חזרנו! כלומר, חיברנו שוב בין הראש (ה"מגדלור") לבין הגוף (מפעל הגופרית בשמורת בארי). בשבוע שעבר הגוף יצא מעצמו והתפרקד על כריות ושטיחים, עם קפה והבה נרגילה בנואיבה בסיני, ליתר דיוק, "מוסא קאמפ" שלחוף הים האדום. התשואה על הבילוי בסיני הגיעה בדמות גל והדי. תיכף נגיע אליהם, רק נאמר שהקשר נוצר כשגל ומשפחתה בילו גם הם ב"מוסא קאמפ".
הדי מלמד תאטרון בבית ספר תיכון בהמבורג, בית ספר שרוב מכריע מתלמידיו הם מוסלמים. הוא בא כחלק מפרוייקט דרמה משותף עם מגמת התאטרון בתיכון "שער הנגב". הוריו של הדי הגיעו מתוניסיה והוא נולד בגרמניה. דובר ערבית, אנגלית וגרמנית. בקהילה שמסביבו חיים בעיקר גרמנים ממוצא ערבי. הוא אוהב את שיתוף הפעולה עם גל ולהב (מייסד הפרוייקט בשער הנגב). אמא של הדי שאלה אותו איך זה שמכל העולם, בחר לשתף פעולה דווקא עם ישראלים. הקורונה עצרה קצת את הפרוייקט. מבחינתו עזה היא הלגיטימציה שמגיעה לכל אדם לחופש, חיים סבירים והזדמנויות הוגנות.
גל מורה לדרמה ומחול בתיכון שער הנגב ומובילה את הקשר עם הדי ובית ספרו. השותף שלה פה בארץ, להב, עשה בעבר שיתופי פעולה בין התיכוניסטים בשער הנגב לבין תלמידי תיכון בעזה בתיווכו של ראמי (שאותו פגשה גל ביחד איתנו בחוף נואיבה).
עזה בשבילה היא שאלה גדולה. כשהיתה צעירה נהגה לטייל ליד הגדר עם ידיד מכיסופים ולהשקיף אל ה"מעבר לגדר". היא מספרת שכשיש "סבבים", הקיבוצניקים נודדים ל"קיבוצי מקלט" רחוקים מהגדר והתלמידים משדרות נשארים בביתם בממ"דים. דווקא הם, השדרותים, שחווים את ההפצצות, חושבים על אלה בעזה שאין להם מיגון.
אני (עודד), הבאתי הפעם תובנה שלמדתי בספרו של הלל כהן "תרפ"ט שנת האפס". אחרי מאורעות 1929 וכ- 250 הרוגים משני הצדדים, דנו הבריטים, שליטי הארץ, 29 "מתפרעים" למוות בתליה. 26 ערבים ו- 3 יהודים. בזמן שעבר עד ביצוע העונש, התחילו לעלות בשני הצדדים קולות (לא מתואמים!) שקראו לבריטים לחנון את הנידונים. כל צד ביקש לחנון את אלה שלו, אבל גם את נידוני הצד השני. המחשבה מאחורי הבקשות היתה שהחיים המשותפים ימשכו וההוצאות להורג רק יגבירו את האיבה. בסופו של תהליך ניתלו "רק" 3 ערבים ודינם של השאר הומר למאסר.
חיותה מעריכה את הפעילות המשותפת של גל והדי. באה בעיקר לעודד את חברי המעגל. אומרת שא.ב.יהושוע היה הסופר הישראלי הראשון שהעלה את הקונפליקט בספרות הישראלית וגם הציע פתרון. היא מרגישה שקשה לה לפעול אבל מקבלת עידוד מספריו. מציגה ומספרת על ספרו "מול היערות".
עכשיו התור של משה לדבר והוא אומר כך: אני יכול לדבר בעברית וגל תתרגם את דברי לאנגלית כדי שהדי יבין, אבל מכיוון שאני גם דובר יידיש, אני יכול לדבר ביידיש כי זה דומה לגרמנית, תחליטו אתם. מיותר לציין שלראשונה בהיסטורית המגדלור נשמעה תודעת עזה ביידיש. מכיוון שלא היה מי שיתרגם לי, שלח לי משה תקציר של דבריו.
"בחרנו לשבת כאן, כמעט על הגבול, כי תולדות המקום הזה הם סמל לקיום משותף. אם זה היה אפשרי לפני מאה שנה, אז אולי אפשר גם היום" ביידיש זה נשמע עוד יותר טוב.
לנחשי יש חברים בעזה. הוא בקשר איתם גם בימים אלה. נחשי בא כל שישי לשמר את הזכרון והתקווה שהסיטואציה יכולה וצריכה להשתנות. זה הדבר הקטן שהוא יכול לעשות. מלבד זה הוא גם יודע לעשות קפה – אבל שמוליק לא נותן לו. אלה שיושבים איתנו, בוודאי מקבלים משהו מהמעגל וזו סיבה טובה להמשיך ולבוא.
שמוליק אומר שעזה בשבילו זה תקווה שפעם יהיה שינוי. הגדר תיפול ונחייה בשיתוף עם שכנינו.
מלכי אוהבת לבוא לכאן להיפגש. כאן חושבים חיובי ונותנים תקווה. אבל המחשבות שלה, כשהיא בינה לבין עצמה, קודרות לגבי עזה. כאן יש קצת תקווה.
בלה אומרת שאם כבר יידיש, גם לה יש מה לומר בשפה זו. בלה והיידיש מספרות על הכרוניקה של חיי בלה (ילידת 1938!) כשנגמר הממואר היא עוברת לעברית. אוהבת להגיע לכאן. חולמת שיגיע היום שבו נוכל לשתות את הקפה עם השכנים. אתמול עברה קרוב לגדר וחשבה שהנה זה קורה, הם ממש בטווח נגיעה ודיבור.
רמי פותח ואומר שהמרחב פתוח ומכיל את כולנו. מעולם לא חש נפרד משכניו. בילדותו הלכו הוא וחבריו לגבול ולא היתה גדר, רק חוט תיל. הם עברו אותו (וחזרו כדי לספר). הפליטים שחזרו לקחת דברים זכורים לו. הם נקראו פדאיון. צריך לעשות ראיה מחודשת, חשיבה מחודשת ואולי לחזור לחשיבה הישנה של מרחב משותף. כבר מההתחלה הרעיון שלו לא היה מגדלור בלבד, כללי כזה, אלא מגדלור לתודעת עזה. לשקוד על קיום תודעה רצופה. רמי משוכנע שאפשר לייצר פה יחסים מעולים. מאז שהוא חלה, הוא מקבל המון טלפונים של דורשים בשלומו ורבים מהמתקשרים שואלים אותו אם הוא יבוא ביום שישי למגדלור. זו ההוכחה לדבריו, שהמגדלור נמצא בתודעתם של אנשים רבים גם אם הם לא מגיעים פיזית. רמי חושב שיום אחד נתעורר בבוקר ונבין שהמציאות הזאת מוכרחה להשתנות, אין אופציה אחרת. בשבילו זה קיומי. המצב הנוכחי הוא תאונה. הוא משווה את המצב למצבו הרפואי. זה קרה וזה יתוקן. והכל בסיוע של אהבה אמיתית שניתן ונקבל.
עוזי מספר על ההיסטוריה של קיבוץ גבולות. קיבוץ שהתיישב ללא אלימות וללא לקיחת שטח של מישהו אחר. תעודת הלידה של עוזי כתובה באנגלית כי נולד ב- 1947 בפלסתין. הוא הגיע לגבולות ב- 1965. הוא זוכר את עזה מהשנים שלפני מלחמת 67. זוכר גם את החיים בעזה אחר כך. החיים היו יותר נורמליים. עכשיו הוא מרגיש כלפי עזה צער עמוק והחמצה של הזדמנות. החמצה של שני הצדדים. בא לעתים לא קרובות למגדלור, מדי כמה שבועות. עוזי אופטימי. יש לנו פה מחוייבות אבל לא אנחנו בלבד נעשה את השינוי זה יותר תלוי במנהיגות. יש תקווה.
רוני מקנאה בנו שפגשנו את ראמי בנואיבה. היא היתה באותו זמן בכרתים אבל בלבה איתנו. אחר כך היא מספרת על קשריה עם פאטמה שהשתתפה בזום בשבוע שעבר. כרגיל דבריה תמיד מקושרים לעזה דרך מעורבותה בחיי האנשים שם.
אחר כך המשיכה השיחה להתגלגל ובעיקר הקשבנו לגל והדי. שניהם סיפרו על התגובות שבאות בעיקר מההורים של הנערים לפעילות המשותפת שלהם ובעיקר עקב חילופי המשלחות שנערכו ביניהם. אחרי הכל, להורי הילדים משער הנגב זה לא פשוט לקבל את הקשר של ילדיהם עם נערים מוסלמים גרמנים בגרמניה ולהורי הנערים המוסלמים קשה לקבל קשר עם נוער יהודי ישראלי בישראל. מה עוד שגרמניה, המדינה שיותר מכול מדינה אחרת, עוסקת בזכרון השואה ומציגה בתוכניות הלימודים בבתי הספר את שואת היהודים. גם בבתי ספר שבהם יש הרבה מוסלמים. התמודדות מעניינת ששווה לשמוע ממקור ראשון.
היינו הפעם: רמי, רוני, הדי, גל, עוזי, עודד, משה, נחשי, שמוליק, מלכי, בלה, חיותה.
כתב: עודד