אחר כך, באוטו, בדרך הביתה, נחשי אמר שאנחנו צריכים לגבש נוהל ליצור מעגל עם כאלה שממהרים להמשיך בדרכם, (בדרכן במקרה של היום). ממהרים ולא יושבים בנינוחות, מקשיבים ומשמיעים בנחת. נחשי התכוון לשלוש נשים שבאו לטייל במפעל הגופרית ואנחנו, כמנהגנו, הזמנו אותן להצטרף. הן אמנם הצטרפו והתיישבו, אבל "על קוצים". מצד אחד מיהרו כי היו צריכות להגיע למרכז ולהתכונן לארוחת שישי עם משפחותיהן ומצד שני הסתקרנו מ"תופעת" המעגל המוזר שפגשו. אני הצגתי אותנו ורוני סיפרה על פעילותה ההומניטרית למען בני ובנות המרחב העזתי. אחר כך ביקשנו מהן לספר מהי עזה בשבילן והדיבור שלהן היה מאד לא נינוח (בלי קשר לתוכן) בגלל ה"קוצים".
בדרך כלל, הדיבור המסודר במעגל יוצר תמונה ייחודית לכל מפגש. אנחנו נותנים מרחב וזמן לאורחים להבין את הכללים. כשמגיע תורם לדבר, זה כבר אחרי שהיתה להם שהות להפנים את הצורה שבתוכה נוצקת הדעה האישית, כל דעה, תהיה אשר תהיה.
התחושה שלי מהשיח עם שלוש הנשים, היתה של פיספוס. לא הצלחנו לגרום להן להבין שלא מדובר בחבורה תמהונית, והן, מתוך לחץ של זמן, אמרו את הקלישאות המיידיות שעלו בדעתן רק כדי לרצות את המעגל. אני מניח שזאת היתה גם תחושתו של נחשי.
אז מה בכל זאת נאמר… אני, כאמור, הצגתי בפניהן את הרקע לישיבתנו ב"מגדלור" ומה הביא אותי אישית, לפעול במסגרתו.
רוני סיפרה איך נולדה אצלה הסקרנות לדעת את הנראטיב של העם האחר. על קשריה הרבים עם אנשים בעזה ועל פעולותיה לעזור, לתמוך ולתת תקווה. בעיקר מתוך אנושיות טהורה של דאגה לאלה שסובלים מפגעי הגורל ואולי גם מתוך רצון להציג פנים אחרות של הלאום שאליו היא שייכת. דבריה עוררו הערכה רבה אצל שלוש הנשים.
בשביל ליזה, עזה היא שנאה שאין לה פתרון. שנאה חד צדדית, משם לכאן. הם שונאים אותנו. דעותיה היו פעם במרכז הישראלי. הבן ששירת במשמר הגבול שינה את דעתה יותר לימין כשהיה מתאר באזניה את העובר עליו בשרות הצבאי.
דפנה: אוהבת לטייל. מטיילת עם בעלה באופנוע עם חבורת אופנוענים. כך התוודעה למפעל הגופרית. היום הביאה איתה את חברותיה (ברכב). בעזה יש 2 מיליון איש מסכנים היא אומרת. לנו יש כוונות טובות, אבל המציאות מחליטה אחרת. הם לא כמונו. כשמישהו מת בצד שלנו, זה סוף העולם. אצלם כשמת מישהו, עומד האבא שלו, מהלל את בנו ומטיף למות. אצלנו זה לעולם לא יהיה ככה.
כרמית שירתה בצבא באזור. קרוב לרצועה וגם בתוכה. מכירה היטב את המרחב. אין מה להגיד, היא אומרת, שם, אנשים סובלים.
שלושתן דיברו בקצרה וקמו ללכת.
לג'אבר הן כבר הקשיבו בעמידה בחצי תפנית לכיוון הרכב. הוא הציג את עצמו (בדואי מכפר "לא מוכר") וסיפר להן שבעבודתו כנהג אגד, עבד תקופה ארוכה בראשון לציון, העיר שממנה הגיעו, והוא מכיר אותה היטב. ג'אבר מספר על החיים הקשים בכפר הלא מוכר ועל החלטתו לבוא למעגל כי יש כאלה שסובלים אפילו יותר.

שלוש הנשים הלכו. חנן עוד הספיק לשמוע אותן מסננות בדרך "יפי נפש".
מהרן אומר ש"עזה תתפוצץ לנו בפנים". העתיד לא מבשר טוב לדעתו. יש התקרבות בין רוסיה לחמאס והנשק שישתחרר מאוקראינה יגיע לעזה. המצב באזור מחמיר. עיתונאים נהרגים. הדיבור העממי ברחוב, גרוע. הממשלה הזאת יותר גרועה לעזה מהקודמת. השקט בעזה לא מבשר טוב והגדה המערבית רותחת.
יוגב וטל הם חברים של אופק. אופק מגיע בכל שבוע והם מדי פעם. אופק מפתיע את יוגב ומבקש ממנו להציג את ה"עזה שלו".
יוגב משחרר משפט קצר, "אני אוהב להקשיב. טוב להקשיב לדעות של אחרים"
אופק מדבר. הוא בונה קו הגיוני. עזה היא מקום שיש בו אנשים. אנשים נולדים שווים. המסקנה – לכולם מגיעים תנאים שווים. עזה היא פה ליד, קרוב לביתו ולכן, אומר אופק, תנאי החיים שלהם צריכים להיות שווים לשלו.
מהרן לוקח שוב את רשות הדיבור. הפעם המסר אופטימי יותר. הוא נפגש עם עזתי שמאושר להיות פה ולעבוד. ברמדאן חזר לעזה והרגיש מחנק. חזר לישראל ולא רוצה לבזבז יום בלי פרנסה. לדעת מהרן, הממשלה הזאת עשתה נכון שפתחה אפשרות עבודה לפועלים מעזה. הכלכלה היא גורם מכריע בתחושת הרוגע של האנשים. ברגע שיש מצב כלכלי טוב הכבוד הלאומי פחות דומיננטי.
אופק שר שיר שהלחין למילותיה של לימור, זוגתו של נחשי. הוא גם ליווה את השיר בפריטה עלי גיטר.

ודיברנו גם על ציונות ודגלים, על חלוקת משאבים, על טריטוריה של קיבוץ וחילולה, ג'אבר סיפר על חוויותיו כמוסלמי בקורס מורי דרך. חנן רקח ריבה מתותים ופלפל שחור (הביא צנצנת) והמאבק הסמוי בין שמוליק לנחשי על בישול הקפה, הפך להיות גלוי (הפעם היתה ידו של שמוליק על העליונה).
היינו הפעם: רוני, ג'אבר, נחשי, משה, שמוליק, מהרן, חנן, יוגב, טל, אופק, מלכי, דפנה, כרמית, ליזה, עודד.
כתב: עודד.