מפגש 157 – 19.3.2021

זה היה אחד מאותם ימים שבהם אנחנו יושבים בינינו לבין עצמנו ואף אחד לא בא ואז, לקראת הסוף, מגיע ה"סיפור" הגדול ושעת הסיום הרשמית חולפת מבלי שנרגיש…
"אף אחד", זה לא מדוייק כי מיד כשהגענו, שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, הזדמנו ארבעה רוכבי אופניים להתארח במעגל. מכיוון שהם שכרו את האופניים לזמן קצוב והיה עליהם לרכב בחזרה עד בארי כדי להחזיר אותם בזמן, הם העדיפו לשמוע עלינו, תוך כדי שתיית קפה וכשהגיע זמנם לספר על "תודעת עזה" שלהם, עשו זאת כבר בעמידה, תוך חבישת קסדות האופניים וכל אחד הסתפק במשפט קצר בעל תוכן אחיד שאומר בערך כך "אני יודע שבעזה סובלים, ברור שרוצים שלום, כולנו רוצים שלום, אבל אנחנו לא יכולים לעשות כלום עד שהם יפילו את החמאס"… כך אמרו אסף, אריאל, ליאור וגל שבאו מאזור המרכז לטייל בשמורת בארי ורכבו אל האופק.
אחר כך הגיעו מרי ואילן, עוזי ומלכי וגם… נעמי, הזוגה של רמי, המייסד והמו"ל של ה"מגדלור"…
והשיחה נעה בין הבחירות אצלנו לבחירות הצפויות אצל הפלסטינים, כל אחת/ד עם הידע האישי שלה/ו שרכש/ה בבית… בשלב כלשהו חלפה דרך המעגל משפחה שחלק מילדיה נשאו רובי פלסטיק צבעוניים. הם סרבו להזמנתנו בנימוק שהם מצלמים סרט, אבל לאחר כחצי שעה, בדרכם חזרה, שוב עברו דרכנו. הפעם ההורים בחרו לקבל את ההזמנה לקפה והילדים המשיכו בהפקה מחוץ למבנה.
מיד אחריהם הגיע זוג נוסף והתחלנו מעגל כהלכתו. נשאתי דברים בשבח פועלנו ומכיוון שמסביבנו היו פזורות תמונות שמייצגות את אירגון "כוכבים של תקווה" וגם מודעה של "הדרך להחלמה", הסברתי בקצרה גם עליהם. "הדרך להחלמה" עוררה עניין ונשאלתי אם יש תקשורת עם החולים במהלך הנסיעה ואם הם בכלל מכירים בעובדה שהמסיעים הם מתנדבים. הסברתי.
בעניין התקשורת סיפרתי על קשיי השפה וזה התקשר לעבודתה של מיכאלה כמיילדת בסורוקה שצריכה לתקשר עם יולדות בדואיות ואין שפה משותפת. אחר כך מיכאלה המשיכה ואמרה שבעזה, אוכלוסיה קשת יום במצב מייאש אבל היא עצמה, מיכאלה, לא חושבת שיש לה מה לעשות כדי לשנות את המצב.
בן זוגה צבי, אמר שיציאתנו מהרצועה היתה "פשע נגד האנושות" כדבריו. מאז שיצאנו הם סובלים יותר והכל נפתר דרך קנה הרובה. הם גם העלו את החמאס לשלטון מה שבהחלט תרם לסבל. לדעת צבי, אנחנו "פסיק בזמן" וצריך לראות בעוד מאה שנה מי יהיה זה שישרוד.
רינת אומרת שזה עצוב לומר, אבל עזה שקופה. היא מרחמת עליהם אבל לא אמפטית במיוחד למצבם. "אתם הגיבורים" היא אומרת לנו, "אתם התושבים שקרובים לרצועה וסובלים"… רינת סקפטית בקשר לפתרון. עכשיו כשהיא מודעת לפעילות ה"מגדלור", חשוב לה לציין שזה מאד חשוב.
עוזי, יליד ותושב ירושלים, מחלק את דבריו לשלוש תקופות, הראשונה בילדות. כילד שנוסע לבר מצווה בימית. חוצים את עזה. עוזי, ילד ירושלמי ועזה מזכירה לו את העיר העתיקה. תקופה שניה כקצין בצבא. עוזי דובר ערבית, ו"מושאל" לכוח שמטפל ב"התפרעויות", כלשונו, בזמן אינתיפאדה כלשהי. הצבא עוצר ילדים ונערים בהפגנות וממתין לבוא הוריהם לשחררם. כשבאים ההורים נלקחת מהם תעודת הזהות והם מוזמנים לבירור/משפט לאחר מכן. ישנם ילדים שהוריהם לא באים ותפקידו של עוזי היה לפזרם בחזרה בבתי ההורים. לעתים נאלצו עוזי וחבריו לקחת שוב את הילד כהגנה מפני אביו שהיה מכה אותו מכות נמרצות כשהוחזר. עבור עוזי זהו זכרון שמופיע לו עד היום בחלומות. היום (תקופה שלישית) עוזי שייך לקבוצה שמנסה לקדם הקמת אי מול חופי עזה. לדבריו יש היתכנות כלכלית ותיירותית למיזם וישנם יזמים שרוצים להשקיע. זה אינטרס של ישראל לא פחות מאינטרס פלשתיני. חייבים בשנים הקרובות ליישם את זה. לא רואה מצב שישראל תחזור לשלוט שם. החמאס לא פסל את הרעיון. מדינת ישראל יכולה להרים פרוייקט כזה. האמריקאים יכולים לממן.
צבי מעיר שעלינו לחזור לשלוט בעזה ועוזי אומר "רק כתיירים"…
שמוליק מקווה שהגדר תעלם ויהיה שוב שיתוף פעולה. בגובה העיניים אחד מול אחד הדברים הרבה יותר פשוטים. הפוטנציאל בעזה עצום אם רק נדע לנצל אותו.
עוזי (לא הירושלמי…) אומר שעזה היא "עצב עמוק והחמצה גדולה". מוכן לחכות את המאה שנה שהציע צבי. חושב כמו צבי שעיקר האשמה למצבם נמצאת אצלם אבל חושב שבגלל שאנחנו החזקים, עיקר הפתרון נמצא אצלנו.
נחשי בא כדי לזכור שהמצב הנוכחי רע לכולנו וכדי לקוות שנצא מהתקיעות בעזרת רעיונות כמו של עוזי מירושלים. רוצה לזכור שיכול להיות אחרת. יש פוטנציאל אדיר.
בשביל חיותה, הנוכחות היא סוג של "הפגנה". הרעיון של "אי" מפיח בה תקווה גדולה.
מלכי, באה בשביל להתחזק ולא לשקוע בדיכאון מהמצב. אפילו שב"מגדלור" לא משנים פיזית את המצב, קורה משהו שמתגלגל הלאה. אנחנו צריכים ליזום יותר. בצד שני חיים במצב קשה ונורא לחשוב שאנחנו יושבים ולא יכולים לעזור. שם יש אנשים שיודעים עלינו ומתעודדים. צריך אינטרסים משותפים.
עוזי (הירושלמי) שואל אותנו מה קורה כשיש אירועים בטחוניים, איך אנחנו מגיבים כבני אדם. מספר התשובות כמספר המשתתפים… וממילא כבר כמעט ארבע וחצי… נמשיך בשישי הבא, אחרי הבחירות.

שמוליק, נחשי, חיותה, עודד, אסף, אריאל, ליאור, גל, נעמי חרובי, מרי, אילן, עוזי, מלכי, מיכאלה, צבי, רינת, עוזי.
כתב: עודד.

מפגש 156 – 12.3.2021

את הסיכום הזה, נתחיל ביום חמישי… רוני הפנתה אלינו קבוצה ממכינת "נחשון" שבקיבוץ שובל. נחשי שמוליק ואנוכי, שמחנו בחלקנו וביחד עם מארק שכבר חיכה במפעל, נענינו לאתגר. הגיעה קבוצה של 34 חניכות/ים ומדריכות/ים. ישבנו במעגל אחד גדול.
נחשי אמון על הקפה, שמוליק על הקומוניזם ואני מדבר אותנו לדעת.
למרות שדיברתי יותר מדי, הספקנו לחוות עם הקבוצה מעגל כהלכתו. לאחר שהוסברו להם 2 ה"כללים" שמובילים את המעגל 1. "מה עזה בשבילי" 2. סדר דיבור אחד אחרי השניה ללא הפרעות.
כולם הספיקו לדבר ולהשמיע דעה: הרוב דיברו מעט על עזה כשהם מקדימים ואומרים שאינם יודעים הרבה.
בנוסף למעט הידע שלהם על עזה, התרשמתי שעזה גם לא ממש "מעניינת". היו אפילו כאלה שדיברו על "אלה שגרים ליד הגבול עם עזה", כלומר עלינו ולא התייחסו כלל לתושבי הרצועה.
קשה היה לחלץ מכל מה שנאמר מחשבה שונה. 34 אישה ואיש, דעה אחידה. החינוך הציוני עושה עבודה טובה ("מי מינה אותך להיות שיפוטי" אומר קול בראשי…)
עוברים ליום שישי.
ידענו מראש שכבר מחכים ב"שטח" כמה פעילים מארגון "המרד בהכחדה", אירגון עולמי שמנסה למנוע את משבר האקלים והכחדת החיים על פני ה"כדור". אחד הפעילים בארגון הוא מארק.
שמוליק, מארק ואני אירגנו את הכסאות, ה"מורדים" הצטרפו וגם מהרן שבא עם ארבעת ילדיו.
אחרי הקדמה שלי (כבר אמרתי שאני מדבר יותר מדי?…) סיפר מהרן שביקר בעזה לפני כמה שנים ושעזה הידרדרה לעומת הביקור הקודם שלו. לדעתו, להילחם בקורונה צריך גם בעזה וגם בגדה. אין שלום ולכן אין ציפיות (תקווה) והאיבה מתגברת. אמר ועזב אותנו לחפש את ילדיו שהתעניינו יותר בטבע הירוק מבלי שנדע אפילו את שמותיהם.
מיכל, לא יודעת הרבה על עזה. ראתה דוקו על גולשי גלים עזתים.
אלינור אמרה שבעזה זכויות אדם בפח, אנשים במצב קשה. אין לילדים כיוון, אין דרך להשתפר, אין מחשבה על עתיד. כל דבר שגרוע בעולם, שם יותר גרוע. אין מיזוג בקיץ וחימום בחורף, עזה בשבילנו היא מאחורי ווילון.
לאופק, עזה מזכירה טרור, אופק גדל באזור. חשוב לו לשמוע קולות אחרים ול"שבור" את הפחדים שנוצרו אצלו.
עבור רינת, האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחה, עזה = פח זבל. לשם אנחנו זורקים את הפחד והתיעוב. השיחה הזאת באה לה ברגע מעניין, היא מארגנת "ערב חלופי ליום העצמאות" שבמרכזו שיחה על הנכבה.
את יובל, המחשבה על עזה מובילה לשירות הצבאי. זאת החוויה. התחיל בקרבי, אבל העדיף לשרת כחובש כדי לשרת בצד השפוי, המרפא. באחד התירגולים התבקש לענות לשאלה אם היה מציל מחבל פצוע או מוודא הריגה! תשובתו קוממה עליו את חבריו והתהליך הנפשי שעבר, הביא אותו לשחרור מוקדם לאחר שנתיים של שירות.
שמוליק מספר שהמים בבארות בעזה מלוחים והמים המתוקים באים מבקבוקים. הביוב זורם בסמטאות ונשפך לים. במעגל הכיר אנשים שלא היה מכיר בדרך אחרת. עזה היא כלא ל-2.1 מיליון אנשים. הוא מספר על רוני ועל פועלה לעזור ככל יכולתה לכלואים ברצועה. שמוליק אומר שלעזתים חשוב לדעת שפועלים למענם וזוכרים שהם קיימים. הוא מצר על כך שכבר לא יכול להיפגש עם חברים עזתים שעבד איתם.
עומר אומר שישנן כמה סיבות לכך שהחליט לא לחיות בארץ, עזה והסכסוך הן חלק מהן. אפילו אצל ליברלים/ שמאלנים שהוא פוגש, המבט לגבי עזה מתנשא ומזלזל. החיים שלהם פחות חשובים.
מריאל, גדלה בצרפת עם חברים ערבים באירגוני שמאל. באה לארץ להבין את המציאות, עם רעיונות שמאל. חשבה שתפגוש הפגנות ומחאות והתפלאה שהכל שקט… אוהבת את ישראל.
חמוטל, אומרת שעזה היא מקום שמנקז לנו את הקונפליקטים. המדינה היתה מאד חשובה לסבא וסבתא שלה. לסבתא היתה מפה של התקדמות ה"כיבוש" מעימות לעימות. כשחמוטל נחשפה למפת החלוקה לא הבינה איך אפשר היה להסכים לחיות באזור כל כך קטן. עם השנים הבינה יותר את הסכסוך ואת מהות העוול שבדחיקת הפלשתינים.
לעידה, דעות פוליטיות ברורות אבל אין לו מקום להכיל את כל הסבל והצער שמסביב. זה סוגר אותו רגשית למצב בעזה. כאן הוא מקשיב לאחרים וזה עוזר לו קצת להרגיש.
אנטולי, לא היה בעזה ואפילו לא פגש עזתים. מה שהוא יודע זה דרך אחרים. מקום קרוב אבל חיים שונים. סבל שהוא לא מכיר. היה שמח להזדמנות לפגוש ולהכיר. אם אין תקשורת לא נוצרים קשרים. היה רוצה לשמוע עזתים ולחוות.
מארק מספר שמשפחתו התרחקה מהיהדות והוא ערך מסע חיפוש בחזרה ליהדות עוד באנגליה. היה פעיל ב"מפ"ם צעיר" וכשהחליט ל"עלות" רצה להגיע לכרם שלום (הקיבוץ בגירסה הקודמת, השמאלנית, מהפכנית…). מארק הגיע לגבולות .. במרוצת הזמן בארץ נסחף בזרם הישראליות המיינסטרימית. בשנים האחרונות החל לחפש תשובות לשאלות שהציקו לו כל הזמן וטרדות היומיום דחקו הצידה. היום, הוא אומר, יש בעיה בציונות ובדרך שבה אנחנו פוסעים. מארק מזועזע שכבר 53 שנות כיבוש, ואנשים לא יודעים כלום על מה שהיה ולא נגמר. בשבילם יש פשוט מציאות. מה, הוא שואל, אנחנו לא קשורים אליה? לא גרמנו לה?… אנחנו לא מבינים למה יש בלוני נפץ ופצמ"רים?… מארק לא רואה מגמת התפכחות כלשהי בארץ. מספר על שיחת סקייפ עם חנין. חנין חיה בעבר ב"רצועה" עם בעלה ושתי בנותיה תחת חוקי מסורות קדומות לגבי "תפקיד" האישה ו"מקומה". ברגע שנפלה בידה הזדמנות, עזבה את הרצועה ועברה לקהיילת "טמרה" בפורטוגל (קהילה שעוסקת בנסיון לבנות מודלים לפתרון סכסוכים) תוך שהיא מותירה מאחור את בנותיה ובעלה. סביה גורשו מכפר ליד מושב "כוכב מיכאל". מארק מרגיש שהוא עצמו שותף באחריות לפליטותם של הסבים ומכאן לפליטותה של חנין. היום היא המורה שלו לערבית…
בעיני אריאל, עזה היא אסון גדול. קשה לו להתייחס כי אין לו השפעה.
מארק עונה שאנחנו צריכים לתקן את המצב כי אנחנו גרמנו לו. אם, כמו בדרום אפריקה, נודה באשמה זה יאפשר דיאלוג.
רמי, שהגיע בינתיים, אומר שכמורה לטבע וסביבה, מורה דרך, מספר סיפורים ועוד, סיפר המון על המרחב. בשנות 90 כתב מאמר על מסלול שנקרא "דרך הבשמים" שמתחיל בסעודיה, מסתיים בעזה ועובר בבארי… והציע ליצור התייחסות שלנו לחלק שעובר בשטחנו. כפעיל לענייני שלום ופיוס, הרבה רמי להסתובב בעולם אבל לבסוף גילה שהבעיה "אצלו בבית" בין עזה לבארי. אין לו ספק שבקרוב, עוד בימי חייה של אימו בת ה- 85, המצב ישתנה.
בשביל בקי, עזה זה משהו בחדשות שלא נוכח בחייה. בחדשות זה תמיד בהקשר מלחמתי. לא מספרים דברים טובים על עזה…
השעה כבר 15:40 כשמגיעה קבוצת מטיילים שבין חבריה נחשי ולימור. הם ערכו מפגש חברתי וסיימו אותו ב"מגדלור". בזמן המועט שנשאר עד סיום המפגש, אנחנו מאזינים לרמי שחוזר ומספר על תולדות ה"מגדלור" באזני אלה שהגיעו זה מקרוב ואלה שכבר יושבים במעגל מתחילתו. רמי מדגיש את חשיבותו של ה"מגדלור" עבורו ואת העובדה שבימים אלה אנחנו "סוגרים" 3 שנים של פעילות! "אל מקום בו דולק אור" הוא אומר, "ניתן לנווט תקווה".
זהו, כבר ארבע. המורדים בהכחדה מתארגנים לשהיית לילה במקום ואנחנו לא.
השתתפו הפעם: מהרן (וארבעת ילדיו) שמוליק, מארק, עודד, מיכל, אלינור, אופק, רינת, יובל, עומר, מריאל, חמוטל, עידה, אנטולי, אריאל, רמי, בקי, נחשי, לימור, פרי, דורית, סלעית, דרור, אילנה, הדס ויובל.
כתב: עודד.

מפגש 154 – 26.2.2021

היו היום כמה סוגי אורחים: למשל קבוצת אופנוענים שחנו בפתח המפעל עוד לפני שהגענו, הוציאו את הכסאות וישבו. כשנכנסנו, הם התארגנו ליציאה. אמרו שהרעיון להשאיר כסאות לשימוש הציבור הוא רעיון מצויין ואחד אפילו הספיק לשמוע ממני על תולדות המבנה. לא מעגל, לא קפה, לא דיבור, לא הקשבה. אופנוענים…
אחר כך הגיעו מיכל, בנג'מין ובנם אילי במנשא על גבה של מיכל. לא מעגל, כן קפה, לא דיבור, קצת הקשבה.
עוד אלה נפרדים, מגיע בן דוד של ג'אבר עם 8 ילדים. לא מעגל, כן קפה (רק הוא) אהלן וסהלן "אני בן דוד של ג'אבר, פעיל בעומדים ביחד" וממשיכים בטיול…
בשלב זה נוכחים שמוליק נחשי ואני.
מגיע מארק.
מגיעות.ים אורי, מיכל, טל ואליסה – שני זוגות באמצע החיים. אני "פותח" מעגל. נחשי קורא להם בקפה. אני מספר עלינו.
מארק אומר שכשהיה עדיין באנגליה, אביו, שנולד וגדל בדרום אפריקה, אמר לו שבישראל מתפתח אפרטהייד. מארק לא האמין עד שהגיע וראה במו עיניו.
שמוליק אומר ש"כולנו צמודי גדר", משני צידי הגדר עם עזה, כולם אסירים. העזתים זה ברור, אין להם חופש תנועה ולכן "אסירים" ואנחנו אסירים של מצב שאנחנו לא יכולים לשנות. אבל, הוא אופטימי, אם האיבה בין היהודים לגרמנים שככה, גם לאיבה המקומית שלנו יש תאריך תפוגה.
נחשי אומר שהוא שמח להגיע למפגשים אבל הסיטואציה לא משמחת כי יש גדר ואנשים סובלים. ובכל זאת המפגשים מעניינים ומלמדים.
מצטרף יונתן.
רמי מגיע.
יונתן, במקור מכיסופים, זוכר את הימים שבילינו בעזה. הימים נגמרו ולא יחזרו לפחות ב- 10 השנים הקרובות. החמאס חושף זרמי עומק של החברה הפלשתינית בעזה. יום אחד זה ישתנה. האוכלוסיה שם היא פצצת זמן.
אורי, לא מהאזור. עזה לדבריו, היא "כאב ראש". זה נמשך ולא יגמר. לא יפתר כרגע בדרכי שלום. לומדים לחיות עם זה.
מיכל אומרת שנעים לשמוע שאנשים שחיים פה וסופגים, מצליחים לראות את הצד השני. היא מבאר שבע במקור וזוכרת תקופות של ביקורים בעזה מגיל הנעורים… שוק, קניות… הבת שלה היתה בשרות הצבאי בנחל עוז. לדעתה, המצב רק נהיה רע יותר אבל מיכל אופטימית.
טל אומר שהעזתים תמיד היו אצלם בבית. מסחר וקשרים עסקיים. הוא אומר שהעזתים רוצים לחזור לתקופה של המנהל האזרחי ושאפשר יהיה לנהל קשרי מסחר. היתה תקופה של היכרות בין המשפחות. בתור ילד היה יושב איתם מסביב למדורה ואוכלים דגים.
אליסה, מתחברת לצד ההומניטרי שלנו אבל מתנגדת למושג אפרטהייד שבו השתמש מארק. אליסה, עבדה עם לקוחות דרום אפריקאים ויודעת מה זה אפרטהייד. זה אולי דומה, אבל זו לא מדיניות. לא מאמינה שזה יחזור למה שהיה. מקווה…
אופירה, בת זוגו של יונתן שהגיעה בינתיים עם דבורה ואיתן, אומרת שנמאס מהמצב, אבל מה שהיה לא יחזור. עברנו כברת דרך והשנאה התגברה גם ב"עידוד" הפוליטיקאים.
דבורה, פחות מתחברת לנאמר אבל בעד שלום ושלווה. המציאות, הפוליטיקה, והנטייה של האנשים, לא מובילה לשלום.
איתן, עבד עם רבין כיועץ כלכלי. איתן נכח וראה את הבאז שנוצר כשדובר על שלום. עכשיו הכל נרמס ונעלם וזה עצוב. לדעתו, היינו בדרך הנכונה. כנראה שהעם שלנו לא רוצה את זה.
מגיעה נעמיקה ואיתה שמוליק.
רמי, מספר על עצמו ועלינו. מספר על סבא שלו שנסע בפלשתינה ברכבת שנבנתה ע"י הבריטים. מפליג לסיפורים גאולוגיים מלפני מיליון או שניים, כשנחל הבשור נשפך במפל של קילומטר וחצי לים התיכון ונוצר קניון בעומק 1,000 מטר. הכל התכסה והגופרית ששקעה נשארה בכמה אגמים ביניהם אחד ליד בארי. הגיע לעכשיו… האזור הזה הוא אזור הבחירה של הכי הרבה אנשים בעולם. אברהם למשל, דמותו מוצבת כאייקון גבוהה מהשאר. חצי מאוכלוסיית העולם רואה בו אב (נוצרים מוסלמים ויהודים). הוא חצה עולם אבל בחר להתיישב פה בארץ גרר. רמי היה באורפה בתורכיה, עיר מוסלמית. לפי האיסלם, שם מקום הולדתו של אברהם. רמי הציג את עצמו כבאר שבעי (כמו אברהם…) ובזכות זה, פגש את האימאם של העיר. הוא וחברו הוכנסו למערה הקדושה שבה, כך נטען, נולד והתגורר אברהם. רמי מספר במעגל את סיפור אברהם ואבימלך מלך גרר. זוכר ילדות "צמודת גדר" ונזכר בתקופות שהדריך טיולים בעזה. גם בזמן שקט, הנפש במתח, הוא אומר. לפני שלוש שנים הרגיש שמשהו חסר לו והקים את ה"מגדלור". "אני לא מצליח לשנוא" אומר רמי.
מיכל שואלת כמה באים? רמי אומר שיש מעגל קרוב של בערך עשרה קבועים, מעגל שני של מאות שכבר באו כמה פעמים, ובשלוש השנים שה"מגדלור" פעיל, באו אלפים!
מגיעים דינה, בלה, מלכי ועוזי.
שמוליק היה חבר כפר עזה לפני שנת 67. היו 3 סוגי מסתננים הוא אומר. אלה שבאו לראות את הבתים שמהם גורשו, אלה שבגלל הרעב בעזה באו לגנוב אוכל והיו שבאו לרצוח. שמוליק זוכר שלילה אחד, בעת שחלב פרות ברפת, גילה לפתע לידו נער שאמר שהוא בא למסור מידע (תמורת אוכל…). שמוליק לקח אותו למא"ז וחזר לעבוד. למחרת פגש את המא"ז שאמר לו שהנער נהרג ממארב של חיילים בדרך חזרה.
אליסה מספרת על פרדסן מנס ציונה שנרצח על ידי עובד וותיק שלו, עזתי.
מגיעה משפחה מביר הדאג'. רמי מכיר את פרחאן הרבה שנים. ממנו למד את תרבות הבדואים והמדבר. פרחאן הקים את פונדק "ספינת המדבר" בביר עסלוג'.
עם פרחאן מגיע בנו מוניר שהוא רופא שיניים, יחד עם סיראז' בנו, זוגתו אנהר ואחיותיו ניהל ואסרע. משפחת פרחאן שותה קפה וממשיכה בדרכה לא לפני שפרחאן, מברך את מעשינו.
מגיעים רמי וענת מרחובות. לפני שהגיעו, עמדו על אנדרטת אנז"ק הביטו לכיוון עזה ורמי אמר לענת, "איך אפשר להחזיק ככה 2 מיליון בני אדם?". והנה הגיעו אלינו…
עוזי מספר שגבולות נוסד ללא אלימות וללא נישול! חש עצב והחמצה לגבי עזה, משני הצדדים, אבל האחריות לפתרון היא בעיקר עלינו!
מלכי נזכרת בילדה מירושלים בת 15, שביקרה במעגל לפני שבועיים. הילדה אמרה שהיא לא מבינה איך ילדות בגילה חיות בעזה…
דינה, בתור תושבת האזור מרגישה צורך לעשות משהו כדי לנסות לפתור את הקונפליקט. כל אחד צריך לעשות את המעשה הקטן שלו.
בלה, אוהבת לבוא כי אנחנו כמו משפחה. עזה זה משהו בין תקווה ליאוש. מפחדת מתוצאות הבחירות ומה"סערה" שעלולה לבוא אחריהן.
נעמיקה אומרת שצריך להילחם בהכחשה וכהות החושים הלאומית. להקשיב לסיפור האחר. היא ממקימי "קול אחר", קבוצה שמנסה לייצר דיאלוג עם העזתים. חשוב לה לדעת שהיא עושה ככל יכולתה. שמוליק נזכר שבכפר עזה, היה גם רועה צאן ומה שסימן את הגבול, היתה תעלה (אולי בעומק תלם מחרשה…) הוא חשש שאיזה כבשה תחצה את התעלה… האורות של עזה נראו קרובים מאד. אחרי המלחמה ב- 1967 נסע לעזה והתרשם שעיני האנשים שונאות. היה שותף להקמת "קול אחר".
ענת לא מהאזור והיא מודה בכנות שהם חיים בבועה, באזור נוחות. עזה זה עצוב אבל מציאות. השיח בתוכנו בעייתי.
רמי: המצב כואב, לא רק עזה שהיא בסיטואציה נוראית. כולנו שבויים של הנהגה שרוצה לשמר את המצב. דיקטטורה בשני הצדדים. הוא אומר לנו שאולי אנחנו עושים משהו קטן, אבל אולי זה יגרום לשינוי מחוץ ל"שמורה" שבתוכה אנחנו מדברים וחיים. מקווה שאחרי הבחירות נוכל לשנות.
הגיעו גם ורה ורוני, נועה ואמיר שטיילו באזור עם דורון המדריך. אבל הם הגיעו קרוב ל 16:00 והסתפקו בקפה…
אח פגישה אח פגישה שכזאת- השתתפו: בנג'מין, מיכל ואילי הקטן, שמוליק, עודד, נחשי, בן דוד של ג'אבר עם 7 ילדים, חבורת אופנוענים, מארק, אורי, מיכל, טל, אליסה, רמי, אופירה, יונתן, דבורה, איתן, נעמיקה, שמוליק, מלכי, עוזי, בלה, דינה, אנהר, פרחאן, מוניר, סיראז', ניהאל ואסרע, ענת, רמי, ורה, רוני, נועה ואמיר, דורון.
כתב: עודד

מפגש 153 – 19.2.2021

זה עוד לא היה… אנחנו התארחנו אצלנו, כן כן, ממש כמו שזה נשמע. כשבאנו ל"מגדלור", שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, כבר ישבה שם משפחה מרהט. פאטמה, סייף וארבעת ילדיהם, פאדל, מלאך, באכר ומוחמד הקטן. יושבים על כסאות בית הספר שהבאנו, כסאות זמינים לכל דורש, שולחן הכיתה במרכז, מכוסה ביריעת ניילון. סייף שוקד על מנגל קטן. פאטמה על סלט חצילים עם שיני שום. הילדים נעים סביבם, מוכנים לכל עזרה. ברכנו לשלום, הנחנו את ארגזינו ונחשי התחיל לארגן קפה, אלא מה?! מתגלגלת שיחת היכרות, אנחנו מצרפים את דברי האוכל שהבאנו לשולחן. חלה, לחם-נחשי, ממרחים, עוגות ועוגיות. קר, גשם מדי פעם.
מגיע רמי, מגיעה רוני. אנחנו מוזמנים להשתתף במנגל ומציעים מצידנו תה, קפה וחלה. כולנו מצטופפים סביב לשולחן. הילדים לא שולטים בעברית, באוכל כן. תפאורה של מפגש.
כדי לא ל"העמיס" על הסיכום, אני לא כותב על שיחות, לעתים מעניינות ביותר, על שלל נושאים שאינם קשורים ל"עזה". גם הפעם לא אחרוג ממנהגי ולכן "עזה תחילה".
רק מאמצע המפגש, לאחר שעה וחצי של מינגלינג… רמי, בדרכו המיוחדת, "משחיל" בעדינות את עזה…
מרי מגיעה.
פאטמה, מורה בבית ספר ברהט, מספרת שסבא וסבתא גרו בכפר עבסן, ב"רצועה". אוהו, זה כבר מרגיש שכנות קרובה. הכפר הזה נמצא מעבר לגדר הרצועה שעד אליה משתרעים השדות שבהם אני עובד מפעם לפעם. היא ביקרה שם בילדותה. היום זה נראה לה כאילו חלמה שביקרה שם…הים, השוק האוכל של סבתא ועוד דברים קטנים שעושים ילדים בביקור אצל הסבים, זכרון-חלום. אמא שלה בקשר טלפוני עם המשפחה שם, פאטמה לא. הסבתא נשארה בעבסן עד יום מותה. הסבא נפטר בירדן בזרועות אשה אחרת.
רמי מרחיב ומספר עלינו ועל הסיבה לבואנו שבוע אחר שבוע. העולם שכח את עזה, הוא אומר. אנחנו כאן גם כדי להזכיר אותה. החיבור שנוצר היום בין יושבי המעגל הוא הסימבול של מטרת ישיבתנו. מפגש בין אדם לאדם. מסביר את הסמליות שבמושג "מגדלור".
סייף אומר שרוב האנשים רוצים לחיות בלי להתעסק בעבר. אם יתאפשר ליהודים ולערבים לחיות ביחד, זה יהיה כל כך מוצלח שיבואו מכל העולם לראות!
רמי מבקש מפאטמה שתביא את אמא שלה ל"מגדלור"… (בת 72).
פאטמה אומרת שאמא שלה תבכה מהתרגשות!
שמוליק מספר על משפחת אבו אל קיען מעזה. כשביקר אצלם עם משפחתו, לפני הרבה שנים, כשעוד היה אפשר, שיחקה ביתו עם ילדי אבו אל קיען וכולם נגעו בשיער שלה לראות אם הבלונד אמיתי…
נחשי, רוצה לדבר עם אנשי עבסן השכנים.
חיותה מספרת שהיא רואה את כפרי הרצועה כשהיא הולכת בשולי הקיבוץ.
רוני מפחדת, אבל פועלת יום יום כדי שלא תהיה סיבה לפחד… מעורה מאד בנעשה בעזה בזכות קשריה עם תושבים רבים שנעזרים בה לפתרון מצוקותיהם. היא דיברה עם פעיל בעזה שבטוח שהם הולכים להחליף את השלטון בבחירות שאמורות להיות שם במאי. מספרת על בית החולים שדה שהוקם וכולם עובדים בהתנדבות. החמאס לא נותן לחולים להגיע. זה בשטח עזה אבל אחרי עמדת השמירה שלהם… הבית חולים משווע לחולים כדי לפעול במלוא הכוח אבל כרגע נתקל בקושי שבא מהחמאס. מספרת על פעיל חברתי שנמצא כרגע על פרשת דרכים לגבי פעילותו ועל פעילה שעדיין שומרת על קשר עם חברה ישראלית למרות שהיא כבר לא בעזה. רוני מספרת ששמעה שיחה עם מרטין אינדיק שאמר שכל עוד נתניהו ועבאס שולטים יהיה קשה מאד. לדעתו הפתרון הוא פדרטיבי. אבל קודם כל צריך להכיר בזהות הלאומית של כל עם.
סייף חושב שהעולם לא צריך להאשים עם שלם בגלל כנופיה… יש אנשים טובים בכל מקום וגם רעים. לא צריך להאשים קולקטיבית. רוצים לחיות. להיפגש בים, בשוק בחיים הטובים. מי שהב"פנים" שלו טוב, לא יכול לעשות רע. כשהמנהיגים "ירגעו" נוכל לבנות חיים של בני אדם בשיתוף ובשלום. הילדים לא אשמים, צריך לחנך אותם על ערכים אנושיים.
זהו. עכשיו כולנו מסדרים ביחד את הכסאות והשולחן והמנגל…
לפני שמתפזרים, חיותה מבקשת ומקבלת מפאטמה חיבוק גדול.
אלה שמות: סייף, פאטמה, באכר, מלאך, פאדל, מוחמד, שמוליק, חיותה, רמי, נחשי, עודד, רוני, מרי.
כתב: עודד.

מפגש 152 – 12.2.2021

כמו בכל יום שישי, כבר כמעט 3 שנים, בשעה 13:00, באתר מפעל הגופרית הנטוש שבשמורת בארי, כסאות בית ספר מסודרים במעגל, קפה מתבשל בקומקום, נחשי, רמי, רוני, מלכי, דור, מרי, חנן ואסנת מתכנסות/ים. שמוליק ואני, נסענו היום לשתול עצי זית בכפר בורין שב"גדה" עם עוד כ-100 אנשים טובים מרחבי הארץ. גם אנחנו נגיע ל"מגדלור" יותר מאוחר. שחר, במקור מנחל עוז ועכשיו בברור חיל ומשפחתו מהמרכז שיצאו לטייל מוזמנים למעגל ומצטרפים. מאוחר יותר, תצטרף משפחה ירושלמית, יוחנה, שלומי, נטע ונועה. יוחנה מורה בבית ספר מעורב של חילונים ודתיים. בשנים האחרונות מתכווץ מספר התלמידות/ים החילוניות/ם.
בהמשך הצטרפו שלי ועידו מגבים וגם קבוצת צעירים מנחל עוז: ניקיטה ואשתו שרה, ועוד חברים כולל שני עולים חדשים יחסית מצרפת שהתגוררו בנחל עוז ונאלצו לעבור לאשדוד בגלל הקורונה.
על מה דיברנו: העבר המפואר של המרחב והסיכוי שיחזרו ימים טובים.
כתבו: עודד ונחשי

מפגש 151 – 5.2.2021

17 אישה ואיש חיברו היום, בקולם, את היצירה שנוצרה ב"מגדלור". כרגיל, הווקאליסטים הקבועים נפגשו ראשונים (שמוליק, רמי, נחשי ואני) ואיתם שלי שמגיעה מעת לעת ומשמיעה קול יחודי משלה. אחר כך הגיעו ניבה שבעברה כמה ביקורים ב"מגדלור" ואיתה בנה בן ה- 18 עידו שנמצא כרגע במכינה קדם צבאית.
עידו מתעניין בגאולוגיה, ורמי, במחווה לעידו, מתחיל את המעגל דרך נושא הגאולוגיה ומשלב את ה"מגדלור" דרך הסבריו המלומדים על סוגי סלע שונים. הוא מדמה אותנו לסלע המתגבש לאט בתהליך טבעי.
שמוליק מקריא שיר שכתב לגמרי בעצמו לאחר ביקור אצל ג'אבר באל זרנוק. ג'אבר לקח אותנו לראות את בית של רופא ב"סורוקה" שנהרס ע"י הרשויות כי לטענתם נבנה באופן לא חוקי. בהשראת מראות ההרס כתב שמוליק את שירו.
ג'אבר מספר על אל זרנוק והכפרים הלא מוכרים. כפרים שרוב תושבי המדינה לא מכירים ולא רוצים להכיר. אבל עזה, הוא אומר, קרובה אמנם, אבל נשכחת.
מלכי מבקשת מג'אבר שיספר על הקורס בנוה שלום. הקורס מכשיר מנחים בנושא הסכסוך להנחיית דיונים בבתי ספר. כרגע יש בעיות בגלל הקורונה והקורס קצת "צולע"…
דינה, שגרה בסביבה הזאת הלא שקטה. חושבת שצריך לעשות, לא רק לדבר מהכורסא. אנשים לידנו חיים במצוקה, קרובים אבל רחוקים.
שלי, חושבת על עזה בחוסר אונים בגלל אי יכולתה להגיב לחוסר האונים שלהם. עדיין לא מצאה דרך לעזור.
מלכי, באה בשביל הנשמה, כדי לא להתנתק מהבעיות בעולם שבו היא חיה. גם היא בחוסר אונים מול המצב. מה שאפשר לעשות בתוך היאוש זה לבוא לכאן ולהפגש. סוג של שליחות.
עוזי, מספר שהשבוע התפרסם שיר של ישראל נטע מבארי, "בין שני נהרות גדולים" (הנחלים "הבשור" ו"גרר"). השיר ריגש אותו. עוזי נולד שנה לפני ה"נכבה" (48) והגיע לגבולות שנתיים לפני ה"נכסה" (65). עזה לדידו, היא עצב עמוק ותחושת החמצה.
ניבה, כבר ביקרה אצלנו בעבר. עובדת בפיתוח תרבות במועצות בנגב המערבי. גם רהט… על עזה היא חושבת מאז הפכה לאמא (של עידו). היא חושבת על האימהות בעזה שלא יכולות להגן על ילדיהן גם בריאותית וגם בטחונית. במידה רבה, בניגוד אליה. בעת משבר "המטומטמים בונים סכרים והחכמים גשרים" היא מוסיפה.
עידו, לא כל כך נתן דעתו על עזה, בן של חבר של אבא שלו נהרג בצוק איתן. במכינה מדברים על סיפורי גבורה והוא, שעבר בהשפעת אימו מימין לשמאל, מנסה להתמודד.
לפני שהם נפרדים מה"מעגל", אני אומר לעידו שחשוב לי לשמוע ולהשמיע לחבר'ה בגילו בגלל ה"צומת" שבה הם נמצאים בין "נערות" ל"בגרות" על כל המשתמע מכך במדינה הזאת. עידו פוצח במונולוג שבו הוא שוטח את משנתו שעיקרה הוא, אם צריך לעשות עבודה "מלוכלכת" (מחסומים, כניסה לבתים באישון לילה וכו') עדיף שיעשו את זה אנשים "כמוני" (כמו עידו…) שמודעים לבעייתיות של היחסים עם הפלשתינים… אוף, כמה יש לדבר איתו…
רדיר מזכירה את רות דיין שנפטרה בגיל 104 (כמעט…) ומקריאה את שירה של לאה גולדברג "למי שאינו מאמין". רדיר באה כדי להמשיך להאמין למרות המציאות הנמשכת מסביב. היא פונה לעידו ואומרת לו, תזכור שכמו שלך יש אמא שמחכה בבית, גם שם זה ככה. אין לי ילדים משלי אבל כל ילדי העולם הם שלי, היא אומרת בהתרגשות, וממשיכה ואומרת שעכשיו זה "החושך לפני עלות השחר". היא נמצאת בקבוצה "בין דתית" עם מתנחלים מהגדה ואנשי ימין ומרגישה שהדיאלוג קשה וסיזיפי, אבל לאט לאט מתגבשות נקודות הסכמה. היא בטוחה שמי שיבוא לכאן, ל"מעגל" יושפע מהשיח. זה שיח חשוב לשינוי. אנחנו שטים בסירות שונות, היא ממשילה. כולן בדרך לטבוע… צריך לעזור אחת לשני.
נחשי, נזכר בתקופות עברו. השכנים מעזה קרובים יותר מישראלים רחוקים… יום יבוא ונהיה מרחב אחד. מקווה שעוד בזמנו. הביקורים ב"מגדלור" זה המינימום מבחינתו… גם מקווה שהעתיד הטוב קרוב ממה שאנחנו משערים.
בראיין מספר על עצמו ומסביר על ה debate שהוא מנגנון לפתור סוגיות שבמחלוקת ע"י שכנוע תוך וויכוח. הוא מסביר קצת על הטכניקה של הדיבייט: לא להרים קול, לשכנע דרך הלוגיקה וההיגיון, לפתח יכולת להבין את ההגיון של הצד השני. יש תחרויות בדיבייט… הוא מצליח טוב למדי עם רוב התלמידים, אם כי, הוא אומר, לא עם כולם.
מגיעים אבי ושלושת ילדיו (דניאל, עמית והילה). רמי מסביר להם עלינו ו"מנגיש" להם את עזה. בהתחלה בעזרת מספרים וסטטיסטיקה ואחר כך הוא מספר על הצעירים ("בגילכם"…) הסגורים בעזה. מספר על עצמו כילד וההיכרות עם עזה אחרי מלחמת 67 (צייירו אותנו כמפלצות…) על חבר עזתי בן גילו שהגיע בגיל 14 לבארי בחיפוש עבודה ונשאר לעבוד עוד הרבה שנים.
אבי אומר שהוא טייל עם ילדיו במדבר יהודה ופגשו מטיילים מיריחו. נקשרה שיחה… קשה לו להבין שמול עזה זה שונה ואי אפשר לדבר פנים אל פנים.
רמי אומר שאפשר להיפגש עם עזתים בכל מיני מסגרות אחרות. מי שרוצה לשמוע יכול בקלות למצוא דרך. כולם הזניחו את עזה, הוא חותם.
אבי וילדיו הולכים להמשיך בטיול.
בראיין מספר על השינוי שעבר אחרי שהגיע לארץ, ומביא לדוגמא את היכרותו עם החברה הבדואית. איך ממפגש שהיה חלק מטיול קבוצתי בארץ לפני הרבה שנים, כשהיה בן 17 ואירגנו להם ארוחת בוקר "אצל הבדואים", עד שהיגר לישראל בבגרותו והפך להיות מורה לדיבייט בישוב הבדואי חורה.
זהו להיום.
כותבים ואורחים: רמי, שמוליק, שלי, נחשי, עודד, עידו, ניבה, ג'אבר, רדיר, עוזי, מלכי, דינה, הילה, עמית, דניאל, אבי, בראיין.
כתב: עודד

מפגש 150 – 29.1.2021

"סיכומים עושים בסוף" אומרת הקלישאה, אבל היום, ב"מגדלור", לא הגענו לסוף… דווקא בחצי השעה האחרונה, כשהקשבנו לדור, שריגשה עם תיאור מציאות חייה בימים אלה, דרך עבודתה בעמותת "גישה" והקונפליקט שבו היא מצוייה מול משפחתה וחבריה, "הוצפנו" פתאום במבקרים/ מטיילים…
אבל נתחיל מהתחלה.
אמנם לא יורד גשם, אבל נושבת רוח מקפיאה. עננים שחורים מפלטרים את אור השמש והיום קודר. בעוד שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, מחפשים את הפינה הכי מוגנת במבנה, מגיע רמי עם ה"כבאית" לחניה וקורא לנו לבוא אליו. "כבאית" במרכאות כי במראה החיצון, המשאית היתה רכב כיבוי אש. למעשה חלקה האחורי של המשאית הוסב לדירת חדר מאובזרת היטב! כך שבעצם, רמי מזמין אותנו לדירתו הממונעת. "המעגל" אם כך, מתקיים ברחבת החנייה לרגלי גלגלי הדירה…
די מהר מגיע אלינו אלון עם שלושת ילדיו. הוא מתכבד כמובן בקפה וילדיו מוזמנים לסעוד ממטעמי הפירות היבשים והפיצוחים ששמוליק הביא לכבוד ט"ו בשבט (בנוסף כמובן לחלה, "לחם נחשי", חמאה וממרחים…). שלושת ילדיו הרכים של אלון, שלהם הובטח טיול לפני שאביהם פותה בקפה, מושכים אותו לסיור רגלי במפעל הגופרית.
מגיעה דור ומיד אחריה מהרן. יותר מאוחר יגיע גם בראיין.
רמי פותח ואומר שלאחרונה, למרות שאנחנו מתמידים לבוא, אנחנו כמעט לא מדברים על עזה. יש המון אירועים בארץ ובעולם ועזה נדחקת מסדר היום. רמי הוזמן בעבר למפגשים עם פלשתינים (בית ג'אללה, עקבה) והוזמן שוב בגלל שבאופן אירוני, דווקא הוא זה שמביא את קולה של עזה. אבל גם הוא קול בודד ולמעשה, קולה של עזה מושתק. דווקא בגלל זה הוא מקפיד אפילו רק לומר את המילה "עזה" כדי שתשמע.
שמוליק מזכיר שרוני היא המנוע העיקרי מאחורי השיחות עם עזה ובימים אלה היא נשמרת היטב בביתה מפחד ה"קורונה". הקשר היומיומי של רוני עם עזה חשוב והנסיון שלה מאפשרים את הקשר בלי לסכן את החברות והחברים העזתיות/ים.
לשמוליק חשוב לבוא בכל שבוע ולו רק לראות את אל בורייג' מהמקום שבו אנחנו יושבים… חשוב לו גם לשמוע, לדבר וללמוד על המרחב דרך המידע ש"זורם" במעגל.
מהרן מדגיש את מצוקת עזה בזמן קורונה ואומר שזו חובתו של הכובש לדאוג לנכבש. עזה לא בקונצנזוס ולא זוכה לתשומת לב. כל עם שמצבו הכלכלי טוב, אוהב לחיות. בעזה המצוקה דוחפת לאלימות. הוא הכיר את עזה בילדות ואחרי שנים, נכנס שוב וגילה שעזה השתנתה מאד. הדור הוותיק נעלם.
כשמגיע תורי לדבר אני אומר שעובר עלי תהליך בשלוש השנים האחרונות, שבו אני סופג עוד ועוד ידע. דווקא הידע הזה יוצר פער גדול ביני לבין סביבתי וקשה לי כבר לגשר עליו. חוסר היכולת לתקשר עם העזתים גורם לי לעיסוק במרכיבים אחרים של המצב.
רמי שואל/ אומר שיש בדברי "כניעה" לתנאים שמוכתבים לי בניגוד לרצוני ואני בעצם מוותר לאלה שיוצרים אותם ומונעים דיאלוג עם עזה. אני מסכים איתו. אני בהחלט מודע למצב שהיכולת שלי להתמקד ולתקשר עם עזה, מוסללת ע"י שליחי השלטון ואני למעשה די "נכנע". אבל, אני מזכיר, "מרידה" שלי באותה "כניעה", עלולה לסכן גם את בני שיחי בעזה.
חיותה פותחת את דבריה בהזכרת יום השואה הבין לאומי. השנה לקחה את קלפי אתי הילסום ובהשראתם, קיבלה פרופורציות על אמונה ומוסר. היומנים נכתבו בסתר במשך שנתיים תחת הכיבוש הנאצי. הילסום נותנת משמעות, מתוך החלטה, לכל דבר בחייה וגם מחליטה מתוך מודעות ללכת עם היהודים לאושוויץ. חיותה נפעמת מכך שהיוזמה ליצירת הקלפים נעשתה על ידי יהודיה ופלסטינית שהתאימו את המסרים של הילסום לקשר ביניהן.
עכשיו דור: בפעם הראשונה שבאה הציגה את עצמה ואת האוניברסיטה שבה למדה וחוותה דיונים ומאבקים של סטודנטים מקהילות בעולם. היא מבינה שכדי להיות מעורבת היא צריכה להגדיר לעצמה את המושג "בית". כשבאה והציגה את עצמה ב"מעגל" גילתה שלמעשה, הגדירה לעצמה את הבית. כשהגיעה לארץ, באה למסע למידה. עדיין "התנדנדה" עם האמת שלה ולאט לאט יצרה "עמוד שדרה". ניסתה בתהליך לרצות הרבה צדדים וקצת איבדה את הדרך. הקשר עם המשפחה ועם חברים פה בארץ, הציב בפניה שאלות שעדיין לא היתה מוכנה לענות עליהן. האם היא חלק מהסיפור הזה? היא ישראלית? היא אמריקאית? הרגישה שהיא צריכה להצדיק את הבחירה ב"גישה". תוצאות הדיון הפנימי מול עצמה והחיצוני מול סביבתה משפיעות עליה. המשפחה, שמולה נחשפה, מתקשה להבין את העיסוקים והבחירות ה"פוליטיות" שלה. היא רוצה להסביר להם על "גישה" אבל מחפשת את הדרך הנכונה להסביר מבלי לעורר התנגדות. לשאלת חיותה, היא מסבירה שעמותת "גישה" עוסקת בעיקר בזכות לתנועה לפלסטינאים. ביחוד העזתים. "גישה", ככל אירגון סיוע לפלשתינאים, נמצאת תחת זכוכית מגדלת ממשלתית שבודקת ומחפשת כל סטיה מהחוק ומנסה ליצור דה לגיטימציה לארגון. בעבודה היא צריכה לעבוד עם "הלב" אבל גם להתעלם ממנו…
מהרן, שהוא (גם) עורך דין, מנסה להמחיש לדור איך לדעתו עליה לפעול ועושה זאת דרך הסבר על מקצוע העו"ד שלדבריו צריך להיות בעל עור עבה… הוא חושב שגדר ההפרדה יוצרת נזק. פעם, במפגש שלו עם נע"ש ("נשים עושות שלום") אמר שהגדר תיצור אפרטהייד. הוא אומר לדור שהיא הולכת בעצם לעסוק באפרטהייד.
רמי שואל את דור אם היא מרגישה שהעבודה ב"גישה" היא שליחות? היא חוזרת למי היא בעצם ושואלת את עצמה אם היא מסוגלת להיות חשופה לכל הסיפורים והמקרים שמגיעים ל"גישה".
בשלב זה, עוצרת מכונית ממולנו וממנה יורדות נעמי, בת זוגו של רמי, ניר ביתו ורותם בנו עם בת זוגו רינת. המפגש קוטע את דברי דור וכמה דקות מאוחר יותר עוצרים לידנו מספר רכבים ומהם יוצאות/ים כעשרה זוגות מטיילות/ים. חיש מהר רמי מוצא את עצמו במרכז מעגל נשים שמתעניינות בדבריו. מסתבר שכל הנשים הן מורות בבית ספר בישוב שגב שלום והן אירגנו את בני זוגן לטיול… כל ה"מהומה" הזאת מביאה אותנו כבר אל מעבר לזמן הסיום. החבורה עולה לרכבים ונוסעת לא לפני שהן/ם מתרגשות/ים מהפרויקט שלנו… זהו, כאמור, יש סיכום אבל דור לא סיימה את דבריה ולכן אנחנו לא בסוף. נמשיך בשבוע הבא.
כרגיל, מילים ולחן: שמוליק, חיותה, דור, עודד, רמי, נחשי, מהרן, בראיין, נעמי, ניר, רותם, רינת, אלון (+ שלושה ילדים) ועשרה זוגות צעירים משגב שלום…
כתב: עודד.

מפגש 149 – 22.1.2021

ושוב… יום של שמש נעימה אחרי יומיים גשומים.
נחשי, שמוליק, רמי ואני מייסדים את המעגל לחומה של חמה, בחוץ.
רמי בא מוקדם כדי להמשיך את פרויקט החשיפה של אזור המפעל ומגורי החיילים שלצידו. הגילויים מרשימים! הפעם נחשף עוד טפח שמרמז על חיי הפנאי של החיילים. הדרכה והסבר ינתנו במקום…
מגיע ג'אבר עם ח'יתאם ועם בנם הקטן (3) וואליד.
מגיעה גם נעמי.
מלמעלה מציצים מטיילים. מוזמנים, באים, יושבים, קפה. רמי מסביר להם בקצרה על מה ולמה…
מתחיל מעגל. נעמי אומרת, שהיא תשמח לאפשרות ללכת ישר מכאן לים של עזה.
ח'יתאם מספרת שהיא באה מדי פעם ומשוחחת על הפירות שהשלום יכול להניב. בגיל 10 היתה בפעם היחידה בעזה. ממעטת להגיע כי היא עובדת בימי שישי. טוב לה להיות פה.
נחשי מתרשם מהיופי של האזור. עזה כל כך קרובה אבל גם רחוקה. שכחנו את הקשרים הטובים שהיו פעם עם העזתים. פה אנחנו נזכרים. הדחקנו את המודעות למצב שם. זו הזדמנות בשבילנו להזכיר שהיה עבר יפה ויהיה עתיד מרשים.
יוסי, זוכר שכילד נסע באוטובוס עם אמא מאשקלון לעזה, לשוק. באינתיפדה הראשונה בא כמילואימניק כבוגר ולא הבין את הסיטואציה. בנו איבד עין במלחמה. ברור לו שהכל זמני ועוד יהיו קשרים.
שיר, אמא טריה. יש לה עסק בשדרות: פסטה וזהו, בשותפות עם ליר ועידן שבאו גם. לא מכירה את עזה, לא היתה שם מעולם. רק צרות חוותה משם, למרות שיש לה מחשבות על חיים באזור מסוכן, היא מחפשת לקנות בית באזור.
ליר בת של יוסי, גדלה במפלסים. עכשיו גרה בת"א. כילדה, לא היתה מודעת לסכנות הבטחוניות סביבה. בצבא גילתה שיש בה פחדים והבינה שמגיל 3-4 היא במצב של פחד.
עידן, מפלסים. מאד אוהב את האזור. מעדיף להסתכל על הצד הטוב של עזה כפי שחווה מסיפורי הוריו. צריך, לדעתו, לעשות משהו כדי לשפר את המצב.
רמי, שנמצא בתחילת המעגל וגם בסופו, אומר שעזה עטופה וסגורה בפחד. עזה היא צומת דרכים היסטורית.
מגיעים אסף סמדר ונועה. נעמי מבקשת מרמי שיספר על הכלנית ואנחנו זוכים להרצאה בוטנית מפי רמי, על הכלנית. כבונוס, מוסיף לנו שמוליק עוד אי אלה פרטים על הצמח המופלא הזה. רמי אומר שישנה תמונה של קצין אוסטרלי מ 1917 עם זר כלניות ענק. ישנן גם תמונות של חיילים ממלחה"ע הראשונה שחנו פה וצולמו בתוך שדות כלניות. בעבר, כשהאזור (10,000 דונם בערך) עובד, לא היו כמעט כלניות. מאז שזה שמורה, הכמויות מרשימות.
מגיעים עוד בני משפחת חרובי. מירהל'ה (אמא של רמי), דגנית ואילן (אחותו ואחיו) ורמי לוקח את כולנו לראות את הממצאים שחשף. דרך הממצאים, רמי מסביר על הערכות הצבא הבריטי באזור אל מול האיום הגרמני.
זהו.
מילים ולחן: ח'יתאם, ג'אבר, וואליד, יוסי, שיר, ליר, עידן, נעמי, רמי, עודד, נחשי, שמוליק, סמדר, אסף, נועה, אילן, מירה'לה, דגנית.
רשם: עודד

מפגש 148 – 15.1.2021

רמי: שלום מתן, בן כמה אתה?
מתן: ???
טליה (אמא של מתן): בן 6
רמי: בן שש, יופי. רוצה סיפור מתן?
מתן: ???
רמי: יופי. מה היית אומר מתן אם כאן, ממש לידנו, היתה תחנת רכבת שממנה אפשר לעלות על רכבת ולנסוע אפילו לפירמידות? מכיר את הפירמידות מתן?
מתן: ???
טליה: בטאאאח! מ"פליקס" אנחנו מכירים את הפירמידות ("מכתבים מפליקס" סדרת ספרי מסע לילדים. ע.ב.)
רמי: ואתה יודע מתן שהפירמידות הן ע-נקיות! (רמי מזמין את מתן לעמוד ומשווה את גובהם…) אתה מבין מתן, הפירמידות הרבה הרבה יותר גבוהות אפילו ממני… אז תדע לך שפה, ממש לידנו היתה פעם תחנת רכבת שעברו בה רכבות אמיתיות שנסעו לפירמידות ולדמשק.
חווית המרחב לילדים בגרסת רמי. כך הוא מסביר למתן, להוריו טליה ויניב ולאחיו הפעוט איתי, על פועלנו…
כשהגענו, שמוליק, נחשי ואנוכי, לא נשאנו איתנו ציפיות גדולות… אחרי הכל, הוכרז סגר "מהודק" עד דק.
ברוח זו שלחתי את צילום ה"נוכחות הסמלית". עד שנחשי מבשל את קנקן הקפה הראשון, אנחנו יורדים, שמוליק ואני, לדרוש בשלומו של עץ הזית שניטע לפני כשנתיים וחצי על מצע זרעי שלום.
העץ וזרעי השלום הובאו על ידי נזירה טיבטית שאת שמה הטיבטי איני זוכר, אבל לפני הגלגול הטיבטי היה שמה יעל… לעץ, כמו למשימה שהוטלה עליו, קשה להתפתח, אבל יש לציין שהוא נאבק בקשיים ומצליח לשרוד ולהוציא עלים ירוקים!
בינתיים, מגיע רוכב אופניים וכשהוא מוריד את הקסדה הוא מתגלה כמארק. מארק, מוותיקי המעגל, עסוק בעת האחרונה הרבה בנושאי אקלים ושותף לקבוצת "המרד בהכחדה" שנאבקת על שימור החיים על פני הגלובוס. לצערנו המאבק העיקרי מתנהל מול ממשלות ובעלי הון ועל כן הוא קשה וסיזיפי. רוב השיח בשלב זה מתמקד בנושאי אקלים שמארק שוקד להסביר לנו.
מגיעים שניים, ליאור ואייל. אייל "חמוש" במצלמה אדירת מימדים. הם תושבי האזור, מוכרים ומוזמנים לקפה. נענו להזמנה, שתו קפה והלכו לפני שהשמיעו תודעת עזה כלשהי.
רמי הגיע. הוא קיבל היום את החיסון השני. גם שמוליק ואני השלמנו דקירותיים ונחשי בדרך לשני.
מגיע מהרן. יהיו "קטעים"…
יניב טליה וילדיהם מגיעים גם הם. מטיילים. הם מהקיבוץ של רמי ולכבודם נערך "מעגל" היכרות שמתחיל כפי שכבר הוזכר לעיל.
אחרי ההסבר של רמי, אומר מארק משפט שרשמתי במיוחד לסיכום. מארק אומר, "אני מחפש מקום שבו לא אצטרך להתבייש להגיד שאני מתבייש במדינה שלי". אני גם. מארק פחות נלהב לאחרונה לבוא ל"מגדלור" אבל מרגיש שאנחנו כמו משפחה שלא חייבים לראות אותה כל הזמן… כל עוד יש שקט, הוא אומר, קשה לזכור את הפחד.
יניב, גדל בקרית אתא. הגיע בעקבות זוגתו. לא הכיר את האזור. התחיל לשמוע מחברים על ההיסטוריה. את עזה חווה בעימותים מאז שהוא גר באזור. היום מבין שגם להם מגיע לחיות ואם אנחנו יכולים לעזור אז… אביו הגיע מעיראק, הוא דובר ערבית ועל כן שוחח לעתים עם אזרחים ערבים בשפתם. יניב לא חשב על עזה. אחרי הצבא, במסגרת העבודה הגיע לשטחים ורק אז הכיר. עובד בחברה שמייצרת אמצעים עבור הצבא.
מתחיל דיון היסטורי שמוביל רמי כשמהרן, מורה להיסטוריה בהכשרתו, מנסה ל"הסתעף" מידי פעם מהמידע שמביא רמי, למידע שקיים ברשותו. זה כבר לא "מעגל" תקין והדוברים מתערבים זה בדברי זה, אבל מכיוון שנשארנו רק "וותיקים" (טליה יניב והילדים יצאו להמשיך בטיול), יש הרבה ערך במידע גם כשהוא מובא כך…
וזה מה שהספקתי לרשום. רמי תחילה. העותמאנים היו 600 שנה "אימפריית שטח", (כלומר, התואר "אימפריה" ניתן להם ב"זכות" גודל השטח שבו שלטו), ו 400 שנה באזורנו. את יפו ירושלים רמלה ועוד מקומות במרחב, הם מפתחים. עזה לא מעניינת אותם וגם הנגב לא. מהרן אומר שהם תלו את סבא-רבא-רבא רבה שלו כי לא שילם מיסים. רמי אומר שבאר שבע לא עניינה את הטורקים עד שחפרו את תעלת סואץ. חפירת התעלה, ע"י האנגלים והצרפתים מאיימת עליהם והם מתחילים לפתח גם את ערי הדרום. נוצר ויכוח על "עובדות" בין מהרן לבין רמי… באר שבע לפי רמי היא כפר נידח. בשנת 1900 העותמאנים מביאים מהנדסים אוסטרים וגרמנים ומבקשים שיבנו קווי רכבת (היתה הרכבת החיג'אזית ועוד קווים מקומיים) לכיוון באר שבע, רמת חובב, ביר עסלוג'. לא הספיקו. העותמאנים פיתחו את באר שבע כמתנה לשייחים הבדווים כדי שלא יציקו להם וישתפו איתם פעולה מול האיום האנגלי מכיוון מצרים. הם לוקחים אבנים מחלוצה הביזנטית ומקימים עיר למופת. תחנת קמח, בית חולים, בארות (17). הכל באוריינטציה צבאית. באר שבע הופכת למרכז צבאי. ב- 1917 אחרי מלחה"ע הראשונה, הבריטים מניחים קו מים ומסילת רכבת ממצרים לכאן בתוך שלושה חודשים. העותמאנים מבינים באיחור שהיו צריכים לבצר את עזה. הבריטים מנתקים אותם מבאר שבע, ונלחמים על עזה.
מלמעלה מציצים מטיילים. רמי הולך לשכנע אותם לבוא למעגל ובינתיים מהרן מספר על השבטים היהודים שתמכו במוחמד ואלה שהתנגדו לו. על אתיופיה שהיתה מעצמה ורצתה להחריב את מכה. על הממלכה הפרסית שהשתרעה עד תימן. תימן היתה נוצרית. הפרסים התעללו בנוצרים והם ברחו. מחוץ לתושבי שתי ערים שהיו בדויים. לפי מהרן העותמאנים הצילו את האיסלאם שעמד להיכחד והעותמאנים שימרו אותו מתוך החלטה.
מגיעים מוסא ואמג'ד באמצע ההרצאה של מהרן ומקשיבים. רמי שואל אותם מהי עזה בשבילם. לאמג'ד אמא ילידת עזה. אני מעיר שהיה כבר מישהו עם סיפור דומה ומוסא אומר שחצי שגב שלום הן משפחות שאחד מבני הזוג מעזה. לדבריהם אין היום כמעט קשר אפילו שיש קרובי משפחה שם. עבור הצעירים, עזה היא "אי שם" גם אם אמא פעם נולדה שם…
רמי מסביר להם עלינו ומזמין אותם להמשיך ולבוא.
מילים ולחן:
יניב, טליה, מתן ואיתי ילדיהם, רמי, שמוליק, מהרן, מארק, נחשי, עודד, אייל, ליאור, מוסא, אמג'ד.

כתב: עודד

אירוס ארצישראלי

(מבחינתנו עדיף כנעני)

עץ זית על מצע של זרעי שלום

עירית

כתמה