כשעברנו ליד "לה מדווש", ציינתי שלמרות השמיים הקודרים, יש פעילות של רוכבי אופניים. שמוליק אמר נחרצות שהיום יגיעו הרבה. אז אמר… הגענו שמוליק, משה, חיותה ואנוכי וכך נשארנו כשעה וחצי. חיותה ואני הסתובבנו במרחב בניסיון לאתר כסאות נודדים. בשתיים וחצי לערך הגיעה קבוצת צעירות/ים מהאזור. מדריך ומדריכת נעורים מקיבוץ באזור ואיתם 4 מחניכיהם, כולם בוגרי בית הספר האזורי. אני מציין את עניין הבית ספר כי הם מיד זיהו אותי כ"זה שלימד בתאטרון רחוב בבית הספר" ואת שמוליק כ"זה שמכין צ'יפס"… ( שנינו אכן פעלנו בבית הספר היסודי האזורי, עד פרוץ הקורונה ). התיישבה הקבוצה, התכבדה בקפה ונגסה מעוגות השמרים שהביאו עמם. למרות שהם מתגוררים באזור, הם לא שמעו על ה"מגדלור" ולכן הסברתי עלינו. ניסתי להביא ככל האפשר מידע עובדתי היסטורי מתוך הידע שנצבר אצלנו במהלך השנים ב"מגדלור. להבנתי, ההעלמה התודעתית שעובר הישראלי היהודי, הגודל במערכות החינוך והתקשורת בארץ, בכל הקשור לעם הילידי לפלסתיני, משאירה את ההתייחסות לפלסתינאים לתחום הרגש בלבד. לכן חשוב בעיני לתת דגש לעובדות.
משה אמר שאנחנו מופתעים מחדש בכל פעם שאנשים יושבים אתנו. אנחנו פתוחים להקשיב לכל דעה, הוא אומר ומוסיף שיש בו צד אופטימי שמאמין שאפשר להשפיע.
רותם עוסק בהדרכת נוער. הוא אומר שעזה זה פה, ליד ביתו. המצב הזה, לדעתו, לא יכול להימשך. צריך הסדרה. אבל פתרון לא משרת את המנהיגים משני הצדדים ולכן המצב לא משתפר
מתן, אחד החניכים, אומר שעזה זה לחץ. עזה זה פחד כזה
שני, מדריכה. תיצפתה על עזה בשרותה הצבאי. המשפט הראשון שיוצא מפיה, "אני אוהבת את עזה מאד". לדבריה, זה משהו שהתפתח כתוצאה מהפעילות הצבאית שלה. ביומיום התחברה לשגרה שלהם. חקלאים. באים עם אותם בגדים… אנשים פשוטים. "נפגשת" איתם כל יום ומלווה את חייהם במשך כמעט שנתיים. רואות גם בתי ספר, ילדים. ברור מי האויבים ומתי… החמאס מסכל לרוב פעילות נגד ישראל אבל גם זה בהתאם לאינטרסים שלו… הפעילות שגרתית, אוטומטית, בלי לערב כמעט תחושות. היא מאד רוצה לבקר במקומות שאליהם צפתה. היו קצת הפגנות מול הגדר, אבל בלי ירי מצידנו. החמאס נמצא בכל מקום גם אם הרוב לא תומך בו, הוא מאד מוטמע בתוך האוכלוסיה
מעיין (חניך) עזה זה האויב, כך לימדו אותו כל החיים. לא היה לו חשוב, גם לא עכשיו, לערער או להרהר על הקביעה הזאת…
שמוליק תומך מאד במתן האישורים לעבודה בישראל. הוא עצמו מעורב בהעסקת העזתים בישראל. זה מביא קצת רגיעה בעזה. בעזה אין פרנסה והעבודה קצת מרגיעה את הלחץ. ההקשבה שלנו פה לקולות השונים, היא גם כדי לייצר הקשבה וקשר מול עזה. מנסים ככל יכולתנו לעזור. תפקידי כאדם, אומר שמוליק, להבהיר שהחיים הם לא כותרת בעיתון. במציאות, הקשר האישי בין בני האדם מביא להבנות ויצירת קשרים הרבה יותר משמעותיים
חיותה עסקה השבוע בדוד גרוסמן ובפרס שקיבל. בנאום לרגל זכייתו, הצהיר על עצמו כאיש שלום. לנאום היה הד נרחב בעולם. גרוסמן אומר שצריך לעשות כל מאמץ לשלום. הוא ציטט מתוך ספרה של אתי הילסום ה"שמיים שבתוכי" (חיותה הביאה את הספר איתה). מספרת לצעירים מי היתה אתי הילסום. היא מבקשת להראות דרך משנתה של הילסום, שקשר בין אנשים חשוב ליצירת פיוס והבנה.
ים (חניך), שואל את חיותה אם נראה לה שפתיחת הגדר מול עזה, ריאלית. לדעתו, פתיחת הגדר תגרום להם לבוא ולהרוג אותנו.
רותם אומר שכרגע אין להם מה להפסיד ולכן הכיוון הוא טרור. חשוב לתת עבודה כדי להוריד את המוטיבציה לטרור. לגרום להם להבין שיש עוד אופציות
שמוליק אומר שהעזתים בין הפטיש לסדן, אף אחד לא רוצה אותם. לא ישראל, לא מצרים ואפילו בגדה, לכאורה בין בני עמם, יש אדישות כלפיהם. היכולת לסחור ולתקשר אל מחוץ לעזה, נותנת פרספקטיבה לחיים אחרים. הרבה כסף קטארי מרגיע גם הוא.
ים חוזר ואומר לשמוליק שהוא לא חולק על זה שהם רוצים לחיות ומגיע להם חיים, אבל הם רוצים את זה "על חשבונך"
אני מסכם את השיח בדברים שלמדתי מספרו של הלל כהן (עובדות כן…) "תרפ"ט שנת האפס". לאחר הפרעות ב 1929 העמידו הבריטים לדין את אלה שלדעתם גרמו להתפרצות. 29 מתוכם (26 ערבים ו 3 יהודים) נידונו למוות בתליה. בלי כל תאום ביניהם פנו הערבים לחוד והיהודים לחוד לשלטון הבריטי וביקשו לחון את כולם! הטיעון העיקרי לפניה, שכאמור, לא תואמה, היה שהחיים המשותפים יחזרו לאט לאט לנורמליות שבה התנהלו קודם וההוצאות להורג יעוררו איבה מחודשת. הבריטים התחשבו וחננו לחלופות מאסר 26 מתוך 29 הנידונים. 3 (ערבים) הוצאו להורג. עד 1935 כבר לא נשאר איש מהם בכלא.
זהו להיום. הגשם כבר פה וגם הקור.

עוד משהו… הכסאות מתבלים/ נעלמים בקצב מהיר (גם השולחן), ראמי לא התחתן… ב 2/1/2023, יום שני הבא, נארח מכינה, מוזמנות/ים

היינו: משה, חיותה, שמוליק, עודד, רותם, שני, מתן, מעיין, ים ועוד אחד שהסתובב כל הזמן עם כלבו ולא התיישב איתנו.