נהמת המנוע בישרה על רכב גדול שחנה ברחבה מעלינו.
נכנסים כמה אנשים.
יש כסאות פנויים, יש הזמנה לקפה, יש סקרנות.
המדריך מזמין אותם להמשיך לכיוון הבאר. "יש דבורים", אנחנו מזהירים. עוד סיבה לשבת ולא להמשיך לבאר…
שמוליק מזדרז עם קומקום תה על הגז. אני מתחיל לספר מי אנחנו. המדריך עוצר אותי, "זה נשמע מעניין, אלך לקרוא לאלה שנשארו באוטובוס".
בסוף יושבים איתנו כ – 30 מטיילים בני ובנות 55 פלוס – קבוצה מחיפה, טבעון, הקריות ועוד. הם מטיילים כל סוף השבוע וישנים באורחן בגבולות.
תוך כדי ההסבר שלי מגיע גם רמי.
כרגיל אני מספר עלינו וכדי להדגיש את הקשר האישי שלי עם עזה, אני מספר שאני מסיע חולים בעמותת "בדרך להחלמה". זה מעורר כעס אצל אחת המטיילות, "עניי עירך קודמים" היא מטיחה בי. אני מבטיח לה שתקבל זכות דיבור משלה, אבל היא קמה בהפגנתיות וחוזרת לאוטובוס. אני מעביר את זכות הדיבור לבחור בשם גידי.
גידי אומר שעזה היא בעיה דמוגרפית מדממת. צריך להבין את המנטליות הערבית. נועדנו לחיות על חרבנו. יש בינינו אנשים טובים שדואגים לחברה שבה הם חיים. ברק הציע לערפאת 93 אחוז והוא אמר בשיחת סגורות שלא יסכים גם למאה אחוז, כי הוא צריך שימשך המאבק.
נחשי מתחיל לדבר. עוד מישהו מהקבוצה מביע גם הוא כעס כלשהו על הדברים שנאמרים. גם ההבטחה שתכף יגיע תורו לדבר לא מרגיעה אותו. קולות אחרים מהקבוצה מנסים להרגיע אותו אבל לשווא, גם הוא הולך בכעס לאוטובוס. בשלב זה המדריך עוצר את המפגש, "אבל", הוא אומר, "רמי היה מדריך שלי בקורס ידיעת הארץ, בואו נשמע אותו ואחר כך ניסע"
רמי חזר זה מקרוב מהביאנלה בוונציה שם היה שותף להצגת פרוייקט משותף עם ירדן בנושאי מים. לידם היה ביתן של פלסתינאים ובו מפת הנכבה. רמי הציג את עצמו כישראלי ומנהל הביתן הפלסתיני אמר "אתה פלסתיני". הוריו של מנהל הביתן הפלסתיני נולדו ביפו. רמי הראה לו על המפה את אזור בארי הישנה, מפעל הגופרית ומסמן איפה ישבה משפחת אבו מואליק "אני משם" הוא אומר לפלסתיני. עם אבו מואליק היו קשרים מצויינים, עד שגורש בשנת 1948 לעזה. הפלסתיני אמר: אתם גירשתם את אבו מואליק. רמי אמר "אני לא מתווכח על עובדות, אני מביע צער" ומוסיף שהוא מכבד את הנראטיב. כיום, רמי עוסק בתכנון משותף אזורי. הבעיות האקלימיות והסביבתיות משותפות לכולם. המרחב כולו מתנהג בקודים שונים בהתאם לשליטיו, גם עזה. היום הכל מתנהל בכעסים, כולם בפוסט טראומה. בהתנהגות של היום אנחנו לא מגיעים למקום טוב. צריך לחשוב בשילוב כוחות אזורי. רמי למד בחיים לא להניח הנחות, צריך להסתכל על המציאות. ההנחה שאין עם מי לדבר לא נכונה. אנחנו רואים כמה קל לחרחר מלחמה. לפעמים אתנחתא קטנה, כמו המפגש פה במגדלור, יכולה לפתוח חשיבה אחרת.
אחרי שהקבוצה הולכת, מתפתחת בינינו שיחה על אופן הצגת הדברים בהינתן שהתנאים הסביבתיים לא מקלים על הסבלנות.
אולי אין ערך בכלל לישיבה פה אם תנאי מזג האויר לא מאפשרים שיח והקשבה נוחים.
אולי צריך לדבר הרבה יותר בקצרה וכשבאה קבוצה גדולה, להשאיר מקום ליותר אנשים להתבטא.
לשים לב שהשומעים מבינים שאנחנו "המגדלור" וגם אם חלקנו שותפים במיזמים אחרים (כמו קול אחר, בדרך להחלמה וכדומה) – אנחנו, במקום ובזמן הזה, המגדלור ולא משהו אחר.
דיון מעניין וחשוב. לי באופן אישי יהיה קל יותר אם גם אחרים יציגו וינחו את המעגל בעתיד.
היינו: נחשי, שמוליק, רמי, משה, עודד ועוד כ- 30 מטיילים
כתב: עודד