מפגש ראשון בשנה החדשה. קבוצה מודרכת יורדת מרכבים פרטיים, צופה בנו ממרום ה"רמפה" (יש מילה בעברית לרמפה?) וגולשת לעבר הבאר. אני "אורב" להם שם ומזמין למעגל.
מתיישבים מתכבדים. אני מתקצר תולדות (מקווה ש"מתקצר", לפחות משתדל). ממני לכיוון שמאל, שם יושב איציק.
איציק נזכר שהיה חוצה את עזה בדרך לימית, שם היו לו לקוחות. עזה נדמתה לו כמחנה פליטים גדול.
אסתר: עזה זו החמצה. הכסף שמגיע לשם, מופנה פחות לרווחת התושבים ויותר לרווחת החמאס.
טל מתרשם מהצפיפות והעוני וגם מספר על נגר עזתי, מקצועי מאד, שעשה לו ריהוט לבית.
דינה היתה במהלך השרות הצבאי בבסיס צאלים. באותה תקופה עזה היתה פתוחה ורוב הזמן היא בילתה בימית ובעזה.
אורלי אומרת שעזה היא צפיפות ועוני שגורמים עוינים שהשתלטו עליו. מקום של פיספוס.
גם אמוץ משתמש במילה "החמצה" לתאר את התחושה לגבי עזה (המילה תחזור שוב ושוב בהמשך). היו לו עובדים עזתיים בעבר.
אורית זוכרת ביקור בחאן יונס, לא פחדה. היה יכול להיות טוב, החמצה.
איזבל: אבא שלה שירת הרבה שנים בקבע בעזה. היו לה חברים שם. עכשיו זו החמצה.
ספי היה קצין מבצעים. מעזה יש לו המון זכרונות. הספקתי לרשום שהוא זוכר ילדים שמוכרים סברס ופליטים שאנחנו אחראים לחלק מפליטותם. לדעתו, אין מה לעשות עם האידיאולוגיה שלהם.
פביאן זוכרת בילוי בשבתות בעזה. גרה אז בימית. שירתה בימית. עזה היא מקום ארור עבורה. שלושת בניה היו שם בשרות הצבאי. משנת 2014 זה מקום אחר ומרוחק.
אבי זוכר את מסעדת הדגים של אבו חצירה על החוף. את האופניים הראשונים שלו קנו לו בעזה.
נירית מספרת שבילדותה נסעו עם ידיד משפחה, איש שב"כ, לבקר בעזה. נסעו במרצדס והיה לו אקדח ברכב. נכנסו לכל הממתקיות בג'יבליה. היא בדילמה אם להגדיר את עזה כפספוס או כצער וכאב שלהם ושלנו (אפשר גם וגם… אני).
הבת של רונית שרתה בצבא בנחל עוז וכרם שלום. הרוב שם, רוצים שלום. היא רוצה להיות אופטימית ומוסיפה בשקט, "אם תשאר לנו מדינה".
רוני הובילה משלחות של תורמים לביקורים במועצה האזורית שער הנגב. היא התרשמה מאד ממנהל בית הספר ששקד לחנך את התלמידים לא לשנוא. חושבת על ילדים משני הצדדים שבזמן ה"סבבים" מחפשים מקום מסתור מיידי.
עודד גם הוא מתחבר לאמירה של החמצה. לא רואה תקווה. בשני הצדדים הדורות הצעירים לא מכירים. בעיקר שם, יש יותר ויותר אנשים שרוצים לנקום.
אודי אומר שעזה זו טרגדיה. הוא מכיר יהודים, צאצאים ליהודים יוצאי עזה. קיצונים מנווטים את הפוליטיקה והשליטה ואלה התוצאות. הם שבויים בידיים של כנופיה. אודי מקווה שאנחנו לא באותו כיוון.
יותם (המדריך של הקבוצה) שהה הרבה בעזה. זה כמעט עלה לו בחייו. חבר שלו מהצבא נהרג ומאז הוא שומר על קשר עם האמא של החבר. האם גרה בישוב ליד רהט ויש לה קשר טוב עם משפחה מרהט שאחת מבנותיה התחתנה עם מישהו מעזה שמנוע כבר שנים רבות לבקר את משפחתו. בעת ביקור של הזוג אצלה בבית, ראה בנם הקטן תמונות של הבן שנפל והבטיח לאם שכשיגדל, יקנה טנקים ומטוסים ויתנקם במי שהרג את בנה.
יהודה חושב שעזה היא פוטנציאל מבוזבז לשני הצדדים, אבל לנו אין ברירה והם צריכים להתגמש.
אורלי אומרת שעזה היא "צער גדול". האוכלוסיה הבלתי מעורבת שבוייה בידי חמאס. הם מחונכים לראות בנו אויבים. מקווה שיום אחד נחשוב הפוך ובמקום להפגיז, נבחר לשפר להם את החיים. אולי זה יעזור לחיים משותפים.
אבי היה בעזה פעם ראשונה בשנת 67 אחרי המלחמה. היה ילד שטייל עם אביו. עזה זה תמצית הסכסוך והחיים בארץ. צריכה להיות תקווה כמוסה אבל קשה לראות את האור.
דני היה בעזה לראשונה בגיל 17. ערכו מסע אופניים מהצפון עד לישוב "שדות" שהיה בחבל ימית מדרום לרצועה. בעבר תמך בהתנתקות אבל היום חושב שזה היה צריך להיות חלק מהסכם לפתרון הסכסוך. היום, הצדדים כבר לא יכולים לעשות כלום. אפשר לשבת ב"מגדלור" ולדבר על, אבל אין מה לעשות וחבל.
טלי סיפרה שגם אבא שלה היה בעזה וגם בנה. טלי היתה ממפני ימית, קצינה, חוויה קשה. רואה במקום הזה גן עדן מוחמץ בגלל מניירות של המושכים בחוטים. היא קשורה לעזה גם דרך עבודתה העיתונאית. בילתה כאן לא מעט בעיתות של אלימות, היתה שותפה לשיחות אישיות עם עזתים בה שטחו בפניה את הטרגדיה שלהם וגם הרבה מאד אגרסיות וכעסים. יש פה המון החמצה. יש אולי רצון לשפר, אבל גם חוסר אונים וזה מדכא.
מארק גידל את ילדיו בתקופה שנסעו באוטובוס לבית ספר והיו הפגזות. הילדים תורגלו בהוראות הישרדות. ילדיו גרים היום בת"א ולא רוצים להקים את משפחותיהם פה. יש הרבה חומר למחשבה לא רק לאזור הזה, לכל הארץ. השיחות פה, ב"מגדלור", מאתגרות את ערכיו הבסיסיים ביותר של מארק ואת חובותיו האזרחיות. המקום עוזר לו לחשוב.
עוזי מתוסכל כמו כולם ממה שקורה וממה שלא קורה. רוצה להשפיע באיזושהי צורה ולקרב לבבות. מספר על פרויקט הפרחת היונים שהגה וממשיך לקדם (הפרחה פיזית והפרחה וירטואלית). הוא מקווה שעצם המעשה של הפרחת היונה משבייה, יוביל מסר של קירוב לבבות. הוא הוסיף גם שלט אלקטרוני שימנה כל הפרחה, ויציג את מספר המשתתפים. לשם המחשה, הביא עוזי יונה בכלוב קטן, והיא שוחררה לקול תשואות הצופים ותיקתוק המצלמות.
הקבוצה הלכה ונשארנו לבדנו. שמוליק מספר על המפגש עם מכינת "באר אורה" שהיתה ביום שני בניר יצחק. אני אומר שההתרשמות שלי היא שהם כמעט לא יודעים כלום על עזה, וחמור מכך, עזה לא מעניינת אותם. במפגש הם קצת נדחפו לדבר מכורח הנסיבות ולהתייחס, אבל לא מתוך רצון.
אילן אומר שיש לצעירים המון גירויים ויש עוד המון תחומים שלא מעניינים אותם, לא רק עזה.
ויויאן אומרת שחוסר הרצון לדעת על עזה הוא לא תלוי גיל.
מהרן אומר שבני נוער מתעניינים במסי ורונלדו ושאר ירקות בסמרטפון. כאן מתפתח דיון פוליטי פנים ישראלי על מהלכי הממשלה החדשה. אמנם, בין יושבי המעגל ישנם היום מייצגים למגוון הדעות במרחב הווכחני הישראלי, אבל שום דעה לא מפתיעה במקוריותה ולכן, מפאת אורכו של הסיכום, נדלג.
מגיעה משפחה. באו מהצפון לסופ"ש בדרום המתחיל לפרוח. גם אורי מגיע. מארק מסביר עלינו ומתחיל סבב נוסף.
משה: המעגל תמיד פתוח לאורחים. אנחנו רוצים להקשיב. מקשיבים לאנשים מעזה ומחוצה לה. אנשים שואלים אותנו, "האם יש גם בצד שני אנשים כמוכם"? כן, אומר משה, אנחנו (ואחרות/ים) יוצרות/ים קשר ומנהלים דיאלוג מתי שאפשר. זה גם מרכיב ברצון שלו להיות כאן במגדלור.
איתן חושב שגם אם חנין זועבי תהיה רוה"מ שום דבר לא ישתנה. היכולות צבאיות של ישראל, מטורפות ואין לפלסתינאים שום יכולת לעשות לנו משהו גם עוד מאה שנה. לכן הפיגועים שהם מבצעים לא מקדמים אותם ורק מחזקים את הימין הישראלי. הסיכוי היחיד עבורם לשינוי, הוא לבוא ולבקש שלום.
כרמל, תלמידה בכיתה ח', מופתעת כשפתאום מגיע תורה לדבר. אני לא מבינה כלום על הנושא, היא אומרת, בבית הספר לא מתעסקים בנושא.
מורן לא מסתכלת ברמה שאיתן מסתכל. ביום יום היא לא חושבת על עזה, זה עושה אותה עצובה. בנה ישרת שם בקרוב. פתרון מדיני לא נראה באופק. על רקע שירותו של בנה שמתקרב לפעילות מבצעית היא החליטה ללמוד יותר על הקונפליקט.
עמית, חייל, מסיים מסלול בקרוב. "אין לי משהו חכם לומר", הוא אומר. בצבא הוא מתאמן לקראת… וחושב לעשות את זה טוב. אם יהיה מצב שיכנס לעזה, הוא כמעט בטוח שלא יבחל באמצעים כשיתקל באויב, אבל הלוואי שלא יקרה ולא יצטרך להתמודד עם מצב כזה.
רן תלמיד כיתה י"ב. אומר, שאנשים לא מתעניינים בחדשות. הוא יודע ששם חיים אנשים בדוחק ובעוני. כשהיה בכיתה י"א, הוא נזכר שלמדו בכללי על גירוש במלחמת העצמאות.
אורי מבין את רן ומרגיש כמוהו.
מהרן, אולי בתגובה לדברים שאמר איתן, אומר שהמצב חמור והעולם מאד פרגמטי ומהיר. לכולם יש יכולות. אנחנו חשופים לשינויים שיקרו סביבנו. איפה שיש כיבוש יש התנגדות. יש לו חבר שבנו חייל והוא חרד כמו כולם.
ויויאן סיפרה על מפגש שאירגנה בין קבוצות נשים ישראליות ופלסתיניות. הפלסתיניות היו בהלם כששמעו את הישראליות מדברות על שלום. היא אומרת לאיתן שהוא מאפיין את הצד שמהדק את הפלונטר והיא רוצה לפתוח אותו. הוא אמנם מספר על עליונות צבאית ישראלית מוחלטת, אבל הם, עם בלונים ועפיפונים, שיבשו לנו את החיים והם יעשו זאת כל זמן שאנחנו כובשים. פעם, כשעוד התאפשר, ויויאן לקחה את ילדיה להכיר את שותפיה בעזה והם "גילו" להפתעתם, בני אדם ולא אויבים.
מארק מספר על בנו ששירת בשריון ובגלל שהיה בלחץ לא השתתף באחת המלחמות פה באזור. הוא מאחל לעמית החייל שישמור היטב על עצמו ומוסיף שהמצב מאד רע לישראלים וזה נורא מה שנגרם להם. אנשים צריכים לדעת מה אנחנו עושים הוא אומר, כל ילד צריך ללמוד על זה בבית הספר. אנחנו שולטים דה פאקטו על השטחים ומנהלים מערכות של אפרטהייד. הוא, מארק, לא מוכן להיות אזרח במדינה שמנהלת את חייה באופן הזה. גם אם זה בשם הביטחון שלנו, אנחנו צריכים ליזום את השינוי, בעיקר עבור עצמנו. אין לנו עוד מאה שנה. האנשים שגדלים פה יחשבו שזה נורמלי לחיות במדינה כזאת. זו תהיה עילה למלחמה גדולה.
אורי לא מסכים, באופן גורף, לדברים שאמר מארק. לשמחתו גילה שיש ערבים ציוניים שרוצים להשתתף בחיים היהודים פה ומצביעים לנתניהו. בסוף, הוא אומר, 99% מתושבי מדינת ישראל מאוחדים בשאיפה לאותו דבר ויש רצון לשלום. אפילו שפה במעגל יש חילוקי דעות. כולם צריכים להתגייס לצבא ולהיות ביחד. ביחס לקנדה מצבנו רע וביחס לסוריה מצבנו טוב, הוא מסכם.
ואלה שמות: איציק, אסתר, טל, דינה, אורלי, אמוץ, איזבל, ספי, אורית, פביאן, אבי, נירית, רונית, רוני, עודד, אודי, יותם, יהודה, אורלי, אבי, דני, טלי, איתן, מורן, עמית, רן, כרמל, אורי, ויויאן, מארק, שמוליק, מרי, אילן, משה, נחשי, איציק, עוזי, מהרן, עודד.
כתב: עודד.