אחרי שהתפזרנו, בדרך הביתה בכבישים החסומים, התקבלה ההודעה המוכרת על צה"ל שתוקף בעזה. ושוב אנחנו בסיבוב כואב ומדמם, בסופו נחזור לנקודה ממנה התחלנו.
אז איך בכל זאת התחלנו?
הדרכים למפעל הגופרית חסומות בגלל איומי ירי ולכן התמקמנו בכניסה לבארי.
במקום עצי האורן הקבועים מצאנו עץ תות, עם אותה רוח מעזה ומבט על הרצועה מזוית קצת אחרת.
החלפנו חויות על שלושה ימים של הגבלות תנועה, נפרדנו מאופק האזרח ואיחלנו לו שירות משמעותי בימי שלום. אז איחלנו.
חיותה הביאה את ספרו של ארז ביטון "תפרים" והקריאה שני שירים. לא יכלה להיות בחירה מדויקת יותר לשיחה על עוורון וחוכמה, אנושיות ופיקחון.
מהרן הגיע עם בנו ושוחחנו גם על מצבם של העובדים העזתים שכבר נכנסו ועל אלה שמחכים לאישור, על הכלכלה העזתית ותרומת העובדים לחידוש הקשר האישי בין יושבי המרחב.
ניסינו לדבר עם חברנו העזתי, ללא הצלחה. מאוחר יותר קיבלנו ממנו דרישת שלום דרך גדיר.
וכך, למרות שישבנו עם מלכה (מלכי) ומלך (מאליכ) – הגענו אל הפיזור וההודעה המוכרת – שאת המשכה כולנו כבר יכולים לדמיין בצער.
היינו הפעם: חיותה, שמוליק, מארק, אופק, מלכי מהרן, מאליכ ונחשי.
כתב: נחשי