בימים אלה מוקרן בסינמטקים סרטו של אוסה אויימנדן Ose Oyamendan "אסוואט-אחרים" (קולות אחרים). אוסה ואיטו (זוגתו) וחברים נוספים שלהם הגיעו היום אלינו למגדלור.
גם רמי הגיע והוא מנחה את המעגל.
רמי פותח בהסבר על ה"מגדלור". יש אורחים מאמריקה ולכן המעגל מתנהל באנגלית (דבר שגורם לכותב הסיכום ורטיגו חמור).
רמי אומר שאנחנו רואים את עצמנו כמרחב ולא "הם ואנחנו". זה בית לכולם. לא מתעלמים מהסכסוך והמשתמע מכך, אבל במעגל אנחנו מנסים להכיל. לא מגדירים פוליטית. מתמקדים בקשר בין בני אדם. מציג את המגדלור כרעיון שנובע מתוך המשפט "אל מקום שבו דולק אור ניתן לנווט תקווה".
עוזי נולד בשנת 1947 (תקופת המנדט הבריטי) תעודת הלידה שלו כתובה באנגלית. "אנא פלסתיני" הוא אומר. מציין את העובדה שקיבוץ גבולות קם ללא צורך בכיבוש. הגיע לגבולות בשנת 1965. זוכר קשרים ויחסים טובים עם עזה אחרי 1967. בשלושים השנים האחרונות קורה לדבריו משהו מצער – החמצה של שני הצדדים. אבל הצד שלנו הוא החזק ולכן יש לו את האחריות לפתרון. עוזי מגיע למעגל, לדבריו, לעתים רחוקות. אבל הוא חלק מהרעיון. היה השבוע בהקרנת הסרט של אוסה בסינמטק בירושלים והתרשם.
עבור רוני עזה זה חברים ואנשים שזקוקים לעזרתה. רוני למדה הרבה במשך השנים ומבינה שזה בית של שני הצדדים. להאשים אחד את השני זה קל, אבל צריך לחשוב איך חיים ביחד וזו המוטיבציה שלה לפעולה.
איטו גרה עם אוסה בקליפורניה. עזה היא דוגמה איך פוליטיקה מתערבת ומפלגת. כולנו בני אדם, היא אומרת.
אוסה מודה לכולם על כך שבאו לחוות איתו את הפרויקט, הסרט הדוקומנטרי "אסוואט-אחרים". אוסה ביקר בעבר מספר פעמים במגדלור. האתגר מבחינתו הוא לתת תקווה. בעזה, האתגר הוא ממש "לדחוף" את האנשים לתקווה. הוא רוצה לחלוק עם האנשים את התקווה שבו.
בשביל מרי המצב מול עזה מכיל מורכבות לא קלה. המורכבות הזאת מסקרנת אותה. אנחנו יושבים פה ומחכים למשיח השלום והצדק.
מלכי רוצה להמשיך את קו המחשבה של "תקווה", כי ההיפך זה יאוש. היא לא רואה פתרון קרוב. אולי הצעירים יזכו לחיות חיים אחרים. החיים שלה טובים והיא באה לכאן להזכיר לעצמה שיש חיים אחרים, אנשים שם סובלים. ולקוות לטוב,
דינה אומרת שקיבוץ גבולות הוא חלק מהמרחב המשותף עם עזה. תמיד צריך לחשוב חיובי לראות מה אפשר לעשות כדי לשפר, למשל צעדים קטנים כמו לבוא לפה. עושה כמיטב יכולתה להיות פעילה ולקדם את משנתה.
ויויאן אומרת שעזה בשבילה היא בעיקר טרגדיה. היתה הרבה פעמים בעזה בעבר, במסגרת פעילותה בארגונים שונים. משנת 2007 נעשה מסוכן לפעול פיזית בתוך עזה. היא עברה לפעילות ברמאללה. אבל הפלסתינאים שם מרגישים עצמם שונים מהעזתים וזה הקשה עליה.
קאסי נולדה באמריקה וגדלה בישראל. שורשי משפחתה מגיעים עד העליה הראשונה, עד זכרון יעקב. מעריכה את העבודה של רוני ואוסה. אולי משהו שאנחנו יכולים לחלוק זו התקווה. פגשה את אוסה, התרשמה ועבדה איתו על הפצת הסרט.
ניב לא ידע רוב חייו איפה עזה. היום הוא, ביחד עם קאסי, שותפים בקידום הסרט. בעבר, שמע הרבה דיבורים על שלום כשהסתובב בארץ. עכשיו ה"שלום" כמעט לא נשמע יותר. ישנה פה, במגדלור, חבורה קטנה, שמה שהיא מנסה לעשות קשה אמנם, אבל אנחנו צריכים לעשות מה שליבנו אומר לנו.
אריק הוא יהודי מניו יורק שעניני הסכסוך באזורנו לא כל כך עניינו אותו עד שפגש באוניברסיטה, לפני 30 שנה, את אוסה. סטודנט אפרו אמריקאי, קתולי שפקח את עיניו. דרך העבודה המשותפת שלהם, הכיר אנשים משני צידי המתרס והתקרב ענינית ורגשית לפרויקט. זה מאד מרגש אותו שאנשים יושבים כאן במגדלור כל שבוע, מאמינים ודנים בעתיד משותף לשני העמים בארץ הזאת.
את לורן התקשיתי קצת להבין. מה (שאולי) הבנתי, זה שהיא נמצאת כבר שבוע פה בארץ, בעקבות הסרט, היא מניו יורק אבל חיה בקליפורניה ומקטלגים אותך לפי המקום שאתה בא ממנו.
מארק אומר שכל פעם שהוא מסתובב במרחב הזה, הוא חושב על כל האנשים שגרו בו פעם וחסרים עכשיו בנוף. הם נמצאים כפליטים בצד השני של הגדר ללא יכולת לחזור לבית או לכפר של ההורים או הסבים. הוא חושב גם על הערבים הישראלים שלאחרונה מגיעים פחות, נוכחותם במעגל חיונית והם חסרים. בנוסף הוא חושב על עוד אנשים שחסרונם מאד מורגש. אנשים שלוקחים את דאגתם צעד אחד קדימה, לא "מקווים" שיהיה בסדר, אלא קמים ופועלים שיהיה בסדר, כמו מרטין לותר קינג. הוא מבקש לנצל את הנוכחות של אפרו אמריקנים במעגל כדי שיספרו לנו מהכרות אישית שלהם על ההתלבטות מתי לא להסתפק רק בדיבור על תקווה, אלא לקום ולהיות אקטיביים. לייצר שינוי אזרחי בעזרת פעולה ישירה ולא אלימה. השמאל בארץ הרבה יותר פסיבי מהימין.
עבור בלה, עזה זה שכנים קרובים ורחוקים. קרובים, אבל לא יכולים להגיע אלינו ולא אנחנו אליהם. לכן גם רחוקים. מוצאת כאן במגדלור הרגשה של כוח. חיה בין תקווה ויאוש. ביקרה השבוע בקיבוץ כרם שלום. יש שם חומה מפרידה מרצועת עזה. חומה שאפשר להציץ לשכנים. זה נתן לה הרגשה רעה וביקשה מאלוהים שיפיל את החומות בינינו.
רותי גרה קרוב לעזה ורואה אותה מהחלון. ממגוריה שומעת הרבה רעשי מלחמה. לפעמים זה מפחיד ללכת מסביב לקיבוץ. בשבילה הם לא רק שכנים הם גם בני אדם סובלים. לא מסכימה עם הרבה דברים שנאמרו כאן, חלק נאיביים מדי.
מייקי בן 17 בקרוב יתגייס לצבא. עזה בשבילו היא סבל כפי שהוא שומע. החיים שם לא טובים תחת שלטון החמאס. קשה לעזור גם אם רוצים. שמע הרבה על הנושא ושמע גם רעיונות לפתרון. הישובים כאן רואים את עזה יום יום. במהלך מבצעים יש פצצות וקולות מלחמה. מי שחי במרכז חושב שזה יומיומי.
שמוליק מספר שהוא מתמקד כרגע בעזתי אחד בלבד. יוסוף שמו. עוזר לו לחפש ולמצוא עבודה, דואג שיקבל משכורת כפי המגיע, דואג להסעות וגם מלין אותו בביתו. זו התרומה שלו, לאיש אחד מעזה.
את הדברים שאני אמרתי באנגלית, לא כל כך הבנתי, אז מרי תרגמה ושלחה לי שאצרף לסיכום. הנה הם לפניכם: "עזה בשביל עודד היא מראה המשקפת את הבושה, האשמה והזעם. את השקר שבו גדל מאז נולד לפני 69 שנים. שקר הכחשה והסתרה. בשנים האחרונות חוקר את המצב ואת הסכסוך, אבל מוצא שזה מרחיק אותו מאנשים ישראלים אחרים שלא רוצים לדעת. לכן לדעת יותר לא עוזר. רק מרחיק מאנשים, וממשפחה".
רמי מסכם ושואל מה זה אומר "תקווה" ומשיב שזה משהו שאתה שואף אליו ומקווה לו. בכל בוקר אנחנו קמים ומקווים לטוב. מספר על הפספורט של סבו שבא מרוסיה בשנת 1892. הסבא היה אזרח עותומאני ואחר כך בריטי. היה יצואן של תוצרת חקלאית מפלשתינה ברחבי האימפריה. היה מורשה להגיע לכל מקום במרחב. רמי שמח שבחייו זכה לבקר במצרים וירדן, ומקווה עוד בימיו לחותמות בדרכון מסוריה עיראק ועוד.
היינו הפעם: רותי, מרי, מארק, עודד, שמוליק, רמי, מייקי, בלה, דינה, מלכי, עוזי, אוסה, איטו, אריק, רוני, ויויאן, קאסי, ניב, לורן.
כתב: עודד
צילמו: מלכי ומרי.