פרק ראשון ובו יסופר איך הגיעו חיותה, נחשון ומשה למפעל הישן ועוד לפני שהקפה היה מוכן…
חיותה הזמינה קבוצה של מטיילים, אנשי הקריות והצפון הרחוק והם, רוכבי אופנוע, כולם כאחד בטוחים מאיפה נושבת הרוח. סבורים הם שהפתרון, במרחב ובכלל, הוא פשוט מאד: אקדח.
אמרו בנימוס תודה על הקפה, גם למר וגם למתוק.
והיה גם פרק שני ואפילו שלישי…
עם גיא, צלם חביב מאזור מודיעין, שהספיק לטעום קפה אבל לא להשתתף בסבב, לעומת עודד ושמוליק שבמקרה חזרו דווקא מאזור מודיעין ולא ויתרו על הסבב, על העוגה והקפה, ומלכי ועוזי מגבולות, ותמי ודורון מתל אביב.
לתמי קשה להבין איך אנשים חיים שם עם כל העוני והמצוקה. יש לה דימוי שראתה פעם בסרט על עזה. בסרט נראה נמר שמסתובב בכלוב הלוך חזור.
דורון אומר שיש מהפך בהתייחסות של עזה אלינו בתקופה האחרונה, הם לא יורים עלינו! יש מנגנון מסודר מול המצרים והקטארים. הם החליטו לשמור על הסטטוס קוו. הם לא תחת המגף שלנו, יש להם עצמאות, לא? (הוא אומר ומציב סימן שאלה על דברי עצמו) הם לא קמים בבוקר ורואים יהודים.
חיותה מספרת על פלסתיני מעזה שהכירה. שלוש מבנותיו מורות ובן נוסף הוא אח. המשותף לכולם- אין להם עבודה. הוא סיפר לה שלפני שבא לעבוד פה, הם סבלו לעתים מרעב. פתאום היא מבינה את המצוקה הנוראה. הוא אמר לה שכל ילדיו למדו ובכל זאת לא מצאו עבודה. הוא לא רוצה לעזוב את עזה, זה הבית שלי, הוא אומר ומוסיף שעכשיו אי אפשר לצאת לעבוד אפילו באבו דאבי.
נחשי מספר על פלסתיני שהוא מכיר. אחיו הקים מפעל לבלוקים. בפיצוץ של מצבור גז ששימש מאפיה שכנה, נהרס המפעל והאח נהרג. הם ניסו להקים מחדש את העסק, אבל לאנשים אין כסף ולא קונים. גם אם הם מקבלים סחורה, קשה לגבות תשלום עבורה.
מלכי מספרת שהיו לה שני מפגשים טובים עם עזה לאחרונה: אחד זה סרט שעשו עזתים על איך נראית חתונה בעזה. זה שראיין את החבורה שעשתה את הסרט שאל אותם למה הם עשו סרט כזה והם אמרו שהם רצו להראות שאנשים בכל זאת חיים שם. המפגש השני הוא השתתפותה בכנס שלום בערבה. היו המון ערבים ודרוזים. מדליית אל כרמל, עוספיה, רמאללה, שכם ועוד. היו גם אב ובנו שבאו מעזה. הבן בן 22 יצא בפעם הראשונה מעזה! הוא היה המום מהמפגש עם ישראלים ששונים מהדימוי שידע כל חייו. האב והבן עשו סיבוב בארץ וזה שינה לו את הראייה על ישראל. עוד חודשיים הבן יוצא ללמוד בגרמניה. מלכי מסיימת ואומרת שהיא באה למגדלור למען הנשמה ולמען המפגש.
שמוליק אומר שבאישורים שמקבלים הפלסתינים לעבוד בישראל, כתוב שהם צריכים לחזור כל יום לעזה. אבל זה שקר לבן. כולם יודעים שזה בלתי אפשרי ונותנים לאפשרי להתקיים. הם נזהרים מאד מלעשות צעדים שיסכנו את רשיונם לעבודה בישראל. שמוליק מספר על סוכנות אונר"א. עזה סגורה, הוא אומר, ותלויה ברצונם או אי רצונם של הישראלים. המפגש הראשון שלו עם עזתים היה כשהגיע באמצע שנות השישים, בגרעין תנועתי, לישוב שבו הוא חי עד היום. היו הולכים ברגל לגבול. שם היו מחליפים סיגריות עם האו"מניקים. אחר כך היה רפתן ועבד עם בני משפחה פלסתינים.
שושי אומרת שכולם רוצים בטוב. אתה (היא פונה אלי, עודד) עובר את החוויה של החיים לצד עזה, אתה רוצה שדברים יחזרו לקדמותם (נו, לא בדיוק מה שאמרתי, אבל כללי המעגל "אוסרים" עלי להפריע לדיבורה). שם, האדם הפשוט ברחוב, הוא קורבן. רוצה לקום להביא פרנסה. כל אדם נולד לעשות טוב. היא (מצד שני) רוצה קודם כל לעזור לעמה אם יש לה זמן פנוי. רוצה קודם כל לעזור למשפחתה. אבל, יחד עם זה, היא מבינה את המצוקות שלהם.
אמנון מסכים עם אשתו. אנחנו במציאות קשה ואין פתרונות כרגע. המציאות היא קשה ועצובה וצריך סבלנות. הוא מאד מעריך את ישיבתנו כאן ואת המשימה שלקחנו על עצמנו. הוא מגדיר אותה (את המשימה) חלוציות וציונות.
משה מספר על המפגש שהתחיל היום את המעגל, מפגש עם חבורה צפונית. מה שהפריע לו במפגש הזה, זה שהדברים הוצגו כעובדות ולא כדעות. אנחנו הטובים ועל אלה שמעבר לגדר לא ניתן לסמוך. לנו, במגדלור, יש שם שותפים, אומר משה, אנחנו יודעים שגם שם יש חשיבה שהיא תמונת ראי לחשיבה בישראל, וזה מצער מאד את משה.
היינו הפעם: חיותה, נחשי, משה, גיא, עודד, שמוליק, מלכי, עוזי, תמי, דורון, שושי, אמנון וקבוצת אופנוענים בלי שמות אבל עם פתרונות.
כתבו: משה, עודד ונחשי.
צילמו: נחשי וג'אבר (שעשה השלמות בשבת).