יום שישי שמשי, שמורת בארי שופעת פריחה ומטיילים. סביבת ה"מגדלור" רוחשת עמישראל על אופניו, רכביו ורגליו. רק לבחור ולהזמין, קהל בשפע, הושט היד וגע בם.
קבוצה ראשונה מצטרפת. משפחות, הורים וילדים.
"נאום" היכרות שלי ואחרי אופק.
אופק אומר שהוא בא כי כאן הוא שומע את המילים מה"עם" ולא מהמנהיגים בשפתם התקשורתית. על עזה שמע רק מסיפורים של כאלה שהיו שם. מקווה גם הוא להיות שם.
חיותה פה כדי לומר שבני האדם שווים וערך האדם, באשר הוא אדם, זהה.
בשביל נחשי עזה זה אנשים שהוא מכיר. עזה קרובה במרחק ראיה ונגיעה. זה נראה הזוי, כל כך קרוב ואי אפשר להעזר ולתקשר אחד עם השני. הניתוק נורא. מגיע להזכיר לעצמו שזה לא נורמלי ויהיו ימים טובים יותר.
משה מעדיף להגדיר את עצמו כתושב המרחב. מגיע מדי פעם ל"מגדלור", כי פה, בשיחות עם עזה, נוצרות הבנות והסכמות של ערכי אדם בסיסיים.
מרגלית אומרת שהם, שם בעזה, בני אדם אבל נשלטים ע"י אירגון טרור והם נגדנו. שואלת אותנו מה לדעתנו צריך הצד שלנו לעשות… הרי בסוף, אנחנו אלה שחווים את הצד ה"לא נחמד" של העזתים.
נועה, נקלעה במקרה…

כשרוני למדה נהיגה, היא עשתה זאת באופן טבעי בעיר הקרובה למקום מגוריה, ברפיח… רוני גרה צמוד לרצועה, ו"חיה את עזה". זו שליחות מבחינתה להעביר מידע על עזה. לרוני חשוב שנדע ונחיה עם השכנים. כשהעזתים יבינו שיש להם תמיכה, יהיה טוב יותר. מספרת על המופע של רמי קליינשטיין במלחמה ב- 2014 שבמהלכו קיבלה טלפון מחברה בעזה שחרדה לשלומה בגלל טיל שנפל במושב, נזכרה ברעש המסוקים באויר וחשבה על חברתה העזתית שאין לה בכלל מיגון… מהסיטואציה הזאת יצאה כתבה ששודרה בטלוויזיה, שבה אמרה החברה העזתית לכתב ולרוני "אתם שם ואנחנו כאן, אף אחד לא הולך לשום מקום, תחשבו גם עלינו".
שמוליק מתמיד לבוא ואומר שבמידה מסוימת, זו מכבסה מצפונית… יודע שלחברים בצד שני שיודעים עלינו, חשוב לדעת שאנחנו פה. אצלם, הרבה יותר מאשר אצלנו, צריך תעוזה כדי לפתח קשר עם ישראלים.
יפתח אומר שכולם רוצים שלום. מעניין אותו אם בצד השני יש פתיחות כמו אצלנו…
אור מקדים ואומר שזה מאד יפה מה שקורה פה, ב"מגדלור". הכיוון שאליו התהפכו הדברים ב- 15 השנים האחרונות, מאד הפתיע אותו. הוא מיואש מה"סיפור", יפה לראות תקווה "אצלכם" הוא מסיים.
חיים הוא מאלה שבילדותם, אמא אמרה להם שכשיגדלו לא ילכו לצבא כי לא יהיה צורך בצבא כשיהיה שלום… חיים יכול להבין שבעזה ובגדה לא רוצים לראות אותנו פה. הוא סקפטי. לא מאמין שיוזמה כזאת, כמו ה"מגדלור", תעשה משהו.

כאמור, אירחנו משפחות והיו גם ילדים. כשהוריהם רצו להמשיך בטיול ביקשה אופיר, ילדה בת 10 לומר משהו: אופיר אמרה שאם כל אחד יעשה משהו למען מישהו אחר יהיה יותר טוב!

אלה הולכים ואחרים באים, מתיישבים ומתכבדים בקפה. כרגיל וכנהוג, אני מציג אותנו…
שמוליק אומר שאנחנו יושבים, מדברים ומקווים שהפצע יחלים (הסכסוך…). היום, הוא אומר, עוברים פועלים לישראל ויש תעסוקה. זה ממש הצלה בשבילם.
רמי מספר שכשהיה ילד, הלך ברגל לגבול עם הרצועה. הם, הילדים, הלכו לגבול ונופפו לפועלות שעבדו בשדות. אחרי המלחמה ביקרו שם. כשבגר, אמר לילדיו שהוא לא מתעסק בשנאה. אנחנו יושבים פה מתוך בחירה באהבה. לרמי אין ספק שבאהבה נגיע למקום יותר טוב. כשמדברים עזתים, אומרים אחד לשני שזה עניין זמני ובקרוב ניפגש…
רוני מספרת על הקשרים שהיא יוצרת בין צעירים בארץ ובעזה. מעגל החברים שלנו שם הולך וגדל, היא אומרת. כשהיא מקבלת תמונות מעזה של ילדים שמחים, למשל כשקיבלו ילקוטים חדשים לבית הספר (בעזרת תרומות של ישראלים), זה נותן לה תקווה.
אלה בת 13 והמילה "עזה" מזכירה לה את חמאס.
מאיה אומרת שאנחנו במציאות אחרת וניזונים מהתקשורת שמציגה את עזה באופן שלילי. כשהיא עוצרת רגע לחשוב, היא מבינה שתחת החמאס המצב שם עגום וקשה. הקשיבה לאלה שדיברו לפניה ואמרה שחידשנו לה דברים שלא ידעה קודם.
ילנה אומרת שהם גרים רחוק מהרצועה ומבינים שבשבילנו, הקרובים יותר, זה שונה. בשבילה עזה זה מה שאומרים בתקשורת…
אולג הגיע לארץ בשנת 1990. שנתיים אחר כך כבר שירת ברצועה. שם הכיר את עזה לראשונה. היו שתי משפחות יהודים שגרו ברפיח ים ולא דיברו אחת עם השניה… הם שמרו עליהם. המראה של סרטנים יוצאים בהמוניהם מהים, בארבע בבוקר, הזכיר לו נשיונל ג'יאוגרפיק… הדימוי של עזה היום זה רעבים ומסכנים עם שליטים רעים. ישובי האזור סובלים מהפגזות והוא מזדהה איתנו יותר מאשר איתם. יחס אחר מול עזה היה יכול להביא המון תיירים.
משה למד פה, ב"מגדלור", שבעזה יש 2 מיליון תושבים ורק 2 פסנתרים… אחד מהם הוא מתנה של רוני. מספר את תולדות העפיפון שמוצב קבע כחלק מתפאורת המעגל.
חיותה גרה קרוב לרצועה ושומעת מואזין. לפעמים שואלים אותנו, מה בדיוק אפשר לעשות?… ובכן, חיותה מאמינה שלמילים יש כוח. לא לעשות כלום זו אופציה נוחה. גם לשוחח על… זה מעצים.
עופר אומר שעזה היא חלק מארץ ישראל על מרכיביה השונים. מגדיר את עצמו כאיש שלום ושואל מה הם מוכנים לעשות כדי לשנות את מר גורלם… הם אפטיים לשלטון שרודה בהם.
אליזבת אומרת ש"פעם עזה היתה עזה" היום כבר לא.
שלומי אומר שצריך שניים לטנגו. אם אין רצון מצד שני, ההומניות שלנו לא תעזור.
מאיר חושב ששיתופי פעולה בין קבוצות, יותר מאשר בין בודדים, יכולים ליצור אפקט. איפה הקבוצה שם, בצד השני, שפועלת כמוכם, הוא שואל…
עירית מאמינה ב- win-win. כדי להגיע לתוצאה צריך השתדלות משני הצדדים. אם יהיה רצון משני הצדדים אפשר יהיה להגיע לדברים נפלאים. מבינה שיש קצת "ניצנים" בצד השני אבל לא מפותחים מספיק.
בשביל אילנה, "עזה זה ברוך"! לא יודעת איך יוצאים מזה… מרגיש לה כאילו בעזה אין רצון לשינוי אבל היא גרה רחוק ולא ממש מעורה… מקווה שיהיה טוב.

שוב מתחלפות קבוצות
איציק אומר שהיום, עזה היא עצם בגרון. שירת המון מילואים בעזה. פעם, בהתחלה, זה היה כמו טיול… עשה טיפולים לאוטו במוסך בעזה… היום מרגיש כמו האנשים שדיברו לפניו. לנו, הוא מוסיף, יש נטייה לעזור להם אבל הם לא פרטנר רציני. אנחנו מנסים, אבל הם לא מעוניינים בקשר איתנו. שומע שהמטרה שלהם, לחסל אותנו. הוא לא משוכנע שזה נכון ודי תוהה איפה האמת.
לרותי יש אהבה לבני אדם מצד אחד, ומצד שני פחד. סבבים של אלימות.
יהודה אומר שהמצב בעזה משרת את שליטי שני הצדדים. בלי הממשלות התושבים היו מסתדרים מצוין.

רחל דואגת לנו. לא נראה לה שאנחנו יושבים בנחת פה. עזה בשבילה זה האנשים שסובלים אצלנו…
יונה היתה טירונית ב- 1967 שירתה באזור ופחדה להיהרג.
דוד מתנגד לשימוש במילה "הם". צריך להפריד בין התושבים והשלטון. השאלה היא, כמה אנחנו עוזרים לאזרחים הפשוטים להביע את עצמם מול השליטים, אצלנו ואצלם.
רוני מסבירה את הנקודה שצריך להתחיל מאיפשהו. מספרת על קבוצות של בני נוער משני הצדדים שהיא מפגישה. על הרצון להסתכל קדימה ולעבוד ביחד. מספרת על חגיגה של יום השלום הבין לאומי לפני שלוש שנים ואיך חגגו במקביל משני צידי הגדר. מרגישה שהיא קול של עזה. לא קול של מסכנות, היא אומרת, אלא צעקה שמביעה תקווה. לא מאמינה שבעזה יש מישהו, אפילו הרע ביותר, שבאמת חושב שאפשר לזרוק אותנו לים…
אחר כך דיברנו עם ראמי, הוא מרגיש בטוח עכשיו במקום שבו הוא נמצא. מחפש שותפים ליזמויות של פלסתינים וישראלים, עוד יזמוית כמו מבצע הילקוטים. עזב את עזה לזמן קצר ויחזור חזק יותר. חושב שאפשר להרחיב את מעגל הפעילים. רוצה שיאזינו לו.
זהו, הדרום חוזר לצפון והאדום נשאר
רשימת משתתפים חלקית:
נחשי, רוני, אופק, שמוליק, מהרן, ג'אבר, עודד, ראמי, רמי, חיותה, משה, מרי, מרגלית, נועה, יפתח, אור, חיים, אופיר (ועוד 6 ילדות וילדים שלא דיברו ולא אמרו את שמן/ם), אלה, מאיה, ילנה, אולג, עופר, אליזבת, שלומי, מאיר, עירית, אילנה, איציק, רותי, יהודה, רחל, יונה, דוד.
כתב: עודד