קצת אחרי השעה שתיים, הגיע אוטובוס ובו כ- 35 צעירים בשנת שירות לפני גיוס, מתנדבים בתנועת "החלוץ" בישובי הסביבה.
עד הגעתם ישבנו משה, נחשי (+ קפה), רוני, רמי ואנוכי, לגמנו קפה ונישנשנו בין יושבין לבין מסובין.
רמי ניסה לחלץ מאיתנו נבואות על גורל עזה. "מה יהיה העתיד של עזה" הוא שואל. מכיוון שכידוע, הנבואה ניתנה לשותים, ניסיתי גם אני לקרוא בקפה ולהתנבא.
כניסתו של חנן שהפתיע ונכנס מהצד האחורי של המבנה, שינתה את המומנטום כי מיד אחריו הגיעו הצעירים מתנועת "החלוץ" ויחד איתם פסעו מעדנות לכיכר השבת גם אריק ורינת.
בעוד כמה דקות יגיע גם מהרן שהחל אתמול בצום רמאדן. "רמאדן כרים" אדבוקט.
הצעירים יושבים. חלקם מסתובבים וסוקרים את פינות המבנה. רמי דורש להם את משנתו בנושא הקהילות במרחב. אחרי כמה דקות הם מבקשים לעצור לארוחה צהריים שהביאו עימם ליום ארוך של טיולים ומפגשים שהחל מוקדם יותר.
רגע לפני הארוחה, חנן מבקש להמחיש לצעירים את ההבדל ביניהם לבין בני גילם בעזה ושואל "מי מכם, שלא יצא אף פעם בחייו לחו"ל, שיצביע". אף יד לא מורמת. "אם הייתי שואל את השאלה הזאת צעירים בני גילכם בעזה", אומר חנן, "כל הידים היו מורמות! בתאבון".
אחרי הפסקת האוכל, רמי מתמקד בסיפור ה"מגדלור" ומסביר לצעירים את הסיבות והנסיבות שדחפו אותו לרעיון של יצירת מרחב שיח בנושא עזה.
רוני, שהיתה שותפה עם רמי מתחילת הפרוייקט, מספרת על עצמה דרך תולדות ישובה, נתיב העשרה. מדברת על שהיית המשפחה בקהיר בעקבות מינויו של בן זוגה למדריך חקלאי במצרים אחרי פרוץ השלום עם מצרים, בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. שם, במצרים, "גילתה" דרך מפגש עם משפחות פלסתיניות גולות, שגם אם היא, רוני, מרגישה מאד בסדר עם עצמה ועם זכותה לחיות בכברת ארץ זו, יש עוד סיפור שהיא לא מכירה ועוד עם שטוען בצדק, לפחות כמו הצדק שלה, שזכותו לחיות כאן. צריך לפתור את זה, היא אומרת, זה אפשרי. אנשים בשני הצדדים לא מכירים ורוני מרגישה שהיא צריכה להנגיש את הצדדים זה לזה. יש היום טכנולוגיות שעוזרות ליצור מפגשים וירטואליים, רוני עוזרת למפגשים לקרות והם קורים! למשל, חוג דרמתי בבית ספר באזור שמקיים מפגש עם קבוצה בעזה וגם מפגשים של שירה וריקוד. רוני מספרת על הפסנתר שרכשה והעבירה לעזה לבקשת מוזיקאי צעיר (סיפור שכבר סופר פעמים רבות בעבר ותמיד מרגש מחדש) ועל ההתרגשות של כל מי שהיה מעורב בהעברתו מצד לצד. הפסנתר עומד כיום בימק"א בעזה. הקשרים נמשכים והדיאלוג הוא גם בעתות אלימות. בזמנים כאלה היא חושבת ודואגת לבני האדם שחשופים להפגזות. רוני תמשיך לעשות ככל שיעמוד לה כוחה.
מאי מתנועת "החלוץ" נמצאת בישוב קרוב לגדר הגבול. עזה מקום שכוח אל, היא אומרת, זה לא מקום שכיף להיפגש איתו. תמיד יש חשש ממנהרות שיחדרו אליהם לישוב.
יובל, "חלוץ" גם הוא, אומר שעזה היא מורכבות. הוא בטוח שכשיהיה חייל, עזה תהיה חלק מהוויתו והוא כבר מסתכל עליה בעיניים של חייל. יובל לא יודע "איך זה יפתר".
גב אומר שיחסו לעזה מתחלק לשניים. מצד אחד החוויה של מי שגדל בישוב ליד אשדוד וחווה את השיגורים ו"צבע אדום". מצד שני, עכשיו, בישוב שבו הוא מתנדב דרך תנועת "החלוץ", הוא עובד בפרדס לצידו של פועל עזתי. נוצר ביניהם קשר טוב, הפועל מדבר עברית שוטפת, "ממש ישראלי" מגדיר אותו גב. מגיעים גם עובדי קבלן מעזה, הם מאד מסבירי פנים ומזמינים לשיח, אבל הקשר עם הפועל הקבוע חזק הרבה יותר. הקשר איתו, שינה משהו אצל גב ונוצר בו עכשיו רצון לדעת יותר על עזה.
נוצר קשר עם ראמי. רמי עובר במעגל עם הנייד שממנו ניבט ראמי וכולם מברכים אותו לשלום (hello"" רמאדן כרים", "היי", ואפילו "אולה"). אחר כך ראמי מספר על הפרוייקט שהקים בעזה, "ועדות הצעירים". הקשר הטלפוני לא כל כך טוב ואיכות השמע יורדת ועולה. רותם (חלוץ) שואל את ראמי אם יש להם בעיות בעזה עקב קשר עם ישראלים? ראמי מרחיב ומספר על הקשרים שלו עם ישראלים. השיחה מסתיימת בעיקר בגלל איכות השמע.
אריק, שמכיר היטב את ראמי ואת פועלו, משלים את התמונה עבור ה"חלוצים". אריק גם מספר על החיים בשדרות, ביתו. אריק פעיל מול עזה משנת 2005, לפני כן כבר היה בקשר עם פלסתינים בגדה. הקים את הארגון "קול אחר" הנושק ל"מגדלור" ולמעשה יש הרבה חברות/ים שנמצאות/ים בשני הארגונים גם יחד. לכולנו חשוב להיות בקשר עם עזה. הקשר עם ראמי התחיל לפני 5 שנים. אריק מרחיב על הארגון שראמי הקים, "ועדות הצעירים של עזה". ראמי אומר, אנחנו לא חמאס ולא פת"ח, אנחנו קיימים בשביל האנשים שסביבנו ופועלים בהמון תחומים קהילתיים. ראמי הוא שיזם את הקשר של הארגון שלו עם ישראלים. מישהי שואלת איך נוצר הקשר של ה"מגדלור" עם ראמי. רוני מספרת על ארוחת איפטר משותפת (בזום) שערכה עם קבוצה מעזה וראמי היה שם היחיד שדובר אנגלית. משם הקשר התהדק והתפתח. אריק ממשיך ומספר על התקופה הקשה שעברה על ראמי בעקבות מפגשי זום שיזם בין צעירים בעזה, ישראל והעולם, מפגשים שלאחריהם נכלא ועונה בידי החמאס. לאחר ששוחרר, המשיך לפעול עם הקבוצה שהקים ושנה לאחר מכן עבר למצרים, שם הוא שוהה כרגע.
מהרן מספר שביקר בעזה לפני 6 שנים. מה שרואים מבפנים זה לא מה שרואים מבחוץ הוא אומר. עזה זה כלא, 70 אחוז מובטלים. מהרן לא כל כך נתקל בשנאה לישראל, פגש יותר סקרנות להכיר, בעיקר צעירים שרוצים לפגוש בבני גילם. עזה, הוא אומר, תמיד קמה מחדש. עזה עברה לאורך ההיסטוריה אסונות רבים והתאוששה. מהרן מציין שתמיד אמר ששיפור המצב הכלכלי בעזה מנבא את בוא השלום. יש לו סיפור/ משל על חייל בריטי בהודו שהתגרה בהודי עני. ההודי סטר לחייל והלה רצה לירות בו, אולם מפקדו עצר בעדו ונתן שטר כסף להודי. לאחר זמן מה, בזכות הכסף שקיבל, התעשר ההודי ושוב פגש בחייל. שוב התגרה בו החייל אולם ההודי התעלם מהפרובוקציה. אתה רואה, אמר המפקד לחייל, עכשיו, כשהוא עשיר ויש לו מה להפסיד הוא לא מתייחס להתגרות שלך. מהרן מקיש מכך על עזה: מי שעושה את המלחמות הם העניים הרעבים שאין להם מה להפסיד.
לפני סיום, רמי מספר לצעירים את תולדות מבנה מפעל הגופרית ומרחיב על עזה בראי ההיסטוריה. ולסיום סיום, הוא מספר על ה"דרכון של סבא שלי". איך סבו שהגיע בעלייה השנייה, היה נתין עותמני ואחר כך בריטי, התחתן עם הסבתא שהיתה בתל חי עם טרומפלדור ולפרנסתו מכר תוצרת חקלאית מאדמות העמק לארצות השכנות. בדרכונו של הסב מצויינות המדינות שדרכון זה איפשר לו להיכנס אליהן וזה כולל למעשה את כל המדינות במרחב, מסודן ומצרים במערב ועד עיראק ותורכיה במזרח. רמי רוצה שגם בדרכון שלו יתנוססו החתימות של כל המדינות האלה והוא מאמין שיזכה לכך עוד בחייו!
היינו: 35 צעירי "החלוץ", מהרן, רוני, רמי, ראמי, עודד, נחשי, משה, אריק, רינת, חנן (ונדמה לי שגם בת זוגו של חנן הגיעה בהמשך…) ומלכי שאמנם לא נכחה פיזית, אבל היתה איתנו בלבה.
כתב: עודד