במשך 5 וקצת שנות חיי ה"מגדלור", חוזר מוטיב ההקשבה שוב ושוב כסיבה חשובה לרצון של א-נשים לחזור ולהגיע בימי שישי (בין אחת לארבע כבר אמרנו?).
בימים שבהם מתקיים ה"טכס" המעגלי, מבנה המפגש ברור יותר והוא מיועד בעיקר לאוזני משתתפים חדשים. תשבו, תקשיבו ונספר. תדברו ואנחנו נקשיב.
כשאנחנו בינינו לבין עצמנו, נוצר דיבור "חדש" שלעתים מאתגר את הדעות הקבועות, לעתים הוא מוזר משהו ולפעמים חוזר על עצמו. היום התחיל איזשהו דיבור על ההבדל בין "התחסדות וצדקנות", ספק מוזר ספק פילוסופי…
נמשיך בסיכום ונעבור לצדקה עם נקודה למחשבה בסופה:
מארק סיפר שפגש קבצן עזתי ליד מרכז קניות. הלה ביקש כסף לקנות לילדיו בגדים חדשים לכבוד החג (עיד אל פיטר). מארק נתן, שוחח איתו קצת ונתן עוד. אחר כך, כשכבר נפרדו, תהה מארק בינו לבין עצמו, האם הנכונות לתת נבעה מכך שהקבצן הוא עזתי? האם היה נותן גם אם הקבצן היה מכאן? ואם נתן, למה כך וכך ולא יותר, הרי יכול היה לאפשר לעצמו לתת סכום גדול יותר… מעניין.
רוני מקבלת סרטון קצר מאשה שהיא מכירה בעזה ובו נראה ילד בוכה. האשה מוסיפה בסרטון שהוא בוכה כי הוא רוצה מתנה לחג. רוני כמו רוני, מוציאה מהארנק וזוכה לסרטון נוסף של ילד שמח…
מגיעה ויויאן ואיתה יעלי ותמר בוגרות בית הספר לקולנוע "סם שפיגל". השתיים בעניין של סדרת דרמה לטלויזיה על נשים בעוטף עזה וויויאן מוצאת לנכון לעניין אותן ב"מגדלור". הן מתעניינות ובאות.
רמי מציג את הרציונל ואומר שהמעגל מבקש להציב מגדלור לתודעת עזה, "אל מקום שבו דולק אור, ניתן לנווט תקווה".
אנחנו, הוא אומר, מבקשים שלא לשכוח שצריך להדליק את האור במגדלור. בספרות ובקולנוע, כשכותבים על מגדלורים, עיקר הדגש הוא על האנשים שמחזיקים את המגדלור. הם שומרי האור במגדלור. הם מקווים שמישהו יוכל להשתמש באור שהם מפיצים. ב"סערה" המתחוללת במרחב שבו אנחנו חיים, יש מי שמבקשים להחזיק את האור דולק.
רוני מספרת על הזכות הגדולה שהיתה לה להכיר גם את הצד השני שתובע את זכותו במרחב, בצד ההכרה שלה בזכות הצד שלה. לא נהיה אחד במקום השני, אלא אחד לצד השני, היא אומרת. בגלל השכנות לעזה וההכרות עם עזתיות ועזתים, היא מרגישה צורך לקשר ביניהם לבינינו. כך נוצרו קבוצות משותפות של תאטרון, ריקוד, נגינה ועוד. רוני מקבלת בכל יום שישי לפחות 10 "שבת שלום" מעזה… אנחנו לא יכולים להסתתר מאחורי ה"אין פרטנר", היא מסיימת, יש בהחלט עם מי לדבר.
מלכי באה כי פה דולק אור גם בשבילה. עזה היא חור שחור ומייאש. יש אמנם קשיים לפעול, אבל ישנה גם הנטייה "להתמכר" לבועת הנוחיות האישית שלנו. המקום פה מחזק אותה.
עוזי מספר על היסטוריית ההקמה של ישובו ואומר שזו היתה "התיישבות ללא אלימות" בגלל שהישוב לא הוקם על אדמה שישבו בה אחרים. במהלך השנים פגש הרבה ערבים במסגרות שונות של עיסוקיו והגיע למסקנה שהערבים הפלסתינים מאד דומים לנו, יהודי המרחב, הרבה יותר מהדמיון לקהילות ערביות אחרות.
חיים אומר שהיה לזמן קצר בחייו מורה לאזרחות ולא הרגיש שהצליח להשפיע. עזה היא גטו "פר אכסלנס" הוא אומר. זה ליד ביתו והוא חי בשלווה, מטפח את גינתו ומתעלם. הפער הזה, טורד את מנוחתו. דברי רוני נגעו לליבו והוא מתכוון לפעול.
יעלי כותבת סדרה על נשים ב"עוטף עזה". יש רוויה על סיפורי גברים ונקודת מבט נשית היא אחרת וראויה לסיפור. העוטף עולה רק בהקשרים מלחמתיים. היא אומרת ש"ידיה קשורות" בגלל שהפרוייקט הוא לטלביזיה המסחרית בישראל. ה"מגדלור" מעורר השראה, גם המקום וגם האנשים. כשהיא חושבת על עזה עולה בראשה המילה "בושה". היא מתביישת בהתייחסות המדינה והעם שלה לעזה. גם לה זה נוח לשכוח, כי עזה לא נוכחת בחייה.
תמר היא שותפה של יעלי לסדרה. גדלה בארה"ב וכשחזרה לקח לה זמן להתחבר ולהבין את הישראליות. עזה עבורה היא סוג של תובנה חדשה למקום שהיא קוראת לו בית.
מארק אומר שביום שישי הזה במיוחד, נכון להתייחס לעזה כגטו (4 ימים אחרי "יום השואה", ע.ב.). לחשוב על האנשים שמסתכלים לכיוון הבתים שהיו להם. האנשים שמתו שם, שברחו משם, שחיים איפשהו בעולם. אם עזה היא גטו, אז מה אנחנו? מארק משווה אותנו לקבוצה של פולנים שיושבים ליד הגטו ומדברים עליו בלי לעשות כלום… אנחנו לפחות מדברים.
רמי, מגדיר את עזה כסוג של בית פרטי במרחב. המלחמות הגדולות מתנהלות היום על תודעה. זה מאבק מורכב. להרחיב את מעגל התודעה זו המשימה החשובה. אתן (פונה ליעלי ותמר), לוקחות במאבק הזה חלק בפרוייקט שלכן. רמי מצטט את הרב קוק האב שאומר "אין לקבול על הרישעה אלא להוסיף צדק". כל מה שקורה בעזה מוגדר על ידי רמי כ"תקלה" זמנית.
שמוליק מציין שהטיפה שהוא מוסיף כדי "לשחוק את הסלע" היא העזרה שהוא נותן לפועל עזתי, מפרנס יחיד של משפחה גדולה בעזה.
בלה עברה השבוע חוויה. כניצולת שואה היא זכתה לביקור של חיילים שבאו והצדיעו לה. היא התרגשה עד דמעות. נשבעה שלא תנוח ותפעל כדי שאנשים בעולם לא יעברו חיים כמו שהיא עברה בילדותה.
חיותה מספרת על חמותה שהיא קוראת לה "גיבורת שואה" ולא "ניצולת שואה". היא לקחה אותה לשמוע במוזיאון את הכרזת המדינה וחמותה התרגשה עד בכי, דבר שקצת הפתיע את חיותה. הכאב וההתרגשות באים לעתים ממקום לא צפוי.
משה מתייחס לסיפור המפגש בין מארק לקבצן. זה עורר אצל משה מחשבה בקשר לעזה. האם הרגשות החיוביים והשליליים קשורים להיסטוריה של עזה שאנחנו שותפים פעילים בה? האם היינו מפתחים את אותו יחס למה שקורה בעזה אם זה היה נובע מאסון טבע למשל? האם זה היה מעורר אצלו אותו רצון להיות מעורב ופעיל כפי שהוא מרגיש בהיותו, לתחושתו, חלק מהאחראים למצב? משה מתייחס לשואה בסיפור על אביו שהשאיר באירופה אשה וילד ונסע לארגנטינה לסדר מקום בטוח יותר. אשתו ובנו לא הספיקו לצאת והמלחמה ניתקה לחלוטין את הקשר. רק השבוע, הצליח משה לגלות את שמות האשה והילד שהוא למעשה אחיו למחצה.
ויויאן הביאה את תמר ויעלי כי חשבה שיהיה להן מעניין לפגוש את המגדלור. היא אומרת שחשוב להכיר להן סרטים שנעשו על המרחב.
רוני מציינת שמהקשרים שיש לה בעזה, היא רואה שאורו של המגדלור אכן נראה בצד השני. לפני הקורונה היתה שם יוזמה של קבוצה שהיתה איתנו בקשר להתמקם במבנה לא רחוק מהגדר ולהקים שם מגדלור בצד השני.
בסוף המפגש רמי סיפר על "קנקני עזה". עזה שהיתה עיר מרכזית בסוף התקופה הביזנטית ולפני הכיבוש הערבי (המאה השישית) היתה מרכז ייצור של יין ולצורכי איחסונו ושליחתו דרך הים יוצרו כדים עם תחתית קונוס שאותם היו מסדרים בתוך חורים ברצפות המחסנים בבטן האניה. בנוסף ליין היה המרחב שופע שעורה וחיטה ונהנה מעושר רב עד שהגיעה מגפה…

היינו הפעם: חיים, מארק, רמי, שמוליק, נחשי, בלה, חיותה, מרי, משה, רוני, מלכי, עוזי, עודד, ויויאן, יעלי, תמר.
כתב: עודד