותה לחלוטין ואפשר לשלול אותה לחלוטין. אבל אם לכל אחד מאיתנו ניתנת האפשרות לסמן במהלך 140 השנים את הנקודה שבה הוא מתחיל לכפור בצדקת הציונות, איפה נמצאת נקודה זו על ציר הזמן והאירועים ההיסטוריים. מרתק! הדיבור נע בין כולנו והביא רגש מול ידע, ספרים ועובדות, מהלכים היסטורים עולמיים מול אזוריים, ועוד.
כשהגענו, חשבנו שהחום יקצר את המפגש ואחרי שעה וחצי, שעתיים “גג” נתפזר, אבל השיחה הפכה להיות מעניינת ורוח שהגיעה מהים של עזה שיפרה את האקלים.
בשלוש ורבע, הגיע אורי אחרי שווידא עם נחשי שאנחנו עדיין מעגלים. הוא הצטרף לשמוליק, רמי, נחשי ואלי (עודד…).
כאמור, כילינו את כל מכסת הזמן השבועית המוקדשת למעגל ובסופו נכנסנו למכוניות והפעלנו מזגן… זהו.
כתב – עודד.

מפגש 128 – 28.8.2020

בעקבות הפגישה בשבוע שעבר שבה, בשעה האחרונה, “עבדנו” עם קלפים של אתי הילסום, מתפתחת שיחה על “ספרות בנושאים אזרחיים תחת השלטון הנאצי”.
על הספר “השמיים שבתוכי” שמאגד כ- 8 מחברות מיומניה של אתי הילסום עצמה, מספרת חיותה.
שולטי מרחיב את דעתנו על הספר “הוורד הלבן” (מחתרת בשם זה שהקימו סטודנטים באוניברסיטה במינכן, ש”נשקם” היה הפצת עלונים שבהם הובעה התנגדות למשטר הנאצי). שולטי גם מספר על ינינה אלטמן שכתבה את הספר, על פגישותיו עם ינינה עצמה ונסיונם המשותף לגבש דרך ל”אמן” בני אדם להיות חסידי אומות עולם… ” כמובן שלא נפקד מקומו של הספר “לבד בברלין” מאת הנס פלאדה.
וכל זה מוביל אותנו ל”פתיחת” מעגל.
רמי, אומר שיש “קולות וריחות מלחמה”. מצב לא פשוט.
רוני מעדכנת על החברים בעזה. יש קשיים. גם דברים שהיו אמורים להתבצע, מתעכבים. בעיקר בגלל התפשטות המגפה והסגר על האזרחים. ישנם שם כאלה שרוצים שנשמיע קול חזק יותר, אבל קולות אחרים מבקשים להמשיך באופן פחות מוחצן. מספרת על הילד שעבורו הועבר פסנתר ואביו אסר עליו לנגן, הילד יצר סרטון בעד קשר עם הישראלים. היה שותף איתנו באחת משיחות הזום. רוני קובלת על גלגל ה”תגובה” של שני הצדדים…
רדיר מונה את זהויותיה ומסכמת אותן במשפט “אני מאיפה שאתם רוצים, מכל העולם”. גם היא דיברה עם ידידה בעזה שמודאגת מהקורונה. התרגשה מסרטון (ששלחה בתפוצות) ובו נראה רופא בעזה שר לחולה בקורונה בזמן שהוא מטפל בו. היא שואלת איך הישראלים הומניים ללבנון אבל מתעלמים מעזה… צריך להגיד לאנשים בקול חזק “פה קורה משהו נורא!”. רדיר גם עומדת עם אמהות אתיופיות שמפגינות מול תחנות משטרה ומוחות על היחס לאתיופים.
ג’אבר אומר שלמרות שהקורונה היא האויב של כולם, המלחמות בין בני האדם נמשכות, שכחנו את האנושיות בשם השנאה. חשוב להיות בן אדם במלוא מובן המילה וזה ימיס את האיבה. קצת מתוסכל אבל לא מאבד תקווה. הימים קשים מאז מות אחותו.
שולטי מנסה להשפיע הרבה שנים על המציאות ואם זה קשה הוא מתנחם שלפחות “המציאות לא מצליחה לשנות אותי”… לרגעים חושב אולי ללכת למקום אחר, אבל מבין שזה אולי יפתור את המצוקה שלו אבל לא של האחרים. יש בו קול שקורא לו להמשיך והוא יודע שהוא משלם מחיר. לפני שלושה חודשים עשו אירוע למען עזה בזום. בנמל עכו, נמל יפו ואומנים. השתתפו דייגים שיצאו בסירותיהם עם שלטים למען עזה, נישאו נאומים ושולבו אמנים שקראו ניגנו ושרו מיצירותיהם. שולטי לא משלה את עצמו בעוצמת האפקט אבל כן, אנשים שהשתתפו עשו משהו למען עצמם. קורא להמשיך ולפעול ברוח המחאה ההיא. מספר על בחור בשם רותם לוין וקבוצה שמכינה סרטים על קיום אזרחי משותף, בעברית וערבית ומפיצה אותם. מספר גם על קבוצה של מחנכים שפועלת. על קבוצת משפטנים שהיתה אמורה לצאת לעקבה לסדנה ולא יצאה בגלל העוצר (שם) והקורונה. את רמי, שולטי הזמין לסדנאות שהוא ושותפו עורכים בעקבה, בעקבות היכרותו עם רמי של המעגל.
שמוליק מדגיש את ההמשכיות של המעגל שמחלחלת גם לצד השני, שיודע להעריך את זה. לנוכחות שלנו כאן לאורך זמן יש אפקט על עצמנו ובכלל.
חיותה התרגשה מלדעת שעשינו פעילות עם הקלפים של אתי הילסום. התרגשה מזה שרדיר הביאה את הרעיון והקלפים, והתרגשה מהילסום שזה מקרוב קראה את ספרה. מקריאה כמה משפטים שציינה לעצמה מתוך הספר. לדעתה הספר הוא חובה מבחינה אנושית.
רדיר מעלה כל יום קלף מחפיסת “קלפי הילסום” ויוצאת עם המסר שבו ליומיום שלה. היא מקריאה את הקלף של היום… רמי מבקש שתקרא אותו גם בערבית והיא קוראת.
זוהר באה עכשיו מבית לחם. בשמונה שנים האחרונות עוסקת באינטנסיויות בעזה (משטים) מצטטת משפט ששמעה שבו תקווה ויאוש אינם הפכים. “ההפך של תקווה ויאוש זו העשייה”. בפעם הראשונה שהגיעה למעגל, הגיעה ישר מהספינה לעזה שממנה הורדה. חיה 15 שנה בספרד ועסקה בנסיונות להגיע לעזה. צריך לעשות כישראלים משהו משמעותי ולצורך זה צריך להפעיל כוח מבחוץ. החוויה מהמעגל היא ש”זה טוב אבל לא מספיק”… אי אפשר להמשיך לחיות כרגיל. המשטים נתקעו כרגע בגלל הקורונה.
מארק מרגיש שנמצא במקום זר בזמן הזה. הפעילות בהתארגנות “המרד בהכחדה” מושכת אותו יותר ויותר וזה גם מייאש… המייסד של האירגון (בכלא כרגע) אומר שצריך להגיע ליאוש מוחלט כדי שתתחיל להתעורר פעולה. המרד רץ קדימה ושוכח את המטרות הספציפיות. 23 טייקונים מחזיקים בחצי מההון בעולם ו- 10% מהעשירים בעולם מחזיקים ב 95% מההון. זה מייאש ומארק לא רואה את אור הנר המהבהב ברוח.
סאלח התחבר למעגל וכיף לו להאזין לאחרים.
חבר של זוהר מבית לחם שלח דברים ורדיר מקריאה בערבית ומתרגמת. ביקשתי שתתרגם ותפיץ… לקראת הסוף אני מזכיר שאנחנו מתקרבים לחג סוכות וכדאי לחזור שוב על אירוח מרוכז כמו בשנה שעברה. דעות, רעיונות, קצת אמוציות ותם הזמן.
האנרגיה זרמה והתעגלה בעזרת-
חיותה, זוהר, מארק, רמי, רוני, רדיר, ג’אבר, שולטי, שמוליק, עודד, סאלח
כתב – עודד.

מפגש 127 – 21.8.2020

מדי פעם, במפגשים ב”מגדלור”, מישהו מדבר דרך מידע שספג ב”מעגל” או שהגיע אליו דרך המלצה של משתתף/ת במעגל. כך, ג’אבר מספר על מה שלמד במהלך שהותו במעגל, על פליטות, על סבל אנושי, על עזה ככלא הכי גדול בעולם. האשמה, לדעתו, מוטלת על כולם, אבל המצב הזה בעזה לא יכול להימשך. הוא משתדל להגיע כל שבוע, זה מרגיע…
שמוליק, בהשפעת ספרו של מירון בנבנישתי “חלום הצבר הלבן”, ספר שנחשפנו אליו במפגשי ה”מגדלור” (באדיבות נעמיקה…) תוהה אם אנחנו לא צועדים בכיוון הלא נכון… שמוליק מתייחס לפרק בו בנבנישתי כותב על קונפליקטים פוליטיים, ובנבנישתי, וכאחד שעסק בזה, מציג פתרון מקומי. המסקנה שלו היא ארץ אחת עם מודל של חיים ביחד. גם כלכלית גם דמוגרפית ועוד הרבה סיבות טובות ומשתלמות לשני הצדדים. לדעת שמוליק (וגם לדעתי…) ספר חובה! שמוליק מאמין שכמו לכל קונפליקט, גם לזה שלנו, יגיע הפתרון. וכהוכחה לאמונתו הוא בא כל שבוע…
רוני ועזה, שכנות וחברות, פרח שנשלח אליה לנייד בכל יום שישי, התכתבות יומיומית, ו…”סבבים” שבאים, זורעים עוד סבל, נחלשים ושוב באים. רוני, ברגישות אין סופית, מבינה מה עובר על תושבי עזה וגם חווה מקרוב את השריפות. הבן שלה, שעוזר בכיבוי השריפות, מגיע כועס… רוני מסבירה, מנסה שגם הוא יבין. היא לומדת עם חנין ערבית ומדברת איתה על הכאב. חנין מתמרמרת על ההשוואה בין שדה שנשרף לילד שנהרג. ורוני לא רוצה לעסוק בהשוואות רוצה להכיל…
רדיר, היתה בילדותה בקייטנה בעזה מטעם בית הספר. כואבת את מה שקורה. את חבריה מהמרחב הזה שחווים את ה”סבבים”. כואבת את הפגיעה בטבע, את השרפות, את בני האדם, את הנזק לעולם. חושבת על אלה שנבהלים מהתרעות ואלה שאין להם התרעות. חושבת על הילדים משני הצדדים שרואים רק אויב. באה כדי להרגיש שהיא עצמה לא משתנה. הקורונה מראה ש”כולנו באותה סירה”.
מנחם פעיל בנשים עושות שלום (“אנחנו שלושה גברים עם 45,000 נשים”…) שלא כמו אצל רדיר, אצלו עזה זה פחות “אישי”. העימות בין שתי היישויות לא הולך לשום מקום. בגלל הפוליטיקאים. אין אמא שמביאה ילד לעולם במחשבה שיהרג במלחמה. אין מנצחים במלחמות רק הרוגים ופצועים. לא יכול להסתגר בעצמו ולהגיד אני מחוץ למעגל… צריך להפסיק את מעגל ההרג, בעיקר של ילדים, בכל דרך אפשרית.
חגית התרגשה מדברי ג’אבר. עזה בשבילה היא השוק שהגיעה אליו אחרי המלחמה כנערה וקנתה סבון שהיא זוכרת את ריחו עד היום. סמדר, ידידתה פנתה אליה ואמרה שלא יתכן שלא תעשנה משהו ורק תשבנה רחוקות. הן רוצות לאסוף סיפורים ולפרסם. כמו אלה שמושמעים במגדלור. חגית מבקשת לשמוע את החוויה האישית של כל אחד כדי להעביר אותה בסיפורים.
צאלה גרה באזור. נולדה באזור אבל עברה בילדות למרכז ועכשיו שוב באזור. עזה היא תחושה של כאב, שפה של כאב. מרגישה שהכאב אופף אותה ומנסה לצאת. לא בהצלחה רבה. בכל זאת, היא מרגישה שהיא חייבת לגור באזור. לחוות את הכאב. רואה את עזה ממול ולא יכולה להתעלם. החוויה כואבת אבל “מושכת” בגלל הצבעים והגוונים שבה.
דור גדלה בלוס אנג’לס. אבא מזיקים ואמא מנתיב העשרה. לומדת ב”מכון ערבה” מפברואר. רוצה להישאר הרבה יותר. יש לה כאן הרבה חברים מהילדות (מהחופשות בארץ) מנתיב העשרה. נפגשה איתם. היה מפגש קשה. מישהי אמרה שהיא לא רוצה לפתח אמפטיה כלפי עזה. יש התעלמות מכוונת ומופגנת. עצימת עיניים מהמציאות. חבר שהיה צלף ליווה צוות בתוך עזה. ראה ילד בן 8 שעולה על הגג, דיווח, אמרו לו תחליט לבד… אלה חברים שגדלו במקביל אליה בני גילה. לא יכולה להפסיק לבוא…
גם נועה ב”מכון ערבה”, עם דור. פגשה את רדיר במעגל נשים עושות שלום. גדלה בת”א. משפחת “שמאל”. אמא חיפאית עם חברות ערביות. השמאל לדעתה, הפך למרכז, המרכז לימין. בשיחה עם חברים על עזה, היתה לה ביקורת על אנשים שלא נחשפים למציאות. נשמעו הטענות הרגילות על כך שאנחנו נרצחים והשטחים שלנו. פירסמה מכתב של חבר ערבי שדיבר על רצון לחיות בשלום וחברה אמרה לה שכשהגיעה למילה “כיבוש” הפסיקה לקרוא את המכתב…
חנן הגיע למגדלור בגלל העפיפונים… הוא בונה עפיפונים. מגיע די בקביעות. השבוע הופצה תמונה של אמא וילדים עם כוויות זרחן. לחנן יש אתר אינטרנט שבו הוא בודק רלבנטיות ואמת במידע שמתפרסם ברשת. חנן בדק ולדעתו זו תמונה מאפגניסטן אבל גם יודע מאתר ב”צלם” שצה”ל ירה בעבר זרחן בעזה. במהלך חיפוש המידע הקשור לתמונה גילה שצה”ל עשה הרבה זוועות בעזה, אבל הוא ממש לא חושב שהתמונה הזאת הספציפית, מעזה. אתמול ראה בטוויטר אזעקות וחשב על החברים פה. כשהוא בביתו בבית שמש הוא אומר, אנחנו החברים שלו מעזה…
בשביל מלכי זו נקודת השפיות השבועית שלה. לא מגיעה להפגנות וזה המעט. מלכי פסימית… תמונה מהשבוע של בלונים צבעוניים עם חומר נפץ, ליד שיח חי ורענן. דיסוננס. באתר “אנחנו שמעבר לגדר” קראה על מישהו מעזה שלומד בקהיר, הגיע לביירות ושם גילה שיר של דילן תומס – “אל תלך אל הלילה“. אמא של מלכי מאד אהבה את דילן תומס ומלכי מכירה היטב את השיר. הגילוי שהיא חולקת את חווית השיר עם מישהו אלמוני מעזה, גרמה לה התרגשות.
מהרן ביקר הרבה בעזה כבר מגיל צעיר. הפלאפל, הריחות, החוף, הזכרונות, הכל מרגיש לו מוכר. נכנס לעזה לפני ארבע שנים ומה שזכר מהילדות, נעלם. מחוץ לבנין של הממשל הצבאי… בסג’עייה נשאר עץ אקליפטוס כמו שזכר… אנשים מתלוננים שהמצב קשה. מתגעגעים לישראל… כל מי שפגש מדבר על זה. צריך להיות פתרון, חייב! מדינת ישראל צריכה להבין שעזה היא ישות בפני עצמה. צריך לעשות שלום עם החמאס. הקשר בין עזה לגדה נותק וכל ישות לעצמה. עזה בהיסטוריה היתה “קשה” לכל מי שניסה לכבוש אותה. עזה חשובה כעיר מסחר, חשובה לכלכלה ולשגשוג.
כשרדיר פוגשת צעירים לקראת צבא, היא אומרת להם שיזכרו שיש להם אמהות שמחכות בבית אבל גם לאלה שמולם יש אמהות שמחכות בבית. הבוקר פגשה שכן ממוצא אתיופי. דיברו על ההפגנה אתמול (הנגב דורש פרנסה, בריאות, חינוך) והיתה שיחה מעניינת. הוא התלהב ורוצה לבוא עם רדיר לפעילויות… רדיר אומרת שצריך לפעול כל הזמן גם אם נדמה שזה לשווא. בסופו של דבר זה משפיע ואי אפשר לדעת באיזה נקודה זה יפגע. מישהו, מ”התנועה לאיכות השלטון” אמר לה שדור המבוגרים בישראל נתן למצב להגיע לשפל הזה, והיה לה קשה לשמוע.
במעגל, חגית מגיבה ואומרת שלדעתה זה קשה, אבל נכון.
רדיר התקוממה על האמירה.
רדיר הביאה קלפים של התי הילסום. פרוייקט של דינה עוואד (גדה) ואמה שמבה (קהילת תמרה בפורטוגל). לפני הפעילות עם הקלפים, היא מקריאה שיר של סמיח אל קאסם – “כרטיסי נסיעה“. בהנחייתה מתחילה פעילות עם הקלפים של התי הילסום. בקלפים ציטוטים מתוך דברים שכתבה הילסום, בין היתר, כשהיתה כלואה במחנה ריכוז, לפני שנרצחה ב 1943. כל אחת/ד מושך/ת קלף מהחפיסה ומתייחס/ת לציטוט. מעניין ומרתק!
עיגלו דיבור והקשבה:
ג’אבר, שמוליק, חגית, רוני, מלכי, מהרן, רדיר, מנחם, חנן, צאלה, דור, נועה, עודד
כתב – עודד.