"אל המקום בו דולק אור, ניתן לנווט תקווה" התפייט רמי בהגדירו את משמעות ה"מגדלור לתודעת עזה".
היום באנו "להדליק אור" בתחושה כבדה. האויר סביבנו דחוס בשפה תקשורתית, בעברית. תקשורת הגמונית שמגדרת את השפות האחרות וממדרת אותן לתוך "מגירות" יעודיות. על הכאוס הפוליטי שפגש אלימות בין קהילתית לאומנית, ושנאה שפרצה מכל עבר לכל עבר שמענו בשפה שמובנת לנו היטב. מה הפלא שהיינו אפופי דכדוך…
כך ניסחה זאת רוני בוואטסאפ ששלחה לפני שבאה: "חברים יקרים, עם לב כבד ועם הרבה כאב אני מגיעה היום למגדלור שרק ממנו יוצא, אפילו היום, האור שממנו ניתן לנווט תקווה. כדברי המשורר ❤️".
מטיילים כמעט שאין. אלה שבאים לפוסט "דרום אדום", נהנים לזמזם באופנוע השטח או לאתגר את רכבם ופחות מתעניינים בתודעת עזה.
לאור כל האמור לעיל, התכנסנו גם היום כבכל יום שישי. מזג האויר ההפכפך החזיר אותנו לתוך המבנה (להלן "מעון חורף").
שמוליק, אופק, רוני, מארק, מלכי, עודד ובחצי השעה האחרונה גם מהרן שטוען ששעת ההגעה המאוחרת היא בגלל אילוצי הרמדאן.
שמוליק עשה נחשי (קפה).
דיברנו על מהויות שונות. על יהדות, על אקלים, על התועלת ברצון לחולל שינוי (האם זבוב יכול לשנות את מסלולו של פיל עצבני?), על ציונות, זכויות לאומיות וגם על עזה, בעיקר דרך המידע שמביאה רוני.
גם על פתרון לסכסוך בדרך קונפדרטיבית (תנועת "ארץ לכולם" מקיימת סדרת מפגשים בזום). למהרן הספיק גם זמן קצר כדי לסקור תהליכים פוליטיים והיסטורים בני אלפי שנים. יש מקוריות מפתיעה ומעניינת בראיית הדברים שלו.
אנחנו ממשיכות/ים ללוות את רמי ולייחל להחלמתו המהירה והשלמה.
היינו הפעם: רוני, מהרן, מלכי, אופק, שמוליק, מארק, עודד.
צילם: אופק.
כתב: עודד.