שמוליק ואני הגענו עייפים למפגש במפעל הגופרית השבוע: הוא עשה פעילות לילה עם ילדי הקיבוץ ולא ויתר על שחיית בוקר והליכה סביב הקיבוץ, אחר כך הסענו שנינו חבר עזתי שקיבל אישור עבודה והיום חזר בפעם הראשונה הביתה, אחרי מבצע עלות השחר.
אני קולט שאלה מכמה מהקוראים: שמוליק עייף אבל למה אתה עייף? אה.. כי רק התעוררתי.
בכולופן – עייפים אך ממושמעים – הגענו, התארגנו ושמוליק הכין קפה ראשון. השקט במרחב הפיזי והוירטואלי רמזו לנו שנשב לבד היום.
סיכמנו שאם לא יגיעו אורחים נתקפל בשעה שלוש.
ובינתיים עושים כמה טלפונים:
ראמי לא עונה.
חברנו פייסל מחיזמא מספר שהשלטונות שוב אסרו עליו להכנס לארץ, והוא חייב לעשות ביקור ניחומים למשפחתה של חברה, לוחמת שלום, שנפטרה שלשום אחרי מחלה קשה.
אופק כותב שהכל בסדר (אחרי שהתגייס לצבא השבוע), הוא התעורר היום מאוחר ולכן לא יבוא. יש לו עתיד. שכחתי לבקש ממנו שישלח לעודד תמונה עם המדים.
ראדיר מתגעגעת ומבטיחה שאת הסופ"ש הקרוב היא מעבירה בדרום. בהזדמנות זאת היא מסבירה לי שעם ראמי אפשר לדבר רק בפייסבוק. עכשיו הבנתי למה לא הצלחתי להשיג אותו בשבועות האחרונים.
עכשיו ראמי עונה גם עונה: הוא מספר שאת ההפצצות וההרס עברו בני משפחתו החיים בעזה, בשלום. הוא מתקרב להשגת מעמד רשמי של עמותה לועדות הצעירים – מה שיקל מאד על קבלת תרומות והעברת כספים לפעילות. עדיין על הפרק גיוס כספים לחלוקת נעליים לתלמידים עם תחילת שנת הלימודים. עוד דיברנו על פרויקטים ורעיונות שממשיכים להתגלגל והסכמנו שננסה לקבוע שיחת זום משותפת שלא בשעות המפגש הקבוע שלנו.
עוד קפה ועוד ויכוח על עניני פיוח הקנקנן, והשעה שלוש מתקרבת. הודענו למלכי שהתלבטה אם לצאת לכיוון שחבל על הזמן.
ובעודנו מתקפלים – מגיע אורי.
ואז גם ויויאן עם אוסה – הקולנוען שעשה את הסרט "אחרים" (הנה פרומו) על קול אחר והאנשים שמחזיקים את הקשר האנושי בין ישראלים ועזתים.
ואפילו חנן הגיע.
ואז סוף סוף החל מעגל כהלכתו.
דיברנו על תועלת (כן או לא) בעוד מבצע צבאי, על ימין ושמאל, דמוקרטיה ופוליטיקה, על חברות ויכולת להקשיב לדעות שונות, על הדומיננטיות של חמאס ברחוב העזתי, ואפילו הרהורי כפירה ביחס למיקום המתאים למפגשי המגדלור.
ורק אחר כך, קצת אחרי השעה 16:00 קיפלנו שוב את הציוד וחזרנו הביתה: עייפים (כל אחד בדרכו) ומרוצים, בהחלט מרוצים.
היינו הפעם: שמוליק, ויויאן, אורי, אוסה, חנן ונחשי.
כתב: נחשי.