מלכי באה עם רחלי, חברת ילדות (שכבר היתה פעם אחת בעבר), רחלי הפנימה מהר את רוח ה"מגדלור", זיהתה שתי דמויות חשודות כמטיילות באזור הבאר, יצאה "לצוד" וחזרה עם נטע ולי.
יאללה מעגל
מהרן סיפר שאהב לבלות בילדותו בעזה עם אביו ועם החוויות האקזוטיות המקומיות (שוק, ים, חפלות וכו'). באחד הביקורים ראה חיילים מעמידים אזרחים עם הפנים לקיר ברגליים פשוקות ועושים עליהם חיפוש. לשאלתו, ענה לו אביו שעזה השתנתה. המשיך להגיע לעזה גם בבגרותו וכבר ידע להבחין בעצמו בשינויים. היום, הוא אומר, אף אחד לא רוצה את החמאס, אבל מפחדים. לדעתו, היציאה לעבוד בישראל שיפרה קצת את המצב הכלכלי ולכן יש שקט. ישראל משקיעה יותר בגדה כי יש שם ישראלים ומזניחה את עזה. הם מתנהלים בנפרד מהגדה ונוצרה מעין "מדינת עזה".
מלכי אומרת שלגור קרוב לעזה, מגביר את המודעות (לעומת מגורים רחוקים). אין לה הרבה מה לעשות אבל באה כדי לא לברוח מהמציאות. יש שעושים יותר ממנה. היא מתמקדת במגדלור. עזה היא יאוש גדול.
רחלי באה מתל אביב. כילדה, זוכרת את עזה במעורפל. בתור סטודנטית ביקרה פעם אחת בלבד בעזה. עזה היום היא גטו גדול.
שמוליק חידש את הקשר עם עזה דרך חידוש הקשר עם יוסוף ומשפחתו. פעם, כשהיה רפתן בא יוסוף, אז כנער, לעבוד ברפת עם אביו. היום שניהם סבים לנכדים. אחרי הרבה שנים של נתק, קיבל יוסוף היתר עבודה בישראל והקשר חודש. שמוליק זוכר שכשהוא עצמו הגיע לאזור, באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, צעיר, לאחר סוף התיכון, הלך לפעמים לגבול הרצועה, נפגש עם או"מניקים והחליף סיגריות. אז היה הגבול חוט תיל בודד, היום הגבול הוא גדר גבוהה מעל האדמה, חומת בטון מתחת לאדמה ואום שמום. שמוליק נהג לטייל עם חבר מקיבוץ שכן שהיו לו ידידים ברפיח וחאן יונס. אחרי הסכם אוסלו היתה לרגע תחושה שיפרוץ השלום אבל הרגע עבר ועליו השלום. בעזה, אנשים חיים תחת מגבלות שאנחנו לא חווים.
משה אומר שבמיוחד בשבוע הזה של השואה, הזיכרון והעצמאות, שומעים הרבה צפירות ורמקולים. השניה הזאת שלפני ההודעה ברמקול, כשהוא מתחיל לפעול אבל עדיין לא נאמר כלום, השניה הזאת גורמת לו לצמרמורת. כשבדק את הסיבה, הבין ששניית הפאוזה הזאת, מזכירה לו את השניה שלפני אזעקת ה"צבע אדום". אחרי כל מבצע בודקים את הילדים לראות שהכל בסדר. משה חושב שגם המבוגרים נפגעים רק שזה הפך להיות ה"נורמלי". הוא שואל רטורית, איך גדל דור כזה בעזה ששם הם חשופים לגמרי גם פיזית וגם נפשית/ טיפולית? בזמן שאנחנו יושבים פה, ב"מגדלור", יושבת קבוצה בעזה שאנחנו בקשר איתם. יש לנו תקווה שיום אחד ניפגש ואנחנו מקבלים כוח מהידיעה שאנחנו מהווים עבורם מגדלור.
נטע לא זוכרת את עזה מלפני התקופה המלחמתית. ממרום גילה הצעיר היא זוכרת רק אזעקות. היום, מעל 10 שנים לאחר שהשתחררה מהצבא, היא עדיין משרתת במילואים, בפיקוד העורף, כלומר, עיקר עיסוקה במילואים הוא בעניין ההגנה על התושבים. שם, בעזה, היא אומרת, ישנה קבוצה קטנה שמדרדרת את האזור לאלימות. לצערה, היא לא רואה פתרון בעזה, עד ששני הצדדים לא יעשו סוויצ' בראש. היא גרה בישוב מאד קרוב לעזה ואצלם שומעים קודם את הכיפת ברזל ורק אחריה אזעקה. כשזה קורה, היא כבר יודעת שיקראו לה למילואים.
לי גרה במרכז הארץ. עזה בשבילה זה רק סיפורים מאבא שלה. לדבריו זה היה מקום של בילויים וים ושוק. אם רצית להרשים בחורה היית לוקח אותה לעזה. בשיפוץ של אתר משפחתי הכירו פועל מעזה שסיפר על האימה שבחיים תחת שלטון החמאס. לי ממעטת לדבר על פוליטיקה כי "בחברה שלנו כולם חושבים שהם הכי צודקים בעולם".
זהו. גם מרי דיברה וגם אני. אבל את דברינו אפשר לקרוא גם בסיכומים קודמים.
היינו הפעם: מהרן, מלכי, מרי, רחלי, שמוליק, משה, נטע, לי, עודד. רוני היתה איתנו מרחוק.
כתב: עודד