באנו, ישבנו, חיכינו (ויני, וידי, דיכי). נחשי ושמוליק דיברו עם יוסוף מעזה בנייד, חיותה עיינה בספר שירים של יותם ראובני ומדי פעם שיתפה בשיר שנראה לה מעניין ואני הלכתי לאסוף כסאות מבין העצים.
כך הגעתי גם לראות את עץ הזית שניטע לפני 4 שנים בערך, אחרי אחד המפגשים הראשונים שלנו, על ידי משתתפים חדורי תקווה – מצבו כמצב התקווה: גזע דקיק, קרח מעלים, כמעט יבש / מת ומלמטה מבצבצים מעט עלים ירוקים שלא מתפתחים. כשהוא מעיז להתפתח קצת מגיע סבב / שריפה ומחזיר אותו למצב הישרדותי. אפילו אנחנו שפעם היינו משקים אותו בסוף כל מפגש, כבר מניחים לו להאבק לבד.
ברבע לשלוש עצרו 4 מכוניות פרטיות מול מפעל הגופרית. מתוכן יצאו כעשרה מטיילים עטורי שיבה וכרס והקשיבו להסבר. כדרכנו בנוהל, הזמנו אותם לקפה. בסוף ההסבר הגיעו חמישה מהם (עכשיו היינו תשעה עטורי שיבה וכרס) ולרגע התיישב לידנו בחור צעיר בדואי שחלף חרישית, פותה לשתות קפה והמשיך לחלוף. אחר כך עצר לידנו גם "עטור" נוסף על אופני שטח שהצטרף למעגל בהיסוס מה וניסה לחמוק לפני שדיבר, ללא הצלחה.
כרגיל, בהעדרו של רמי, אני נענה לצו התנועה (בעיקר התנועה של שמוליק עם היד שמשמעה, תתחיל כבר לפני שיברחו) ופוצח בהסבר עלינו. משתדל להשמע הכי הגיוני ושקול שאפשר (אחרי הכל, רואים בעיניים של האורחים שהנחת הבסיס שלהם היא, מה ההזיה הזו?). יש לי תחושה שככל שעובר הזמן במציאות של המרחב, האורחים שיושבים אתנו במקרה, (כלומר, לא תכננו להגיע ל"מגדלור" אלא סתם לטייל) מציגים יותר ויתר דעות "זרם מרכזי" שהיום נסחף חזק ימינה. לכן, קשה להישמע "הגיוני ושקול" בהצגת הרציונל של ה"מגדלור". אני עדיין מנסה, עד שאודח בהפיכה מבורכת.
אחרי מדברת חיותה: היא באה מדי פעם לחזק ולהרגיש בן אדם. מציגה את עצמה כפחות אידיאליסטית מ"החברה האלה" (תנועת יד היקפית לכיווננו). באה פחות עם תודעה פוליטית ויותר לחזק את רוח האדם.
נחשי כמנהגו פותח ואומר שעזה זה שכנים, חברים מהעבר ויש קשר טלפוני. עכשיו, הוא אומר, כשיוצאים אנשים לעבוד, זה נותן תקווה גם לחברים בעזה. מספר על מישהו מעזה שהיה מגיע לישובו כילד לעבוד ולאחר הפסקה של מספר שנים, חזר להגיע לעבוד כסב לנכדים. האיש עובד בישוב למרות שהוא חשוף להתנכלויות מצד פטריוטים מקומיים. ה"מגדלור" זה הקשר, מבחינת נחשי, עם אנשים שסובלים שם גם ביומיום ובעיקר בתקופות של "סבבים". בת זוגו מטפלת בנפגעי טראומה בשדרות ולכן הוא מבין היטב את המשמעות של טראומה לא מטופלת כפי שקורה ברצועה. בא כדי להזכיר לעצמו שיש שם שוחרי שלום כמונו ועשרות השנים האחרונות זה אנומליה. לא רוצה שזה יהיה דגם להמשך.
בלומה שואלת את נחשי אם הוא רוצה להשפיע על המצב ועונה בעצמה – היא לא יכולה להשפיע על המצב, אם תדבר על עזה, אנשים יחשבו, מה היא רוצה מחיינו. עזה יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון, היא אומרת. אנחנו דואגים להם והיא רואה שיירות של משאיות שמביאות דברים לעזה. אנחנו כן עושים ומשתדלים, אבל אצלם אין הענות. הבכירים שם גרים בווילות ויש להם חשבונות בחו"ל והם מאד עשירים. למה הם לא מרימים את עצמם? לא רואה רצון אצלם לשפר את המצב.
צילה אומרת שאין מקום בעולם שמקבל כמו הפלסתינים עזרה מהעולם. יש להם אפילו את אונר"א – ארגון סיוע ספציפי להם. הם לא רוצים להרים את עצמם. בשבילה עזה היא קללה.
בשביל שמוליק (האורח), עזה זה זכרונות. זוכר טיולים וקניות בדרך לחברים בנתיב העשרה. לא הרגיש ככובש. לא הסתובב כאדם יהיר ברחובותיהם. שמוליק לא רואה תקנה למצב. המצב הכלכלי אצלם לא תורם לפתרון הסכסוך, אם כי גם אצלנו לא פועלים נכון.
אהוד אומר שעזה לא תהיה אף פעם סינגפור כי שם שולטת השנאה בכוח. רוב התושבים מסכנים. מי שירצה בשלום וינסה לפעול, לא יתקיים לאורך זמן.
זאביק סובר שעזה זו טרגדיה נוראית וחוסר הבנה מוחלט של היהודים מה קורה במרחב ומה צריך לעשות. אי אפשר להסתכל על עזה במנותק ממשטרים אחרים במרחב. אנחנו לא השכלנו לעזור ולהבין. הם לא מסוגלים לשנות כי זו התרבות המוסלמית המזרח תיכונית. ברהט (הוא גר בשכנות) אין יום בלי יריות. אנחנו היהודים לא השכלנו לשנות את הראייה שלהם למערבית יותר. לא השקענו בחינוך ובפיתוח ולא הבנו את המצב שלהם. כל מה שקורה בנגב זה חלק מהסיפור שמדינת ישראל לא השכילה להבין. הסיכויים שלנו לשרוד הולכים ויורדים. הקצנות כמו מצעד הדגלים כדי "להראות להם" והם בתגובה "מראים לנו", לא תורמות. אם לא נבין, בשני הצדדים, את המצב, לא ישתפר כלום. האלימות בתוך החברה אצלם היא חלק מתרבות. הסיכוי היחידי שלנו ושלהם זה שלטון נשים! נשים צריכות להוביל!
שמוליק (שלנו) כמנהגו פותח ב"אני קומוניסט". מאמין שהמצב הלא נורמלי צריך להשתנות. בית כלא של מעל 2 מיליון איש חייב להתפוצץ מתישהו. התהליכים בכל צד הם תהליכים של הקצנה. רואה אמנם שעוברות משאיות לעזה, אבל אומר "לא ישביע הקומץ את הארי". האוריינות בעזה היא מהגבוהות בעולם הערבי וזה יכול לתרום לקידום הבנות. הוא מכנה את ישיבתו ב"מגדלור" מכבסה מצפונית. זה המעט שהוא יכול לעשות.
גדעון, האיש והאופניים, אומר שלפי הממצאים, עזה היתה יהודית בתקופת אלכסנדר ינאי. לא ברור לו למה במדינה יש כאלה שמביעים עמדות מתפשרות. הוא מביא דוגמאות לתרומה הגדולה שלנו לחיי הפלסתינים (לא הספקתי לרשום את כולן) אחרי "ששת הימים". למשל, ירידה של פי 3 בתמותת תינוקות, בניית אוניברסיטאות ועוד. כל (הטוב הזה ע.ב.) זה, השתנה בגלל כמה קיצוניים שם. המצב אחרי 1967 היה אידיאלי לשני הצדדים אבל לא טופח, בעיקר על ידי הצד השני. אמר, עלה על אופניו והמשיך בדרכו.
אחר כך התפזרנו. חדי העין שביניכן/ם יוכלו בוודאי להבחין משהו חריג ומדאיג ברשימת שמות המשתתפים: חיותה, בלומה, צילה, גדעון, אהוד, שמוליק, נחשי, שמוליק, זאביק, עודד ובחור צעיר שרק שתה קפה ולא אמר את שמו.
כתב: עודד.
