שני, שלישי, רביעי, עיד אל פיטר בסיומו של צום רמדאן. שלישי בערב, ערב יום הזכרון. רביעי יום הזכרון. בערב, ערב יום העצמאות. חמישי, יום העצמאות. חמישי בערב, עוד שלושה קורבנות בסכסוך שלא יודע שובע.
זה ה"מטען" שאיתו באנו היום ל"מגדלור".
רוני מזועזעת מהדברים שאמר סינואר. את התוצאות ראינו באלעד, היא אומרת. אחר כך סיפרה על מישהי שהכירה זה מקרוב בעזה. היא אומרת שיש להם, שם בעזה, תחושה חזקה שמשהו נורא הולך לקרות.
מרי גם מתייחסת לסינואר ואומרת שהוא תמיד אומר את אותם דברים בגרסאות שונות. זה אכן מזעזע, אבל לא מפתיע.
ויויאן אומרת שהעולם רואה תמונה לא מאוזנת. גם היא, כמו רוני, עוברת יום קשה וחשבה שלבוא ל"מגדלור", יהיה קצת מרגיע.
רמי נמצא הרבה בבית בגלל מחלתו ויש לו זמן לעקוב אחרי הנסיונות לקשור בין האירועים בהר הבית לאיומים מעזה. חברה שביקרה אותו, שאלה אותו:- נניח שעכשיו יש חופש מלא לתושבי עזה והם יכולים לנוע לאן שירצו, האם יש חיבור של תרבות ומורשת מול הפלסתינאים בגדה? השאלה גרמה לו מבוכה. אם עזה רוקנה בשנת 1917 מכל תושביה על ידי העותמנים, ורוב תושביה היום הם פליטים או צאצאים של פליטים משנת 1948, האם מתקיימת בהם זיקה שורשית לעזה או שהם יעזבו אותה ברובם ברגע שיתאפשר להם? אנחנו, אומר רמי, מדברים פה הרבה על עזה ההיסטורית, עזה שהיתה עיר חשובה לאורך ההיסטוריה. האם אלה שעכשיו שם, לא נמצאים בה בעיקר בגלל שנקלעו אליה בתוקף אירועים מלחמתיים ובעצם נכלאו בה בעל כורחם? כמה מהם, יבחרו בעזה כמקום מגורים אם יתאפשר להם חופש מוחלט? לחיזוק דבריו הוא מזכיר את העזתים שהיו או עדיין, איתנו בקשר. כולם, בדרך זו או אחרת בחרו לצאת מעזה ולחיות במקום אחר בעולם.
שמוליק מספר בתגובה לדברי רמי על ביקור שערכה המשוררת / סופרת / עיתונאית הפלסטינית רימונדה טוויל בישובו לפני הרבה שנים. היא סיפרה שהקשר שלה לעזה הוא הדוק. יש לה שם משפחה (היא גרה ברמאללה). שמוליק טוען שזו מגמה, שרווחת אצלנו, ליצור שתי ישויות נפרדות בין שתי הטריטוריות. זו מגמה פוליטית מובהקת. היחס של שמוליק לעזה הוא יחס של כאן ועכשיו. ההיסטוריה נמצאת ברקע בלבד. השאלה כמה ירצו להישאר בעזה אם תשוחרר, לא רלבנטית.
אחרי שמוליק דיברתי אני… טענתי שצריך לשנות את "האדמה שייכת לנו", ל"אנחנו שייכים לאדמה". האדם הוא זמני והאדמה היא נצחית. אותו אדם המקדש את האדמה שעליה נמצא ביתו, ימות כשיגיע זמנו (ויבלע על ידי האדמה) והאדמה תהיה שייכת למישהו אחר. ה"נצחי" (אדמה), יכול להכיל את ה"זמני" (האדם). הזמני, לא יכול להכיל את הנצחי. אני "מתוודה" שבערב יום העצמאות אני בבית, לבד, כבר הרבה שנים. זה כבר לא החג שלי. אני אומר שאיני יכול להתווכח עם טיעונים רגשיים. אולי חסר לי "גן (תורשה) הפטריוטיות".
מלכי, אחרי שחגגנו את יום הולדתה והרמנו כוסית, שומעת את דברי ואומרת שנכנסנו להלך רוח פסימי. היא מסתכלת קדימה ולא רואה דרכים לשינוי. בהקשר של יום העצמאות, יש בה גאווה על מה שנעשה פה בארץ, אבל יש גם דברים שצריך לשנות. מלכי מסתכלת סביב ואין דרך לשינוי. הדת, לדעתה, מובילה למקומות לא רציונליים שאין לה איך להתמודד איתם. צריך לנסות ללכת בדרכים אחרות, אבל אין מי שיוביל. היום יש מצב דמוגרפי בין הנהר לים שבו יש יותר "לא יהודים" מיהודים. אנחנו נהיה מיעוט. שתי מדינות לשני עמים לא יעבוד אם עדיין ימשיך כל צד לקוות ולחלום שהכל יהיה שלו. מהיום הראשון שבאה ל"מגדלור", היא אמרה שהיא בתוך מצב קבוע של יאוש. יאוש שנובע מכך שגם בראיה קדימה, לעתיד, הסכסוך נמשך.
משה אומר שההסתכלות על עובדות גם היא באה מתוך רגש. הוא אוהב את יום העצמאות אבל מצר על הגירוש. הוא מעדיף את השם "מלחמת הקוממיות" על פני "מלחמת העצמאות". לדעתו, המלחמה ההיא מחולקת לשתיים, אחת מול הערבים והשניה מול הפלישה של צבאות ערב. פלישה שנועדה לסלק את נוכחותנו פה. הניצחון שלנו נבע מהתחושה הצודקת שלנו. משה מדגיש דווקא את הפלישה של צבאות ערב ופחות את ה"נכבה". הפולשים לא נלחמו מתוך זיקה לארץ ולכן נוצחו. ההקצנה אצלנו ובארצות ערב היא דתית ומשה היה רוצה שהסכסוך יחזור להיות לאומי.
אופק אומר שאין לו מושג מה הפתרון, הוא רק מבטיח שימשיך להתייחס בכבוד לכל אדם באשר הוא אדם.
טל חושב כמו אופק… טל הולך למכינה קדם צבאית ומכוון לשירות צבאי בסיירת כלשהי. היה רוצה שנבוא לדבר במכינה שלו או שהם יבואו לכאן. טל לא חושב במושגים של הגנה על אדמה, חשוב לו להגן על אנשים. היחידה שהוא שואף להיות בה נלחמת במשגרי רקטות. כל החיים הוא שומע אזעקות וחווה טילים ולכן הוא שמח שתהיה לו ההזדמנות להילחם נגד משגריהם. נגד אנשים ולאו דווקא בעד האדמה.
מרי מתנדבת בארגון "השומר החדש" ופוגשת שם אנשים מכל הגוונים. היא כבר שם חמש שנים. היא מסבירה בקצרה על האירגון. בנושא "אדמה", היא אומרת, תחושת ההשתייכות היא המנוע להרבה דברים כמו לאום, דת ובכלל. אולי בגלל שאנחנו עדר. האדמה היא עוגן לאנשים לחוש השתייכות.
ויויאן מעלה את פסק הדין של בית המשפט העליון לגבי הכפרים (קהילות הרועים) בדרום הרי חברון, מסאפר-יטא. זה עוד מסמר בארון המוסרי שלנו. עוד מסמר באין מוצא של הסכסוך. בעולם של היום, קשה לבסס שיחה על עובדות.
רוני מוסיפה שבתוך דיווחי התקשורת קשה להבין באופן אובייקטיבי את הרקע לאירועים. רק מי שמחפש יכול לראות דברים שקורים מחוץ לזרם המרכזי. היא לא מצדיקה, חס וחלילה, אלימות ורצח, אבל יש ניואנסים חשובים שהם זרזים וצריך לחפש אותם כדי להבין את הרקע.
בלה אומרת שאין לה ארץ אחרת. פה נאספו היהודים מהסבל. היא לא רוצה שילדים, בלי קשר לדת ולאום, יעברו את מה שהיא עברה. היו תקופות שהחיים פה היו טובים יותר, היא אומרת. אנחנו לא עושים לאחרים מה שעשו לנו.
אילן היה ב"מגדלור" מספר פעמים. עד עכשיו, רק הקשיב. קשה לו עם ההלקאה העצמית של העם היהודי. הוא לא מרכין ראש בצפירה ועומד זקוף עם הבדואים והאתיופים שאיתם הוא עובד. הקושי שלו הוא לתווך את המצב לילדיו. אין לו שאלות לגבי הנוכחות פה. המין האנושי הוא מאז ומתמיד עדר. כרגע ללא רועה. היתה לו ה"זכות" להיות מעבר לגדר, שם פעל בניגוד לחינוך שלפיו גדל. מלחמת לבנון היתה מלחמה "ברורה", להגן על ישובי הצפון. מטרה קליטה ומובנת, לא היו דילמות. בעזה זה לא ברור. אמנם בצפון לא שמר על משפחה או חברים (אילן נולד וגדל בישוב קרוב לעזה), אבל היה לו ברור מה לעשות. מילת המפתח היא "ניהול". אין לנו ניהול! זה לא שיש פה "שני צדדים", פשוט אין ניהול! הוא קורא מתוך מכתב ששלחה מירהל'ה אימו, שמגיעה גם היא לעתים קרובות ל"מגדלור". השיר ששלחה הוא של מוחמד דרוויש.
רמי "סוגר" את המעגל. שמע פעם מפלח בדואי: אם אנחנו רוצים להגיע למשהו צריך ליצור קו ישר לשם. אני, אומר הבדואי, יד אחת על המושכות ויד על המחרשה. אם אצא מהריכוז, המחרשה תעשה בעצמה קו עקום. המסקנה, צריך לסמן אופק ולהתרכז בו. זה אולי מחייב להיפרד מה"נכון" וה"צודק". צריך לייצר שיח חדש.
היינו: בלה, ויויאן, רוני, מרי, טל, אופק, משה, מלכי, נחשי, שמוליק, עודד, רמי, אילן, זיו, קרן, גולן.
כתב: עודד