אחרי שארינו תאנים בדרך, התארגנו, סידרנו את הרשימות לכנסת ושתינו קפה ראשון, חיותה הקריאה שיר של חדוה הרכבי (ראו מדור "בחרנו להקריא").
ופתאום הגיע אופק!
סיפר על הקשיים בטירונות ואמר שלהפתעתו הוא לא היחיד במחלקה שמבין שהעולם קצת יותר מורכב מהקלישאות בתקשורת.
אופק רכב אל האופק ושוב נשארנו מעטים, אבל לא לזמן רב:
שלושה אופנועים מתקרבים ואפילו עוצרים ואפילו מתיישבים.
ואנחנו פותחים מעגל:
עודד מתאר את המגדלור ומספר גם על מפעל הגופרית.
משה מגדיר את מה שקורה כאן כמעגל יותר מאשר קבוצה.
חיותה באה כדי לתמוך ולעודד אנשים טובים ורוצה לשמוע על האורחים.
שמוליק מכין קפה.
נחשי בא בקביעות בעיקר כי זה הקפה הכי טוב באזור. מכל אורח כאן הוא לומד משהו. שמח שבאתם. כדי לצאת מהסיטואציה של מלחמות, הפרדה ואלימות צריך לעשות משהו. צריך לתת ביטוי לאנשים הפשוטים שמחפשים חיים טובים. המנהיגות בשני הצדדים אחראית למצב. אנחנו יושבים פה כדי לקרב פתרון של חיים משותפים. עזה יכולה להיות גן עדן.
עומרי: מהאזור בן 31 נמאס לו וזה איום ונורא שהמצב נמשך. הוא עובד וחי כאילו אין טילים, פשוט חי.
יונתן (יוני): גדל באזור ואף שרת במעבר ארז. מכיר את הסיטואציה. שני הצדדים גורמים להמשך המצב. תושבי עזה מסכנים, הם בכלא. אנחנו כשרע לנו יכולים לעזוב – הם לא. שירת ביחידה שנותנת אישורים. חבל שזה ככה. מצד אחד זו הממשלה שלנו ומצד שני האירגונים שם, בעיקר הקטנים שמתסיסים. אין להם הרבה ברירה כדי שמישהו יתייחס אליהם.
ראובן: גם הוא מהאזור. חי את חייו. כשיש קסאמים הוא הולך למחסה. לא מפריע לו כל כך המצב. חי בשביל עצמו. אולי זה אגואיסטי אבל זה ממש לא מעניין אותו כל הסיטואציה. לא אצלנו ולא אצלם.
השלושה המשיכו לטייל והבטיחו לחזור כשיהיה ירוק מסביב.
קיפול ופרידה ושבת שלום.
היינו הפעם: שמוליק, חיותה, משה, עודד, נחשי, אופק, עומרי, יונתן וראובן.
עודד כתב ולא הספיק לערוך (טס לחופשה). כדי לעשות לו טוב נוסיף כאן – תרפ"ט שנת אפס.
השלים: נחשי