בדרך מנסים לנחש מה תהיה ההשפעה של האירוע הקשה בג'נין והתגובה מעזה על בואם של מטיילים כשממול מונח הפיתוי של טבע מוריק מנוקד באדום כלנית.
אנחנו מופתעים לראות במבט ראשון את חניון לה-מדווש בבארי עמוס רכבים.
במבט שני, הרוב הם רכבי הסעות בשרות הצבא…
בדרך המתפתלת למפעל הגופרית מעט רכבים, בעיקר במגמת יציאה כמו גם קבוצת רוכבי אופניים. חניון נחביר ריק, גם אזור המפעל וגם "מחסן" הכסאות… שלושה כסאות הושלכו מהרמפה והתפרקו ועוד כעשרה נמצאים בחצי עיגול מסביב לשאריות מדורה כמאה מטר מהמבנה.
כשסיימנו לאסוף אותם, כבר היה הקפה מוכן ושני אורחים יושבים: חברים של אופק (הזכור לטוב, שבינתיים הצטרף לשורות הסדירות). הם כבר היו בעבר. מטיילים בטרקטורון. נשארו מעט, לא שתו ולא אכלו אחת שתיים שלוש ונסעו.
גם ג'לאל שהגיע עם שישה מילדיו עצר מסקרנות, אבל ביישנותם של ילדיו גרמה לו להמשיך. הוזמן בימים הבאים, אבל השיב שימי שישי מוקדשים לילדים.
מלכי ובלה הגיעו במקביל לקבוצת צעירים השוהים בקיבוץ באזור בשנת שירות מטעם תנועת "החלוץ". אני פותח מעגל ומלכי ממשיכה.
מלכי: אפשר להתחפר בבועה בבית או לנסות להשפיע. לגור קרוב לעזה, מעלה את המודעות אליה, יש יותר צורך לדעת, אפילו שאי אפשר לעשות כלום. יש שם אנשים שגרים לידי והם מוגבלים. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. המצב בלתי נסבל, מוסיפה מלכי, ומתוך היאוש, היא בוחרת לבוא לכאן. אם כל אחד יעשה מעט אולי יקרה משהו טוב.
שמוליק, קומוניסט, חי פה מאמצע שנות ה- 60. מכיר את כל התהפוכות מאז. עזה היא יצור כלאיים. המצרים, העזתים עצמם וישראל, שותפים למצב שם. הגדר מסיבית וסוגרת הרמטית. לגבי חלק מהאנשים שם, זה ממש בית סוהר. התגובה מעזה לאירועים של אתמול מינורית בגלל היציאה לעבודה של פועלים. שמוליק מספר לצעירים על 11 הנקודות (ישובים שהוקמו בלילה אחד, מוצאי יום כיפור 1946 מתחת לאף ונגד רצון הבריטים), על מפעל הגופרית ועל השימוש בגופרית. שמוליק רואה בסגר על עזה פשע בין לאומי, החשיפה לעוצמות של הצבא הישראלי בלתי נסבלת. המרחב היה שונה ואז נוצרו גם קשרים אישיים.
רועי אומר שעזה היא הכלא הגדול בעולם. הרבה אנשים חסרי אונים. תלויים במדינת ישראל שמגבילה אותם ונשלטים על ידי חמאס.
עומר אומרת שעזה בשבילה היא מורכבות. לא יודעת מספיק. רוצה לדעת.
לוטם רואה את עזה בתור אנשים שנולדו למציאות עצובה. בבועה שבה היא חיה, עזה נחשבת לנטל.
מיקה מציינת שלפני כמה ימים נכנסה לאינסטגרם, התעניינה על רפיח. לא הבינה כלום אבל ראתה שגם שם יש איזושהי נורמליות. במציאות המצב מחריד. זה לא צריך להיות ככה.
משה הגיע למסקנה שהוא לא כל כך מכיר את עזה אפילו שהוא גר קרוב אליה הרבה שנים. עכשיו הוא לומד על הסכסוך באוניברסיטה ומבין כמה הוא לא יודע… אם לצטט במשפט אחד, הוא אומר, הכל קרוב במדינה הזאת והמצב הוא תמונת ראי. כל קבוצה רואה אותו דבר אבל הפוך. כפי שאנחנו זכינו להיפגש עם עזתים בעבר, נוכל להגדיל את מעגל המפגשים היום ובעתיד. עבורו, דווקא אי ההסכמות עושות את הדיאלוג מעניין. תספרו לחברים שיבואו, הוא מבקש מהצעירים.
דנדן חושב שהם, בעזה, מאד מסכנים. אין לו מספיק ידע. צריך פתרון הוא אומר. האנשים שם, נקלעו לסיטואציה בעל כורחם.
אורי לא מוצא מילה אחרת מלבד גטו. שלטון אכזרי ואלים בפנים. חנק מבחוץ. ואין להם ברירה. ראה פודקאסט על החיים בעזה והבין שהם מאד מוגבלים.
גאיה חושבת קצת כמו עומר… לא מרגישה שיודעת מספיק. עצב גדול. עזה זה "אחר" ולא טוב.
לנועה עולה בראש הדימוי של "גטו". אבל זה לא כמו השואה. ובכל זאת זה עצוב כי זה קורה ממש פיזית, ועם זה, רחוק מהתודעה. לא מדברים על זה בבית הספר וזה עצוב.
בלה עברה את השואה ושרדה. גאה בבניית הדורות שהעמידה. לא חשבה שהמדינה שבנתה תתנהג ככה לגר ולשכן. נדרה נדר עוד בילדות שלעולם לא תעצום עיניים מול עוולות.
נחשי הכיר בילדותו את עזה כמקום של מסתננים ופדאיון. יום אחד אביו לקח אותו למגדל תצפית בקיבוץ והוא הראה לו במשקפת את עזה: אנשים נוסעים על אופניים וחיים רגילים. אחר כך היתה מלחמה ופתאום, עזה היא פה. ב- 2006 התנתקות ושוב נתק וריחוק. כשהגיע למגדלור הבין שזה שוב קרוב אלינו ורק קו דק מפריד. רואה שדות וחקלאים כמוהו ובכל זאת, אלה שני עולמות שונים. התחזקה אצלו התחושה שיש משהו לא תקין ולא בסדר. הוא אמנם יודע איך התגלגלנו למצב הזה, אבל האפיזודות חידדו לו את חוסר הצדק וחוסר ההגיון שבמצב. לכן מגיע לפה. על הדרך פוגש אנשים ופוגש נקודות הסתכלות מעניינות.
נעמה: עזה זה משהו שמעורבב עם פחד, אשמה והישרדות. זה מקום שתמיד נכח לידה והיא גדלה עם הסיפורים. לא הלכה לשם בגלל האידיאולוגיה של אבא שלה והפחד של אמא שלה.
דן אומר שבקושי יוצא לו לחשוב על עזה. עכשיו הוא בשנת שרות על ידה. בעסה להם שחיים במציאות כזאת. אבל יש רצון בשני הצדדים לחיות בטוב. אם דן יהיה בצבא ויצטרך להיכנס, יכנס בכל הכוח. וגם, חשוב להבין יותר.
מאוחר יותר הגיע גיורא – צלם. יש מצב שיבוא בשבוע הבא עם קבוצת צלמים חובבים שהוא מדריך.
היינו הפעם: מיטב, אורי, ג'לאל (עם 6 ילדים), גיורא, מלכי, בלה, משה, נחשי, שמוליק, מיכל, שלי, רועי, עומר, לוטם, מיקה, דנדן, אורי, גאיה, נועה, נעמה, עודד.
כתב: עודד.