מאז פרוץ פריחת הכלניות וגלי המטיילים הפוקדים את השמורה (וכמובן את אתר מפעל הגופרית), אנחנו עדים לשימוש נרחב בכסאות שהבאנו לטובת ה"מעגל". דבר זה כשלעצמו אינו בעייתי, אדרבא תתרווחו ותסעדו, גם השארת הכסאות מפוזרים בתוך חלל המפעל אינו בעייתי… ה"בעיה" מתחילה כשאנחנו צריכים לאסוף את אלה שנלקחים ומושארים רחוק. גם עדרי צאן הובאו בתקופה זו ללחך את העשב הירוק לפני שיצהיב ויתייבש (ויהיה חומר בערה בשרפות). הרועות/ים האוהבות/ים לקחת את הכסאות אל מתחת איזה עץ ולשבת כשהעדר עסוק בליחוכו. אחר כך הן/ם "שוכחות/ים" להחזיר את הכסאות. הפעם, בנוסף לכל זה, נעלמה הפלטה של השולחן ורק ה"רגלים" הושארו… חיפשנו וחיפשנו אך לשווא (לפחות אספנו לכלוך בזמן הסריקות).
לכן ערכנו את הכיבוד על ארבעה כסאות.

לא היו לנו ציפיות גדולות ביום סגרירי גשום וקר זה. גם מדד "לה מדווש" (כמות הרכבים בחניון ליד הכניסה לבארי) לא בישר על מטיילות/ים רבות/ים בלשון המעטה.
כרגיל בשלושת החודשים האחרונים, אופק מגיע ראשון. שמוליק ואני אוספים את חיותה ובאים וגם רוני מגיעה.
לאחר שסיימנו לאסוף כסאות במרחב, ישבנו עם קפה ושוחחנו על הא ועל דא ועל העולם השקוע במלחמותיו.
כשהגיעו עמית, עידו ורוסנה, פתחנו מעגל.
בהמשך יצטרפו גם מארק, נעמיקה, רמי ונעמי וממש לקראת הפינאלה, גם קבוצה של 40 פנסיונרים ירושלמים.

עמית מספרת על ביקור שערכה בעזה בשנת 1998 עם מירון בנבנישתי ועם הגנרל נאסר יוסף כדי לקדם את רעיון המדינה הדו-לאומית. טלפון מערפאת לנאסר יוסוף, הוציא אותו מהפגישה והיא הסתיימה בלא כלום. עמית זוכרת את האנשים בעזה טובים וחמים יותר מהאנשים בגדה. יש בהם "חום פנימי" היא אומרת. החלטות שגויות בניהול הסכסוך ובעיקר בהחלטה על ביצוע הבחירות בעזה ובגדה ב- 2006 גרמו, לדעתה, להסלמה. היו כאלה שאמרו שהפלסתינאים לא מכירים את השיטה הדמוקרטית וזה מעבר חד מדי בתהליך של ניהול קהילה כל כך מפוזרת וללא טריטוריה ושלטון אמיתי. בכל זאת היו בחירות והחמאס קיבל אישור להשתתף למרות שלא קיבל את הסכמי אוסלו.
רוני דיברה על הכנס שערכנו באיבים בשבוע שעבר. היא התרגשה בכנס ולא הפסיקה לחשוב עליו גם אחרי זה. פתאום החיבור היהודי פלסתיני נראה מאד טבעי ונכון. זה היה כל כך נורמלי! כן אפשר להסתדר וכן אפשר להרגיש נורמלי.
כדרך שגרה, שוחחה השבוע עם ראמי. הוא מחכה להיפגש איתנו. בינתיים הוא נפגש עם אחרים.
מארק, כשבא לארץ לפני 40 שנה, עסק קודם כל ב"למקם" את עצמו בארץ. מרגע שהגיע קבע את מגוריו באזור הזה. אחר כך התחיל לעסוק בפעילות פוליטית חברתית. מונע יותר מתחושות ופחות ממידע. "אנחנו חיים בתקופה של פוליטיקות מאד קשוחות", הוא קובע. אין אמפטיה ולכן קשה לו לראות את האור בקצה המנהרה. קשה לו להתלהב ממעשים טובים פה ושם כי היאוש גדול. בקשר לעזה – הוא חי לצידה מאז שהגיע לארץ. הילדים שלו, שנולדו כאן, לא יחזרו לגור פה, באזור הזה. הם גם מתקשים לשמוע אותו מדבר נגד הציונות. בחמש השנים האחרונות הוא כבר יכול לומר בברור שהוא לא ציוני. קשה לו לומר את דעתו בתוך הבית, לא רוצים לשמוע אותו. עכשיו כשהכל שקט, קל לשכוח את העובדה שהשקט מתוח. יש לו בעיות קריאה ולכן מתקשה לרכוש מידע מספרים והתקשורת לא אמינה. קשה לו עם זה שהעולם מתרגש מפליטים אוקראינים ולא מפליטים אפריקנים או מזרח תיכוניים.
רוסנה, באה מהמרכז. לא היה לה בעבר קשר עם עזתים. באופן כללי, עזה היא פצע כואב, וכשחלק מהגוף כואב, כל הגוף כואב. כל עוד יש אנשים תחת כיבושנו ושליטתנו, זה כואב גם אצלנו. לא תמיד מתייחסים לכאב ובגלל זה היא באה היום לכאן, ל"מגדלור". לא ציונית ולא עשתה צבא. יש לה עבר אקטיביסטי. עשתה שרות חלופי. היה לה נסיון לא מוצלח עם חבורת אנשים, יהודים וערבים, לבנות חיים משותפים. נסעו לטמרה (פורטוגל) ללמוד על איך עושים זאת נכון. חזרו לארץ, גרו ביחד והיו אמורים לעבור לחווה בדרום, אבל החבורה התפרקה. היה לה בן זוג פלסתיני שחזר לפורטוגל לטמרה, הוא לא רוצה להיות פה. כרגע פחות פעילה בשלום ויותר במשבר האקלים. מרגישה שאין לה אויבים והיא לא מפחדת. לא רוצה להיות עם כובש גם עם זה אומר שאולי היא לא מהעם הזה.
עידו בא לפה ומודה לבושתו שבא בגלל מה שקורה באירופה. רמי אמר פעם ב"מעגל" שככל שהחושך גדול יותר, האור של המגדלור בוהק יותר. עידו צריך לראות את החושך בעיניו. בכנס ישב והקשיב עם דמעות בעיניים. היה נרגש מלשמוע אנשים שמסוגלים לראות את הרוע ולעמוד מולו. הכיר את רוסנה בפורטוגל. עידו הוא דור שני ושלישי לניצולי שואה וחי בתחושת אסון כל הזמן. הוא רוצה לחיות חיים נורמליים, זה מאבק יומיומי בשבילו. בא לפה להתחבר. מסתכל על עזה ומנסה להיכנס לנעליהם, שומע עדויות. תחת משטר עריץ, גם דמוקרטיה לא מצליחה לתפקד. לנו יש מנוחה מסוימת משלטון החושך של נתניהו, להם אין את זה מול חמאס.
חיותה מזדהה עם דברי רוסנה על הכאב בגוף. לכן גם הדמוקרטיה שלנו חולה. חיותה פה בעיקר כדי לחזק את חייה ולתת להם משמעות.
אופק אומר ש"עזה היא סקרנות". בעיניו, עזה היא קופסת עוגיות על מדף גבוה והוא, הילד הקטן, רוצה עוגיות אבל לא יכול להגיע. כשהוא שומע במעגל את "הזקנים" מספרים על החוויה בלהכיר את עזה של פעם הוא מקנא. "זה לא הוגן", הוא אומר, "שאתם זכיתם ואני לא".
נעמיקה מתחברת לפסימיות של מארק. גם היא, כמו רוני, היתה עדה לאופוריה ששררה בכנס. אחווה וסולידריות. למותר לציין (לי מותר…) שנעמיקה היתה המארגנת והמובילה העיקרית של הכנס! לצערה, בשל עלויות גבוהות בתרגום, הכנס "דיבר" עברית בלבד. לפעם הבאה נשתפר. שמחה שהגיעו "כוכבי המדבר" וגם אוטובוס עם נשים מעילבון. גם ג'אבר היה מדהים בדברים שאמר ובעזרה במהלך הכנס. נעמיקה נמצאת בעוד קבוצות ונחשפת למידע יומיומי קשה ומעיק על אירועי הכיבוש.
היא רוצה לקרוא שיר של יהודה עמיחי "חוליקת השיר השלישי על דיקי", אבל בפתח מופיע מדריך טיולים ואיתו 40 פנסיונרים ירושלמים. מכיוון שהשעה כבר רבע לארבע והקור מתחיל להעיק, רמי מסמן לי "לקחת" את הקבוצה. המדריך (זוהר) אוסף את הקבוצה ואומר להם בערך כך "שאמנם יש לנו תכנית, אבל נתקלנו פה בתופעה מעניינת של קבוצת תושבים וכדאי שנאזין להם. בבקשה עודד".

אני מסביר על המפעל ועל ההיסטוריה שלו, על המבנים שלידו וממשיך בהסבר על ה"מגדלור", הרעיון והמעשה. עונה על שאלות והמדריך מסכם ומזמין את כולם לחזור לאוטובוס. גם אנחנו מקפלים ציוד ומתפזרים. יש לציין את תפקודו של שמוליק שמילא בהצלחה את מקומו של נחשי בהכנת הקפה והתה.

היינו: רוני, שמוליק, חיותה, עודד, אופק, מארק, נעמיקה, עידו, עמית, רוסנה, רמי, נעמי, זוהר ו- 40 הפנסיונרים.
צילם: אופק רשם: עודד