"דרום אדום" כבר פה. כשהגענו ל"ערוגה" הקבועה שלנו, כבר ליבלבו שם שלושה "פרחים" שסעדו ארוחה משובחת על שמיכה שפרשו על הרצפה. נטינו את מעגלנו לצידן ומשסיימו את הסעודה הצטרפו אלינו לקפה כשהן מניחות על השולחן מגש בורקסים שנותר מהארוחה שלהן. יאללה "מעגל".
פתחתי בהסבר עלינו ואחרי אופק.
אופק שמגיע קבוע כבר מספר חודשים סיפר שבהתחלה, כשהגיע לראשונה, חש התנגדות לדברים שנאמרו, אבל גם סקרנות. הסקרנות, היא שהובילה אותו לבוא שוב ושוב.
בשביל הדר, עזה היא מסתורין וסקרנות.
היא גם מקור לטראומה, לכעס וגורמת לבעיות בחיים שלה. הדר תושבת האזור. רוצה לדעת יותר, חושבת שהחלוקה ל"הם רוצים להרוג אותנו ואנחנו אותם", אינה נכונה לשני הצדדים.
אליאור אומרת שעזה היא מקום שמעלה בה פחדים. מסכימה עם הדר.
עבור הדס, עזה היא מקום של איום, שותפה לדעות חברותיה. עזה היא מקום קשה לחיות בו אבל גם מקום מאיים.
לנחשי, עזה היא מקום שלידו גדל וחי כל חייו. אנשים, שכנים שהוא מכיר. יש לו רצון גדול לעבור את הגדר, להיכנס כמו פעם. מסתכל במפה של גוגל וזה נראה ממש ממש קרוב ומעניין. המצב הדפוק שאנחנו נמצאים בו, לא מאפשר מפגש פנים אל פנים. בא כדי להזכיר לעצמו שזה לא חייב להיות ככה. בא להחזיק את נר התקווה.

שמוליק באזור מאז 1967. הכיר את אלה שעבדו איתו מעזה. היה רפתן. מסתכל מכאן ורואה את מחנה אל בוריג' שאליו ואל עוד מקומות גורשו פליטי 48'. האנומליה הזאת לא יכולה להימשך. להחזיק את הכלא הזה בלי אופק זה בלתי אפשרי. מקווה שיום אחד תיפול הגדר ואפשר יהיה לשתף פעולה כדי להתקיים בכבוד. מתן אפשרות לפועלים לצאת לעבודה בישראל, זה צעד נכון. שמוליק יושב פה עם חברים כדי לנסות לגרום שמשהו יקרה בכיוון. יושבים פה אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית וזה מעגל של קשב, ללא התלהמות.
מרי הגיעה בעקבות האתר של חנן כהן "לא רלבנטי". עזה היא מורכבות שמושכת אותה. היא מספרת שרמי אמר באחד המפגשים, שגדל דור שלם בשני הצדדים שלא מכיר דבר אחר מלבד עוינות ואיבה, והפער גדל. כולם מרגישים מאויימים ומתרחקים. אנחנו יושבים פה כדי להיות מוכנים שכשיבוא מצב חדש, נהיה מוכנים אליו.
רוני אומרת שמה"מגדלור" יוצא קול קצת אחר, קול שלא שומעים אותו. יש לה זכות להכיר אנשים בעזה. בשנת 2014, בסבב האלימות, היתה הופעה במושב (במקלט…) ותוך כדי, היא קיבלה שיחה מחברה בעזה שהתעניינה בשלומה כי שמעה שנפל טיל במושב. רוני שמעה את המסוקים שמתכוננים ל"תגובה" ופחדה על חיי חברתה. בכתה. כתב טלוויזיה הלך איתה לביתה ומשם התקשרו ודיברו עם החברה בעזה, ומזה יצאה כתבה לטלוויזיה. חברתה אמרה, "אני יודעת שאתם שם ולא תלכו לשום מקום, אבל גם אני ככה, תראו גם אותי". מאיפה באה השנאה? שואלת רוני, ברור שיש פה קונפליקט, אבל יש מצב לפתרון. רק צריך לרצות אותו. בעזה יש א-נשים כמונו. אצלם לדבר כמונו זו סכנה ואי אפשר לחכות שהם יפעלו, אנחנו צריכים לפעול! שם החיים ללא תקווה. כל בקשת יציאה נזקקת לאין סוף אישורים. יציאה ללימודים, לבריאות, לעסקים וכו'. רוני מדברת איתם. מארחת קבוצות ומדברת על זה עם אורחיה. חיים משותפים, זה אפשרי, היא אומרת והיא יודעת!
הדר שואלת את רוני על אירועי מאי 2021. פתאום היה מסוכן גם במקומות שלכאורה היה שקט וחיים משותפים, היא אומרת, אי אפשר לרצות לשרוף ולהרוג את היהודים השכנים. האחים היהודיים שלי, אומרת הדר, יותר חשובים לי. קשה לה עם המצב.
רוני משיבה ואומרת שאחרי הרבה שנות נסיון, היא יכולה לראות את הדברים אחרת. היא לא שוללת את התחושה של הדר. יש פה כאב עמוק שאנחנו לא מתייחסים אליו. תמיד נמצא סיבות והוכחות לקורבנותנו ונספר לעצמנו שאנחנו נורא צודקים… אף אחד לא הולך לשום מקום, לא אנחנו ולא הם.
הדר נחושה בדעתה. היא גדלה בבית הומני היא אומרת, אבל הם, או השליטים שלהם, רוצים לסלק אותנו והם אף פעם לא רצו פחות מכל הארץ ובלי יהודים.
כדי להדגים מצב "תודעה", שמוליק מספר להדר על אירועי המסגד הגדול בלוד במלחמת 1948 (הפלמ"ח ירה פגז לתוכו בזמן שמאות בני אדם מצאו בו מקלט) זה זכרון שנשאר בתודעה. עזה היא אנומליה שתתפוצץ לנו בפנים הוא אומר, לא סביר שאנשים יחיו ככה.
מגיעים אילן וזיווה ושלוש הבנות הולכות לא לפני שהן אומרות שיש להן חומר למחשבה…
מתחילים סבב חדש עם אילן וזיווה.
רוני מספרת על מרוואן שעשה אירוע שלום בעזה ואחריו נלקח לחקירה בחמאס. הוא ברח מהרצועה. באחת הפעמים, כשיצא לטיפול רפואי, ישב ב"מגדלור" בדרך חזרה לעזה. וביקש שכל אחד ששומע אותו, יספר על עזה לעוד חמישה אחרים… רוני מספרת על קשריה ותובנותיה על עזה. על תולדות הקשר האישי שלה לסבל בעזה. יש פרטנר, היא אומרת, צריך לחזק אותו ולעשות את זה ביחד!
מלכי מתייחסת למטרת ישיבתנו המשותפת בכל שבוע. אנחנו לא יכולים ממש לשנות, היא אומרת, אבל עצם הישיבה והעלאת המודעות זה חשוב. קשה לה לשבת במקום הנוח שלה ולהתעלם ממה שקורה שם. אנחנו זורעים פה זרע קטן בתקווה שיתן פירות.
אילן אומר שמצד אחד הם בני אדם כמונו, ומצד שני הם רוצים להרוג אותנו וקשה לו לחשוב עליהם כפרטנרים. שמע פה דברים, מידע שהוא צריך לעבד…
זיווה מופתעת מהמפגש. הם יצאו מהבית בלי לתכנן מסלול והגורל הוביל אותם אלינו… אין לה שום קשר ולא בדל מחשבה על עזה. עזה לא נוכחת בחייה, "בכלל, בכלל, בכלל". יש לה חברה שמאלנית ולפעמים זה עולה ויש עוד חברה צלמת שעשתה פרוייקט על נשים ערביות. החברה הראשונה דיברה על רצונה לצאת לליווי רועים ולזיווה זה נראה הזוי. כן יש מן הסתם אנשים מדהימים בצד השני והיא מבינה את זה וזה חשוב לעזור. ההתמדה שלנו, של ה"מגדלור", למען מישהו אחר מרשימה אותה.
אורי מתקשה להתחבר לדברים הפוזיטיביים שהוא שומע ב"מעגל"… הוא מספר על כתבה שראה ביוטיוב (מוזמנים לצפות בקישור) על בנקים בריטים שמעבירים כסף במסע סיבובי, לכאורה לעזרת מדינות סובלות באפריקה, אבל בפועל הכסף מגיע לאנשים עשירים ומושחתים שקשורים לבנק. בהשאלה, הוא אומר שהפשע נגד עזה הוא עולמי ולא ישראלי. הכסף שנתרם אליהם מגיע בדרך עקיפה בחזרה לאנגליה. השכונה של הקצינים בעזה מטופחת ומשגשת בזכות הכסף המושחת. הם לא כמונו, לא מבחינה גנטית ולא משום בחינה אחרת.
אופק מסביר עלינו לטל "מורעל צבא" (שניהם בכיתה י"ב), חבר חדש שהוא הזמין היום והגיע עכשיו. אחר כך הוא מספר על הפגישה הראשונה כאן: הוא היה אנטגוניסט אבל מסוקרן והמשיך לבוא. מאז שבא , למד עוד והדברים כל הזמן מסתובבים בראשו. שיחת הסקייפ עם ראמי נחרטה בו עמוקות. הבין שהוא בסטטיסטיקה של ה"לא מכירים" משני הצדדים. היום, הוא ממש מתעניין בסוגיית הסכסוך בן יותר ממאה שנה בין הקהילות במרחב.
טל מהישוב של אופק. אופק סיפר לו והוא בא. רוצה ללמוד עוד. עזה זה שכנים.
מהרן מספר על המאבק של הבדויים מול הקק"ל. מהרן רוצה שכולם יגיעו לתמוך. היה עסוק במאבקים משפטיים (מהרן הוא עורך דין) מול הרשויות בשחרור הבדויים שנעצרו בהפגנות ולכן לא הגיע זמן רב ל"מגדלור". הסתובב הרבה בעזה בילדותו. לפני 6 שנים היה שם פעם אחרונה. אין שם שנאה לישראל, הוא אומר, יש להם זכרונות טובים מהתקופה שישראל שלטה בתוך עזה, ועזה היתה חלק מהתרבות הישראלית. מהרן מקווה לפחות לשלום כלכלי.

מגיעה קבוצת מטיילים גדולה.
דוד אומר שעזה היא פצע פתוח שמסרב להגליד. יהיה שלום כשאנחנו נבין שאנחנו חרא כמו כולם. כבר לא מדבר על שלום אלא רק על דרכים להקהות את הסכסוך.
אלי מדבר על גורמים שמרפדים תהליכים. יש רובד שדואג לעצמו. אנדרלמוסיה שלא מביאה לפתרון. הגורמים שרוצים פתרון חלשים מדי.
אורית משתדלת לא לחשוב על עזה. מדחיקה כי זה רע.
ליהודית קשה עם חיי האוכלוסיה בעזה, ה"ידע" שלה הוא בעיקר מה שהיא רואה בטלוויזיה.
איתן פחות מכיר את התרבות של עזה. זה לא מדבר אליו. ברור לו שעזה היא כמו מראה עבורנו. פחד הדדי שמעצים את הפחדים בשני הצדדים. צורת חשיבה אחרת תעשה אותה העצמה, אבל לכיוון חיובי. לכן צריך לשנות את התפיסה, זה הפתרון. צריך לשנות את מי שמנהל את התפיסה. החמאס התחיל ככוח חברתי והפך להתנגדות צבאית. השליטים מתווכים את הפחד לציבור ונוצר אפקט עדר.
אילנה מזדהה עם הדוברים לפניה. אוכלוסיה סובלת עם הנהגה שלא נותנת עתיד. היא מקווה שהפתרון לעתיד יצמח מלמטה אבל קשה לה לראות את זה קורה. שלום כלכלי הוא מנוף עוצמתי לדעתה.
עבור רותי, עזה מקום מסכן בכל פן אפשרי. אי אפשר לחיות ככה. התחושה שלה זה שאם יש סיכוי לשינוי, הוא יבוא במתן אישורים לצאת לעבודה בישראל. האינטרסים הכלכליים חזקים וגם היא מקוה שהשינוי יבוא מלמטה.
ליאורה אומרת שעזה היא מקרה עצוב של חוסר הבנה ותקיעות. שני הצדדים ממשיכים לדבוק בקלישאות. העזתים כבר מזמן רוצים משהו אחר. אוהד חמו אומר שאנחנו נמצאים בתפיסה מוטעית לגבי עזה. הצעירים רוצים פשוט לחיות, חופשיים כמונו וביחד איתנו. יש גורמים שמפריעים. גם היא חושבת שהשינוי יבוא מלמטה.
לרובי, עזה היא רצף זכרונות. גדל באשקלון וטייל הרבה בעזה. הכיר אותה כחייל ויודע לדפוק בדלתות בלילות ולהגיד מה שצריך בערבית… בצעירותו כרת עצים עבור קק"ל ומכר בעזה. הסתובב לבד בעזה ומכר עץ בלי לחשוש. כמילואימניק הזכרונות כבר היו בהקשר של מתיחות ועוינות. עזה נמצאת תחת שלטון שקשה לראות את סופו. כמו מהרן הוא מאמין בפתרון כלכלי. יקח שנים וחילופי דורת עד הפתרון של שלום, אבל בתקופתנו צריך פתרון כלכלי ופעולות הומניטריות
עמית אומר שבשנת 1921 סבא שלו סיים לימודים והאחים שלו חיכו לו באלכסדריה שיבוא לעבוד איתם אבל הוא התעקש להגיע לצפת, בגלל הציונות. אנחנו בבעיה עם האוכלוסיה הפלסטינית, אומר עמית, יש ויכוח עמוק. לא מאמין בשלום כלכלי. כולם יצאו נגדנו באינתיפאדה, כל האוכלוסיה מצעיר עד זקן. הפערים הכלכליים עצומים. גם הם וגם אנחנו צודקים והמחלוקת היא בין "צודקים". כולם רוצים להשמיד את כולם. גם בטיול ברהט, המדריך המקומי לא רצה שיסתובבו במקומות מסויימים כי זה "מסוכן".
טלי אמרה שהדוברים ביטאו את דעתה… בראשה נמצאת התמונה של ההרס העצום מהמלחמות בעזה. חסרה שפה משותפת. מציעה לפתוח קורסים בערבית מדוברת.
נועם אומר על עזה "לסגור ולשכוח זה לא עובד". היום אין לו שום קשר איתם ואין לו מושג מה קורה שם… ואם הוא, שמחשיב את עצמו כמתעניין, לא יודע כלום, אזי, הוא מניח, הרוב בארץ גם לא יודע… בפנטזיה של אחרית הימים עזה יכולה להיות סינגפור… אבל פתרון לעזה הוא עדיין חלק מכל הבעיות שלנו ושל המרחב.
אבי מספר שבבארות יצחק הישנה יש לוח עם שמות של הרוגים שהיה להם חלום. לא רק הפלסטינאים חולמים. כולם חולמים, כולם "מחזיקים מפתחות", לאורך כל הדורות. יש פה מאבק שהתחיל כמאבק על אותה פיסת קרקע והפך להיות מאבק בין דתות שלא יגמר לעולם. הפתרון היחידי זה לגרום לאי מוטיבציה להלחם, לשני הצדדים. אנחנו צריכים להיות חזקים, הצד השני צריך להבין את זה והפתרון יהיה סטטוס קוו.
כבר אחרי השעה ארבע ולאורי חשוב לומר שמבחינתו, גם אם קשה היה לו לשמוע דברים מסויימים, הוא רוצה לציין שעצם ההקשבה ב"מעגל", היא סוג של ניצחון!
ביקשתי מרוני שתסכם את השיח המרהיב שהתנהל פה בשלוש השעות האחרונות. אין כמו המילים האנושיות, המכילות תקווה כל כך פשוטה וטבעית שאומרת רוני, בכל מפגש, ללא לאות, כדי לסכם.
והרי רשימת המשתתפות והמשתתפים:
נחשי, אופק, מרי, שמוליק, רוני, מלכי, עודד, מהרן, הדר, אליאור, הדס, אילן, זיווה, טל, אורי, דוד, אלי, אורית, יהודית, איתן, רותי, ליאורה, אילנה, רובי, עמית, טלי, נועם, אבי.
כתב: עודד