לפני שבוע הגיעו המון אנשים והרגשנו שאנחנו בתחילתה של ידידות מופלאה עם עונת הנדידה של העם בשמורת בארי. גם היום, יום יפה, נטול גשם, האזור מתכסה בירוק לגווניו. פה ושם מתחילה בשורת ה"אדום" מהצמד "דרום אדום". ברם, למרות ההבטחה שטמונה בתיאור הנ"ל ולמרות התגייסות משמעותית של הניריצחקים שבאו בשתי מכוניות(!) לא נחזים מטיילים רבים באזור.
מי שכן באו (לטייל) היו ליטל ואייל שנלכדו בהזמנתו הכריזמתית של נחשי ובאו לקפה ודחקות.
לליטל יש זכרונות. היא נולדה בקיבוץ על גבול הרצועה. היא זוכרת את מלששת חמת הימים, 3 ימים במקלט. אבא איש כותנה וגם התעסק בתחום הבטחון. היתה בת 7. מישהו מהקיבוץ נהרג ממש בהתחלה. אירגנו את הילדים להכין קבלת פנים לחיילים שחוזרים מהקרבות בסיני. הגיעו שיירות של אוטובוסים, אבל עם שבויים מצריים – חיילים לא היו… היא בכתה כי חיכתה לחיילים ולא לשבויים. אבא אמר שככה זה במלחמה, יש שבויים, לא יעשו להם כלום והם יחזרו לביתם. אחר כך התחילו להגיע פועלים והתחילו לטייל בעזה. ליטל זוכרת שהיתה המומה מסבר הפנים הידידותי שקיבלו אותם בעזה. זוכרת את סמטת הכדרים ואת עלי מונטר. בשרות הצבאי הדריכה. היתה בעלי מונטר ונזכרה בילדות. עכשיו היא גרה בתל אביב והכל רחוק, הילדות, הזכרונות, גם עזה. לא יודעים מה קורה עם אלה שעבדו אצלם, רק יודעת שלא איפשרו להם לחזור לעבוד. יצאה היום לטיול עם אחיה באזור ופתאום הבינה ש"רואים אותה משם" ואולי זה קצת מסוכן. (ככה זה כשמתרגלים יותר מדי לתל אביב). אנשים חיים פה ואנשים חיים שם, היא מסכמת ושואלת, איך זה יגמר כל זה? היא רוצה לשאול אותנו אם מבחינה אקטיבית עושים משהו באזור? איך אפשר להשפיע? את מי זה מעניין?
איל ("עם י' אחת" הוא מדגיש), אומר שעזה בשבילו היא… "לא רוצה להגדיר". מכיר אותה היטב, הוא האח הבכור של ליטל ומתגורר עד היום בקיבוץ שבו נולדו. טוען שהוא כל כך קיצוני לשמאל עד שהגיע לבן גביר. (ליטל נחרדת. "אל תכתוב את זה" היא אומרת). איל מספר שעזר למישהי מכפר עזה לתלות תערוכת צילומים משותפת שלה ושל אמנים מעזה וכולנו נזכרים שבתיה (הצלמת) ישבה איתנו במעגל וסיפרה על התערוכה, עולמצ'יק. לאחר מכן איל פונה לקאי (תיכף נכיר אותו) ומספר לו שאירח שני אורחים מנורווגיה ולקח אותם ל"חץ השחור" להשקיף על עזה וגם הדגיש לפניהם שרק מכאן אפשר לראות ולהבין מה זו באמת עזה ולא צריך להאמין ל"שטיפת המוח" שהפלסטינאים עושים לאירופאים במדיה בחו"ל.
קאי נמצא כבר כמה שנים בארץ, מנגן בקוטרבס, חי בירושלים ומנסה להיות אזרח ישראלי (אביו ישראלי). קאי נולד בארה"ב, התבגר וחי בנורווגיה, עד שבא ללמוד ולנגן בישראל. קאי אומר שעזה היא מקום מעניין. אבל יותר מעניינת היא היכולת של אנשים בישראל להתעלם משכניהם. הוא עצמו גר באבו טור – שכונה מעורבת. ראמי מתקשר והשיחה עם קאי נקטעת ולצערי לא מתחדשת.
ראמי מאחל שנה טובה ומקווה להתחלות חדשות. הוא רוצה לשתות קפה איתנו. גם השיחה איתו (בנייד של נחשי) הולכת ומטשטשת עד שמתנתקת.
חיותה מרגישה שהשאלות של ליטל לא זכו למענה. היא אומרת לליטל שהיא עצמה לא באה לכאן מתוך תוכנית לשנות משהו, אין לה שאיפות להשפיע, רק להוסיף למדורת התקווה את הקיסם הקטן שלה.
נחשי ממשיך את הקו של חיותה ואומר שהוא בא לכאן לשמור על עצמו שלא ישתנה ולהזכיר לעצמו שקרוב אליו נמצאים אנשים שסובלים. אין לו מושג מה יהיה הפתרון. אם יש איזושהי תרומה לאירוח של אנשים פה זה כדי להבהיר ששם ופה יש בני אדם. הם אמנם, מונהגים על ידי גוף כוחני ("בקרוב אצלנו" הוא מפטיר) אבל עדיין, אנשים הם אנשים ויש להם זכויות ורצונות לממש.
ליטל עובדת במוזיאון הארץ ואירגנה סיור לועד העובדים. הגיעו לעלומים והאנשים היו קצת בשוק מהקרבה לגבול. עד אז, לא ממש הבינו את הסיטואציה של להיות ליד עזה.
עוברים 4 צעירות וצעירים, שניים+שתיים. מנסים לחמוק ולהמשיך, אבל הכריזמה של נחשי והבטחת שמוליק לעבור בפס הייצור לתה במקום לקפה מושיבים אותם. הם רוצים לדעת את תולדות המקום ואני מספר. בסוף התיאור ההיסטורי אני קושר את נושא ה"מגדלור" ומבקש מהם לשתף אותנו ב"מהי עזה בשבילם?". שתיקה. לאחר כמה שניות ממלמל אחד שאין לו עניין בפוליטיקה. גם לנו לא, אני אומר, רק בני אדם. הוא אומר שגם ראה מישהו שמצלם אותם והוא מבקש לא לפרסם. טוב, אומר נחשי, מחקתי. הם חשדניים ומסרבים אפילו לומר את שמותיהם, רק שהם מירושלים. אבל התה מוגש ולכן אחת מהם פותחת בנאום קצר וזה מה שהספקתי לרשום:
תנו לי שקט קבלו שקט. שקלתי לבוא לגור בדרום. האם שווה לי לבוא לגור בדרום? אם יהיה שקט, בטח, אבל כל פעם לעזוב את הבית כשקורה משהו? לא רוצה. אני לא מתעסקת בפוליטיקה. יש לי חברים מכל הדתות וביקרתי חברים ערבים בביתם, אבל אם תבואו לדקור אותי אנתק מגע. ישראל מותקפת על ידי עזה ומפה מתחילה פוליטיקה וזה לא העסק שלי. ברור שכאנשים, הם סובלים, אבל אין לנו פתרון.
אחד הבנים גם אומר בקצרה ובמהירות את הדברים הבאים (לא לפני שחבריו מדגישים שהוא אח שכול):
אני לא סומך עליהם. לא אסובב אליהם את הגב כי יתקעו בי סכין. הרגו אבא של חבר שלי כשהלך לשוק. תיתן להם אצבע ירצו את כל היד. בעזה טרור. לא סומך עליהם.
אחרי הדברים האלה הם קמים והולכים – צריכים לחזור לפני שבת לירושלים.
מהרן שהגיע בינתיים והאזין לדברים, אומר שהאינסטינקט שלו אומר ש"השניים" שוטרים ולכן היו כל כך מסוייגים ושהאינסטיקט שלו לא טועה. אולי.
אצלי, בכל אופן, נשארה לזמן מה תחושה של אי נעימות מהרביעיה הזאת, תחושה שנמשכה גם לאחר שעזבו.
היינו: חיותה, שמוליק, נחשי, משה, קאי, עודד, ליטל, אייל, מאור, מיר, מהרן, 4 ירושלמים שלא רצו לומר את שמם.
כתב: עודד