יתומים למדי ישבנו שלושה: נחשי שמוליק ואנוכי.
אחרי עקיצות אהבה בין שמוליק לנחשי עלה לו הקפה על שולחננו המפואר.
שמוליק המכונה בפי מוליק, ערך לי חידון משעשע שבדק בשמחה את כישלונותי לזכור את שמות שמונה עשר הדיירים של מעונות פועלים יוד – בית ילדותנו המשותף ברמת-גן שכבר אינו קיים.
ענין זה בא לומר שכל שנאמר ונהגג עד כה היה דיון ברמת מי אפסיים משעשעים כשלעצמם.
החלפנו חוויות על סבב האלימות חסר התועלת של השבוע, התעדכנו בשלום מכרינו שמעבר לגדר וקראנו כמה משיריו של ישראל פנקס כשלקראת השעה שלוש הגיח מבין ענני האובך אדמורינו רמי חרובי.
שמחנו כולנו לראות שמצבו השתפר להפליא: לא שהוא העלה בשר חלילה, אבל הוא חזר לרזונו הקודם ופניו כתמוליי שלשומיים. גם הופעתו של האדמור לא הצליחה להטיס את רמת הדיון והוא נסק חזור ונסוק-
עד שנחתה הצעה פרקטית ונדיבה ביותר שלו: הוא מציע לקנות למגדלור רכב ייעודי שיעזור בשינוע הציוד ויקל על העם המתקשש היושב במפעל הגופרית מזה חמש שנים. ההצעה הוצעה והנה היא לפתחינו, ואנחנו אנה אנו באים מול הנדיבות ורוחב הלב הזה, לימים שיבואו פתרונים.
היינו הפעם: שמוליק, רמי, נחשי וחיותה.
סיכמה ונהנתה חיותה.
