עברנו, חזרנו למעון החורף. מתכנסים במרכז מבנה מפעל הגופרית.
יושבים שבעה גברים ודנים במה שעובר עליהם אחרי הראשון לנובמבר. הדיון מוביל לשאלה, "למה אנחנו יושבים כאן?" מחליטים לדון בה בסדר מעגלי כנהוג ב"מגדלור" מזה 4 שנים ו- 8 חודשים.
רמי מנחה.
משה שמתכבד להיות הראשון בסבב, מודה שהוא קצת בהלם עדיין. הוא אומר שאולי האחרים במעגל לא לוקחים כמוהו, ברצינות, את התואר שמקבל בן גביר בתפקיד השר ל"בטחון לאומי". משה שכבר חווה את ארגנטינה בשנות השבעים, מתייחס לתוספת "לאומי" ברצינות ובחרדה. קשה לו עם התזוזה של העם (היהודי?) למקום כל כך רע. כל ההומניזם של עגנון ובובר נמחק. יש לו תחושת מחנק.
נחשי אומר שאין לו דברי טעם להוסיף, אבל רמי לא מוותר ונחשי מוסיף גם מוסיף! התגובה הראשונה שלו אחרי סיכומי הבחירות הייתה "אוקיי אנחנו נסתדר בפינה שלנו, נסתגל, נעשה לביתנו וניתן להם לחרבן את העסק". אבל אולי במחשבה שניה, הוא אומר, צריך להקים מדינה במקום אחר. נחשי לא מרגיש נוח רק מעצם כך שחייו טובים. אינטראקציה עם אנשים ותחושה שהוא חלק ממשהו גדול יותר, נותנים הרגשה טובה יותר. היום התחושה שלו, שברמת המדינה אין לו יותר מה לתרום. ברמה האזורית הקרובה אליו (מרחב עזה) יש אולי מה לתרום, גם אם אנחנו לא במוקד העניין הציבורי והקשר עם עזה הוא מקומי. המפגשים פה נותנים לו אפשרות לעשות משהו קטן שאולי משפיע מעט. מקווה שעניין עזה ישתנה. אולי, עם הזמן הסבל הנוכחי שלהם יוקל עם תהליכי ההשתנות במרחב. במסגרת החלומות שלו, הוא רוצה להקים בעזה מדינה בנפרד מישראל וגם לגור בה, אבל זה יצופף עוד יותר את עזה… יש לו תקווה ואמונה בעתיד טוב יותר לעזה, אבל כרגע, אין לו זיזים כדי לתלות עליהם את האופטימיות שלו.
שמוליק אומר שיש בהחלט סיבה וגם תוצאה לישיבתנו פה. באופן אישי הוא יעשה מה שבהישג ידו לעשות. אם זה עזרה במסיק, ישיבה במגדלור, תרומה לרל"א או עזרה לאנשים באופן פרטי. במימד הכללי ככל שהקיטוב קיצוני יותר, יש יותר סיכוי להתקוממות. זה נכון לאורך כל השינויים החברתיים בהיסטוריה. זה יכול לקרות בעזרת התערבות חיצונית (אסטרואיד במקרה של הדינוזאורים) או מלחמות. הקיטוב יביא לפעולה. ברמה האישית, הוא אומר, הוא עושה את הדברים נכון מבחינה מוסרית.
אני (עודד), שמאז פנסיונריותי מרבה לקרוא ולהתהדר בידיעותי החדשות על תופעות ישנות, מביא בשתי דוגמאות איך צירוף של הופעת מנהיג כריזמתי ומקושר לאליטה, לתוך סיטואציה מקוטבת (מעמדית) גרמה לתהליכי שינוי רבי עוצמה. הראשון – משה רבנו שגדל בחיק השלטון ויצר תהליך של נדידת עם (הגירת המונים) ששינתה את המציאות של אותו עם. השני – תאודור הרצל שגם הוא כמו משה היה שייך לאליטה מדינית מקומית ויצר תהליך רב עוצמה (שאת תוצאותיו לטוב ולרע אנחנו חווים עד היום). ההקשר לדיון הוא שהקיטוב המעמדי מעמיק והופעת מנהיג כריזמתי (אולי כמו בן גביר אבל להפך) יכולה לגרום לתהליך של שינוי. שמוליק זורק מהצד שגם היטלר היה מנהיג כזה ואני מסכים איתו.
רמי מביא כדוגמה שני אירועים מהימים האחרונים. האחד הוא אירוע הדקירה למוות של אדם בגלל שהעיר לאדם אחר על כך שחצה עם אופנועו את מעבר החציה באור אדום והלה דקר אותו והאירוע השני, כמה ימים קודם כשהוא ונעמי חזרו בלילה מהצפון. נסעו על כביש 6 ונהגי משאיות כבדות התפרעו על הכביש. רמי נזכר שכשהיה צעיר יותר, בתפקידו כפקח של רט"ג, נהג לעצור נהגים ולהעיר להם על נהיגה מסוכנת או השלכת פסולת. היום כבר לא, הוא לא מעיז. מעדיף להתעלם או להתרחק.
השבוע, רמי היה צריך לטפל בבעיה באחד מחדרי הבית. פנה לקבלן. הגיעו שני עובדים, אשקלוני וחברוני. מהר הסתברו לו יחסי הכוחות. התחילו דיבורים. רמי שאל את החברוני על ביתו וחייו והבין שהאדם אינטלגנטי ומלומד. האשקלוני אמר שאין ויכוחים ביניהם והערבי מבין את מקומו. שתו קפה והשיחה נמשכה. האשקלוני אמר לחברוני שבתו (של החברוני) מוכרחה ללמוד עברית כדי לשרוד במרחב. רמי היה יכול לטעון שדווקא הערבית חשובה כדי לשרוד במרחב, אבל רמי של היום, "לא מעודד קונפליקטים". הוא גם נמנע מלהגיע למקומות מסוימים מתוך פחד. גם בביתו וגם בכל מקום בארץ הוא מרגיש לא מוגן ולא בבית. מבחינתו הוא מוכן לגור בכל מקום בעולם. המדינה התרחקה ממנו עד כדי תחושת אי שייכות. אין לו קהילה שאיתה אפשר ליצר שינוי. בעבודתו, הוא מעורב ביוזמות גדולות וחושב שאולי כבר לא שווה לעשותן בארץ. הגדה המערבית ועזה לא ישתנו מבחינת המעמד ואולי הם, העולם ואנחנו, נתרגל.
מארק אומר שהכי קל זה להגיד שהוא בא לפה לפגוש חברים. מארק הגיע לארץ בגיל מבוגר ולא היו לו הזדמנויות ליצור חברויות במסגרות שהישראלים, הילידים, מכירים (בית ספר, צבא). השלב שאליו הגענו, הוא אומר, היה צפוי. השינוי היה ליניארי ולא מפתיע לאור 20 השנים האחרונות. ההגעה שלו לכאן, לישראל, חייבה מצידו גם הצטרפות (מנטלית) לעם היהודי ולא רק שינוי מקום מגורים. הבין שהיהודים בישראל רואים את עצמם "אור לגויים". חשב שפה לא יצטרך לחשוב על היהדות כי זה הנורמלי, היהדות היא המציאות. בחו"ל היה צריך להתאמץ להיות יהודי ואפילו לסמן את עצמו חיצונית. במשך השנים התחיל לתהות האם זה העם ששרד והשתקם מכמעט השמדה בשואה? מארק לא מנפנף בדגלים, אבל אם השלטון החדש יתחיל להיטפל לבדואים (למשל), הוא יצטרף להפגנות גם אם הוא יסכן את עצמו. אם חלק גדול מהאוכלוסיה הדמוקרטית יגיב, גם הוא יצטרף. השחורים באמריקה לא נתמכו ע"י הלבנים אבל המשיכו בהתקוממות. הוא, יתמוך.
מהרן מספר שביום שישי שעבר הצטרף להפגנה של הכושים העבריים בבאר שבע נגד הגירוש. אוהב מאבקים של מיעוט. לא מזמן נסע לבקר חבר ברעננה. החבר כתב ספר על הבדויים והזכיר את מהרן. החבר דיבר על החברות ביניהם שתתקיים תמיד ונתן לו עותק מהספר. מהרן אומר שאנחנו בעידן ישראל השניה. רואה אצל המתנחלים את השנאה. השמאל הושתק, נוצחנו. גם הימין הערבי (רע"ם) נוצח. הושתקנו. הם יפעלו להעצמת השנאה במדינה. ה"הוא" יגביר את השנאה. גם בדרום תגבר השנאה. מהרן, אולי בתגובה לפחד שעליו דיבר רמי, חושב שיש ביטחון בישובים הבדויים. בעניין זכויות האדם מהרן טוען שהחברה הערבית לא בצד הנכון ולא ראויה עדיין לנפנף בדגל זה. הדמוגרפיה, לדבריו, ניצחה את הבחירות, אבל גם הערבים לא יצאו להצביע כשהשמאל היה צריך אותם. הם נכנסו לאדישות שנגרמה מרוב "מכות" שהם סופגים מכל צד. הבדואי הקלאסי, לדבריו, מסתגר, ביישן ולא רוצה להתערב. יש פנאטים בשני הצדדים כבתמונת מראה. מה יש "להיכנס" בבדואים שגם כך הם בתחתית. אבל יתכן שהפעם הבדואים לא ישתקו. בממשלה הזאת "כהנא צדק". התבוסה נגרמה, אולי, כי נרדמנו, אולי כי היינו אדישים. גם הערבים וגם היהודים מהשמאל.
הקפה זורם בסבבים ועדיין נותר לנו קצת זמן. רמי שואל את המעגל "האם תיתכן מלחמת אחים"?
מהרן אומר שאנחנו במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה שתביא למהפכה צבאית גם בתמיכת הערבים. המהפכה מיועדת להחזרת התיקו. מהרן יצטרף למהפכה.
משה לא צופה שתפרוץ מלחמת אחים בתקופה הקרובה. כן צופה שהשנאה ואלימות ילכו ויתעצמו. השינוי שאנחנו רואים היום הוא אלים וכאוטי, לא בהכרח מלחמת אחים. בארגנטינה היתה הפיכה צבאית, אבל פה זה שונה. הדיכוי יהיה איטי ומתמשך והאזרח לבד יבין את רוח הזמן. כדי לשמור על עצמו וסביבתו, יסתגל.
נחשי לא רואה תסריט של מלחמה פנימית. האנשים מסתכלים על מה שקרוב להם ופחות עסוקים בלהרים ראש לראיה רחבה יותר. לכן הם לא יתקוממו אלא ישקעו בעצמם. יותר ויותר ישראלים יזוזו למקומות אחרים בעולם. הצבא יתחיל להתפרק לאט לאט. הבנים שלנו לא ישרתו לאורך זמן בצבא שעושה דברים הפוך ממה שלמדו בביתם. אם יש מאבק לא אלים הוא שותף לו, אבל בגדול הוא מתרחק מהאירועים. המדינה לא שלנו כבר.
שמוליק זוכר שכשכהנא הגיע לארץ הוא היה במיעוט ומפלגתו נזרקה מהכנסת. עכשיו אנשיו בכנסת ובממשלה. המפגש בינינו כאן הוא לא רק לשתות קפה, הוא גם לעשות פעילויות. כל יום שמוליק עובר על החוק ועושה את זה במודע.
אני (שוב עודד) חושב שאנשים כמוני יצטרכו להכרעות עוד יותר קשות. הפלסתינאים, שהם החלק הסובל במרחב, יעמיק סבלם. לי עומדת האופציה להקריב מהוני, זמני וגופי כדי להקל על סבלם או לשמור על נכסי אלה ולהחליט שאני חוסה בפריבלגיותי. ההתלבטות תלך ותחריף ככל שהפער בין הסובלים לפריבילגים יתרחב. אני שב ומצטט את הלל כהן שטוען בספרו "תרפ"ט שנת האפס", שבעת מתח בטחוני מתכנס כל פרט תחת השיוך האתני שלו בלי קשר לעמדתו האובייקטיבית לגבי גורמי הסכסוך. מכיוון שאני מעריך שכן תפרוץ האלימות, אני רוצה להאמין שאלך יותר עם הצדק האנושי שלי ולא עם הזיהוי האתני שלי.
רמי אומר שהוא יתאים את עצמו למצב. לא יסכן את עצמן ואת פרנסתו. עכשיו, הוא אומר, זה שלהם. גם את השינוי בקיבוץ לא אהב, אבל משהתחולל, הוא אומר לילדיו, זה שלכם. הוא עצמו לא ישמר כלום. הבנגבירים לגיטימיים וזכו בצדק וזה שלהם. הוא רק יכריע לגבי מקומו, אם פה או במקום אחר.
מארק טוען שלא יהיה מאבק של קהילות. יהיו אנשים שיאבקו. המאבק הוכרע כבר. למזלו של העם היהודי הוא מחולק בין הארץ והעולם. אם כולו היה פה יתכן והיתה פורצת מלחמת אחים. הילדים שלו כנראה יעברו לחו"ל. מלחמה אלימה לא תהיה ומאבק לא אלים גם לא יהיה. אבל אם יהיה אי צדק מובהק, ותהיה פעולה נגדו שיש לה סיכוי להצליח, הוא יצטרף.
מהרן מעיר שהבדואי שדרס השבוע תלמיד בבאר שבע הצביע לליכוד בבחירות (אם זה מקל במשהו על מישהו). מהרן בא מהתפיסה ה"אשכנזית". נלחם למען המדינה שהיתה וימשיך להילחם למען המדינה שהיתה. כן, הוא אומר, תהיה כאן מלחמת אחים. הערבים לא יצטרפו אליה, אבל הוא עצמו יצטרף לאשכנזים.
פיזור.
אנחנו רק מזכירות/ים לקוראותינו וקוראינו הרבות/ים שביום שלישי הקרוב 29/11 נארח ב"מגדלור" קבוצת נערות דתיות ממכינת צהלי. מוזמנות/ים.
היינו הפעם: שמוליק, רמי, מהרן, נחשי, מארק, משה, עודד.
כתב: עודד.