מפגש 214 – 15.4.2022

אמצע חודש הרמדאן, ערב חג פסח. נוסע לבד ל"מגדלור".
המוסלמים צמים בבית או במרכזי קניות, היהודים מתכנסים בחוג המשפחות, מתכוננים לחג. אני נוסע בכביש הצר ל"מגדלור", בין הגבעות הרכות, בתוך דממה מוחלטת. זה הכי קרוב לראות ממש באופן פיזי דממה! בטח אהיה לבד, ערב חג… אשב קצת, אשתה קפה ואציע לרמי להגיח קצת ממחלפות מחלתו ולשבת איתי, ככה שנינו לבד בתוך הדממה.


הנה מארק מגיע. שותים קפה. מנסים להבהיר דברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר. דברים שקצת קוממו ויכוח ורוני התייחסה אליהם בוואטסאפ ששלחה בקבוצות לצד איחולי חג שמח. (ה)אופק בא. לבוש חולצת "רמי לוי". בגלל החג נשאר עד מאוחר בעבודה בסניף. הוא מגולל את הדרך המתוחכמת שבה הצבא מנסה ל"הסליל" אותו לקרבי בגלל הפרופיל ולמרות חוסר רצונו.
מגיע מהרן והשיחה "עפה" להיסטוריה ומיתוסים חוצים דתות.


טויוטה מוכרת גולשת בירידה לפתח המבנה. יש כנראה תיאום טלפתי ביני ובין רמי… נטע, מירהל'ה ורמי מצטרפים. "רק להגיד שלום". נשארו שעה… מרגש. רמי מספר לנו על מצבו הפיזי והרוחני. "כמו שג'אבר מתחיל תמיד את דבריו" פותח רמי ומשווה את עצמו לג'אבר שתמיד מתחיל ומספר על הכפרים הבלתי מוכרים, "אבל" לעומת עזה מצבם סביר… רמי קם בבוקר עם תחושה חזקה של "יום מיוחד". עם תחושה כזאת צריך להיות ב"מגדלור". עבר עליו חודש מה"גהינום". הפסיק את הטיפול לחשיבה מחודשת, קצת התאושש, ועכשיו יש כיוון אחר. הבוקר התקשר אליו חאלד, אדם בן גילו מעזה שעבד הרבה שנים בבארי. רמי חש אליו תחושת אח. חאלד התקשר לברך לחג הפסח. עכשיו רמי כאן, ב"מגדלור". אפילו מוכן ללגימת קפה, טיפה… אחר כך הוא מבקש לעשות סבב ברכות…
אופק מברך את ה"מגדלור" שפתח בפניו כיווני חשיבה חדשים. הוא בטוח שכשיעמוד מול מצבים מאתגרים (בשרות הצבאי?), הדברים שספג פה יעזרו לו לשמור על איזון ראוי.
מהרן מצטרף ומציין את ה"מגדלור" כמקום שמאפשר להתבטא בחופשיות גם על דברים שקשה לשמוע.
מארק נמצא במעגל חשיבה פרטי משלו שמושפע מתחזיות אקלימיות, הגדרות "שייכות" וקונפליקט עם הלאומיות היהודו-ישרא-ציונית. לא פעם, דרך חשיבתו ומסקנותיו, יצרו עימות ב"מעגל", אבל היום הוא מברך על הפרוייקט. רמי מחייך.


מירהל'ה (אימו של רמי) ונטע (אחותו) מציינות לטובה את הפרוייקט וכמובן מאחלות החלמה מלאה לרמי.
אני אומר לרמי שהוא חסר לי במעגל עם רוחב הידע שלו ועם המקוריות החשיבתית. ואני מציין שה"מגדלור" עזר לי להתמקד בחיפוש ההיסטורי אחרי שורשי הסכסוך. אמרתי לו שמבחינתי, ההשוואה של מצבו הבריאותי למצב המצוקה של העזתים, מתקיימת במישור של "סבל שאתה יכול לראות אבל לא לחוש". סיטואציות שדורשות עוצמות נפש בלתי נתפשות עבור מי (שלמזלו) לא חווה אותן.
רמי, נטע ומירהל'ה נסעו. האנרגיות קצת ירדו ואחרי עוד סבב קפה, נסענו גם אנחנו בדרך שעכשיו היתה בה קצת פחות דממה כי המשכתי את השיחה עם עצמי.

היינו הפעם: מהרן, מארק, אופק, רמי, נטע, מירהל'ה, עודד.
כתב: עודד

מפגש 213 – 8.4.2022

"אל המקום בו דולק אור, ניתן לנווט תקווה" התפייט רמי בהגדירו את משמעות ה"מגדלור לתודעת עזה".
היום באנו "להדליק אור" בתחושה כבדה. האויר סביבנו דחוס בשפה תקשורתית, בעברית. תקשורת הגמונית שמגדרת את השפות האחרות וממדרת אותן לתוך "מגירות" יעודיות. על הכאוס הפוליטי שפגש אלימות בין קהילתית לאומנית, ושנאה שפרצה מכל עבר לכל עבר שמענו בשפה שמובנת לנו היטב. מה הפלא שהיינו אפופי דכדוך…
כך ניסחה זאת רוני בוואטסאפ ששלחה לפני שבאה: "חברים יקרים, עם לב כבד ועם הרבה כאב אני מגיעה היום למגדלור שרק ממנו יוצא, אפילו היום, האור שממנו ניתן לנווט תקווה. כדברי המשורר ❤️".
מטיילים כמעט שאין. אלה שבאים לפוסט "דרום אדום", נהנים לזמזם באופנוע השטח או לאתגר את רכבם ופחות מתעניינים בתודעת עזה.
לאור כל האמור לעיל, התכנסנו גם היום כבכל יום שישי. מזג האויר ההפכפך החזיר אותנו לתוך המבנה (להלן "מעון חורף").
שמוליק, אופק, רוני, מארק, מלכי, עודד ובחצי השעה האחרונה גם מהרן שטוען ששעת ההגעה המאוחרת היא בגלל אילוצי הרמדאן.
שמוליק עשה נחשי (קפה).
דיברנו על מהויות שונות. על יהדות, על אקלים, על התועלת ברצון לחולל שינוי (האם זבוב יכול לשנות את מסלולו של פיל עצבני?), על ציונות, זכויות לאומיות וגם על עזה, בעיקר דרך המידע שמביאה רוני.
גם על פתרון לסכסוך בדרך קונפדרטיבית (תנועת "ארץ לכולם" מקיימת סדרת מפגשים בזום). למהרן הספיק גם זמן קצר כדי לסקור תהליכים פוליטיים והיסטורים בני אלפי שנים. יש מקוריות מפתיעה ומעניינת בראיית הדברים שלו.
אנחנו ממשיכות/ים ללוות את רמי ולייחל להחלמתו המהירה והשלמה.
היינו הפעם: רוני, מהרן, מלכי, אופק, שמוליק, מארק, עודד.
צילם: אופק.
כתב: עודד.

מפגש 212 – 1.4.2022

בדרך התווכחנו נחשי ואני, האם כבר מספיק חם ומוצדק לעבור ל"מגדלור" קיץ, או עדיין להמשיך להתכנס בתוך המבנה. הוחלט על "מעון" הקיץ. נעים בצל מתחת לעצי האורן, גם הרוח קלילה ומלטפת. "מחסן" הכסאות, זה שמאחסן כסאות לקיץ, עבר שינוי. המשקוף התמוטט! גושי אבן חסמו את הכניסה. לכסאות שלום, גם לחלודים שביניהם.


אופק שכדרכו מקדים, כבר חיכה. ערכנו לו היכרות עם מעון הקיץ. הוא בא עם הגיטרה. בהמשך ינגן וישיר למילותיו של ש. צור וללחן שלו עצמו, שיר על דודתו הקומוניסטית של שמוליק שנותקה מהמשפחה בשנות השלושים של המאה שעברה. שמוליק לא היה היום (טיול) בשביל להתרשם מהלחן והביצוע, אבל אחותו חיותה היתה בשביל להתרגש גם בשמו. בקהל היו גם נחשי, משה ואני.


לפני ואחרי השיר שוחחנו על הימים האחרונים במרחב הפיזי והתקשורתי. היו תובנות מראיון טלוויזיוני עם שאול אריאלי ומאמרים שלו ושל גדעון לוי ב"הארץ".
ועזה מה?
לא היה הרבה מה לומר השבוע, אבל עצם ההתכנסות החוזרת על עצמה מדי שבוע יותר מארבע שנים, גם היא אמירה.


אחר כך הגיעה לימור חמושה במצלמה וכבר אנחנו שישה.


עבר רכב ונוסעיו עצרו לרגע. הם מקיבוץ עלומים ולא, לא ישארו לקפה, הם מטיילים ושבת מתקרבת. אבל אחד מהם אמר "אתם המגדלור נכון?…" נכון אמרנו והם המשיכו בדרכם.
בשלוש ורבע הגיע מהרן. מיד הסתערנו עליו עם (קפה ו…) שאלות לגבי השבוע שעבר עליו. "תראו" אמר, "הערבים פחדו מהיהודים והיהודים פחדו מהערבים, אז הקניון היה שומם". סוג של תובנה כלכלית מעימות קהילתי דתי, לכאורה. אחר כך אמר מהרן שהוא ניסה לעלות לשידור בערוץ 14 (ערוץ "מורשת" חחחחח) כדי להגיד להם "את האמת", אבל לא נפנפו אותו. אם כך, אמרה לימור, נעשה הדמיית פאנל עכשיו! מאהרן קיבל 2 דקות (אופק מדד) לומר ל"פאנל" את האמת כפי שהיא לדעתו. דעה של בן אדם, עו"ד, בדואי, מוסלמי, יליד ותושב רהט. לאחר תום הנאום, התמודד מהרן עם הערות "נבזיות" של הפאנל שהומטרו עליו. אותנו הוא שיכנע, לא את הפאנל שנשאר צודק.
זהו, שולחים כמובן ברכת החלמה לרמי.
היינו – נחשי, משה, חיותה, אופק, מהרן, לימור, עודד וגם רוני, בטלפון.
כתב – עודד.

מפגש 211 – 25.3.2022

אחרי מזג אויר סוער, השמש בבארי זורחת אבל המטיילים אינם. אמרנו לעצמנו שנהיה מעטים הפעם.
אבל, למעגל כוח משיכה משלו והדבר היה כך:
ישבנו אופק, מארק, רוני, שמוליק ונחשי והקשבנו לסיפורה המעניין של מאיה, שהגיעה עם רוני:


היא חיה לאחרונה בארה"ב, הקימה והפעילה פרוייקט בשם "חרוז לשלום" סידרת סדנאות יצירה שמפגישה נשים יהודיות ומוסלמיות ומפתחת ביניהן קשר של הבנה וסובלנות סביב שזירת החרוזים.
מאיה הראתה לנו חלק מעבודותיו של בעלה מורי ז"ל שהיה אמן ופירסם ב"ג'רוזלם פוסט" עבודות ומאמרים על שלום וחיים בהרמוניה עם הטבע, שנשמעים אקטואליים מאד גם היום.
בינתיים הגיעה שלישיה ממודיעין – אמא, בת ובן שחיפשו מפעל גופרית ומצאו סיפורים על עזה. הם ישבו מוקסמים ואמרו שעל עזה הם לא יודעים הרבה אבל מתרגשים לפגוש חבורה כזאת. הבן סיפר שבעבודתו (מחקר רפואי) יוצא לו לשתף פעולה עם לא מעט רופאים ערבים ונוצרו ביניהם קשרים חבריים.


בעוד אנחנו מדברים על הרצח המזעזע בבאר שבע ועל התגובות הנוראיות בתקשורת השראלית אחריו, קצת לפני שהצטרפה השלישיה מגבולות (בלה, דינה ומלכי) – מגיעה משפחה נרגשת מהכפר הלא מוכר אלסרה, ליד בסיס נבטים. סבתא, אבא (פיזיוטרפיסט שמטפל באנשים במרחב הנגב), אמא (שהיתה מורה ועכשיו לומדת סיעוד), שלושה ילדים קטנים וחמודים ועוד שני אחיינים. למרות האוירה הקשה של הימים האחרונים – הם החליטו לבוא להכיר את הישובים מההודעות על צבע אדום. חזרו מקטיף תותים אצל פטקין בישע והופתעו למצוא אותנו כאן. בזמן שהילדים חוקרים את הסביבה הם הספיקו לספר קצת על החיים בכפר לא מוכר ועל ההתמודדות עם ההקצנה והשנאה. לפני שנפרדנו הם הזמינו את כולם להתארח בפרויקט האירוח המשפחתי "חאן אלסרה".
בינתיים הגיעה גם לימור והספקנו לעשות עוד סבב אחד על עזה, כולל שיחת טלפון קצרה עם חברנו מהצד השני, לפני שהגשם שטף הכל וגירש אותנו קצת לפני התכנון.

היינו הפעם: רוני, מאיה, אופק, שמוליק, מארק, נחשי, בלה, דינה, מלכי, ראמי, לימור, המשפחה ממודיעין והמשפחה מאלסרה.

כתב: נחשי.

מפגש 210 – 18.3.2022

בראשית היתה הארץ תוהו ובוהו, אחרי שבשבוע שעבר נעלמה הפלטה של השולחן, היום חסרות גם הרגליים ונעלמו גם כמה כסאות נוספים.
אבל רוח המגדלור מרחף מעל פני האתר, והי אור. ויאמר נחשון יהי קפה, ויבדל בין הקפה לבין התה. וירא שמוליק כי טוב ובירך על בייגלה.
ויצמח אז אופק, איש צדיק ממבועים, ואיתו כלי מיתר, וזה המזמור (מאת שמוליק, לחן של אופק):
"אל מול הקיר של מערב
אל נוכח פני הדביר
עומד ילדי נושא עיניו
ולא יכיר סודות הקיר…"


ותוך כדי הניגון והקפה (סיבוב ראשון) הופיעה רוני עם דברי מאפה.
מפגש 210 של המגדלור רשם שיא עולמי, לא במספר המטיילים שפקדו את המקום, כי אם במספר הפעמים שנפתח "המעגל":
עם קבוצת סטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון,


וזוג חביב מהוד השרון,
ומשפחות מיושיביה,
ובין סיבוב לסיבוב, בין תה לקפה, אופק (שהשבוע יחגוג 18) בישר לנו על שיבוצו בצה"ל, והתחייב להמשיך איתנו כל שישי ולהביא את דבר המגדלור לתודעת צעירים הרבה.
אה! היה רגע מרגש נוסף: הטלפון של רוני צלצל וציפינו לקול האחים מעבר לגדר, אבל הבריטים לא התקינו אנטנה במפעל הגופרית ולא שמענו מילה…
ולכל מי שדואג לשמירת תורת המגדלור: הספקנו לחזור הביתה בדיוק עם כניסת השבת. בשבוע הבא זה יהיה קל יותר – בגלל תחילת שעון הקיץ.
ברכת רמדאן כרים, בתקווה לשלום ואחווה במרחב עזה, באוקראינה, ולכל דרי תבל.
היינו הפעם: רוני, אופק, שמוליק, נחשי, משה ומטיילים כנ"ל.
רשם : משה.
השלים את החסר: נחשי, שהצליח גם לצלם, להכין קפה ולאלתר שולחן.

מפגש 209 – 11.3.2022

מאז פרוץ פריחת הכלניות וגלי המטיילים הפוקדים את השמורה (וכמובן את אתר מפעל הגופרית), אנחנו עדים לשימוש נרחב בכסאות שהבאנו לטובת ה"מעגל". דבר זה כשלעצמו אינו בעייתי, אדרבא תתרווחו ותסעדו, גם השארת הכסאות מפוזרים בתוך חלל המפעל אינו בעייתי… ה"בעיה" מתחילה כשאנחנו צריכים לאסוף את אלה שנלקחים ומושארים רחוק. גם עדרי צאן הובאו בתקופה זו ללחך את העשב הירוק לפני שיצהיב ויתייבש (ויהיה חומר בערה בשרפות). הרועות/ים האוהבות/ים לקחת את הכסאות אל מתחת איזה עץ ולשבת כשהעדר עסוק בליחוכו. אחר כך הן/ם "שוכחות/ים" להחזיר את הכסאות. הפעם, בנוסף לכל זה, נעלמה הפלטה של השולחן ורק ה"רגלים" הושארו… חיפשנו וחיפשנו אך לשווא (לפחות אספנו לכלוך בזמן הסריקות).
לכן ערכנו את הכיבוד על ארבעה כסאות.

לא היו לנו ציפיות גדולות ביום סגרירי גשום וקר זה. גם מדד "לה מדווש" (כמות הרכבים בחניון ליד הכניסה לבארי) לא בישר על מטיילות/ים רבות/ים בלשון המעטה.
כרגיל בשלושת החודשים האחרונים, אופק מגיע ראשון. שמוליק ואני אוספים את חיותה ובאים וגם רוני מגיעה.
לאחר שסיימנו לאסוף כסאות במרחב, ישבנו עם קפה ושוחחנו על הא ועל דא ועל העולם השקוע במלחמותיו.
כשהגיעו עמית, עידו ורוסנה, פתחנו מעגל.
בהמשך יצטרפו גם מארק, נעמיקה, רמי ונעמי וממש לקראת הפינאלה, גם קבוצה של 40 פנסיונרים ירושלמים.


עמית מספרת על ביקור שערכה בעזה בשנת 1998 עם מירון בנבנישתי ועם הגנרל נאסר יוסף כדי לקדם את רעיון המדינה הדו-לאומית. טלפון מערפאת לנאסר יוסוף, הוציא אותו מהפגישה והיא הסתיימה בלא כלום. עמית זוכרת את האנשים בעזה טובים וחמים יותר מהאנשים בגדה. יש בהם "חום פנימי" היא אומרת. החלטות שגויות בניהול הסכסוך ובעיקר בהחלטה על ביצוע הבחירות בעזה ובגדה ב- 2006 גרמו, לדעתה, להסלמה. היו כאלה שאמרו שהפלסתינאים לא מכירים את השיטה הדמוקרטית וזה מעבר חד מדי בתהליך של ניהול קהילה כל כך מפוזרת וללא טריטוריה ושלטון אמיתי. בכל זאת היו בחירות והחמאס קיבל אישור להשתתף למרות שלא קיבל את הסכמי אוסלו.
רוני דיברה על הכנס שערכנו באיבים בשבוע שעבר. היא התרגשה בכנס ולא הפסיקה לחשוב עליו גם אחרי זה. פתאום החיבור היהודי פלסתיני נראה מאד טבעי ונכון. זה היה כל כך נורמלי! כן אפשר להסתדר וכן אפשר להרגיש נורמלי.
כדרך שגרה, שוחחה השבוע עם ראמי. הוא מחכה להיפגש איתנו. בינתיים הוא נפגש עם אחרים.
מארק, כשבא לארץ לפני 40 שנה, עסק קודם כל ב"למקם" את עצמו בארץ. מרגע שהגיע קבע את מגוריו באזור הזה. אחר כך התחיל לעסוק בפעילות פוליטית חברתית. מונע יותר מתחושות ופחות ממידע. "אנחנו חיים בתקופה של פוליטיקות מאד קשוחות", הוא קובע. אין אמפטיה ולכן קשה לו לראות את האור בקצה המנהרה. קשה לו להתלהב ממעשים טובים פה ושם כי היאוש גדול. בקשר לעזה – הוא חי לצידה מאז שהגיע לארץ. הילדים שלו, שנולדו כאן, לא יחזרו לגור פה, באזור הזה. הם גם מתקשים לשמוע אותו מדבר נגד הציונות. בחמש השנים האחרונות הוא כבר יכול לומר בברור שהוא לא ציוני. קשה לו לומר את דעתו בתוך הבית, לא רוצים לשמוע אותו. עכשיו כשהכל שקט, קל לשכוח את העובדה שהשקט מתוח. יש לו בעיות קריאה ולכן מתקשה לרכוש מידע מספרים והתקשורת לא אמינה. קשה לו עם זה שהעולם מתרגש מפליטים אוקראינים ולא מפליטים אפריקנים או מזרח תיכוניים.
רוסנה, באה מהמרכז. לא היה לה בעבר קשר עם עזתים. באופן כללי, עזה היא פצע כואב, וכשחלק מהגוף כואב, כל הגוף כואב. כל עוד יש אנשים תחת כיבושנו ושליטתנו, זה כואב גם אצלנו. לא תמיד מתייחסים לכאב ובגלל זה היא באה היום לכאן, ל"מגדלור". לא ציונית ולא עשתה צבא. יש לה עבר אקטיביסטי. עשתה שרות חלופי. היה לה נסיון לא מוצלח עם חבורת אנשים, יהודים וערבים, לבנות חיים משותפים. נסעו לטמרה (פורטוגל) ללמוד על איך עושים זאת נכון. חזרו לארץ, גרו ביחד והיו אמורים לעבור לחווה בדרום, אבל החבורה התפרקה. היה לה בן זוג פלסתיני שחזר לפורטוגל לטמרה, הוא לא רוצה להיות פה. כרגע פחות פעילה בשלום ויותר במשבר האקלים. מרגישה שאין לה אויבים והיא לא מפחדת. לא רוצה להיות עם כובש גם עם זה אומר שאולי היא לא מהעם הזה.
עידו בא לפה ומודה לבושתו שבא בגלל מה שקורה באירופה. רמי אמר פעם ב"מעגל" שככל שהחושך גדול יותר, האור של המגדלור בוהק יותר. עידו צריך לראות את החושך בעיניו. בכנס ישב והקשיב עם דמעות בעיניים. היה נרגש מלשמוע אנשים שמסוגלים לראות את הרוע ולעמוד מולו. הכיר את רוסנה בפורטוגל. עידו הוא דור שני ושלישי לניצולי שואה וחי בתחושת אסון כל הזמן. הוא רוצה לחיות חיים נורמליים, זה מאבק יומיומי בשבילו. בא לפה להתחבר. מסתכל על עזה ומנסה להיכנס לנעליהם, שומע עדויות. תחת משטר עריץ, גם דמוקרטיה לא מצליחה לתפקד. לנו יש מנוחה מסוימת משלטון החושך של נתניהו, להם אין את זה מול חמאס.
חיותה מזדהה עם דברי רוסנה על הכאב בגוף. לכן גם הדמוקרטיה שלנו חולה. חיותה פה בעיקר כדי לחזק את חייה ולתת להם משמעות.
אופק אומר ש"עזה היא סקרנות". בעיניו, עזה היא קופסת עוגיות על מדף גבוה והוא, הילד הקטן, רוצה עוגיות אבל לא יכול להגיע. כשהוא שומע במעגל את "הזקנים" מספרים על החוויה בלהכיר את עזה של פעם הוא מקנא. "זה לא הוגן", הוא אומר, "שאתם זכיתם ואני לא".
נעמיקה מתחברת לפסימיות של מארק. גם היא, כמו רוני, היתה עדה לאופוריה ששררה בכנס. אחווה וסולידריות. למותר לציין (לי מותר…) שנעמיקה היתה המארגנת והמובילה העיקרית של הכנס! לצערה, בשל עלויות גבוהות בתרגום, הכנס "דיבר" עברית בלבד. לפעם הבאה נשתפר. שמחה שהגיעו "כוכבי המדבר" וגם אוטובוס עם נשים מעילבון. גם ג'אבר היה מדהים בדברים שאמר ובעזרה במהלך הכנס. נעמיקה נמצאת בעוד קבוצות ונחשפת למידע יומיומי קשה ומעיק על אירועי הכיבוש.
היא רוצה לקרוא שיר של יהודה עמיחי "חוליקת השיר השלישי על דיקי", אבל בפתח מופיע מדריך טיולים ואיתו 40 פנסיונרים ירושלמים. מכיוון שהשעה כבר רבע לארבע והקור מתחיל להעיק, רמי מסמן לי "לקחת" את הקבוצה. המדריך (זוהר) אוסף את הקבוצה ואומר להם בערך כך "שאמנם יש לנו תכנית, אבל נתקלנו פה בתופעה מעניינת של קבוצת תושבים וכדאי שנאזין להם. בבקשה עודד".


אני מסביר על המפעל ועל ההיסטוריה שלו, על המבנים שלידו וממשיך בהסבר על ה"מגדלור", הרעיון והמעשה. עונה על שאלות והמדריך מסכם ומזמין את כולם לחזור לאוטובוס. גם אנחנו מקפלים ציוד ומתפזרים. יש לציין את תפקודו של שמוליק שמילא בהצלחה את מקומו של נחשי בהכנת הקפה והתה.


היינו: רוני, שמוליק, חיותה, עודד, אופק, מארק, נעמיקה, עידו, עמית, רוסנה, רמי, נעמי, זוהר ו- 40 הפנסיונרים.
צילם: אופק רשם: עודד

מפגש 208 – 4.3.22

ייתכן שאפשר לזהות מגמה מתגברת של הפצת הבשורה- בשורת המגדלור והתודעה. כי גם היום וכבר מזה מספר ימי שישי שההגעה למפגש במגדלור היא כמעיין המתגבר.

הפעם התייצבנו חלוצי המחזיקים -אופק ואני במגדלור. במקביל לכך נאמרו דברים קולות ומראות בכנס של "מחזירים את השלום לשיח" שהתקיים ביישוב איבים- שם נשאו ברמה את הבשורה בפני המשתתפים, עודד וג'אבר והחזיק בדוכן התקרובת, מי אם לא- נחשי האגדי שלנו. הנה קישור למבחר קטעים מהכנס: https://photos.app.goo.gl/waAuEP1kzoCTcEgb9

וחיכינו..

וחיכינו..

וקראנו לעוברי אורח שחלפו על פנינו מדוושים ומשוטטים,

ולבסוף הגיעו והתרצו להתעכב אצלינו כמעה – 3 משפחות מדוושים מהצפון (אושה, גילון) שאופק הסביר להם את מהותנו ואף הדריך אותם באטרקציות הנסתרות – למשל באר בעומק 51 מטר! איציק מ.. מאושה התעניין יותר לעומק, וכשהשאר נהרו להציץ  בבאר, הוא נשאר לשאול שאלות. על ערך האיכפתיות מהזולת בעיקר. אמר:/ציטט: "צר עולמי כעולם נמלה" סיפר שההיכרות שלו עם עזה היא משנות ה 70  ומההיבט של שירות המילואים שם בלבד. לאחר שעזבו הגיעו איציק מבארי ושני מניר עקיבא.  איציק אמר ששמע סיפורים מאנשים מבארי שהיו בעזה והיו בקשרי חברות יום יומיים עם העזתים. בשבילו זה נשמע פנטסיה. הם – העזתים תחת משטר שעושה להם רע. שני סיפרה שהיה לה בקטנותה מלווה עזתי שהיה מלווה אותה לגן ולבית הספר.

 ואז הופיע בסערה רמי ברכבו הלבן כסוסו של אביר, עם תגבורת של גזיה, קומקומים, וכפיות שסייעו לעמוד בפרץ הנהירה שהגיעה בהמשך.

הצטרפו נועה גלילי מ"גישה" , רוני, מלכי, וגם לימור, דינה וחנן ועמם תגבורת לתקרובת. בתקרובת כיכבו מאכל מופלא בטעמו מעשה ידיו להתפאר של חנן, עלים להעשרת התה שהביאה דינה ועוד.

רמי יצר במיומנותו המוכרת את מסגרת השיח (להלן קישור לדבריו ) אשר על כן התאפשר לנועה גלילי לפרוש את משנת ארגון "גישה" להלן קישור לדבריה.

 תודות למיומנות המנוסה של רמי התאפשר "להזרים" את הקבוצות רבות המשתתפים כדי לפנות מקום לבאים אחריכן ועל מנת שתיווצר ותחלחל לה התודעה בנחת. לימור הזרימה כל הזמן את הכוסות שניקתה במחזוריות סיזיפית ודינה סייעה בחפץ לב כמו מלצרית מיומנת והכווינה את הבקשות לקפה/תה או גם וגם.

מובן שתחת האילוץ של ריבוי המשתתפים ולו"ז לחוץ שלהם, נוצר מעגל לא רציף של  "טעימות" של דעות ולא היה ניתן לשמוע את כולם.

ואז סוף סוף חברו אלינו עודד ונחשי שחזרו מהזירה של כנס איבים וסיפרו חוויות.

סיימנו באיחור כי היה כל כך נעים יחד עד שלא התחשק ללכת.

היינו: עשרות מבקרים וביניהם איתמר, איציק ומשפחותיהם מהצפון, איציק מבארי, שני מניר עקיבא, חבורת אופק: עומר, יוגב, ואוראן. רוני, רמי, נחשי, חנן, לימור, מלכי, ענת, עוזי, משה ואחותו של רמי.

נרשם בשת"פ אופק, מרי.

מפגש 207 – 25.2.2022

בדרך כלל, בסיכומים שאני כותב, אני משתדל לצטט אמירה כלשהי מכל מי שמשתתף ב"מעגל". לא היום. היום הגיעו ל"מגדלור" אורחים רבים, בטח 50 או קרוב לזה…
הגיעה קבוצת מטיילים שהוביל אותה מדריך טיולים שבהווה מכונה "יורם", אבל בעבר, בשרותו הצבאי, כונה "שרמן". שרמן ואני ("בכר" כוניתי אז…) היינו לפני 50 שנה ביחד בצבא. היום שרמן הוביל קבוצה של כ- 25 מטיילים אלינו ל"מגדלור".
במקביל, חגגנו היום לרוני יום הולדת. לכבוד יום הולדתה של הגברת הראשונה של המגדלור הגיעו בני משפחתה מהמושב והגיעו גם ידידות וידידים מהסביבה. כולן/ם כמובן יודעות/ים שאם רוצים ל"תפוס" את רוני ביום שישי, צריך להגיע ל"מגדלור", לבית… בזמן שבמעגל נערך טקס יום ההולדת לרוני ושמוליק הקדיש לה שיר פרי עטו, ערכתי לקבוצת המטיילים סיור והסבר (הכל למדתי מרמי…) על המפעל וסביבתו. בסוף הסיור נכנסנו והצטרפנו למעגל. שם המשכתי לברבר ועברתי לספר על "מגדלור".


התחלנו "מעגל" ורוני סיפרה על הרגע שבו הבינה שהיא לא לבד פה…. שישנה עוד קהילת אנשים, עוד עם שגם הוא תובע את זכויותיו במרחב. לתובנה הזאת הגיעה בעת ששהתה עם משפחתה בשליחות חקלאית של בן זוגה במצרים, לאחר פרוץ השלום…
שם, בקהיר, הכירה משפחה פלסתינאית דרך הידידות שנרקמה בין בתה, שהיתה בת 6 באותו זמן, לבין הילדה הפלסתינאית. שלא כמו אצל ילדים, לא קלה היתה ההיכרות בין ההורים, אבל כשנשברה חומת ה"חרם" ונוצרו קשרים, הבינה שלאנשים יש שייכות למקום הולדתם. עם הזמן, קראה, שמעה, התעניינה והרחיבה את תודעתה לגבי העם האחר, העם הפלסתיני. היא הבינה את כוחו העצום של הדיאלוג ככוח שמפשיר איבה ומקרב בני אדם זה לזה. "כמה פעמים אפשר להכנס עם הראש בקיר ולא לחפש דרך עוקפת" אומרת רוני בהקשר של עוד ועוד סבבי אלימות באזור. "לא אני היא זו שחולמת" היא אומרת, חולמים הם אלה בשני הצדדים שחושבים שאפשר להעלים את הצד השני. ככל שהיא מכירה יותר היא מבינה שיש עם מי לדבר.
לאחר מכן ניסינו להתחיל "מעגל" מסודר, אבל מובילי הקבוצה רצו להמשיך בטיול. התחיל מיני "מרד" בקבוצה, היו כאלה שהיה להם חשוב דווקא להשאר ולהתבטא. הקבוצה נשארה עוד קצת אבל דיברו רק אותם אלה שהיה להם ממש-ממש חשוב. רוב הקבוצה וחלק גדול מהאורחים האחרים לא דיברו ולכן רשימת השמות שתופיע בסוף הסיכום תהיה חלקית מאד.
עמית מאד מעריך את דברי רוני, אבל צריך להכיר את המציאות. עמית עובד בטכניון והיה בצוות שניסה לשכנע את משרד הבטחון לפתוח נמל צף בעזה. יתנהגו יפה, יהיה להם נמל, לא יתנהגו יפה, נירתום את הנמל לאוניה ונגרור אותו לאשדוד… חושב שמפגשים כאלה הם דבר נחמד, אבל "צריכים להיות מציאותיים", עם כל הכבוד שיש לו ליוזמות הידברות של אזרחים, את ההסדרים עושות ממשלות.
חנה חושבת שהידברות זה חשוב ומה שעושים הפוליטיקאים זה לצורכי הישרדות שלהם.
סמדר אומרת שאנשים רוצים לחיות וצריך להגיע למצב שיהיו להם סיבות טובות לשמור על מה שיש להם בחיים.
נמרוד עובד בטכניון. יש הרבה ערבים בטכניון. בשנים האחרונות ישנה התפתחות מעניינת של שיתופי פעולה בין סטודנטים ערבים ויהודים. בעיות עולמיות, הוא אומר, לא פותרים בשיח אישי אלא רק דרך מנהיגים.
עמוס עובד בבנק. לפני כמה שנים התאחדו עם בנק ערבי. הוא מתרשם שהערבים שעובדים אצלם רוצים בפתרון אבל חושב כמו נמרוד שאת הבעיות הגדולות פותרים המנהיגים.
הגר עסקה הרבה בפעילויות משותפות. מסכימה שהפתרון צריך להגיע מ"למעלה". אבל חשוב שנפרוץ את המחסום על ידי הידברות, כמו מה שאנחנו עושים פה ב"מגדלור". להגביר מפגשים ופעילויות משותפות. הגר עשתה סדנה בג'יסר א זרקא ומישהו אמר לה שפתאום הוא גילה שיש יהודים נחמדים…
ספי סיפר על הכנס שאנחנו עורכים באיבים בשבוע הבא והוא מתכוון לבוא אליו. ספי מספר על עמותה שהקים, "סיפור חכאיה". עמותה שמכוונת לכך שכמה שיותר ישראלים יחשפו לנרטיב הפלסתיני וכמה שיותר פלסטינים יחשפו לנראטיב היהודי-ישראלי. צריך ליצור מסה של לחץ של אזרחים. לגרום למנהיגים לצאת מאזור הנוחות שלהם שהוא לא לשנות כלום. אם יזמו המנהיגים שינוי כלשהו והמהלך לא יצלח, תינזק הקריירה הפוליטית שלהם. לכן הם מעדיפים לעשות הרבה כלום. לחץ רוחבי מלמטה יכול לדרבן אותם לפעולה.
לאחר מכן קמו חברי הקבוצה להמשיך בדרכם אבל מכיוון שעדיין אצל חלק מהן/ם נותרו שאלות ורצון להתבטא, נוצרו על הדרך החוצה, קבוצות שיחה קטנות בעמידה. בתוך כל המינגלינג הזה התפזרו הנוכחים בהדרגה עד שבסביבות השעה שלוש ורבע נותרו רק ה"קבועים". ניצלנו את הזמן שנותר לדבר על ההערכות שלנו, של ה"מגדלור" לכנס. תוך כדי, ראמי טילפן לרוני לאחל לה יום הולדת שמח וכמובן ששמחנו לפגוש אותו גם אם רק בסקייפ.
זהו להיום. רשימת המשתתפים תכלול את כל אלה שזיהיתי בשמן/ם, ולכן תהיה חלקית מאד: שמוליק, רוני, אופק, עומר, מרי, עובדיה, מיכל, מירהל'ה, נטע, אילן, ראמי, ספי, עמוס, עמית, הגר, חנה, נמרוד, יורם, עודד.
כתב: עודד.

מפגש 206 – 18.2.2022

יום שישי שמשי, שמורת בארי שופעת פריחה ומטיילים. סביבת ה"מגדלור" רוחשת עמישראל על אופניו, רכביו ורגליו. רק לבחור ולהזמין, קהל בשפע, הושט היד וגע בם.
קבוצה ראשונה מצטרפת. משפחות, הורים וילדים.
"נאום" היכרות שלי ואחרי אופק.
אופק אומר שהוא בא כי כאן הוא שומע את המילים מה"עם" ולא מהמנהיגים בשפתם התקשורתית. על עזה שמע רק מסיפורים של כאלה שהיו שם. מקווה גם הוא להיות שם.
חיותה פה כדי לומר שבני האדם שווים וערך האדם, באשר הוא אדם, זהה.
בשביל נחשי עזה זה אנשים שהוא מכיר. עזה קרובה במרחק ראיה ונגיעה. זה נראה הזוי, כל כך קרוב ואי אפשר להעזר ולתקשר אחד עם השני. הניתוק נורא. מגיע להזכיר לעצמו שזה לא נורמלי ויהיו ימים טובים יותר.
משה מעדיף להגדיר את עצמו כתושב המרחב. מגיע מדי פעם ל"מגדלור", כי פה, בשיחות עם עזה, נוצרות הבנות והסכמות של ערכי אדם בסיסיים.
מרגלית אומרת שהם, שם בעזה, בני אדם אבל נשלטים ע"י אירגון טרור והם נגדנו. שואלת אותנו מה לדעתנו צריך הצד שלנו לעשות… הרי בסוף, אנחנו אלה שחווים את הצד ה"לא נחמד" של העזתים.
נועה, נקלעה במקרה…


כשרוני למדה נהיגה, היא עשתה זאת באופן טבעי בעיר הקרובה למקום מגוריה, ברפיח… רוני גרה צמוד לרצועה, ו"חיה את עזה". זו שליחות מבחינתה להעביר מידע על עזה. לרוני חשוב שנדע ונחיה עם השכנים. כשהעזתים יבינו שיש להם תמיכה, יהיה טוב יותר. מספרת על המופע של רמי קליינשטיין במלחמה ב- 2014 שבמהלכו קיבלה טלפון מחברה בעזה שחרדה לשלומה בגלל טיל שנפל במושב, נזכרה ברעש המסוקים באויר וחשבה על חברתה העזתית שאין לה בכלל מיגון… מהסיטואציה הזאת יצאה כתבה ששודרה בטלוויזיה, שבה אמרה החברה העזתית לכתב ולרוני "אתם שם ואנחנו כאן, אף אחד לא הולך לשום מקום, תחשבו גם עלינו".
שמוליק מתמיד לבוא ואומר שבמידה מסוימת, זו מכבסה מצפונית… יודע שלחברים בצד שני שיודעים עלינו, חשוב לדעת שאנחנו פה. אצלם, הרבה יותר מאשר אצלנו, צריך תעוזה כדי לפתח קשר עם ישראלים.
יפתח אומר שכולם רוצים שלום. מעניין אותו אם בצד השני יש פתיחות כמו אצלנו…
אור מקדים ואומר שזה מאד יפה מה שקורה פה, ב"מגדלור". הכיוון שאליו התהפכו הדברים ב- 15 השנים האחרונות, מאד הפתיע אותו. הוא מיואש מה"סיפור", יפה לראות תקווה "אצלכם" הוא מסיים.
חיים הוא מאלה שבילדותם, אמא אמרה להם שכשיגדלו לא ילכו לצבא כי לא יהיה צורך בצבא כשיהיה שלום… חיים יכול להבין שבעזה ובגדה לא רוצים לראות אותנו פה. הוא סקפטי. לא מאמין שיוזמה כזאת, כמו ה"מגדלור", תעשה משהו.


כאמור, אירחנו משפחות והיו גם ילדים. כשהוריהם רצו להמשיך בטיול ביקשה אופיר, ילדה בת 10 לומר משהו: אופיר אמרה שאם כל אחד יעשה משהו למען מישהו אחר יהיה יותר טוב!


אלה הולכים ואחרים באים, מתיישבים ומתכבדים בקפה. כרגיל וכנהוג, אני מציג אותנו…
שמוליק אומר שאנחנו יושבים, מדברים ומקווים שהפצע יחלים (הסכסוך…). היום, הוא אומר, עוברים פועלים לישראל ויש תעסוקה. זה ממש הצלה בשבילם.
רמי מספר שכשהיה ילד, הלך ברגל לגבול עם הרצועה. הם, הילדים, הלכו לגבול ונופפו לפועלות שעבדו בשדות. אחרי המלחמה ביקרו שם. כשבגר, אמר לילדיו שהוא לא מתעסק בשנאה. אנחנו יושבים פה מתוך בחירה באהבה. לרמי אין ספק שבאהבה נגיע למקום יותר טוב. כשמדברים עזתים, אומרים אחד לשני שזה עניין זמני ובקרוב ניפגש…
רוני מספרת על הקשרים שהיא יוצרת בין צעירים בארץ ובעזה. מעגל החברים שלנו שם הולך וגדל, היא אומרת. כשהיא מקבלת תמונות מעזה של ילדים שמחים, למשל כשקיבלו ילקוטים חדשים לבית הספר (בעזרת תרומות של ישראלים), זה נותן לה תקווה.
אלה בת 13 והמילה "עזה" מזכירה לה את חמאס.
מאיה אומרת שאנחנו במציאות אחרת וניזונים מהתקשורת שמציגה את עזה באופן שלילי. כשהיא עוצרת רגע לחשוב, היא מבינה שתחת החמאס המצב שם עגום וקשה. הקשיבה לאלה שדיברו לפניה ואמרה שחידשנו לה דברים שלא ידעה קודם.
ילנה אומרת שהם גרים רחוק מהרצועה ומבינים שבשבילנו, הקרובים יותר, זה שונה. בשבילה עזה זה מה שאומרים בתקשורת…
אולג הגיע לארץ בשנת 1990. שנתיים אחר כך כבר שירת ברצועה. שם הכיר את עזה לראשונה. היו שתי משפחות יהודים שגרו ברפיח ים ולא דיברו אחת עם השניה… הם שמרו עליהם. המראה של סרטנים יוצאים בהמוניהם מהים, בארבע בבוקר, הזכיר לו נשיונל ג'יאוגרפיק… הדימוי של עזה היום זה רעבים ומסכנים עם שליטים רעים. ישובי האזור סובלים מהפגזות והוא מזדהה איתנו יותר מאשר איתם. יחס אחר מול עזה היה יכול להביא המון תיירים.
משה למד פה, ב"מגדלור", שבעזה יש 2 מיליון תושבים ורק 2 פסנתרים… אחד מהם הוא מתנה של רוני. מספר את תולדות העפיפון שמוצב קבע כחלק מתפאורת המעגל.
חיותה גרה קרוב לרצועה ושומעת מואזין. לפעמים שואלים אותנו, מה בדיוק אפשר לעשות?… ובכן, חיותה מאמינה שלמילים יש כוח. לא לעשות כלום זו אופציה נוחה. גם לשוחח על… זה מעצים.
עופר אומר שעזה היא חלק מארץ ישראל על מרכיביה השונים. מגדיר את עצמו כאיש שלום ושואל מה הם מוכנים לעשות כדי לשנות את מר גורלם… הם אפטיים לשלטון שרודה בהם.
אליזבת אומרת ש"פעם עזה היתה עזה" היום כבר לא.
שלומי אומר שצריך שניים לטנגו. אם אין רצון מצד שני, ההומניות שלנו לא תעזור.
מאיר חושב ששיתופי פעולה בין קבוצות, יותר מאשר בין בודדים, יכולים ליצור אפקט. איפה הקבוצה שם, בצד השני, שפועלת כמוכם, הוא שואל…
עירית מאמינה ב- win-win. כדי להגיע לתוצאה צריך השתדלות משני הצדדים. אם יהיה רצון משני הצדדים אפשר יהיה להגיע לדברים נפלאים. מבינה שיש קצת "ניצנים" בצד השני אבל לא מפותחים מספיק.
בשביל אילנה, "עזה זה ברוך"! לא יודעת איך יוצאים מזה… מרגיש לה כאילו בעזה אין רצון לשינוי אבל היא גרה רחוק ולא ממש מעורה… מקווה שיהיה טוב.


שוב מתחלפות קבוצות
איציק אומר שהיום, עזה היא עצם בגרון. שירת המון מילואים בעזה. פעם, בהתחלה, זה היה כמו טיול… עשה טיפולים לאוטו במוסך בעזה… היום מרגיש כמו האנשים שדיברו לפניו. לנו, הוא מוסיף, יש נטייה לעזור להם אבל הם לא פרטנר רציני. אנחנו מנסים, אבל הם לא מעוניינים בקשר איתנו. שומע שהמטרה שלהם, לחסל אותנו. הוא לא משוכנע שזה נכון ודי תוהה איפה האמת.
לרותי יש אהבה לבני אדם מצד אחד, ומצד שני פחד. סבבים של אלימות.
יהודה אומר שהמצב בעזה משרת את שליטי שני הצדדים. בלי הממשלות התושבים היו מסתדרים מצוין.

רחל דואגת לנו. לא נראה לה שאנחנו יושבים בנחת פה. עזה בשבילה זה האנשים שסובלים אצלנו…
יונה היתה טירונית ב- 1967 שירתה באזור ופחדה להיהרג.
דוד מתנגד לשימוש במילה "הם". צריך להפריד בין התושבים והשלטון. השאלה היא, כמה אנחנו עוזרים לאזרחים הפשוטים להביע את עצמם מול השליטים, אצלנו ואצלם.
רוני מסבירה את הנקודה שצריך להתחיל מאיפשהו. מספרת על קבוצות של בני נוער משני הצדדים שהיא מפגישה. על הרצון להסתכל קדימה ולעבוד ביחד. מספרת על חגיגה של יום השלום הבין לאומי לפני שלוש שנים ואיך חגגו במקביל משני צידי הגדר. מרגישה שהיא קול של עזה. לא קול של מסכנות, היא אומרת, אלא צעקה שמביעה תקווה. לא מאמינה שבעזה יש מישהו, אפילו הרע ביותר, שבאמת חושב שאפשר לזרוק אותנו לים…
אחר כך דיברנו עם ראמי, הוא מרגיש בטוח עכשיו במקום שבו הוא נמצא. מחפש שותפים ליזמויות של פלסתינים וישראלים, עוד יזמוית כמו מבצע הילקוטים. עזב את עזה לזמן קצר ויחזור חזק יותר. חושב שאפשר להרחיב את מעגל הפעילים. רוצה שיאזינו לו.
זהו, הדרום חוזר לצפון והאדום נשאר
רשימת משתתפים חלקית:
נחשי, רוני, אופק, שמוליק, מהרן, ג'אבר, עודד, ראמי, רמי, חיותה, משה, מרי, מרגלית, נועה, יפתח, אור, חיים, אופיר (ועוד 6 ילדות וילדים שלא דיברו ולא אמרו את שמן/ם), אלה, מאיה, ילנה, אולג, עופר, אליזבת, שלומי, מאיר, עירית, אילנה, איציק, רותי, יהודה, רחל, יונה, דוד.
כתב: עודד

מפגש 205 – 11.2.2022

טיולית אחת ושלושה אוטובוסים הגיעו למפעל הגופרית במהלך ה״משמרת״ שלנו.
רובם ירדו, שמעו הסבר מהמדריך, עשו סיבוב בפריחה היפיפייה והמשיכו לדרכם.
רק נוסעי הטיולית התיישבו לשמוע עלינו ועל עזה. זה היה לקראת סוף המפגש. הם באו עם המדריך ג׳ק שכבר ביקר אצלנו לא פעם.
חנן סיפר להם על המצב בעזה ועל המגדלור ועל הקשר שלנו עם אלה שמעבר לגדר. חברי הקבוצה, ממקומות שונים בארץ, הקשיבו בעניין, הביעו תמיכה והתלהבות ושאלו שאלות על החיים ליד עזה ועל דעתנו ביחס לפתרון המצב. נרשמה רק הערה צינית אחת.


לפניהם התארחו כמה וכמה זוגות מטיילים, חלקם ישבו והשתתפו בשיחה וחלקם ״קיבלו את השירות בעמידה״.
באחד המקרים, אחרי סבב היכרות, אמר זוג אורחים שהם מאד מתחברים למה ששמעו, אבל ״אין סיכוי שהחיילים שלנו יצטרפו״. החיילים הם הילדים שלהם שנשארו למעלה והטיסו רחפן. כשהוא עבר מעלינו הרגשנו לרגע כמו החברים מעזה.


בהמשך אופק הציג את עצמו כ״מנהל ועדות הצעירים של הנגב״ וקיבל מחיאות כפיים.
דיברנו על מנהיגים שנגררים לקיצוניות בניגוד לאינטרס של העם, על אפרטהייד, על הסבל ברצועה ועל הימים הגדולים של המרחב שהיו ועוד יהיו.
היינו הפעם: רוני, אופק, מרי, מארק, חיתאם, ג׳אבר, בלה, מלכי, חנן, אורי, משה, נחשי וכאמור עוד אורחים רבים מספור שלכולם יש שמות ודעה על המצב.
כתב: נחשי