כנראה שיש גם ימים כאלה: כל נסיונותינו לנהל מעגל כהלכתו התנפצו אל מול סערה וורבלית יוצאת דופן של אחד האורחים, שחקן תיאטרון בהכשרתו. לזכותו יאמר שהוא היה מצחיק ודרמטי לסירוגין, עם יכולת חיקוי מרשימה שאותה שזר בסיפוריו. כשעצר לנשום והצלחתי להשחיל מילה, הוא נאות לומר מהי תודעת עזה שלו.
עופר מתחיל בציטוט מהמקורות, "עזה כמוות האהבה". אחר כך הוא אומר שאם מדובר על עזה, "עזה כמוות השנאה"… ומוסיף שאם הוא עזתי, הוא שונא את ישראל. אבל מרגיש שהוא לא יודע כלום, מעלימים מאיתנו הכל, הוא קובע.
בינתיים בין קפה לדיבור, גם בת זוגו טלי מצליחה לומר משהו.
טלי: הפתרון הוא חינוכי, בשני הצדדים. מבחינתה, ברמת הידע שברשותה, אין עם מי לדבר שם. מגדירה את עצמה "פחות הומנית מעופר". האדם הקטן הנשלט על ידי כוחות חזקים ממנו די מסכן, היא אומרת ושואלת את המעגל, מה הפתרון?
נחשי מסכים שהפתרון הוא חינוך. השותפים שלנו בעזה מנסים לעשות את זה דרך "ועדות הצעירים", הבנה שאפשר ליצור אלטרנטיבה לאלימות. אנחנו רוצים לומר להם שיש להם שותפים לאי אלימות כאן, אומר נחשי. לדעתו, השינוי העיקרי החיובי שגנץ יצר, זה האישורים לכניסה לעבודה.
טלי אומרת שחבריה הימנים אומרים שאצל הפלסתינים השנאה טבועה באישיות. מסיימת בשאלה/רעיון, אולי אפשר לארגן שם, בעזה, מבוגרים שזוכרים את ישראל לטובה, שיסבירו את ישראל לצעירים.
אחר כך עופר שיחק לבד על כל המגרש ותאר בעיקר אנקדוטות מההצגה המשותפת שלו ושל אחיו דקל, הלוקה בתסמונת דאון, מעשרות שנים של הופעות ברחבי העולם. כשנהיה קצת יותר קר, עלו עופר וטלי על אופניהם ורכבו לאופק אחר.
נשארנו רק ה"קבועים".
בזמן שנותר העליתי את השאלה האם זה נכון לבוא להפגנות עם דגל פלסתין.
התשובות היו חלוקות ונעו בין שלילה מוחלטת, בעיקר מהסיבה שזה עלול לפלג את הקונצנזוס ששורר בהפגנות ולפורר את המאסה המרשימה. המצדדות/ים בהנפת דגל פלסתין טענו בעיקר שמהשינוי המשטרי יפגעו הרבה קבוצות באוכלוסיה ואולי יותר מכולן תפגע הקהילה הפלסתינית שתחת שליטת ישראל. לכן זו זכותה ואף חובתה של כל קהילה לייצג את עצמה בהפגנה כחלק משלם המתנגד לשינוי המשטר.
היה גם אחד שאמר שדגלים לא מדברים אליו ולא אכפת לו מי מנפנף מה.
היינו הפעם: שמוליק, נחשי, מרי, בלה, מלכי, דינה, עודד, טלי, עופר, נור, פרחאן, מארק ועוד כמה שעברו, הקשיבו לעופר והמשיכו הלאה. חלק גם הקשיבו בקפה שבישל שמוליק.
כתב: עודד
