שמוליק, נחשי, שלי ואני הגענו היום ל"מגדלור" לאחר שהשתתפנו בבוקר בטכס נטיעת שתילי זית בכפר הבדואי "אל קרינאת".
במקביל אלינו הגיע גם האדבוקט מהרן.
בעוד אני מתחיל באיסוף כסאות מהמרחב ("אוף אני לא מבין למה לא מחזירים את הכסאות למקום" רוטן שמוליק) וכבר מצטרפים אלינו הראל וסילבי.
דקות לאחר מכן גם חיה וציון.
המעגל מתחיל כרגיל עם פרזנטציה שלי ואחרי – מהרן.
מהרן אומר שמדינת ישראל צריכה לעשות שינוי כי המצב בעזה קרוב לפיצוץ. העוני הוא אם כל צרה. היציאה לעבודה מרגיעה. בכל מקום בעולם, שיפור כלכלי מועיל לשקט. עזה תהיה בעיה אם לא ישתפר המצב. קשה לחיות על החרב. השלום שבא אחרי המלחמות הוא החשוב. מהרן פסימי. המצב שם קריטי. ישראל פונה למקומות הלא נכונים. הרשות היא לא הכתובת. שלום עושים עם החזקים (חמאס). יש להם יכולות מסוכנות וישראל מתעלמת.
נחשי אומר שעזה זה שכנים, זה בני אדם. פה כולם סובלים. לא רוצה להיכנס לדיון מי אשם. בשני הצדדים אין הובלה לפתרון. מדובר באנשים ולא במפלצות. גם לו אין נוסחת קסם. לכאן הוא בא מתוך דחף לעשות משהו, להקשיב לאנשים ולדבר על שינוי.
שלי לא היתה מעולם בעזה. יצא לה קצת לדבר עם אנשים משם, לא הרבה. בילדותה, האופניים הראשונים שלה נקנו בעזה. הלוואי שיכלה לבקר. בתור "שמאלנית" היא שומעת הרבה את הקריאה "לכי לעזה" – הלוואי שזה יקרה מתישהו היא חושבת בליבה.
הראל אומר שהחוף של עזה באמת מדהים. אבל עזה היא איום וטרגדיה. אנשים נכנסים לפחד כשהם במצב של חוסר אונים או חוסר וודאות. זה שנותנים לעזתים להכנס לעבוד, משפר קצת את המצב. ישנה הבנה שמחוץ לעימות צריך גם לתת לאנשים פרנסה. כל פתרון שמאפשר חיים יותר טובים בשני הצדדים, מבורך. צריך להגדיל את המרווח בין המלחמות ולחסוך חיי אדם.
סילבי אומרת שכאן ושם גדלים דורות של ילדים ובוגרים פוסט טראומתיים. יש שם 2 מיליון שסובלים בגלל קומץ של פנאטיים. לסגור עיניים זה לא שיטה. אין להם פריבילגיות כמו לנו (הגירה, בחירה פוליטית של שלטון וכו'). הקומץ הפנאטי יוצר את המציאות. הרוב הדומם שם צריך לפעול אם הם רוצים שינוי. היא לא יכולה לומר להם מי ישלוט בהם. את סילבי מעצבנת האדישות לסבבים בדרום. רק כשהטילים מגיעים צפונה מגן יבנה (שם גרה בעבר) הממשלה מזדעזעת.
שמוליק אומר שסבבי השיחות פה יוצרים חשיבה. בישראל יש התייחסות לעזה לחוד ולגדה לחוד, כטקטיקת הפרדה. אין לו ספק שהסבל הזה שם בעזה צריך להיפסק. אנשים אולי לא יודעים, אבל השלטון של החמאס מתאפשר היום, והתאפשר בעבר, בחסות ישראל. ישראל בחרה בחמאס כמי שיכול לייצר התנגדות לאש"פ. יש משמעות אדירה ליציאה לעבודה בישראל כדרך להורדת מתחים. לישראל יש מגמה פוליטית בהפרדה. החמאס גם הוא לא מיקשה אחת. צריך לדבר ולהכיר במשמעות שהחמאס הוא הריבון הנבחר. גם הם מעוניינים לדבר והדיבור איתם הוא בחסות המצרים. צריך ללמוד ולהכיר את החמאס. הם התחילו במסגדים כתנועה חברתית. אין למיליונים האלה אופק. מצב מייאש של חוסר מוצא.
חיה, גדלה כחרדית. לאורך כל חייה ידעה שהערבים הם אויב. לא רואה אופציה לחשוב אחרת בגלל אמונתה.
ציון, נהג אוטובוס. לכל חברה יש את השוליים שמחלחלים למרכז. אם יש נקודה על נייר לבן, היא מושכת את העין אפילו שהיא חלק זעיר מהדף. רוצה לכלכל את המשפחה שלו כמו כל אדם, כמוהם. ציון מצר שאין דיבור ישיר איתם, רק דרך מתווכים. זו דרך לא נכונה, צריך לדבר ישירות.
מהרן שואל את חיה ורוצה להבין אם זה הדת שמגדירה את הערבים כאויב או שזו דעתה. חיה עונה לו שזו גם דעתה האישית.
נחשי שואל את חיה אם לא עם האויב, עם מי נעשה שלום?
חיה משיבה שמנסים ומנסים וזה לא מסתדר.
רמי הגיע.
רמי אומר שהגיע מאזכרה לקצין צה"ל שנהרג פה באזור. הוא מצביע על הצפלין ואומר שאנחנו כל הזמן אוספים מידע. מרגש לראות אנשים שבאים עדיין לאזכרה 9 שנים לאחר מותו של הקצין. מה היחס שלנו, כעם, לשכול, הוא שואל. האמא של הקצין אמרה שהיא הפסידה את היקר מכל אבל הרוויחה משפחה ענקית. לכאן הוא בא כדי להזכיר לעצמו שאנחנו חיים בעידן שהוא מהיר מאיתנו וכל אחד מנסה להאחז בשוליו. הבית והמשפחה זה מה שגם מחבר אותו למעגל פה. בכל הקלקול הזה יש תנועה לתיקון. הידיעה שיהיה טוב, באה דרך השיח. הנחנו פה במעגל, אמירה, "מהי עזה בשבילך". בשבילו עזה היא בית ומשפחה ואנשים שנעקרו מביתם. בא כדי להגיד לעצמו שעזה בשבילו זה לא לוותר. לא לוותר על הידיעה שאנחנו כאנשים, התקלקל לנו משהו, אבל אנחנו יודעים לתקן. באזכרה הסתכל על החורשה שלפני כמה שנים נשרפה והיום פורחת. מספר על סבא שלו ועל הדרכון שלו שכתוב בשלוש שפות ויש בו חתימות של כל מדינות המרחב. סבא שלו הסתובב בכל המרחב. היתה מערכת תעבורה פתוחה לכול. נסע ברכבות הסבא, סחר בתפוחים. גם רמי רוצה את כל החתימות האלה בדרכון ולאט לאט זה מתגשם. יש הרבה תסכול ושכול אבל רמי מסרב לקבל את זה כגזירת גורל. עדיין חולם לנסוע דרך תחנת הרכבת בעזה לכל רחבי הלבנט. מספר על פסיפס שנמצא בכיסופים. פסיפס מתקופת אלכסנדר מוקדון. פסיפס שמראה שפע. בבית הכנסת העתיק מעון יש את סמל המנורה. מעון וכל המרחב היה מרחב פתוח בלי חומות וה"שכונה" היהודית מעון, יושבת בתוך קהילה ביזנטית גדולה מאד. אנחנו רואים שקהילות יהודיות יושבות בשלום במרחב.
ג'אבר מציג את עצמו. מסביר את החיים הקשים בישוב לא מוכר. אומר שאי אפשר לעצום עיניים. אי אפשר שילד אחד ישב על המחשב וילד אחר לא יהיה לו מה לאכול.
חנן הגיע בגלל העפיפונים (כעס שהם משמשים כלי משחית) פגש בנו והתחבר. זה היה לפני כמעט 3 שנים. באתר האינטרנט שהקים, "לא רלבנטי" שמו, הוא מפריד בין הדעות שלו לעובדות במה שהוא מפרסם באתר. בהתייחסות לעובדות, נקודת המוצא היא של רגשות והחברה שבתוכה אתה חי. לא בטוח שהוויכוח על עובדות ישנה את דעתו של מישהו. זו פנטזיה לחשוב כך, גם אם הויכוח הוא ברשת. אנשים שהם בעמדה של שאלה או התלבטות, כן יקבלו על עצמם דעה נחרצת. בקשר לעזה, חנן מודאג. היו נפילות השבוע, "אה מה זה 9 נפילות" אנשים שואלים בזלזול מה… מי שלא חווה את זה ממש לידו, מתייחס באדישות. כשאומרים שצה"ל השיב אש זה בכלל מדאיג.
אורי בתגובה לג'אבר, מנסה להבהיר את המושג ישובים לא מוכרים. המילה "פזורה", מבהירה היטב את המצב שם. אחר כך הוא מסביר לסילבי איך השתנה משמאלן, לתומך ליכוד. הראל נאנח בהקלה ואומר שבסביבתו הוא נחשב ל"שמאל" ופה, במעגל, מתייחסים לדבריו כ"ימין" והנה בא אורי וגאל אותו מ"קיצוניותו הימנית".
אורי אומר שלאחרונה פגש עזתי שהכיר בילדות ועכשיו חזר לעבוד בישראל. הרבה שנים לא נפגשו. לדעת אורי זה טוב שהוא יכול לבוא לעבוד בישראל. אורי נזכר שכשהיה צעיר, נהג לאסוף תפ"א להגיע למחסום ולהעביר אותם אליהם. עכשיו, הוא מציין, החבר העזתי מספר לו דברים הזויים ונוראיים שקורים שם. זהו, הקור יורד, מהרן, רמי, חיה וציון הלכו מזמן ועכשיו גם אנחנו.
היינו הפעם: מהרן, נחשי, שלי, הראל, סילבי, שמוליק, ג'אבר, חיה, ציון, רמי, אורי, עודד, חנן. גם עם ראמי דיברנו קצת דרך הנייד של נחשי.
כתב: עודד