אחרי מזג אויר סוער, השמש בבארי זורחת אבל המטיילים אינם. אמרנו לעצמנו שנהיה מעטים הפעם.
אבל, למעגל כוח משיכה משלו והדבר היה כך:
ישבנו אופק, מארק, רוני, שמוליק ונחשי והקשבנו לסיפורה המעניין של מאיה, שהגיעה עם רוני:
היא חיה לאחרונה בארה"ב, הקימה והפעילה פרוייקט בשם "חרוז לשלום" סידרת סדנאות יצירה שמפגישה נשים יהודיות ומוסלמיות ומפתחת ביניהן קשר של הבנה וסובלנות סביב שזירת החרוזים.
מאיה הראתה לנו חלק מעבודותיו של בעלה מורי ז"ל שהיה אמן ופירסם ב"ג'רוזלם פוסט" עבודות ומאמרים על שלום וחיים בהרמוניה עם הטבע, שנשמעים אקטואליים מאד גם היום.
בינתיים הגיעה שלישיה ממודיעין – אמא, בת ובן שחיפשו מפעל גופרית ומצאו סיפורים על עזה. הם ישבו מוקסמים ואמרו שעל עזה הם לא יודעים הרבה אבל מתרגשים לפגוש חבורה כזאת. הבן סיפר שבעבודתו (מחקר רפואי) יוצא לו לשתף פעולה עם לא מעט רופאים ערבים ונוצרו ביניהם קשרים חבריים.
בעוד אנחנו מדברים על הרצח המזעזע בבאר שבע ועל התגובות הנוראיות בתקשורת השראלית אחריו, קצת לפני שהצטרפה השלישיה מגבולות (בלה, דינה ומלכי) – מגיעה משפחה נרגשת מהכפר הלא מוכר אלסרה, ליד בסיס נבטים. סבתא, אבא (פיזיוטרפיסט שמטפל באנשים במרחב הנגב), אמא (שהיתה מורה ועכשיו לומדת סיעוד), שלושה ילדים קטנים וחמודים ועוד שני אחיינים. למרות האוירה הקשה של הימים האחרונים – הם החליטו לבוא להכיר את הישובים מההודעות על צבע אדום. חזרו מקטיף תותים אצל פטקין בישע והופתעו למצוא אותנו כאן. בזמן שהילדים חוקרים את הסביבה הם הספיקו לספר קצת על החיים בכפר לא מוכר ועל ההתמודדות עם ההקצנה והשנאה. לפני שנפרדנו הם הזמינו את כולם להתארח בפרויקט האירוח המשפחתי "חאן אלסרה".
בינתיים הגיעה גם לימור והספקנו לעשות עוד סבב אחד על עזה, כולל שיחת טלפון קצרה עם חברנו מהצד השני, לפני שהגשם שטף הכל וגירש אותנו קצת לפני התכנון.
היינו הפעם: רוני, מאיה, אופק, שמוליק, מארק, נחשי, בלה, דינה, מלכי, ראמי, לימור, המשפחה ממודיעין והמשפחה מאלסרה.
כתב: נחשי.