ה"מגדלור", מפעל הגופרית הבריטי, שמורת בארי, יום שישי שעה אחת בצהריים.
יושבים נחשי, משה, חיותה, עודד ומרי. המוני בית ישראל מרוכזים ב"לה מדווש" ליד הכניסה לקיבוץ בארי. לנחביר (בארי הישנה) מגיעים כבר הרבה פחות. אלינו, ל"מגדלור", עוד יותר פחות…
ובכל זאת שלושה צעירים ששכרו אופניים ב"לה מדווש" חונים אצלנו לקפה. הם על זמן קצוב, צריכים להחזיר את האופניים בזמן.
איל אומר שעזה זה מקום שהוא לא יכול להבין. בצבא שרת באזור, מול עזה, בכיפת ברזל. ולכן מטבע הדברים מחובר יותר לצורך לשמור מפני עזה ואין לו הרבה ידע אחר.
יונתן עדיין בשרות ועוסק בהתמודדות עם איומים מעזה. יש שם אסון הומניטרי הוא יודע לומר. היה שמח שנוכל לעשות שם גם משהו טוב. הצד השני, החמאסי, לא עוזר. לא יודע לאן מופנית המוטיבציה שלהם. כולנו זקוקים להגנה.
ריף אומר שעזה בשבילו היא נקודה סינגולרית במזרח התיכון שסביבה נוצרים הרי געש והשטח תמיד מבעבע וחם. יש כעס בשני הצדדים. ריף מפנה את האשמה בעיקר לחינוך שלהם ולעוינות שהם מפגינים ברשתות החברתיות. אין לו פתרון להציע. שני הצדדים צריכים לדבר.
נחשי אומר שכרגע אנחנו בתקופה רעה. אין לו מתווה ליציאה ולפתרון. מקווה לשינוי כי יש פה הרבה דברים טובים. הכיר אנשים מעזה. החינוך בשני הצדדים הוא גרוע. הוא בקשר עם אנשים מקבוצה מקבילה בעזה.
מרי נמשכת למורכבות ועזה היא "חתיכת מורכבות". ההשוואה שהעלה ריף להר געש היא נכונה. אבל כמו בהר געש, יש כל הזמן פעילות תת קרקעית ותהליך של שינוי. אנחנו מנסים לעקוב אחרי השינוי.
חיותה – התיאורים פה מתאימים לה והיא פה כדי לעשות יותר טוב.
משה אומר שיש לפחות 4 סיפורים שראוים להתייחסות 1. מה אנחנו חושבים על עצמנו 2. מה אנחנו חושבים על עזה 3. מה העזתים חושבים על עצמם 4. מה העזתים חושבים עלינו. שני הצדדים מתייחסים אל עצמם כאל קורבנות. העזתים אומרים שהישראלים מרגישים כאילו יצאו מעזה, אבל בפועל ממשיכים לחנוק אותה. גרעין של אמת יש בכל ארבעת הסיפורים.
יונתן אומר שטוב שהשיח הזה קורה. כרגע זה בינינו והלוואי שיקרה גם בין עוד אנשים משני הצדדים.
השלושה עולים על האופניים ויוצאים ברכיבה. עובר זמן. בסביבות שלוש וחצי, נכנס בחור עם משקפי שמש על ראשו ובידו מפה מגולגלת.
אנחנו – אתה נראה כמו מדריך של קבוצה
המדריך – נכון
אנחנו – לפי המשקפי שמש על הראש
המדריך – המשקפיים כי ככה זה משדר מקצועיות
נחשי מיד פונה להכין קפה. עד שהקבוצה מגיעה, המדריך מספר שהם קבוצה של עולים חדשים מרוסיה. העברית שלהם לא משהו, הוא אומר. הם ממשיכים לכיוון הבאר וכשהם חוזרים הקפה מוכן והשעה כמעט ארבע. חלק יושבים חלק עומדים. עושים מעגל חפוז. מסתבר שיש 2 מדריכים ולשניהם קוראים מיכאל. אני מסביר בקצרה, הם מתרגמים לרוסית ובסוף מסתבר שהם (כולם) גם מדברים אנגלית.
מיכאל (ראשון) מתייחס לעזה. קטסטרופה הומניטרית, הוא אומר, לא רואה פתרון בעתיד הקרוב, חבל מאד.
מיכאל (השני) מרחיב קצת. הוא אומר שבתור תל אביבי הוא מרגיש שכן של עזה. שעה נסיעה זה כלום. מנטלית הוא מרגיש שהוא במרחב.
ורה באה בגלל המלחמה באוקראינה. היא אמנם רוסיה, אבל גם ברוסיה שורר פחד. עזה בשבילה זה מלחמה, כאב, פחד.
רומן אומר שעזה היא שאלה קשה. יש שם פנאטיות דתית. אין תשובה עכשיו. כרגע אי אפשר לעשות כלום.
המנחה לא הקפיד על קיום כללי המעגל בעיקר כי היתה להם התעניינות לגבי מה אנחנו חושבים והם כל הזמן התפרצו בשאלות. בשיח שהתגלגל עלתה גם שאלת השרות הצבאי וורה אמרה בתדהמה שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת בארץ דיבור נגד השרות הצבאי.
בארבע ורבע + קור חודר התפזרנו.
היינו הפעם: נחשי, משה, חיותה, עודד, מרי, ריף, יונתן, איל, מיכאל ראשון, מיכאל שני, ורה, רומן ועוד 8 שותקות/ים.
כתב: עודד.