לכאורה, ימים סוערים, חורף בעיצומו, הפגנות מול כאוס פוליטי/משפטי/חברתי, תקשורת מטורללת, תחושה של סוף. לכאורה אמרנו… למעשה, הכל "בינתיים". ימי החורף חמימים, ההפגנות רק בסופ"ש והכאוס מתבשל ויוגש בפברואר. תקשורת? הרוב אומרים שהם לא מתחברים כבר לתדר… ואנחנו? אצלנו אי של יציבות. מתיצבים כל יום שישי כמו שעון קוקיה שעזה מופיעה בחלונו ומכריזה את קלוננו וקלון העולם. פה דווקא יש תחושה של אין סוף. לחיוב ולשלילה. לחיוב, כי אנחנו פה כל יום שישי ולשלילה כי לאנומליה האנושית המתרחשת בעזה אין סוף.
הגיעו המון א-נשים היום. הרשימה שלמטה תשקף אולי חמישית מהמשתתפים בפועל.
בהתחלה היינו נחשי, משה, שמוליק, מארק ואנוכי אחר כך הגיע זוג מהאזור ובשעה שתיים זרמו כ- 40 מטיילים על מדריכם ומיקרופונו. הם היו בטוחים שאנחנו סוג של הפתעה שהמדריך הכין להם… במקביל הגיעו גם מלכי, רמי, מירהל'ה, עוזי, דגנית, בלה, עובדיה ורוני! כן כן חברות וחברים רוני שלנו לקחה מקל, עובדיה וכסא תואם ושבה להיות איתנו לאחר (כך וכך) זמן רב.
המדריך סיפר לקבוצה (ממכון אבשלום) על גופרית ותולדות, אני סיפרתי עלינו ורמי המשיך ודיבר על היסטוריה, על סבא וסבתא, רוטנברג ותל חי (בהתאמה) ילדות ליד גדר הגבול ועל התקווה. הקבוצה הסתקרנה ורצתה לשבת עוד, היו להם עוד המון שאלות, אבל המדריך… הלכו.
נשארה המשפחה הקרובה ורמי מרגיש שהמצב "דורש" תודעת עזה.
נחשי סיפר על חבר שלו קולנוען דוקומנטרי. אתמול הם נפגשו לקפה. החבר עשה ב- 2005 סרט על עזה עם חיים יבין. הם ריאיינו אח"מים וחיים יבין רצה ללכת לדבר עם אנשים בשוק. המאבטחים נלחצו. חיים יבין הרגיע ואמר שהם יציגו את עצמם כצוות טלביזיה גרמני (הוא יודע גרמנית). המאבטחים הסכימו. הלכו לשוק וכל הסוחרים אמרו "הו, חיים יבין הגיע!".
בלה לא יודעת עד כמה יודעים עלינו. השקט מפחיד אותה. לא יודעת לצפות את העתיד שלנו. תמיד חושבת עליהם. דואגת להם כמו שדואגת לנו.
משה אומר שהדאגה שלו כבר לא מתמקדת רק במרחב שלנו. עכשיו, המדינה בסכנה. השפה השולטת היא של אלימות. זה מוחשי וחד, משהו קיומי, ממש פיזי. מה שקורה עכשיו, לא זמני. צריך מאבק.
מירהל'ה רוצה לשמור על בריאותה הנפשית ולכן לא צופה/מאזינה לתקשורת הממלכתית, "קצת משחקת בבת יענה" לדבריה. היא כן מודעת ומדברת על האבסורד של הפסטורליה שמסביב אל מול המציאות בשטחים.
רוני חושבת שלפעמים אולי עדיף להשתבלל, אבל היא לא יכולה, היא כל הזמן באינטראקציה עם אנשים וצריכה לדעת. כדי להקל קצת על העומס המנטלי היא מתמקדת בידע על עזה. בעיקר בעזרת ידידיה שם. מתעדכנת. מי עזב את עזה ועבר לעולם הגדול ומי נשאר. מרגישה שהיא חייבת לעזור להם. יש הרבה שינויים. יוצאים פועלים וזה שינוי גדול לטובה בתוך עזה וגם מתבטא בשקט אצלנו. היא מקבלת המון בקשות לעזרה לצאת. נפגשה עם מנהל מסוף הגבול בארז וגילתה שם נכונות רבה לעזור. היא בקשר עם פסיכולוגית הולנדית שנכנסת לעזה ונפגשת עם פסיכולוגים וסוציולוגים לסדנאות ותמיכה.
עובדיה אומר שעזה מזכירה לו כמה אנחנו לא חכמים. בעבר הסתובב שם לבד בהרבה מקומות ואירחו אותו בכבוד רב. מה שקורה היום זה בגללנו כי לא הבנו מה קורה שם וקילקלנו לכמה דורות. כשהופיעו כמה גחלים לוחשות יכולנו לכבות אותן לפני שיביעירו אש גדולה ועשינו להפך, הדלקנו אותן במקום לכבות. תחושה של גדלות ויהירות הביאו אותנו למצב הנוכחי. היינו בשבילם משחררים מעול המצרים. אצלנו עוד אפשר להפגין נגד הרשע והפשע. שם יש מי שמדכא הפגנות כאלה.
דגנית אומרת שהיא לא מכירה כמונו את עזה. היא פה בגלל רמי וזה מרגש אותה לתמוך ברעיון. היא לא אחת שמרבה לצאת להפגנות, בלשון המעטה. ואם היא היתה בהפגנה ועוד בגשם שוטף, סימן שכלו כל הקיצים! מאד מתחברת לדברים שנאמרו פה. זוכרת שבילדותה נסעה על אופנים בעזה והיה כיף.
עוזי מקדים ואומר שמאד שמח לבוא ולראות את רמי מתלהב ומרצה – סימן שהוא בריא! שמח גם למראה רוני ועובדיה. קרא בשבוע האחרון ספר "הקנוניה נגד אמריקה" שכתב פיליפ רות. לא הכיר את הספר. דיסטופיה, רומן שמדמה היסטוריה חלופית של אמריקה כשצ'ארלס לינדברג מביס כביכול את רוזוולט בבחירות 1940. לינדברג היה טייס עטור תהילה, אנטישמי, בעד עליונות לבנה, אוהד הנאצים. בספר יש יהודים ש(כביכול) משתפים איתו פעולה ויש לו תוכניות ל"טיפול" ביהודים. יש בספר תיאור של מציאות שדומה למה שקורה סביבנו היום.
מלכי מהרהרת בקול ושואלת מה השתנה אצלה מאז שבאה לכאן בפעם הראשונה. האם המבט שלה שונה? "לא" היא אומרת, המקום הזה נתן ביטוי לתחושה שאיתה היא באה. לפעמים זה נעים להיות בת יענה. אבל אם לא היו הפגנות וכולם היו ממשיכים בשגרה? ההפגנה נותנת תחושה שהרבה אנשים חושבים כמוה, זה נותן תקווה גם אם כלום לא ישתנה ועזה תמשיך להיות יאוש גדול. המקום שלנו נותן לה כוחות.
שמוליק אומר שמה שהוא יכול לעשות בתחום האישי, הוא עושה. משיחות עם חבר מעזה הוא יודע שהמצב שם בכי רע. השקט של היום זה בזכות אלה שעוברים ועובדים. הדברים צריכים להגיע לפתרון.
פתאום, מכל הפתחים מציצים כ- 15 צעירים סקרנים. מוזמנים לקפה (למרות שהשעה כבר רבע לארבע). באו מתראבין ליד גבעות בר. חלק מתביישים, חלק נענים להצעת הקפה. רמי מנסה לחלץ מהם איזה דיבור על עזה. רק עבד מוכן לספר שאימו משם ויש לו משפחה שם, אבל לו עצמו אין קשר. עוד קצת דיבורים על (חוסר) אפשרויות תעסוקה בישובם.
היה גם עמוס שטייל עם נכדיו וסיפר שבגיל חמש וחצי ירד עם עוד ילד גדול ממנו לתחתית הבאר שבמפעל הגופרית! 51 מטר!
הוא הוסיף שהמראה הנוכחי של המבנה נגרם עם עזיבת הבריטים כשכל מי שיכל לשים את ידו על דבר ערך כלשהו ולמכור אותו, עשה זאת.

בהערכה גסה היו היום 60-70 איש במגדלור
מי היה? רשימה מאד מאד חלקית: מירהל'ה, רוני, עובדיה, דגנית, עוזי, מלכי, שמוליק, רמי, עודד, נחשי, בלה, משה, מארק, סלמן, עבד.
כתב: עודד