מפגש 126 – 14.8.2020

היום מגיעות למגדלור, נשים מעמק הירדן. מחכים…
בינתיים מגיעים שני רכבים צבאיים עם מיכלי מים לכיבוי שריפות. יושביהן מוזמנים לקפה… חלקם לא נשארים, ממשיכים לכיבוי שרפה כלשהי. נשארים שלושה, זוהר, זיו ואורון. "מבצע סבתא" בגרסת השרפות… שלושה אחים בני קיבוץ מהאזור, שלשתם עזבו והתפזרו בארץ ועכשיו התכנסו והתנדבו לעזור במאבק בשרפות… הם כמובן מקבלים קפה ומקבלים גם את רמי שסוקר באזניהם את הרציונל לתופעה שכרגע הם שותפים לה "המעגל לתודעת עזה".
זיו מנסה לספר לנו מה היא לדעתו ה"מחלה של השמאל" אבל קריאה לכיבוי שרפה קוטעת את הדיאגנוזה בטרם עת והם יוצאים לדרכם.
מגיע אוטובוס ובו 15 נשים מ"עמק הירדן" ופרווריו. גם נהג האוטובוס עבד, מצטרף למעגל. לא כולן ביקרו כבר אצלנו ולכן הן מתכבדות, בנוסף לקפה, ברמי שמציג להן את רעיון ה"מגדלור". מהשיחות שניהל עם רוני על הרעיון עצמו, דרך חיפוש המיקום המתאים, ועד העיצוב המילולי המגדיר את רעיון ה"מגדלור" שאומר כך, "אל המקום בו דולק אור ניתן לנווט תקווה".
הקבוצה הגיעה אלינו אחרי ביקור ב"חץ השחור" שם מתכנסת כל יום שישי משפחת החייל הדר גולדין וחבריו מהשרות הצבאי. שוחחו עם לאה גולדין אימו של הדר. נשות העמק הגיעו אלינו ומכאן הן ממשיכות לבלפור לקבלת שבת עם המפגינות/ים. הביקור אצלנו קצר ויש הרבה דוברות…
רמי מסיים את הפתיח באיזכור הרוח המביאה את ניחוחות עזה, את הים, הנמל, השפה וההיסטוריה, ומספר שחברים בעזה שיודעים עלינו, מבקשים שנמשיך לזכור ולהזכיר את מצבם.
טובה, מעמק הירדן באה מסקרנות, היא חברה ב"נשים עושות שלום", מפגינה בבלפור. עוקבת אחר הנעשה בעזה, כותבת בפייס.
תמר היתה כבר כמה פעמים. כולנו עזה, היא אומרת, כולנו עוטף עזה, רמי מנסה ל"תקן" למרחב עזה, אבל התיקון לא מתקבל… מדינת ישראל לא מתעניינת בסובלים. גם לא בסבלה של לאה גולדין איתה נפגשו. מנסה לשאוב תקווה מההפגנות. אומרת ששכחנו את האנשים בהמולת ההפגנות. חסר לה המפגש עם אנשים. הסולידריות צריכה להיות במפגש אמיתי. מרגישה בבית במגדלור.
עבד בא ממשפחה שכולה. מבקש שלום וביטחון לכולם.
רוני הבלתי נלאית, יוצרת קשרים והכרויות עם עוד ועוד אנשים בעזה. הקשר התחיל כשהתנדבה בהסעות החולים. "הדרך להחלמה". יש עוצמה במפגש האישי. לחשוב אחרת, היא אומרת, לא מעיד על היות האדם טוב או רע. מספרת על הקשר עם מאהא ידידתה שגרה בעזה. שתיהן היו בכנס בארה"ב. רוני נעזרת במאהא בטיפול בבעיות בתוך עזה. יש לרוני ידיד בעזה שכל יום שישי שולח לה ציור של פרח והיום שלח ציור של "מגדלור"… מספרת על חברות וחברים בעזה שלא מתיאשים ועושים עבודת קודש בשינוי הדימוי של הישראלים. הם מבקשים חיים נורמלים ורוצים שנמשיך לפעול למען הרעיון הכל כך טרוויאלי הזה. רוני לא מרפה מהתקווה למרות הקשיים. אומרת שלהאשים מישהו אחר, זה קל ולשאת באחריות צריכים כל המעורבים.
רבקה אומרת שאחרי רוני, אין לה מילים… היא היתה במרץ 2018 בטיול, שמעה על המעגל (ממש בלידתו…) ובאה לבדוק. נזכרת שנכחה כשהגיעו הרופאים (ערבים ישראלים מאירגון רל"א) שיצאו מעזה, עברו במגדלור וסיפרו ממקור ראשון על המצוקה הגדולה בבתי החולים. המגדלור מלווה אותה והיא חשה סולידריות עם הרעיון.
שמוליק רוצה לומר רק שלושה משפטים קצרים… זה חשוב להם, זה חשוב לו, וזה יפתר.
לג'אבר היה חשוב להגיע, והוא עזב באמצע ביקור של משלחת ממכון ערבה שהגיעה לישובו הבלתי מוכר אל זרנוק.
נחשי לא שוכח, וחשוב לו שכול ידידיו, בשני הצדדים, ידעו זאת.
רחלי סיפרה שב"עופרת יצוקה" התפנו אנשים ובאו אליהם ומאז יש קשר. עזה שמעבר לגבול לא במחשבותיה ביומיום.
תמר אומרת שפה היא מרגישה מובנת ומבינה, יותר מאשר במקומות אחרים.
אסתר באה "לנקות את המצפון…" אבל האופטימיות של רמי מדבקת.
עדנה לא דיברה אבל אישרה שהיא תומכת בדברי אסתר…
רוני אומרת שאיפה שהיא רואה אור לשם היא באה.
בשביל נוגה, המפגשים עם הסיפורים והאנשים מרגשים, אבל זה סיזיפי.
רותי, ממקימי כפר עזה, עזה מוכרת לה מהעבר.
אורית, באה פעם ראשונה ושרה כבר פעם חמישית…
טלי אומרת שהיא "נשלחת" לעזה בדרך קבע ע"י מתנגדי ההפגנות. היא נולדה בב"ש וספגה "הרבה עזה" בילדותה.
מרים באה בפעם הראשונה רוצה להמשיך ולבוא כי זה מעשיר.
גם אנה רוצה להמשיך ולבוא. גם היא מגיעה בפעם הראשונה.
משה מסתפק רק בלהציג את עצמו מפאת קוצר הזמן…
רשות הדיבור עוברת למנאל שמספרת קצת על עצמה בקול חלש וצרוד. הקבוצה מעמק הירדן קמה להמשך המסע (בלפור). המעגל מתרוקן, הזמן לקראת השעה ארבע מתקצר והכיבוד שהובא מעמק הירדן ופרווריו נשאר על השולחן. לא לאורך זמן… עד השעה ארבע דנים בענייני השעה…

עיגלו (היה קצת אליפסה):-
זוהר, זיו, אורון, רמי, טובה, רוני, עודד, שמוליק, מנאל, נחשי, ג'אבר, עבד, תמר, רבקה, רחלי, תמר, אסתר, עדנה, רוני, רותי, נוגה, אורית, שרה, טלי, אנה, מרים, מלכי, משה.
כתב – עודד.

מפגש 125 – 7.8.2020

אשרף עג'רמי הוא חבר ב"ועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית" ברשות הפלשתינית. הוא היה אמור להגיע היום למעגל, אבל כשעתיים לפני המפגש, הודיע שהוא חולה… יבוא כשיחלים, בקרוב… מאחלים לו החלמה מהירה ובריאות טובה.
רמי פתח ואמר שלעתים קרובות הוא שואל את עצמו, מה התכלית בישיבה כאן, מהי תודעת עזה… את ה"תשובה" הוא קיבל מפואד, עזתי שביקר פעמיים בחודש האחרון ואמר שכששמע שיש מעגל כזה, הגיע והמגדלור נתן לו תחושת בית. גם עבור רמי, מרחב עזה הוא מרחב פתוח, בית של כולנו. עזה היא מעגל מתרחב של אנשים שאומרים שזה הבית.
עבור רוני, עזה זה שכנים וחברים. לקבל תמונה של פרח ממישהו בעזה, מכתב מחבר כלוא בעזה, שיחת טלפון מחברה עזתית. עזה היא מקום שרוני חיה בו בעבר, עשתה קניות בשוק ולמדה נהיגה. עזה צריכה עזרה ורוני עוזרת, בכל מה שמאפשרים כוחותיה המתדלדלים.
רדיר מגיעה למעגל לשאוב כוחות. עזה היא כלא גדול. העוצמה של חבריה הוא הרצון בשלום. יש לה חבר כלוא בעזה שמבקש ממנה שתמשיך בפעילות למען חיים נורמלים בין בני אדם שכנים.
אלי, בא מהצפון. הוא רואה מביתו את דרום לבנון. נראה שוויץ… אבל מתוח. מתנדב לתיאום ואירגון מפגשים של ה"וועדה לאינטראקציה…" עם כל גוף שרוצה להיפגש עם פלשתינים. אלי מגיע אישית למפגשים. רואה בזה שליחות.
שושי גם באה מהצפון. המצב בארץ מייאש וטוב להיפגש עם אנשים ולהתעודד.
ויויאן מספרת שכבר נפגשה עם חברי ה"וועדה לאינטראקציה…" במפגש שאירגנה בקיבוצה. הגיעו כ-100 חברים שבאו לשמוע. נזכרה בתקופה שניהלה תוכניות עם שותף עזתי שגר היום ברמאללה. היום הכל סגור.
מהרן, מורה לאזרחות ועו"ד, זוכר את הקבאב, הבריזה מהים, והשווקים של עזה. זכרונות ילדות. דודו היה בממשל הצבאי. נכנס לפני 4 שנים לעזה. תהום בין הזמן שהיה בשנות התשעים לכניסה האחרונה. שכונת סג'עייה הרוסה. עזה השתנתה רק בית המושל נשאר כשהיה. שכונות צפופות. אין חשמל. לאנשים לא אכפת מהמאבק, רוצים לחיות, נזכרים בימים יפים עד שהגיעה ה"רשות". מעביר תרומות ברמאדן. מהרן מנסה להיות אופטימי אבל אנשי השלום בארץ, חלשים. אם זה היה תלוי בעם, כבר היה שלום.
נחשי עבד והתחבר עם עזתים שעבד איתם. בא להזכיר לעצמו שעזה קיימת וסובלת ומקווה שבצד השני יודעים שהוא חושב עליהם. טוב לו בחברת האנשים שמגיעים למעגל, זה מעשיר אותו בתובנות חדשות.
בשביל לימור היחס לעזה מייצר את האין סופיות של הטיפשות והרשעות האנושית. מרגישה אופטימית לראות את המעגל אפילו שזאת הפעולה האזרחית היחידה שהיא עושה.
עבור רינת עזה היא שכנים. יודעת כמה סובלים בעזה. יש בה תחושת עצב וחוסר אונים.
שמוליק אומר שהמפגשים הם תראפיה ו"מכבסה" למצפון האישי מול השכנים.
דוד מגיע כבר פעם שניה. כילד שמע את הביטוי "לך לעזה" כקללה. בשרות הצבאי הגיע לעזה. עמד במחסומים. העביר ילדה שאמרה לו שהיא באה מהשוק עם שקית אגוזים למשפחתה וננזף ע"י מפקדיו כי לא בדק היטב. זה גרם לו להתחיל לחשוב למה? למה צריך לשבש חיים של אנשים אחרים. גם הם רוצים לחיות לעבוד ולבלות. מביתו שומע מואזין. לעיר העתיקה בירושלים לא מרגיש בטוח להיכנס.
גם קרני באה בפעם השניה. עזה בשבילה מקום רחוק מאד עם הרבה סבל. שומעת עליו מהחדשות. מקווה למרחב בלי גבולות או לפחות גבולות פתוחים. לא פעילה באופן אישי.
מיכה מורה ומחנך, חווה עם תלמידיו הפגזות מעזה על בית הספר שבו לימד. תלמידיו שנאו את העזתים. לא היה להם מושג או אכפת ממה שקורה בעזה וכשלא רוצים לדעת, אי ההבנה קשה מנשוא.
יוסי לימד ב"מחלקה ללימודי המזרח התיכון" ובמחלקה ל"פוליטיקה וממשל" באוניברסיטת בן גוריון בב"ש. כשהסטודנטים התלוננו שלא לומדים מספיק על הסכסוך "שלנו" לעומת סכסוכים אחרים, הוא התבקש להכין תוכנית שהוא קרא לה "סוגיות נבחרות בסכסוך הערבי ישראלי" שזכתה לפופולריות רבה בקרב הסטודנטים. לסטודנטים שמגיעים היום, חסר הרבה ידע והתוכנית עוזרת מאד להרחיב אופקים. יוסי אומר שהיה רוצה שאפילו אם הם ישכחו את מה שלמדו, שיזכרו את המילה "נראטיב". לכל צד יש נראטיב ויש יותר מאמת אחת. יוסי בחר ללמוד בתיכון ערבית בגלל שאמו אמרה לו שהערבים שכנים שלו (במקום צרפתית…). הוא היה שותף במפגשים של אנשי שמאל ישראלים עם מנהיגים פלשתינאים עוד בשנות השבעים וביניהם עיסאם סרטאווי. ליוסי יש המון מידע וסיפורים מתקופת פעילותו והוא מציע מפגש נפרד לנושא…
ג'אבר שלח תמונה מהמפגש למרואן ומרואן החזיר ברכה למשתתפי המגדלור שאותה הקריא ג'אבר באזנינו.
נעמיקה. נזכרת בשיר של מרסדס סוסה (שהביאה נעמי במפגש קודם בזום) "רק זאת אבקש מאלוהים" שיר מחאה נגד הדיכוי. בהקשר לדברי מיכה, היא תוהה איך הוא מנחיל, כמורה, ערכים הומניסטים לדורות הבאים. מציעה לדבר באחד המפגשים על הנושא.
דינה חיה באזור. עזה היא בעיה לא פתורה שאי אפשר להתייחס אליה באדישות. אנשים שם סובלים וכל אחד צריך לעשות את המעט שהוא יכול. היו בקיבוצה פועלים מעזה והיה קשר קרוב.
לסמדר היה בילדותה קשר לעזה בגלל שגדלה באשקלון השכנה. כשחזרה לגור בדרום, עזה חזרה לתודעה ויש לה קשר יומיומי בפייסבוק עם עזה. יש לה גם ידידות מהנגב שיש להן קרובים בעזה. "מאחלים" לה בפייס "לכי לעזה" ויש לה גם תשובות. סמדר הזכירה את we are not numbers כאתר שהיא עוקבת אחריו. רמי מתערב ומציע לכולם להיכנס לאתר זה ולאתר של יובל אברהם. שלי באה עם חולצה שעליה כתוב "צדק לאיאד, צדק להבטום" (איאד חלאק שנרצח בירושלים והבטום זרהום האריתראי שנרצח בלינץ' בבאר שבע) בערבית ועברית. מעולם לא היתה בעזה. קשה לה לדמיין את החיים שם. מאבטח כעס עליה בגלל הכיתוב על החולצה. הוא היה במלחמת 2014 וחזר טראומטי. יש מסך של חוסר ידע בינה לבין העזתים ובינה לישראלים.
מארק אומר שעזה היא טירוף. גר כבר מעל 20 שנה בשכנות לעזה. חש בושה ואשמה. המצב מול הפלשתינים דירדר אותנו לתהום מוסרית שהוא אינו מבין אותה.
אריק מספר שהקשר המשמעותי עם עזה התחיל כבר לפני 15 שנים במפגש עם צעירים עזתים בירושלים. המשיך בבלוג משותף. בנסיונות לעזור לעזתים להגיע לבי"ח בישראל. הקמה של "קול אחר", מפגש עם קבוצות וסמינרים. מנסה להתמודד עם הטירוף הדו צדדי השלטוני שממנו נפגעים בני האדם. מדגיש את החיבור והאנושיות עם הצד השני. נסיון להפריד בין המקרו האלים המייאש הבלתי פתיר לבין המיקרו של מפגש בין בני אדם. זה אמיתי וניתן לחוויה מיידית. המעגל הוא קול חשוב נגד הדמוניזציה והדה הומניזציה של תושבי עזה. יש בו המון רגשות דרך החיבורים (ולעתים הניתוקים…) עם העזתים.
ג'אבר אומר שבאל זרנוק לא חסרות בעיות, אבל הוא מגיע למגדלור כי הוא מבין שהסבל בעזה גדול בהרבה. עזה עבורו זה משפחה, שכנים וחברים. לא מכיר בגדר שהוקמה בחטא. טוב לו להיות במעגל, יש לו שפה משותפת עם האחרים. אזרחי ישראל צריכים לראות את עזה באופן נורמלי. יום אחד תעלם הגדר!
רדיר מוסרת ד"ש מאשרף. קיבל תמונות מהמגדלור. רדיר מנסה להסביר את התגובה הישראלית לאסון בביירות ביום שלישי האחרון. קושרת את זה להתייחסות לעזתים וההתעלמות מהם לעומת ההזדהות עם הקורבנות בביירות. הלוואי שישראל היתה מתייחסת כך לעזה…

לשו את הדעות ויצרו מהן מעגל:-
רוני, רמי, לימור, שמוליק, מארק, נחשי, שלי, עודד, ג'אבר, רדיר, ויויאן, סמדר, מיכה, מראן, נעמיקה, אריק, אלי, יוסי, דינה, שושי, דוד, קרני, רינת
כתב – עודד.

מפגש 124 – 31.7.2020

במגדלור, בשבוע שעבר, עוזי הביע דעה לגבי "תוכנית טראמפ" וטען שהיא לא לגמרי גרועה והפלשתינים צריכים לקבל אותה. רמי "איתגר" את עוזי וביקש ממנו שיביא למפגש הקרוב את החלק ב"תוכנית טראמפ" שמתייחס לרצועת עזה. עוזי נענה לאתגר, המגדלור התכנס כדרכו לאחר שבוע והתמהיל עוזי- מגדלור- תוכנית טראמפ, פה לפניכם…
עוזי פותח ומספר שקרא את התכנית מספר פעמים. "רק" 181 עמודים באנגלית אבל, הוא מרגיע, אנגלית לא "גבוהה" מדי… (אחרי הכל גם טראמפ צריך להבין אותה…). בהקשר של עזה, תוספת של שני גושי שטח באזור החלוציות ובאזור באר מילכה. מה שיוסיף עוד 20% לשטח הרצועה, עם חיבורים מסדרוניים… לא ברור אם החיבורים בשטח מצריים או ישראל… עוזי ממשיך להחזיק בדעתו שעל הפלסטינים לקבל את התוכנית. יש להם מה להרוויח (מדינה) וזה מכניס את ישראל לסכסוך פנימי כזה, שלא תוכל להסכים ובסופו של דבר ישראל תצטייר בעולם כסרבנית התוכנית.
חנן אומר שלדעתו כשיש משהו שלא נראה פתיר, אנחנו מרגיעים את עצמנו ביצירת תוכנית… משהו שנוכל לדון עליו עד אין סוף, אבל לא לבצע… עם קשר או בלי, חנן מנסה להרהר בנושא ה"שבטיות" בעולם הערבי. לדעתו, השבטיות בעולם המודרני נעלמה בעידן התעשייתי כשאנשים עזבו את הכפר והלכו לעיר כי שם היתה עבודה ובהמשך גם ההשכלה. החברה הערבית לא עברה את תהליך התיעוש ונשארה חקלאית/ משפחתית/ שבטית ולעתים זה יכול להביא לאלימות כי לכל שבט חוקים משלו. הם צריכים "בן גוריון" משלהם שיאחד את השבטים.
עוזי מעיר שהם כבשו את העולם כשבטים (המוסלמים) וחנן אומר שזה היה לפני העידן התעשייתי. חנן ממשיך ואומר שזה מקל על ישראל לפעול בשיטת הפרד ומשול. חנן יודע שלא יהיה שינוי בימיו אבל הוא מחזיק בתקווה. הוא לא יודע איך לשנות את עניין השבטיות. אבל הוא לא מיואש.
דינה אומרת שיש סוג של תסכול בגלל הקושי בשינוי. שינוי יכול להיות לטובת שכנינו. הם לא פתוחים לקדמה. לדוגמא היא מביאה את השינוי שרצה לעשות מנהל בית ספר בזרנוק וזה כמעט עלה לו בחייו. המודרניות שלו התנגשה בשבטיות המסורתית. לדעתה צריך לשלב בין המודרניות לשבטיות בעדינות. זה יקח הרבה זמן. לא מנסים מספיק לעבוד ביחד בין המובילים (אנחנו…) לבין המובלים (הם…). אלה מהם שמגיעים אלינו רואים שיש בנו דברים טובים שאפשר לשלב.
למלכי אין משנה סדורה… אצלה הקטע של היאוש חזק יותר מהתקווה. יש חוסר יכולת להתמודד עם הקטע הדתי. לא רואה כרגע תוכנית שתייצר תקווה… מלכי מציינת את היוזמה של שמוליק ונחשי שמאמינים ופועלים בקשר האישי הקרוב ודואגים לתחזק מפגשים עם פייסל ומשפחתו מחיזמה. יש הבלחות קטנות של תקווה אבל הרוב מייאש.
רוני כדרך חיים לא מוכנה להיתפס ליאוש זה מנטרל ולא עוזר. קוראת ספר של גרשון בסקין. גדלה ברקע "ימני" וספגה את ההיסטוריה מהצד שלנו בלבד, עד השליחות במצריים, שם גילתה שיש עוד צדדים לאתוס המרחבי. גרשון בסקין כנ"ל. בא ממשפחה דתית ועשה מסלול תודעתי דומה לשלה. רוני מדגישה שהיא ממש לא מבטלת את הסיפור שלה אלא מנסה לקבל את הצד השני כמו שהוא ומאמינה שהסיפורים יכולים להשתלב ביניהם ולא להתעמת. אמנם, תמיד יש אפשרות להאשים את הצד השני באי התקדמות אבל זה לא מקדם לשום מקום.
שמוליק מאמין בתהליכים היסטוריים שיש להם עומק היסטורי. במאה השנים האחרונות היו תהליכים בין עמים שאף אחד לא האמין שיקרו. כנ"ל פה. שמוליק מאמין שתקום פה מדינה משותפת אחת. המצב של תושבי עזה חייב יהיה להיפתר. או על ידי גורמי חוץ בתכנית כלשהי או ששני הצדדים למאבק יעשו זאת בעצמם. שמוליק סיים לקרוא את ספרו של מירון בנבנישתי "חלום הצבר הלבן" וכמו בנבנישתי, גם הוא הגיע מזמן לאותה מסקנה, מדינה אחת!
לדעת שמוליק, היכרות אישית עם בני אדם מעולם תוכן אחר (כמו פייסל למשל…) שוברת את ההתנשאות של אחד על השני כי דיבור ישיר ממוסס דעות קדומות. בנבנישתי אומר שבמציאות בין הירדן לים אין אפשרות לקיים מדינה שהיא לא דו לאומית.
אני (עודד) אומר, בהתייחסות לדברי דינה, שאחרי הרבה הקשבה וקריאה בשנים האחרונות, אני משתדל להיות יותר מודע למקום שבו אני עומד בבואי להתייחס למקומו של האחר. לכן איני רואה בעצמי או בקהילה שאליה אני שייך סוג של דוגמא שאליה צריך לשאוף…
מילים אחרות, אין קהילה או אדם "מתקדמים" יותר או פחות… יש שוני! שונויות יכולות להתעמת אחת עם השניה אבל אם ישנו רצון להבין, הן יכולות להשלים אחת את השניה ואפילו לייצר שותפות.
רמי מודה לעוזי על החשיבות במידע מדויק (תוכנית טראמפ). יש לנו מעט מידע על עזה, אומר רמי, והוא מאד חלקי. רמי לא מטפח תקוות. כל שבוע מביא איתו המעגל דברים מעניינים חדשים. הוא אומר זאת גם על רקע המפגש עם אשרף עג'רמי שיבוא בשבוע הבא. המעגל יארח אותו כ"דרך המעגל". את המצב בעזה צריך לשנות! מסיים רמי.
רוני מעדכנת על החברים בעזה. אין חדש…
קצת לפני השעה ארבע, מגיעים אלינו מנאל וסאלח. הם מקפידים כבר שלשה שבועות להגיע קבוע! לא רצו לדבר… רק להגיד שלום ולשתות קפה, יש להם חג היום, עיד אל אדחה. ברכותינו הלבביות

עיגלו את פינות הסכסוך-
חנן, דינה, מלכי, עוזי, רוני, רמי, שמוליק, עודד, מנאל, סאלח.
כתב – עודד.

מפגש 123 – 24.7.2020

לרגעים ספורים היה הגיל הממוצע בתחילת המעגל, 45… ארבע מעל גיל 65 וארבע מתחת לגיל 25… רוצה לומר בעצם, באו צעירים!
רוצים להכיר? בבקשה, אבל היום נכיר באנגלית, מה שמאפשר לי לתרץ את אי הדיוקים בסיכום…
שמוליק מדגים נוהל היכרות, מציין את שמו את מקום מגוריו ותודעת עזה שלו.
גל, מהצד התחתון של ממוצע הגיל, ידעה שמעזה נשלחים טילים ופצצות… אחרי שפגשה בפואד למדה הרבה על החיים שם אבל עזה עדיין מפחידה אותה.
מאדסן (או "מאדי" שם חיבה) הגיעה מקליפורניה. לומדת הרבה על המקום ועל הסיטואציה. עזה בשבילה היא "קופסא שחורה" שהיא מנסה לפענח. אומרת שרוב האנשים שהיא מכירה, לא יודעים על עזה כלום. חושבים שזאת מדינה. מפחידה אותה האי ידיעה על בני האדם שסובלים שם.
דור ש"בנתה" איתנו את המעגל לפני שבועיים, חזרה למגדלור מהר משחשבה… היא כאמור נולדה להורים ישראלים באמריקה, אבל בילתה את כל חופשות ילדותה ונעוריה בין הסבים בקיבוץ זיקים לסבים בנתיב העשרה. בכל זאת, לקח לה הרבה שנים להבין את המשמעות של חיים במרחב שלנו. מודעת לסבל דרך הסעת חולים. זה ערוץ קטן למידע.
רמי מציין את המהירות שבה אנחנו שוכחים את התחושות כלפי עזה ושוקעים בטירדת היום יום. לכן אנחנו מחזיקים "אור" קטן כל שבוע במגדלור… הוא מדגיש שזמן קצר ללא טילים "מספיק" לכולם לשכוח את עזה ואנשיה.
פואד אומר שבעזה צריך ממש להילחם על הבריאות, זה לא נגיש. המגדלור הוא הדרך לזכור דרכו את הבית. אנשים מתוסכלים מהבעיות הגדלות והולכות בעזה. אנשים בעזה מתאבדים. חוסר העבודה וההסתגרות בבתים מתסכל ומיאש. אחד המתאבדים ממש ביקש עזרה ואיש לא עזר. כשפואד רואה שאנשים חיים טוב וממש לידם אנשים חיים רע, הוא שואל למה זה צריך להיות ככה.
חיותה רואה את עזה מהבית. אומרת לפואד שהעובדה שישראל איפשרה שיבוא ללמוד פה, זה נס מבחינתה… חיותה רואה את עזה הקרובה למקום מגוריה, אבל לא ממש יודעת על החיים הקשים שם.
מארק מוצא את עצמו על הספקטרום שבין הבנת עצמו להבנת סביבתו. מודאג ממה שיקרה לעולם בקרוב. אתמול סיים לכתוב כתוביות לסרט של מישהו שמבשר על סוף העולם… אלה הבעיות שמטרידות אתו, זאת התמונה הגדולה. עזה היא הדוגמא הקרובה להידרדרות הסביבתית של העולם. לדבריו, זה לא מכובד לבוא לכאן, למגדלור ולא לדבר על עזה, אבל קשה לו להחליט במה חשוב יותר לעסוק כרגע, ספציפית בעזה על שלל בעיותיה או האסון האקולוגי העולמי. הוא מלווה בתחושת תסכול.
רמי אומר שלהיות פה זו "עשייה". הוא אומר לפואד שבשביל לפגוש בו פה, במגדלור שווה לבוא כל שבוע כבר שנתיים וארבעה חודשים…
מלכי כבר 5 שנים באזור. המגדלור בשבילה הוא נקודה של שפיות. כל כך הרבה דברים רעים קורים מסביב ולבוא לכאן נותן לה נשימה עמוקה ורוגע ולכן היא באה קבוע. להישאר שפויה… רמי אומר שרוני שלנו מייצגת בפעילותה את המשמעות של המגדלור! היא האור שמנצנץ לזקוקים לעזרה בעזה שאליו הם מנווטים! הוא שואל את רוני איך לא שוכחים?
רוני מציגה את עצמה את פעילותה ואת ההיסטוריה של חייה באזור ובשליחות במצרים. בצעירותה כשגרה בסיני, לא התעניינה בשאלה למי שייכים השטחים הכבושים… רוני לא רואה את עצמה שייכת למקום אחר אבל גם לא הפלסטינאים. היא שואלת, מה עושים עם תחושת השייכות של שני העמים לאותו מקום?… היתה צריכה שותפ(ה) מצד שני שמאמינה כמוה ששני העמים שייכים לכאן, ומצאה! בכל רגע נתון בחייה היא בקשר או בעיסוק כלשהו שקשור לעזה. יהיה אשר יהיה הפתרון, שני הצדדים צריכים לדון בו ולהסכים עליו. המצב של עכשיו הוא לוז-לוז…
פואד רוצה להוסיף משהו: משפחתו באה מכפר שנהרס ותושביו גורשו. עבורו, בכפר ההוא זה הבית של סבו. עקבות הסברס מעידים.
רוני אומרת שגם משפחתה חוותה גירוש ופליטות ונאלצה לעזוב בית וארץ מולדת ולכן היא בהחלט מבינה את תחושת הפליטות של הפלסטינאים. היא אומרת לפואד שבמקום שהוא מרגיש "בית", אותו הוא צריך להפוך לבית אמיתי.
גם מארק מדבר על "נדידת" משפחתו ועל כך שתמיד הרגיש שישראל היא ביתו. אנגליה שבה נולד לא היתה בית. אבל צריך להקשיב לנראטיב של כל אחד ולפתור ביחד את הבעיות.
שמוליק מספר שאחרי מלחמת 67 המון פליטים באו לבקר באזור זיקים וכרמיה היכן ששכנו כפריהם ומהם גורשו במלחמת 48. לנו בשומר הצעיר, הוא מוסיף, זה היה סוג של שוק! (הוא לא אמר למה…) הרבה משפחות באו עם המפתחות של הבית כסימבול של זכרון.
רמי מאבחן שהמילה הדומיננטית במעגל היא "זיכרון". מציע שנדבר על הקשר בין "בית" ל"זכרון".
סאלח, הנכד של שייח סולימן אלהוזייל הידוע, אומר שהמדינה היא של כולם וצריך להתרכז בעכשיו.
מאדסן באה ב"תגלית". היא רצתה לדעת יותר על יהדות ועל ישראל. מהרגע שהגיעה, אמרו לה שזה הבית שלה. ההיסטוריה של האדמה שייכת לנו אמרו לה. היא רצתה להרגיש ולחוות את התחושה שאכן זה הבית, כמו כמה מחבריה שרצו לעבור לחיות בישראל. מאדסן התאכזבה. היא לא הצליחה להרגיש שייכות אפילו אחרי 10 ימים… היא אומרת שיכלה להחליט להרגיש ככה… יש פה שתי קבוצות היא אומרת, אבל רק לאחת יש זכות להגיד שזה הבית שלה… אם לה, שנולדה בארה"ב, יש את הזכות לבנות פה בית בוודאי שגם לפואד ישנה הזכות.
דור אומרת שסבא שלה מנתיב העשרה לא הרגיש לרגע שזה לא שלו. כשעזב את נתיב העשרה הישנה (סיני) הוא ממש בכה. יליד עירק. הוא הרגיש שם בית. בית זה משהו שיוצרים ובונים אותו.
מלכי מתייחסת לדברי מאדסן שאמרה שצריך חופש לבחור את מקום הבית. הגורל הועיד לה את מקום הולדתה ודתה. בישראל, היא מרגישה בית בכל מקום בו היא גרה. היא לא מאמינה שתרגיש בית מחוץ לישראל. יש לה זכרונות ילדות מת"א. תמיד כשהיא שם זו תחושת געגוע.
פואד נהנה להקשיב. מדגים את העברית שלמד! הוא אומר שאם אתה פלסטינאי יש לך נייר מהרשות. מה שמאחד אותם זה הנייר הזה, שאפילו בו לא מוזכרת מדינה אלא "רשות". בילה הרבה בבית של הסבים בילדותו. סיפורים לפני השינה על כפר מגוריהם שממנו גורשו. הם רצו שפואד יבין שאיפה שהם עכשיו זה לא הבית. הבית הוא בכפר ההוא… הבית בשבילו זה איפה שהמשפחה נמצאת. יש לו משפחה מפוזרת בכמה מקומות בעולם, אבל האם כל מקום כזה הוא בית?
רוני אומרת שהיא מקשיבה לכולם ושמה לב שלכל אחד יש הגדרה אחרת לבית. לדעתה יש משהו חזק, פנימי. יש הבדל בין בית משפחתה באנגליה לפה. מרגישה חצויה בין אנגליה לישראל.
שמוליק משתף תובנה מספרו של מירון בנבנישתי "חלום הצבר הלבן" שבו מגדיר בנבנישתי את עצמו פשוט "יליד" (native) .
מארק מספר על אביו שברח מדרום אפריקה. הוא עצמו לא אהב את הבית באנגליה. משפחתו רדופת גירושים והוא רצה לבנות בית בטוח לילדיו ולכן בא לכאן…
חיותה היתה צריכה להרגיש בעבר, מקום ממש פיזי כבית. עכשיו יש בה יותר איזון בין הבית הפיזי ל"בית" הסימבולי.
מנאל מספרת שהיא אוהבת לבוא למגדלור להקשיב. היא אף פעם לא הייתה בחוויה כזאת והיא רוצה להמשיך לבוא ולחוות. החיים שלה, כשהייתה ילדה, היו טובים יותר ממה שהיום דווקא בגלל שלא התעסקה במשמעות הבית. הם פשוט חיו בביתם… היום יש יותר ניכור כשיש להם בית בנוי.
סלאח חושב שצריך לדבר על ההיסטוריה של היהודים (התנ"ך…) שגם היא סוג של זכות על האדמה.
יעלה אומרת שהמרחב הוא נוף ילדותה יותר מהבית הפיזי.
בסוף דיברנו קצת על הכוונה לארח במעגל חבר פלשתיני מ"הוועדה לאינטרקציה עם החברה הישראלית" השאלה שעלתה היתה, עם תקשורת או בלי… לכאן ולכאן… התפזרנו.

יצרו היום את המעגל:-
סאלח, עודד, גל, מאדסן, דור, מלכי, פואד, רוני, מארק, חיותה, מנאל, רמי, שמוליק, יעלה, שני, נגב (נכד).
כתב – עודד.

מפגש 122 – 17.7.2020

בעוד שמוליק ואני מארגנים מעגל כסאות ושוקדים על סבב קפה ראשון, והנה מגיעים סאלח ומנאל, מטיילים. הם מוזמנים לשבת וסלאח מבקש הסברים עלינו ועל מבנה המפעל.
בינתיים מתאספים מגדלוריסטים נוספים ומתחילים במעגל היכרות:
סאלח עוסק בפרוייקטים של גינון (להב, משמר הנגב ועוד) הוא "הולך" לאחור לימי התנ"ך ומנסה לתהות על מקורותינו- מקורותיו. מסכם ב"לא חשוב איזה דת אנחנו, דרך ארץ קדמה לתורה". אביו היה הבדואי הראשון ששירת בצבא הישראלי. סאלח מתפרץ בכעס על הישראלים שלא נותנים לו לבנות והורסים בתים, ושונא את העזתים שמפחידים את ילדיו כשהם שומעים אזעקות. הוא משתמש בביטויי שנאה קשים שמעוררים ויכוח ותגובות לאמירות השנאה שלו כלפי עזה.
מנאל לא רוצה להרבות בדיבור מעבר להצגת עצמה, אבל די מתרעמת על דברי בן זוגה… סלאח שופע ציטוטים מהתנ"ך. דודו טאלב, היה סגן המושל בעזה.
רוני מספרת על פעילותה למען זכויות העזתים. כל יום וכל היום היא מטפלת בשלל בקשות לעזרה מסוגים שונים למען בני האדם הסגורים בעזה. חלקם מכנים אותה "אמא שלנו". רוני מספרת שהנכד שלה (10) שהיה לבד בבית בשעת אזעקה נבהל ובכה וכשהגיעה אמא שלו והוא נרגע ואמר לאמו ש"אולי כדאי להקשיב לסבתא?…
סאלח, ומנאל נפרדים. מנאל נרגשת ומבטיחה שתחזור.
אורי שואל על הקורונה בעזה, ג'אבר מדגיש את המשמעת והאיסורים של החמאס שמשאירים את רמת המחלה נמוכה. מתחיל דיון על משמעת ציבורית מהתמודדות עם מגפה ועד רמת דיקטטורה. רמי מעלה את העניין של שינוי חשיבתי (המשך מהשבוע שעבר…) ומבקש התייחסות לטענה שאולי משטר טוטליטרי לא בהכרח רע ואולי משטר כזה יודע להתמודד טוב יותר עם משבר מגפתי… נעמיקה מציעה "נושא" לחשוב ולדבר עליו: אירוע אישי שהשפיע על כיוון חשיבה. היא אומרת שהחיים שלה בשדרות, כקיבוצניקית, גרמו לה לחיות בהרמוניה עם זהויות אחרות ולבחון את משמעות המושג "דעות קדומות".
אורי פגש בשדה תעופה באירופה, לפני כמה שנים, משפחה סורית. כשהציג את עצמו כישראלי הסורי הנרגש חיבק אותו ואמר לו כמה הם מקנאים בישראלים שחיים יותר בחופש. "אז הייתי שמאלני, לא ימני כמו שאני היום", אומר אורי. היום מי שמדבר ערבית לידו בארץ, מיד עולה בו סיטואציה של "אויב".
ג'אבר אומר שהשלטונות בארצות ערב לא משקפים את מה שחושב העם. הוא ישב פעם עם ערבי מרוקאי שאמר שהאויב שלו הוא הישראלי ולא היהודי. הוא נפגש עם יהודי שנשוי למוסלמית והיא דאגה לשמור עבורו על אוכל כשר לפסח. מאד התרגש.
שמוליק מגיב לאתגר ש"זרק" רמי ואומר שהרבה מדינות לא דיקטטוריות התגברו על הקורונה. שמוליק מתייחס למירון בנבנישתי שאת ספרו "חלום הצבר הלבן" הוא קורא בימים אלה, ומזהה את עצמו בתהליך ה"ביוגרפיה של ההתפכחות" שמתאר בנבנישתי בספר. שמוליק נפגש בעבר עם איש לח"י נתן ילין מור ועם עוזי אורנן אחיו ה"כנעני" של יונתן רטוש ששינו כיוון חשיבה. המקום התודעתי שאליו הגיע מביא אותו לשבת פה וזה מעשה פוליטי מבחינתו. כנעני מבחינתו זה קודם כל שפה… אחרי זה זה נוף, מרחב. פגש מדריך טיולים מגוש עציון שטייל עם ספר של רחל ינאית בן צבי. הוא עצמו, שמוליק, טייל עם הספר חירבת חיזעה של ס. יזהר. שניהם הגיעו לאותה מסקנה- ארץ לכולם. זה מימין וזה משמאל.
אורי אומר שיש מורכבות בהגדרות של ימין ושמאל.
רמי אומר שהצורך להגדיר יוצר ריחוק. כשגר במצפה רמון, לקח לו זמן (שנים…) להתחבר ל"רחוב" שבו גר. פעם טייל עם חבר למעיין. חשבו שיהיו לבד… כשהגיעו אנשים, איתגרו רמי וחברו את עצמם וניסו לקבוע "דעה קדומה" על האנשים שבאים… נכשלו שוב ושוב… כל אדם מעניין אותו כאדם. "מתרגל" את היכולת לא להגדיר ולקבוע דעה מראש על אדם מסוים.
רוני מתייחסת לעניין השלטוני. לאחרונה חיה בין דמוקרטיה שמאפשרת דעות לבין הגבלת דעות. אבל אם הרוב בחר, האם יש לה זכות לצאת נגד זה? שליט צריך "בגרות" כדי להבין שהוא אחראי גם למי שלא בחר בו. נזכרת שהיתה בכנס בארה"ב. כשיצאה מהארץ פרס היה הנבחר וכשהגיעה לארה"ב ביבי היה בשלטון… התייחסה בנאום בכנס ל"מהפך" הבחירות הזה ואמרה שביבי הוא גם אחראי לה, לרוני, למרות שלא בחרה בו. מה שאני חושבת לבד אומרת רוני, לא רלבנטי אם לא אתחשב בדעת הצד השני.
ג'אבר אומר שרובנו "הולכים בתלם", לא מביעים דעות עצמאיות. השלטון מכוון וכולם הולכים בהכוונתו. אנשים צריכים לפחות להקשיב אחד לשני גם אם השלטון מגדיר אותו כאויב.
נחשי משיב לאורי על "הבעיתיות" להגדיר שמאל וימין. ההגדרה מדינית לא חופפת להגדרה הכלכלית ויש עוד… השמאל בהגדרה מעודד לימוד, דיון, שאלת שאלות. הימין נחרץ באמת המוחלטת. ניהול הקורונה באופן דיקטטורי גם הוא לא "פותר" אלא יוצר חבית חומר נפץ שמפעילה גם אנשים שהולכים בתלם.
נעמיקה גדלה בבית ליברלי אבל למרות זאת לא היתה מודעת למשבר העצום של הפלסטינים בשנת 48. בפרוייקט עם בתי ספר פלסטיני-ישראלי ציירו הילדים הפלסטינים את מרחב ארץ ישראל וכתבו "פלסטין". היהודים ציירו אותה מפה וכתבו "ישראל"… נעמיקה התקשתה להאמין שהיא "נמחקה" לחלוטין במפה הפלסטינית…
זהו, אלה הדברים להיום. אנחנו מזכירים לכולם שאם יאפשרו התנאים, ניפגש ב 7/8 עם נציג פלסטיני מהוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית…

השתתפו:-
סאלח, מנאל, רמי, שמוליק, רוני, ג'אבר, נחשי, לימור, עודד, נעמיקה, אורי, תומר.
כתב – עודד.

מפגש 121 – 10.7.2020

לפיכך התכנסנו כדברי יוסי שריד.
המעגל היום נערך במספר סבבים. הסבב הראשון כלל את שמוליק, עודד, רמי, רוני וחיותה.
התחלנו כרגיל בהתחממות אישית ובשמחת הפגישה תוך התלוצצויות זה על זה.
רמי פתח וסיפר על עבודה שעורך בחבל אילות. בעקבות זאת מנקרת במוחו השאלה האם פס ערך העבודה מעולמינו הערכי.
כל אחד מאנשי הסבב חיווה את דעתו המלומדת בענין:
שמוליק טען כי מאז שנפרד הקיבוץ מהעבודה העצמית חל פיחות בערך העבודה שקשור לפיחות ואולי קריסת הקיבוץ בכלל.
רמי תוהה לגבי השינוי שחל בענין זה והביא דוגמא מאחת מאושיות בארי שידע לרתום אנשים לעבודה בדפוס ולתת לה ולהם משמעות באמצעות העבודה.
חיותה טענה שכל אינטראקציה אנושית של יציאה מהאני אל אנחנו כלשהם היא עבודה.
הסבב השני החל עם הצטרפותם של מארק, מלכי, עוזי ובלה. רמי העלה את שאלת הסיפוח ואת התיחסותינו לאפשרות של סיפוח עזה.
מארק טען כי סיפוח מעמדת עליונות ללא דיאלוג אינו מתקבל על דעתו.
שמוליק עמד על המשמעות הלשונית של המילה סיפוח. לדעתו יש בה משום הפחתת החשיבות של הנספחים בבחינת סרח עודף. דבר זה לדעתו סותר את רעיון השיוויון בין בני אדם באשר הם. שמוליק העלה את הרעיון של סיפוח שיוויוני דוגמת הקנטונים בשוויץ.
רמי העלה אפשרות היפותטית השעונה על דוגמאות היסטוריות של סיפוחים שהועילו לאוכלוסיה שסופחה, דוגמת השליטה של אנגליה על ישראל בזמן המנדט.
חיותה הביעה התלבטות בין נאמנות לערך שיוויון האדם כערך עליון לבין הליכה קיצונית אחרי הערך הנ"ל תוך השארת המצב ללא פתרון.
עודד אמר שדעותיו הנחרצות בענין שיוויון אנושי ועוד אינן מקובלות שנים רבות. "אני רגיל, יודע ואינני יכול שלא להיות בצד המפסיד".
רוני דוגלת בדיאלוג עם העזתים.
כך גם מלכי.
בלה הביעה פחד מאיבוד הזהות שלה אם אנשי עזה יהיו חלק בלתי נפרד במדינת ישראל.
עוזי תומך בחלקים של תכנית טראמפ. לדעתו יש לסייע לעזה ככל האפשר אך להשאירה מחוץ לגבולות ישראל ושליטתה. הכוח שלנו מבטיח את קיומנו ומגן גם על שכנינו, במיוחד הפלסטינים והירדנים. הוא סבור גם שלחזק ולמנצח יש אחריות לדאוג לחלש ולמנוצח.
עם סיום הסבבים מארק העלה רעיון של הוצאת טקסט כתוב על נושאים שונים. רמי מיקד את ענין עזה. כולנו ברכנו על היוזמה. עוד העיר רמי כי מארק ישתף אנשים ביוזמה. מה שעושים לבד לא נעשה פסק ואמר.
מארק סיים את המעגל בסיפור אישי כואב שלו בליווי חולה למחסום אחרי ניתוח.
שבת שלום רשמה והתרשמה חיותה.

מפגש 120 – 3.7.2020

רוב המשתתפים במעגל היום, נמנים על ה"סגל" הקבוע. אליהם נוספו שניים חדשים שהגיעו אלינו בפעם הראשונה. אחד מהם אינו דובר עברית ולכן התנהל המעגל בחלקו באנגלית ובחלקו בעברית מתורגמת לאנגלית.
לכבוד אורחינו החדשים, סיפרנו על עצמנו ועל המוטיבציה שלנו להתכנס כל יום שישי מאז אמצע מרץ 2018.
רמי סיפר על זכרונותיו מהילדות, בהתחלה עזה כאיום. אחרי מלחמת 67 כשגרת חיים משותפים ובהמשך שותף ביוזמות שונות. סיפר על אמונתו במרחב משותף ונגע בסיבות שהובילו אותו ליוזמת המגדלור.
שמוליק הגיע למרחב הזה בשנת 1964 ובמהלך חייו ועבודתו כרפתן, עבד עם פועלים, קבלנים וסוחרים עזתים לאורך שנים רבות. גם הוא כמו רמי מאמין במרחב משותף.
חנן מביא למעגל תקווה ופוגש תקווה. הוא שואב כוח מהמעגל. חנן מתרשם שהמשתתפים מדברים בכנות, לא מזייפים ולא חוששים להביע רגשות. הוא נחשף לידע חדש בכל פגישה. מנסים להתגבר על הייאוש שמשדרת המציאות ומביאים כוח ואופטימיות.
מארק דיבר באנגלית וזה מה שהבנתי… יותר ממחצית חייו הוא כבר חי פה בארץ. הוא לא אופטימי. מארק חושב שהוא לא עושה מספיק בשביל עזה. לפעמים מרגיש שהשפה שאנחנו משתמשים לגבי המציאות בעזה, לא חזקה מספיק. מקווה שתקום תנועת שלום שתחתור לשוויון בין כולם וחושב שאנחנו הישראלים צריכים להשתנות בעצמנו והוא לא חושב שהפלסטינאים יוכלו לשנות אותנו.
בשביל ג'אבר שחי בכפר לא מוכר בנגב בתנאים קשים, לבוא למעגל בכל יום שישי זה גם כדי להזכיר לעצמו שיש בני אדם שסובלים יותר. עזה בשבילו היא גם משפחה והוא מרגיש שחובתו האנושית לא לשכוח את הסבל בעזה.
עודד מדבר על ההכרח המוסרי לראות ולשמוע את מצוקות השכנים בעזה, במיוחד במצב שבו אנחנו, שכניהם, חיים בתנאים הרבה יותר טובים ואחראים במידה לא מבוטלת למצבם הקשה.
רדיר באה מב"ש. רדיר נולדה בעכו וזוכרת הרבה טיולים לעזה בילדותה. חושבת שהערבים הישראלים צריכים להיות גשר שיחבר בין בני עמם הפלסטינים לבין האזרחים היהודים הישראלים. כולם צריכים להבין שיש עוד בני אדם במרחב ולא לחשוב רק על העם שלהם.
דור נולדה ב L.A להורים ישראלים. יש לה סבים בקיבוץ זיקים וסבים בנתיב העשרה. בילדותה באה לבקר הרבה בארץ וזוכרת את הסברס והעבודה בחממות של סבא. בארה"ב למדה לתואר ראשון באונ' ברקלי ובאה לארץ להשתלם בלימודי הסביבה במכון שהיא שוהה בו כעת. בברקלי למדה על מאבקים ילידיים ברחבי העולם והרגישה שכדי לדעת טוב יותר על הסכסוך, היא צריכה לחזור ולבדוק את המקורות שלה עצמה. "לעשות שינוי בעולם מצריך בדיקה עצמית" כדבריה… בביקוריה בישראל בילדותה ראתה את סבה, ממוצא עירקי, מדבר בערבית עם הפועלים בחממות ולא הבינה למה קיימת עוינות ותחושת קורבניות. כשעזבה את המשפחה ויצאה לאוניברסיטה נחשפה לצדדים נוספים של הסכסוך ולמורכבותו. לא רק לצד הישראלי, אלא גם לצד הפלסטיני. לא התקווה מניעה אותה, אלא מסורת וערכים שמחייבים התייחסות למה שקורה פה. היא מאותגרת לא פעם מצד בני דודיה הישראלים ומואשמת שהיא "לא מפה"… לכן מרגישה צורך עצום ללמוד את ה"ישראליות" מבלי לוותר על ה"אמריקאיות"… ולגשר על הזהות הכפולה שלה בבואה לדון בסכסוך.
לדינה שחיה באזור יותר מ 40 שנה, חשוב לא להיות אדישה למצב. מפריע לה שהרבה אנשים לא מרגישים צורך לעשות משהו למען התיקון! מקווה שלמרות הקשיים והאופק העכור, יהיו הרבה קולות כמונו. לבוא לפה נותן בונוס בללמוד דבר חדש ואפשר להיתרם מכל אחד.
גם מרין מעזרביג'אן (למענו דיברנו אנגלית…) חושב שלאנשים סובלים חשוב לדעת שיש מי שחושב עליהם. גם הוא, כמו דור, לומד בארץ במכון להכרה ושימור הסביבה והטבע. עזרביג'אן בשבילו היא הכל. בית, משפחה, זכרונות, עומק של רגשות.
מלכי, חיה בחמש השנים האחרונות בגבולות ולכן מן הסתם יותר קרובה לעזה. באה מהייאוש והתסכול ולא מהתקווה. ההנהגות לא נותנות סיבות לאופטימיות. לחיות באזורנו לא מאפשר להתעלם ובאה כדי לפגוש אנשים טובים שנותנים תקווה וחוזרת הביתה עם תחושה טובה. המעגל זורע זרע ובוטח בהצלחתו. עזה בשבילה היא לא זכרונות וחוויות אלא משהו שצריך לפתור. מדגישה מגדל אור ולא מגדלור…
רמי מסכם ואומר שעצם זה שיש מקום שמישהו מחפש אותו כדי להעזר בו, זה מטרה ראויה. מי שנתון בסערה, עצם הידיעה שיש נקודת אור לנווט אליה, מאפשרת לו להמשיך להאמין ולהגיע לאור. רמי מדגיש את מחויבותנו לעסוק ולהגדיר את מטרת המעגל כ"תודעת עזה"!
השתתפו: רדיר, דור, דינה, מרין, מלכי, רמי, שמוליק, חנן, מארק, ג'אבר, עודד.
כתב: עודד

מפגש 119 – 26.6.2020

שוב שישי, שוב נפגשים.
חיותה פותחת ואומרת שאמנם עזה היא סיבת התכנסותנו, אבל היא לא בקשר עם אנשים בעזה ולכן היא בעיקר באה לתמוך בתומכים…
שמוליק יושב פה בגלל המחוייבות האנושית והמודעות לנעשה בעזה ולאנשים שהכיר שם. מספר על הביקורים בחיזמה אצל פייסל. הקשר עם עזה ניתק לאחרונה לצערו…
מלכי גם (כמו חיותה) ללא קשר היסטורי לעזה. לדעתה, אין פריבילגיה במדינה לא לעשות כלום. כשמתחיל אירוע ביטחוני היא מוטרדת, אבל במחשבה נוספת, היא מבינה שבמידה מסוימת, גם הם צריכים לפעמים להזכיר לישראל שהיא נעלה אותם ולהזכיר גם לעולם שהם פה (גם אם זה נוח לעולם לשכוח אותם…). למלכי, המפגש החברתי עושה טוב. מבינה שהמצב שם לא נורמלי.
דינה מתחברת למעגל. הרעיון "מדבר" אליה. עניין עזה בוער. האם אפשר לעשות יותר? מעבר לדיבור במעגל. יש פער בין המצב, לאפשרויות לטפל בו. לא ידעה על "ועדות הצעירים" בעזה. מעידה על עצמה שהיא צריכה לצאת מהמקום שלה ולעשות יותר. בשבוע שעבר למדה, דרך המעגל, הרבה על הבדווים.
חיותה מעדכנת את דינה על ההיסטוריה התקשורתית עם החבורה מעזה, הניתוק מהם וחובת השתיקה שלנו. דינה מספרת על חלון הזדמנויות שהיה לפני כמה שנים ליצירת יחסים עם תימן. התלהבה והלכה לקורס למדריכי דרך בתימן אבל השער נסגר כי הישראלים דיברו יותר מדי… החמצה. צריך לדעת מתי לשתוק…
נחשי מספר שעבד, הכיר ונפגש עם עזתים. מאז ההתנתקות ושקיעה בחיי היום יום, עזה נדחקה למעמקי התודעה. מאז שבא למעגל מצא הזדמנות אצלו להתוודע יותר לסכסוך ומתמצא יותר בסיבות להתגברות העימותים. הצעירים עזתים לא מכירים ישראלים ולהפך. נחשי מצא במגדלור נישה מתאימה לו לפעילות. בראי ההיסטוריה, נסיונות למסגרות פוליטיות בעבר לא הועילו. ישראל מחקה את עזה מהתודעה. נחשי עושה משהו קטן וטוב גם לעצמו. הפורום מעניין. מאמין שגרגרי החול יתלכדו לאדמה מוצקה. המצב אנומלי ולא ימשך לנצח. הוא חידש קשר עם העזתים, עם משפחה שעבדה בקיבוצו. לפני זמן מה, הוא מעדכן למי שלא יודע, התפוצץ בלון גז. סעיד, אחד האחים מהמשפחה שהכיר, נפצע ונפטר. הם שמחו על חידוש הקשר איתו והוא אפילו גייס כספים בקיבוצו לאחר הרס מפעל הבלוקים שלהם בעקבות פיצוץ הגז, אבל כרגע שוב יש נתק. יש קשר גם עם סוחר מנגו. משוחחים לעתים. מספר על התעמרות החמאס. חיפשו דרך להיפגש. יש לו עסקים עם ישראל. חיפשו מפגש דרך "בדרך להחלמה" וכשיצאה איזה דודה לטיפול בארץ, נחשי דאג להסיע אותה להתעדכן ולעדכן. יש אנשים מאחורי הסיפורים, והיו הרבה שנים של מחיקת תודעה.
בלה באה בשביל עצמה. יכולה להביע רגש פנימי. לא רואה אותם אבל מרגישה. בגלל הקבוצה יש תקווה. אנחנו בתקופה לא טובה. אין מה לצפות מהמנהיגים, הם לא רואים אותנו. פה יכולה להביע זעקה לשלום. אנחנו אולי מיואשים אבל הם הרבה יותר. חולמת על טוב יותר ובאה גם בשביל הקפה…
מארק מתוסכל מהמעגל אבל אומר שהאשמה בו ולא במעגל. בהתחלה, המעגל היה חשוב לו. הוא מצא בעצמו יכולת להשתנות ולהרים ראש. נזכר בדרכי הפעולה של השמאל הרדיקלי באירופה… האנשים במעגל עזרו לו להעיז לשאול שאלות מערערות על המיינסטרים. הצעד הבא, שאמור להיות יותר אקטיבי, עוד לא הגיע. הוא יודע שכאזרח יהודי בישראל, האמירות והמעשים שלו נוגעים ישירות לאזרחים לא יהודיים ונעשה עוול בשמו. נושא הסביבה מעניין אותו אבל גם שם התיאוריה שולטת ולא המעשים. הביקורת לא מועילה ואין לו ביקורת כלפי האחרים. לומד ערבית אצל חנין שהשאירה 2 ילדים ובעל ועברה לפורטוגל. מספר שחנין מוטרדת מהסיפוח. אפשר לפגוש אותה באתר "we are not numbers". מארק מדבר איתה על החבורה של "ועדות הנוער", על עלאא וליאורה. היא חושבת שהצעירים משני הצדדים צריכים לדבר על הכיבוש לפני שהם עושים פרויקטים משותפים. חנין במצב נפשי קשה במצב שנקלעה אליו, מופרדת ממשפחתה. מארק מציע שבאי המגדלור יעלו מחשבות על כתב. יש משמעות לכתיבה. אולי להוציא קובץ מאמרים.
מיכל, באה בזכות חיותה… לא מתעסקת בפוליטיקה. באה מסקרנות. באה לבדוק… מקשיבה בעיקר. לנעמיקה יש ברזומה הרבה פעילויות במסגרת "קול אחר". היום באה מסיור בפלסטין שאירגנה עמותת "עיר עמים" כדי להדגים את משמעות הסיפוח. כל כמה חודשים היא מסתובבת עם אירגון אחר בשטחים. עוד גזל ועוד הפקעות. סיפרה על פרוייקט משותף שמעסיק מהנדסים עזתים, מהגדה וישראלים. יש המון הפגנות נגד הסיפוח שלא מסוקרות. הספר "לבד בברלין", הוא ספר מכונן מבחינת פעילות היחיד מול הקונצנזוס השלטוני. מציעה לתכנן אירוע במחסום ארז. הוועדה של הרשות הפלסטינית לאינטראקציה עם החברה הישראלית חידשה פעילות. כדאי להזמין אותם למעגל. לבסוף נתנה סקירה רחבה על פרוייקט בית החולים אמריקאי בעזה.
ולסיום התנצלות: בשבוע שעבר כתבתי שנורית, אחותו של עוזי, הגיעה בפעם הראשונה, ולא היא! נורית כבר היתה 4 פעמים! יישר כוייח.

השתתפו-: חיותה, שמוליק, מלכי, דינה, נחשי, מארק, עודד, מיכל, בלה, נעמיקה.
כתב- עודד.

מפגש 118 – 19.6.2020

נכון, אנחנו במגדלור כל יום שישי במטרה לשמר את תודעת עזה. שידעו שם, שאנחנו לא שוכחים, ונזכור אנחנו כאן, שיש אנשים שסובלים וצריך לתמוך בכל דרך אפשרית גם אם היא מוראלית בלבד.
אבל היום היה משהו שונה. אתמול הרסו כלי ההרס של המינהל 3 מבנים באלזרנוק, הישוב הבלתי מוכר ששוכן כ- 12 ק"מ מזרחית לב"ש. ג'אבר מגיע מאלזרנוק.
בדרך כלל, כשג'אבר מציג את עצמו במעגל, הוא אומר שהוא מישוב בלתי מוכר, אבל עם כל הבעיות שלו כאזרח שזכויותיו נרמסות במדינתו, הוא יודע שחייו נחשבים לטובים לעומת תושבי עזה. אבל היום, לאחר הרס הבתים אתמול בישובו, התסכול והזעם פורצים כמעט ללא שליטה. ג'אבר על סף דמעות. הוא מספר על נסיונותיו לפנות לרשויות לעכב את ההריסה, על הנזק הנפשי למשפחות ולתושבים, על הנסיון לפגוע בחברה הערבית בנגב. בנימה מיואשת הוא מדגיש את הציניות המרושעת שבמינוי מייסד ומנכ"ל "רגבים" (גוף שמטרתו להתנכל לכל התיישבות של מי שאינו יהודי), יאיר מעיין, למנכ"ל "הרשות לפיתוח והתיישבות הבדווים בנגב"… זו הרשות שאמורה להיות הכתובת למצוקות הבדווים למרבה האירוניה. ג'אבר מרגיש אשם שלא הצליח למנוע את ההרס.
במקרה או לא, הנושא היום הוא "בית"… אחרי דברי ג'אבר כולם שותקים.
אחר כך רמי אומר שגם הוא חש באשמה שדברים כאלה מתרחשים ואנחנו נינוחים בבתינו. בית ואדמה בהחלט חשובים, אבל חשוב שנהיה אחד שביל השני. ביתי-ביתך אומר רמי לג'אבר.
שמוליק מספר שבמחאה החברתית ב 2011 הצטרף לאחת השיחות ואמר שהכסף זורם להתנחלויוית במקום לאן שצריך. הוא גורש מקבוצת השיחה והואשם בקומוניזם…
רדיר אומרת שהערבים צריכים להאבק על כל ס"מ של מחיה, כל יום יש הריסות.
מירי באה מהציונות הדתית. הישוב שבו נולדה הוקם על הריסות הכפר סאוואפיר. למדה בבר אילן וגרה בחדר עם חברה מבקה אל גרביה. לעתים נשאלה אם אינה פוחדת שהחברה הערביה תהרוג אותה… עבדה הרבה שנים עם נכי צה"ל. היום, בפנסיה, משמשת רכזת הסעות חולים בעמותת "הדרך להחלמה". הנתק מול הרשות (בגלל איומי הסיפוח…) מקשה מאד, מצב החולים בעזה קטסטרופלי. יש ילדים שיוצאים כל שבועיים לטיפולים ובגלל הקורונה לא חוזרים לביתם אלא נשארים בבידוד במלון בעזה עד היציאה לטיפול הבא. באורח פרדוקסלי, מספרות האחיות בביה"ח, הילדים נראים בריאים יותר כשהם שוהים במלון ולא בביתם…
לג'מאל שגר היום בתל שבע, הרסו בית ב- 1996 מול עיני שתי בנותיו הקטנות שהיום הן מורות בבית ספר. שלוש פעמים נעקר וגורש מביתו. משפחתו נחלקה ב- 1948 בין עזה לישראל, התאחדה ב- 1967 (הוא למד בעזה) ושוב נקרעה כשהגיע עראפת בהסכם אוסלו וסילק מעזה את כל מי שהיתה לו ת.ז ישראלית. אביו, סבו ובני משפחה נוספים קבורים שם. ג'אמל אומר שעזה היא "שפן הנסיונות של העולם". בהתייחסו לדברי ג'אבר הוא מספר על יוזמת התושבים בכפרים הלא מוכרים להקים מועצה ל- 46 ישובים שרק 11 מהם מוכרים ע"י המדינה וגם זה בלי מרבית הזכויות הנלוות. הבדווים 36% מתושבי הנגב והם יושבים על 2.3% מהשטח…
דינה אומרת שצריך לפתור את הבעיות מהיסוד. היא מזדהה עם ג'אבר. היא משתמשת במילים כמו "עוול" "פספוס" ו"טלפון שבור" וחושבת שצריך לפנות לגופים הנכונים…
נחשי פה כדי להזכיר לעצמו שקרוב אלינו, בעזה, יש מי שזקוק לעזרתנו וטוב שידע שאנחנו פה בכל שבוע. נחשי חושב שפה במדינת ישראל אנחנו יכולים לעשות יותר כדי להתנגד לאירגונים כמו "רגבים" והוא מצהיר שיגיע להפגנה ביום שני!
שלי זוכרת את הפעם הראשונה בחייה שחשה תחושה של אי צדק, בבית הילדים בו גדלה בקיבוץ… היא מתמצאת היטב בהיסטוריית הבדווים בנגב ומוסיפה פרטים חשובים. היא מספרת על ידיד חברוני שביתו נהרס וברוב יאושו דחף את בנו התינוק לזרועות הקצין ש"איבטח" את ההריסה ואמר לו "גדל אותו אתה"… הוא נשפט על תקיפת קצין באמצעות תינוק ונידון לתקופת מאסר ממושכת (שוחרר אחרי 10 חודשים בגלל בריאות לקוייה). שלי אומרת שידיד אחר שלה אמר לה שאנחנו צריכים להמשיך לעשות מה שאנחנו יכולים גם אם זה לא נראה כמקדם פתרון, כי אולי הפתרון ממש מעבר לפינה…
אני אוהב שעוזי מציג את עצמו כך, "נולדתי שנה לפני הנכבה והגעתי לגבולות שנה לפני הכיבוש"… עוזי הוא מזרחן. הוא אומר שיש לו הרבה דברים לומר אבל אנחנו כבר קרובים לשעת הסיום ולכן מסתפק באמירה ש"עזה היא עצב עמוק והחמצה גדולה".
נורית היא אחות של עוזי ומגיעה אלינו פעם ראשונה.
מלכי בוחרת לומר לנו שהמגדלאור (ככה היא רוצה לומר, מגדל אור…) הוא יתד ועוגן בשבילה. כל אחד רוצה רוצה להרגיש "בבית".
גם רדיר אומרת שהמגדלור הוא בית וגם ג'אבר שסוגר את המפגש באמירה שאסור לנו לאבד תקווה, מרגיש בבית.
גם אני אבל לא אמרתי כי זה מובן מאליו לא?…
אחרי שכולם קמים, רדיר אומרת לי בשקט, לא הזכרנו את חברינו הכלואים…
השתתפו:- ג'אבר, שלי, שמוליק, רמי, רדיר, עודד, מלכי, ג'אמל, עוזי, דינה, נחשי, נורית, מירי.
כתב: עודד

מפגש 117 – 12.6.2020

שלום חברים.
תחת עץ האורן בראש הגבעה, במיזוג האויר הטבעי התכנסו: רוני, רמי, שמוליק, נעמיקה וחיותה.
לאחר פרומו של מי ומה ומתי. הועלתה השאלה שהעלתה רוני בשם רמי. עד כמה המפגשים האחרונים נוגעים וממוקדים בעזה.
שמוליק העלה סברה כי הכל פוליטי וכי העובדה שהיו מפגשים ממוקדי נושא מראש כמו פליטות או אדמה, יצרו מפגשים מעניינים ומחדשי זויות ראיה.
הוחלט שביום א הקרוב יתכנס הסינדיקט ויגבש עמדה בנושא.
המלצת השבוע קריאת המאמר של דויד גרוסמן "כולנו רקמה אנושית מדבקת" והאזנה לשיר של אחינועם ניני המבוסס על המאמר שנקרא "סימנים של תום" . לו יהי.
כתבה: חיותה.