"הם עזבו את ההורים כשדונובן ודילן הפריחו יונים במצעדי הפזמונים" ואחד אחד נאספו השבוע במגדלור ודיברו על עזה ועל "המצב".
חיים למשל, "חי את עזה" הרבה זמן, מוטרד, חיפש מה לעשות. בגלל זה הוא כאן. הפוגרום בחווארה גרם לו להזיל דמעה. הוא משווה אותו לליל הבדולח. נפשו סוערת. עזה היא חלק מכיבוש. לדעתו, בשנת 2023 לא צריך להיות מקום בכדור הארץ שבו יחיו אנשים ללא תקווה. יש לנו אחריות. עזה היא חלק מהסכסוך, לא "החזרנו וברוך שפטרנו" אלא זה חלק מאיתנו.
חיותה גרה קרוב לקו הרצועה. רואה את השכנים, שומעת את המואזין וזה חלק מהנוף ללא תלות ברצונה או אי רצונה. פגשה פועל עזתי שסיפר על משפחתו. יש לו 9 ילדים, כולם בוגרים. 3 מבנותיו מורות מובטלות. עשו ככל יכולתן, למדו, אבל אין לאן להתקדם.
שמוליק אומר שיוסוף הוא חבר. יוסוף חלם 16 שנה לחזור ולפגוש את שמוליק ולעבוד בישראל. אין להם אפשרויות בעזה והם חיים על תרומות. המשפחה גורשה בשנת 48 מאזור מבועים. היום הם יושבים בנוסיראת. שמוליק פה מתוך הזדהות איתם. אנחנו, פה במגדלור, נחלצים מדי פעם למבצע איסוף כספים, הוא אומר.
אילן אומר שנכון להיום, מצב המדינה לא מאפשר להתעניין בהם, שבעזה, יותר מדי. לדבריו, להבדיל מהגדה, עזה לא צריכה להיות בראש מעיינינו. כבר אין לו קשר עם אנשים שם. שהמוסלמים בעולם ידאגו להם. סאדאת היה יותר חכם מבגין ודחף לנו את עזה.
ריקי זוכרת את עזה של שנות ה- 70, היה למשפחתה מפעל לשיפוץ מנועים והיו פועלים מעזה, ידידים ממש. היא מתגעגעת לקשר הזה.
אלי מספר על חברים מעזה שמתקשרים לברך בחגים. אם ל"גדולים" אין פתרון מה הוא יגיד? אהב לטייל בעזה וזוכר הרבה דברים טובים. אין לו דברים רעים להגיד עליהם. השפעות חיצוניות גרמו להקצנה. בעבר דאג לילדי המשפחה העזתית שהכיר והיה בקשר איתם.
אפרת. גדלה בעמק הירדן ושירתה בסיני. משפחה של "מייבשי ביצות". היא מכירה גם את הסיפורים הפחות טובים, עוד משנת 1910-20. ערבים גורשו אל מעבר לירדן למרות שהיו ביניהם יחסים טובים. אין קשר ביניהם היום. ברמה האנושית, בין אם זה שמחות או עצב היא תושיט יד, אבל הפתרון הצודק זה לעזור להם ללכת ולהתיישב בסיני בעזרת הידע הישראלי. ישראל יצאה, סגרה את הגבול והיא, אפרת, כבר לא מרגישה שלנו יש אחריות. המצרים היו צריכים לתת להם את חצי האי סיני, זה הפתרון.
לנחשי אין פתרון והוא לא בא לכאן בגלל הפתרון. אבל מפגשים כאלה, עם אנשים שונים, זה יצירת מציאות של תודעה ודיאלוג. הוא תומך בכל יוזמה שתגרום לאנשים להבין אחד את השני. מעדיף להיחשב כנאיבי ולהאמין שאפשר ליצור משהו טוב. אפשר למצוא נקודת מוצא בשיחות פה שממנה אפשר להתקדם.
ירון בחור צעיר. הוא היה שם בשנת 2014 "לא היה כיף". שמע שחוף הים בעזה נפלא.
אלון, חבר של ירון. הם ממהרים להמשיך בטיולם. הוא מבקש שלא נחשוב שהם מתחמקים מהתייחסות בגלל שהם חושבים דברים לא טובים ביחס לעזה. הם דווקא חושבים שזה מרשים מאד מה שאנחנו עושים פה.
אליעזר מספר שרוב שנותיו עבד במערכת הרפואה. היה מנהל מחלקה בבית חולים. מגדיר את עצמו "ימני" ומציין שבשנת 67 קרה נס וצה"ל הכריע את המערכה. אחר כך הוא וחבריו סיירו בעזה ואל עריש והוא לא התרשם במיוחד. אחר כך פגש בעימותים עם הפלסתינים דרך חדרי הניתוח. יקח זמן עד שיווצרו תנאים להידברות. יקח זמן עד ששני הצדדים יבינו. עכשיו הוא יותר מדאיג אותו מה שקורה בארץ, למרות שהוא ימני.
מיקי זוכרת שאחרי שנת 67 נסעה עם חבר לאל עריש והיה להם פנצ'ר בגלגל. זה נראה לה מאד טבעי שהמקומיים עזרו להם. בגין רצה להעביר את עזה למצרים והם סרבו. הם ידעו למה. בתל אביב הכירה מנהל עבודה מקסים מעזה. פתאום הכל פסק. מיקי זוכרת גם את תקופת הפדאיון. גם היא, כמו אליעזר, מודאגת ממה שקורה בארץ. המצב קשה נורא. צריך להיות פתרון פוליטי. יש לנו את הפירומנים שלנו ולהם את שלהם. יש לה חברים בקיבוץ קרוב לרצועה והיא מכירה את המצוקות.
ג'ף הגיע! ה"מגדלור" זה בית המקדש שלו. הגיע די בהתחלה ("בשבוע השמיני") ומאז ממשיך ובא. חייו מתנהלים בין ניו יורק, מישיגן ובארי. בשנת 67 היה בחיתולים ובשנת 73 היה בן 8. ביום שלישי האחרון השתתף בהפגנה בתל אביב, בא להרים את קולו: אי אפשר דמוקרטיה בלי שיוויון. מספר על "כוכבים של תקווה" מיזם שהקים עם חבריו הניו יורקרים לאחר שהתרשמו מהתמיכה שלה זכו אחרי פיגוע התאומים. המיזם שלהם מדגים איך אפשר להפוך אסון (מגדלי התאומים) לתקווה (כוכבים מצויירים לגיוס תמיכה לנפגעי אסונות). מספר על הציורים המשותפים של ערבים ויהודים. הם פעלו גם בעזה כשעדיין היה אפשר. הוא בא לתת חיבוק לחברים שנמצאים על הטיטניק. בא לבדוק איפה לחפש את התקווה. עבד בעבר בארה"ב במימשל ריגן. מכיר אנשים שהכירו את ביבי. השתתף לפני יומיים בהפגנה בתל אביב ודיבר בשידור של אורלי בר לב. ג'ף שמרן ורפובליקני, אבל חושב שמה שקורה פה, בישראל, זה נורא.
הלן, אורנית, אלה, נועה (היו עוד שתיים שלא קלטתי את שמן) – קבוצה שמטיילת ביחד כבר עשרות שנים ומאד מתרגשות ממה שקורה פה, אבל יושבות מעט מדי זמן בשביל להשתתף בתודעת עזה.
צבי מטייל עם 3 ילדים קטנים ונענה להזמנתנו. עזה זה ארץ ישראל הוא פוסק. צריך לחזור לעזה כי רק כך תבוא הגאולה. הוא בוודאות של 100% שאנחנו בדרך של חזרה לכל שטחי ארץ ישראל על מנת לשלוט בהם. זה לא דבר שלילי לעודד הגירה מרצון מעזה, הוא מוסיף.
ניצן גדלה וחיה באזור. עדיין בצבא. עזה היתה בשבילה, בילדותה, האויב הגדול. משהתבגרה התחילה להבין מה קורה שם ועכשיו לא יודעת מה הפתרון. אנחנו מתעקשים בדברים שמונעים פתרון עתידי. זה מסקרן אותה לנסות להבין. כרגע היא די במבוכה.
שי חברה של ניצן אומרת שאין לה כל כך דעה.
ניצן אומרת שעזה היא לא משהו שכל כך חושבים עליו. אבל התעניינה ונכנסה לרשתות החברתיות. ראתה איך אנשים חיים שם. אבל זה מבלבל אותה יותר.
צבי אומר שהוא מסתכל על הגאולה של עם ישראל כפי שהיא כתובה בתורה והיא מתקרבת. כשיהיה פה בית מקדש וסנהדרין עם ישראל יוכל להגשים את יעודו, להיות אור לגויים. צבי מדבר בשקט ברהיטות ובאמונה מוחלטת. דבריו יוצרים תגובות.
חיים למשל, אומר לצבי שאם הוא רוצה לספח את עזה שיצור פדרציה.
צבי אומר שוב שהוא לא מבין למה לא מדברים באופן גלוי וברור על עידוד הגירה מרצון. זה פתרון נכון וראוי מבחינתו. צבי חושב שהרעיון של אמונה והגשמתה זקוק למאמץ והתמדה.

היינו הפעם: חיים, נחשי, חיותה, שמוליק, עודד, מארק, אילן, אפרת, אלי, ריקי, ירון, אלון, ג'ף, ויויאן, הלן, אורנית, נועה, אלה, שתי אנונימיות, ניצן, שי צבי ושלושת ילדיו הקטנים.
רוני ומלכי היו איתנו בליבן.
כתב: עודד