בדרך למפעל הגופרית (שמוליק, נחשון, משה), חשבנו להציב את השולחן בגבעה, מתחת לעץ. פסענו אט: במרחקים ראינו זוג אוהבים, נפרדנו וחייכנו במבט, וירדנו מטה, לאבן השתייה שלנו.
נחשון התחיל בהכנות לקפה, והדיון הרעיוני התחמם עם הקפה, סביב השאלה על אופן בישולו. מזל שהגיע אופק ודאג לתלות את עפיפון השלום. ועם השלמת התפאורה והכנת הקפה הצטרפה רוני.
האם נזכה לאורחים היום, אחרי "דרום-אדום" ולילת-אל-קאדר"?
זוג האוהבים שעל הגבעה סיים את מלאכתו והוזמן לחבור לכוחותינו אבל סירב בנימוס (אולי בכעס על זה שהפרענו את בדידותם).
לפתע, המון מטיילים נהרו אלינו: השמחה על הגעתם התערבבה בחשש על מחסור בספסלים ובספלים, אבל חזון המגדלור גובר על כל מצוקה.
היה זה גדוד מטיילים ותיקים, רובם מאשדוד ואזור הדרום, בהובלת מורה דרך בשם שלומי. מפאת חוסר הזמן (שלהם), רוב המבקרים לא הספיקו להשיב על השאלה "מה היא עזה בשבילי?" אבל רוח הדברים שיקפה תערובת של געגוע לימים בהם חלק מהנוכחים טיילו ברצועה, וחשש ל"סבב" נוסף של אש.
בינתיים התחדש הסבב, הסבב הטוב: שמוליק הגיש קפה וחזר על זכות ההגדרה העצמית של כולם. במקרה שלו: קומוניסט-אינדיבידואליסט.
רוני סיפרה על הקשר האישי שנרקם בינה לבין תושבים מעבר לגדר, על האפשרות לעזור לאנשים שמבקשים לעבוד, על יחסי הבנה וידידות בזמנים של איבה וזעם.
מארק הגיע ושמוליק הקדיש לו שיר, לקראת יום הולדתו הקרוב.
גם מלכי, בלה, דינה ואחיה יוסי, ובהמשך גם לימור, מהרן ואריה, העשירו את המעגל עם שירים, פרחים, התייחסויות ליום השואה וגם תובנות מעניינות על מקומה של עזה ועל הקושי ליצור תקשורת אחרת בין שני צדי הגדר.
אפרופו תקשורת, רגע של שמחה: רוני הצליחה לחבר אותנו עם חברנו העזתי.
כשהגיע תורו של אופק, הוא בחר לשיר עוד יצירה של שמוליק שאופק הלחין וגרף תשואות.
עד לרגעי העצב והשמחה היה אבי, דוקו-קולנוען שתיעד את המפגש ודאג גם לאתגר את המעגל בשאלות נוקבות.
ואם הקורא שורות אלו מבחין בעובדה שרישום תוכן הדברים שנאמרו היום לוקה בחסר, יש לזה סיבה: הרשם הראשי, עודד, לא נכח הפעם במפגש.
היינו: שמוליק, אופק, רוני, מארק, מלכי, דינה, יוסי, לימור, מהרן, אבי, אריה, נחשי, משה.
רשם : משה. השלים נחשון, שגם הכין קפה (עד שהודח ע"י שמוליק), פרס את לחמו וערך תצפית מפינת העישון.
צילמו: נחשי, לימור ואבי.
