הגיע ג'ף, הוא לא היה במגדלור כמעט 3 שנים. הוא לא מכיר את אופק ואת משה שלאחרונה מגיעים באופן קבוע. הגיעה גם קרן, פעם ראשונה. באה עם אמא שלה נטע. את נטע מכירים. את קרן, טרם. כדי שנכיר כולם את כולן, עושות/ים "מעגל".
אני מתחיל. לא צריך להסביר את ה"מגדלור", כולן/ם מכירות/ים. אני מציג נקודת מבט לא אופטימית, המציאות קשה. החלק הטוב מבחינתי זה היכולת שלי להביא משאבים אישיים (בעיקר זמן וכסף) כדי לטפטף את הטיפה שלי לתוך ים המציאות שהיא עצומה וקשה.
רוני מקפידה להתרכז בעשיה שלה ולא להתעסק ב"מה הם עושים". עבורה, אדם הוא אדם וכשהוא סובל צריך לעזור לו. זה נהיה קשה יותר ויותר. היא נזכרת בדברים שאמר וכתב פרופסור ליבוביץ אחרי מלחמת 67, ניבא במדוייק את העתיד, כלומר את ההווה. לפני 35 שנה פגשה במצרים את שגריר קטאר. ביקש לראות תמונה מישראל. הראתה לו תמונה של ילדים בשדה כלניות. הוא שאל אותה אם היא שלמה עם מה שקורה בישראל. היא אמרה לו שזה עושה לה רע מה שקורה. וזה היה לפני 35 שנה.
מארק חזר מקפריסין, המשפחה חגגה לו יום הולדת עגול. עשו סיור קולינרי עם ישראלית שחיה שם 10 שנים. ביקרו איש עם מטע חרובים שמייצר כל יום 7 ליטר סירופ חרובים. פגשו עוד אנשים שחיים חיים פשוטים ומייצרים ממה שנותנת הארץ. נזכר בסיטואציה שלנו, שאל את עצמו למה אצלנו חיים כל כך מסובכים כשאפשר לחיות בפשטות. בכל זאת הוא חי פה. לא יכול להשתחרר מזה. רואה שוטרים מכים אבלים שנושאים ארון לקבורה. בלוויה אחרת, מתקיפים את בית הקברות. השר הממונה, ממפלגת העבודה. זה לא נותן לו מנוחה. חש חוסר אונים. אם יהיו בחירות, יהיה יותר גרוע. הוא לא יכוול להיות אופטימי. חושב שאם היה פלסתינאי, מן הסתם היה מוכרח לנקוט אלימות. לדעתו אנחנו קרובים לסבב אלימות נוסף
נחשי שותף ליאוש ולתיסכול כשהוא רואה את העם והמדינה טסים במדרון. אנשים שאיתם הוא נפגש ביומיום, אנשים שהוא מעריך את יכולותיהם בתחומים רבים, שונים ממנו לחלוטין בהסתכלות על האנומליה של הכיבוש. רוב הישראלים לא רק חושבים שזה בסדר המצב הנוכחי, הם גם לא מוכנים לתת צאנס לאלטרנטיבה. אבל נחשי גם אופטימי. בכל זאת, יש עדיין אנשים שרואים כמוהו את המצב. יש גם חברים בעזה ששומרים על קשר ורצון לנורמליות. עכשיו כולם מרוצים מיציאת הפלסתינים לעבודה. הם מאד מוערכים במקומות העבודה. לדעתו, אין מצב שלנצח ישאר מצב כל כך רע. זה חייב להשתנות. יהיו עוד קשיים, אבל לפי ההיגיון זה מוכרח להשתנות. מעדיף להשאר בצד של האופטימיות וכאן, ב"מגדלור", זה אחד המקומות שבהם הוא מרגיש תקווה.
למשה היה בוקר מעניין. הוא רצה לדעת מה תהיה הטמפרטורה היום ובדק בגוגל. המשיך ובדק אצל השכנים ו"גילה" את שמות הישובים בצד השני של הגדר מול ישובו. במפה של גוגל הם כל כך קרובים. צעד קטן למשה, צעד גדול להכרת הסביבה! הוא מספר עוד אנקדוטה מהשבוע האחרון: בכניסה לאוניברסיטה היה לפניו בחור ערבי שלקח לו 7 דקות להכנס! את משה לא שאלו כלום והוא נכנס מיד. הבודק היה בדואי.
לפני שאופק מדבר, ג'ף מבקש ממנו שיגיד איך הגיע ולמה החליט להמשיך לבוא.
אופק מספר: הוא טייל עם חברים והוזמן לקפה. רצה לדחות את ההזמנה, אבל חבר שלו הסתקרן. את ה"מעגל" באותו יום, הנחה מארק. היה חורפי והיו גם שמוליק וחיותה. במפגשים שאחר כך אמר שהמשיך לבוא כי שיח כזה לא שמע עד עכשיו. בסביבה שבה הוא חי לא מדברים ככה על עזה.
ג'ף מדבר באנגלית מתובלת בפתגמים מקראיים בעברית. קשה לי לתרגם לעצמי ולכתוב בו זמנית. הוא מדבר המון ובסיכום שלפניכן/ם יש בערך 20% מהדברים שהוא אמר: כל פעם שהוא בא לפה הוא לומד משהו חדש. היום למד שיש זבובים אוכלי בשר אדם. למד פה המון. הוא מתכנן להיות נשיא ארה"ב בעוד 6 שנים ואומר שבנאום ההכתרה שלו הוא יצטט דברים שהוא למד פה ב"מגדלור". רוני היא ה"רב" שלו. היכולת שלה לאהוב את השכנים למרות הסבל, מאד מרשימה אותו. כאן התוודע להכי הרבה אנושיות וצדק בחייו. הוא לא שוכח את הפעם הראשונה שהיה פה. היתה שיחה עם אנשים בעזה והיו פה אנשים שמאד התפלאו שזה קורה. הוא פגש פה מישהו שהיה טנקיסט באחת המלחמות. הטנקיסט לחץ לו יד ואמר לו תודה שאתה ממשיך את הקרב שלי. ג'ף מדבר באהבה רבה על רדיר. הוא מכנה אותה ה"תאומה שלי". הערכים שלה זהים לשלו.
קרן בשנת שרות. במקום שרות צבאי היא תעשה שרות לאומי. חלק מההחלטה לא לשרת בצבא היא בריאותית וחלק אידיאולוגית.
נטע נזכרת בפגישה הראשונה. חול המועד פסח 2018. 4 שנים + לא באה כל יום שישי ומשתדלת לא לשקוע ביאוש ולהאחז בתקווה. אף אחד לא ציפה שהחומה בברלין תקרוס. מקווה שכולנו נהיה פה לראות את השינוי.
פתאום מגיעה המשפחה שלי. בתי, בן זוגה ושלושת נכדי. גם הדוד שלהם אורי (שהוא גם הבן של שמוליק). הם "מרחפים" מסביב למעגל אבל לא מתישבים. רק אורי יושב כמה רגעים ומקשיב. כשהם מחליטים להמשיך בטיול, אורי מבקש לומר משהו למעגל. הוא אומר ששמע את ג'ף מדבר על גרעין של תקווה. אורי אומר שגרעין התקווה שנזרע פה נותן סיבה לחיים טובים יותר לצעירים שפה. אולי הוא יבוא שוב.
רמי מגיע
רוני מספרת על יוזמה ליצור תוכנית לאימוץ של ילדים בעזה על ידי אנשים מבחוץ, מתן עזרה בתחומים שונים. זה קצת בעייתי לעשות את זה ישירות מול מישהו בישראל בגלל הקושי בהעברת כסף, אבל זה אפשרי אם זה מישהו בארה"ב. היא בודקת.
רוני מדברת כמעט מדי יום עם פסיכולוג ממרכז הטראומה בעזה, הוא מיואש!
רמי עסוק במפגשים האחרונים בתהיה. אולי הפתרון הוא לאפשר לתושבי עזה שרוצים בכך, הגירה למקומות אחרים בעולם. למה להיות עזתי וחסר זהות? עדיף להיות פליט עם זהות של המדינה הקולטת. צריך לאפשר להם להיות פתוחים לעולם הגדול ולבחור מקום לחיות שם. רמי חושב שעזה היא אשליה. צריך לאפשר אופק מציאותי ובסיטואציה שעזה נמצאת מול העולם אסור להשלות את אנשיה. אם יש לך חלום לחיים אחרים ואתה נחסם במקום שבו אתה נמצא, תוכל להגשים את החלום במקום שמאפשר.
ג'ף אומר שיש פתגם יווני שאומר שחברה בריאה נוצרת כשאדם זקן נוטע עץ כשהוא יודע שלא יוכל להנות מצילו. ג'ף מביא את הביטוי המקביל במשנה (פרקי אבות) – "לא עליך המלאכה לגמור". החלום של ג'ף הוא לחיות בישראל שבה רדיר האני היא ראש הממשלה שלה! האם זה מטורף לרצות שאשה שחרדה לגורל הילדים באשר הם ילדים תהיה ראש ממשלה? הוא למד מרוני לאהוב את האויבים, ומרמי למד שאם אתה בונה חומה, אתה בונה אותה גם בתוך לבך.
רמי אומר שהוא לא בעד הרעיון שרדיר תהיה ראש ממשלה "של ישראל" אלא ראש ממשלה של המקום הזה על כל יושביו.
אמנם רדיר לא היתה היום, אבל חושבים עליה ולג'ף ורמי יש גם תוכניות עבורה.
ומי כן היו: רוני, רמי, נחשי, משה, אופק, ג'ף, מארק, קרן, נטע, עודד ולרגעים ספורים גם המשפחה שלי (נעמה, אילן, גל, עמיר, שקד ודוד אורי).
כתב: עודד.