אריה היה קצין בקבע. חלק גדול מתקופת שירותו היתה בסיני והוא הכיר את האזור כמו את כף ידו. בדרך לשירות מילואים בסיני היה עובר דרך עזה, לפחות 4 פעמים בשנה. תקופת מילואים אחת, היה מפקד מחסום נחל עוז והיה אחראי על הקטע שבין נחל עוז לסג'עיה. אריה הקים את שלוחת מיקרוסופט בארץ. היה לו עובד מעזה והוא היה חייב לו 500 שקל אבל העובד פשוט נעלם ולא הגיע. עד היום לא ברור לו מה קרה.
ישי יליד ת"א. נולד והתחנך בארץ. חווה חוויה מוכרת של גדילה כאן. פעם הצטרף לטיול מאורגן בעזה, כשעדיין היה אפשר. אובטחו על ידי שוטרים של הרשות הפלסתינית. התרשם שמשהו מתרחש שם כי היתה התחדשות ותנופת בניה. אבל הגלגל מסתובב והיום עזה חזרה לאחור. היה באבו דאבי ביקר במסגד חדש, מודרני, מפואר. היתה לו תחושה שהמסגד כאילו מחבק את הבאים בשעריו ומקבל אותם. משדר סובלנות. יכול להיות גם איסלאם אחר.
אלון הוא רופא שאמנם שירת את רוב שירותו הצבאי בצפון, אבל היה תקופה מסויימת גם רופא חטיבתי בצאלים. השתתף בהדמיות של חילוצים מעזה למקרה שיקרה. רואה בעזתים אנשים מסכנים שאין להם מוצא. בבית החולים שהוא עובד היום, טיפל גם בחולים פלסתינים ומכיר את הקשיים – לעתים החולים לא מצליחים להגיע.
שמוליק תושב האזור משנת 1966. בשנת 1993 (אוסלו) היתה תחושה שמשהו הולך להשתנות לטובה. שמוליק מספר על גירוש משפחה שהוא מכיר מאזור מבועים לעזה. מונה את הבסיסים הבריטים שננטשו בשנת 48 והפכו למחנות פליטים. היציאה לעבודה טובה לשני הצדדים. החמאס זה סיפור קשה. "מתחת לשולחן", הוא אמר, יש קשרים. מספר על רל"א (רופאים לזכויות אדם) שהוא תורם להם כבר הרבה שנים.
נחשי מספר שכשניהל את המטע בקיבוצו, עבד עם משפחה מעזה והתפתחו יחסים מצוינים. עוד לפני אוסלו היו מדברים ביניהם על רעיונות לפתרון, רעיונות שאכן התממש באוסלו. בחתימה בבית הלבן, כשכבר התחילו קצת פיגועים וסגרים, המנגו הבשיל ונוצר לחץ מצידנו לקטוף ומצדם לקבל, למרות הסגר. בסוף קטפנו אנחנו, נפגשנו במחסום והעברנו אליהם בזמן שברדיו שמענו יחד את שידור טכס החתימה על הסכם אוסלו. אחר כך היה נתק, הרבה שנים. עכשיו נוצר קשר חדש. עזה זה אנשים ובני אדם. נחשי רוצה להדגיש לפני האנשים שמתארחים במעגל שבשני הצדדים נמצאים בני אדם סובלים.
אריה מוסיף סיפור קטן (יש לו הרבה הוא אומר): בשנת 1998 שמעון פרס אמר לו שרוצים להקים פארק תעשייה בארז. אריה נפגש עם מהנדס עזתי בשם ג'יהד, בנו של אבו ג'יהד, ביזנס… בשנת 2000 התחילה האינתיפאדה וכל התוכניות "עלו בעשן".
רמי אומר שעזה כל פעם מפתיעה אותו מחדש. הבוקר חיפש תמונה מסוימת, נכנס לארכיון וקפצה לו תמונה של קבוצת עזתים, ירדנים וישראלים. קבוצה שעסקה בפרויקט של סימון אתרים שלדעתה יש לה קשרי מורשת אליהם. רמי מספר שפטרה היתה תחנה מפורסמת בעולם וחלק מהדרך שהובילה מתימן ועומאן לעזה שהיתה העיר החשובה במרחב. הוא ראה פסיפס בפטרה שמאד מזכיר את הפסיפסים במעון ובעזה. בעזה מופיעה דמותו של דוד המלך מנגן בנבל. רמי מציין שאותם אמנים עשו את הפסיפסים בעזה מעון ועמאן. חבר ירדני מהקבוצה אמר לו שהאומנים התגוררו בעזה. בפסיפס בפטרה נראית עזה באופן בולט. רמי משתף איתנו עוד מידע על פסיפסים במרחב שבהם מופיעה עזה, דבר שמעיד על חשיבותה הרבה. עזה בולטת, עזה עם שערים! עכשיו, הוא אומר, אנחנו בתקלה בזמן. אבל לדעתו, עזה תשוב לגדולתה. במלחה"ע הראשונה העותמנים מפנים את עזה בשנת 1917. עזה, בזמן הזה, מפוארת, רואים בתמונות. הבריטים חוזרים ובונים את עזה ומחזירים/ מביאים אליה תושבים. בשנת 1948 עזה מתמלאת בפליטים והיום אנחנו שומעים הרבה עדויות על משפחות שהתפזרו במרחב. עזה בשביל רמי היא מסע מופלא, היא גם בית. הוא בא היום מאד אופטימי!
בלה מקווה לעשות משהו כדי להתקרב שוב לעזה. המצב הזה מדיר שינה מעיניה. זוכרת תקופות אחרות.
רוני מספרת על הסיורים שהיא עורכת בישובה שממש נושק לגדר הרצועה. לפני ההתנתקות היו מתקשרים בצעקות עם השכנים העזתים. צריך למצוא דרך עוקפת חומות. היא למדה נהיגה ברפיח. כשהמשפחה היתה בשליחות במצרים, היתה לרוני הזדמנות להיחשף לאנשים אחרים, לפלסתינאים. בפעילותה היא מסייעת ליצור פרויקטים משותפים בעיקר בתחומי התרבות. בשני הצדדים, היא אומרת, לאנשים אין קרניים. פעם ראתה בטלביזיה שבעזה נערכות קייטנות שבהן מטיפים לשנאה. יצרה קשר עם חבר בעזה וביקשה שיארגן ימי קייטנה אחרים. בעזרת תרומות שהשיגה, אירגן החבר קייטנות של פיוס. כל ערב הוא היה שולח לה וידיאו של ילדים צוחקים ומשחקים ולא שונאים. הילדים באים הביתה ומערבים את המשפחה. הם יודעים ומספרים למשפחותיהם שיש ישראלים אחרים. רוני מנסה לעשות הכל כדי להראות שהגדרות והחומות לא יפריעו.
לג'ודי נראה שהסיטואציה של עזה היא טעות, או כמו שאמר רמי, תקלה בזמן. איך ניגשים לטעות? מחפשים אשמים או מנסים לתקן? יש דרך נכונה ודרך לא נכונה לתיקון וכרגע אנחנו כמדינה עוסקים בדרך הלא נכונה. אבל פה, במגדלור, הדרך נכונה.
מלכי גרה כבר כמה שנים באזור, אבל כשגרה במרכז, עזה היתה רחוקה ולא בסדר היום שלה. כשעברה לכאן, לאזור, הפכה להיות מעורבת יותר. פתאום הבינה איך החופש שלה לחיות חיים נורמליים מתנגש עם החיים של בני האדם הכלואים בעזה. עזה היא יאוש גדול. מלכי לא מאמינה שתזכה לראות שינוי בחייה. אבל זו לא סיבה להתעלם. החשיבה וההתייחסות פה במעגל, היא חלק ממנה ולכן באה.
הודיה נזכרת בהתנתקות. עזה מחזירה אותה לתקופת הנערות שלה בתקופת ההתנתקות, מחלקת סרטים כתומים ומפגינה נגד ההתנתקות. יש לה זכרונות טובים מהישובים בחבל עזה והרבה כאב על אלה שחייהם התרסקו בהתנתקות. הודיה ושי (בן זוגה) חיו בצפון ליד הגבול ועכשיו פה ליד הגבול. היא למדה אצל הרב פרומן. רוצה לעשות שלום בדרכו של פרומן. בקשה לשלום מתוך אמת. הזקנות בישוב שבו היא גרה היום, מספרות שהלכו לעזה ברגל. זה מסקרן אותה לדעת יותר.
שי מספר שסבא שלו היה מנהל בית ספר שדה. מרגיש שיש בו את האהבה לטבע ולשלום שהנחיל לו סבו. היו לו בני דודים בגוש קטיף. הנוער שעזב שם מאד התדרדר מאז. רואה בעזתים "שבויי מלחמה שננטשו בעזה". מתפלל שיגאלו ויוכלו לעבד את שדותיהם. מצד שני, הגירוש מגוש קטיף הוא דבר כואב. ההתנתקות היתה פגיעה חזקה באחים שלו. אלה המרגישים עכשיו פגועים מהשינויים המשטריים, גם הם אחים שלו והוא מזדהה גם עם כאבם. במשפחתו יש להט"בים והוא בהחלט מצדד בזכותם לחיים נורמליים. הטראומה הלאומית מגוש קטיף רוחשת חזק מתחת לפני השטח. יש תחושה שמה שקורה עכשיו הוא סוג של רצון לנקום על הגירוש. אין לו פתרון, רק כאב על הפגיעה באחים כל פעם מצד אחר. עזה מכוונת לירושלים. היא מגרש המשחקים של הרגשות האמוניים.
היו היום: הודיה ושי עם ילדיהם הרכים פלא (בן) וצורי (בת), אריה, ישי, אלון, מרי, רוני, ג'ודי, מארק, נחשי, שמוליק, רמי, עודד, מלכי, בלה, תום, יורית, שירה.
כתב: עודד