"להיות או לא להיות" שואל את עצמו הגשם. לקור ול"מגדלור" אין התלבטות כזאת, הם פשוט ישנם. גם חיותה. גם שמוליק נחשי ואני, אבל את כולנו, מלבד את הגשם, מקדים אופק.
היום תכננו להיפגש עם שתי משפחות, אחת מנתיבות ואחת מהרצליה, ככה, לגוון. פגענו בול. ראשונה הגיעה המשפחה מנתיבות, שוהם, ליאן, ליאור ומעיין. שוהם וליאן הם/ן ילד וילדה. המשפחה לא זרמה כל כך עם הקפה, אבל מאד התעניינו בתולדות המבנה ומפעל הגופרית. מכיוון ש"הפרה רוצה להיניק" (גם כשהעגל לא כל כך מעוניין לינוק), הקדמתי ל"תולדות המבנה והמפעל", הסבר קצר עלינו (יש לי ידיד שאומר "יש לך חמש דקות להקשיב לי שעה?"…). אחר כך, נאמן להבטחתי, לקחתי את האב ובנו לסיבוב רגלי במפעל. בינתיים נחשי הצליח להגניב לליאן הקטנה כוס תה. אמרו תודה והלכו לדרכם.

הגיעה (לפי התכנית, כן) המשפחה מהרצליה. ההורים איילת ושני וילדיהם, מאיה, בר ועומר שבדיוק היום חוגג יום הולדת 12 וזה יפה מצידו שבחר לחגוג במגדלור.
כנראה שמשהו בתיכנון השתבש, כי הם נראו מופתעים מהמפגש איתנו, אבל בהחלט התאים להם הקפה. ואם שני התנאים ל"טכס" מקוימים (יש מעגל ומוגש קפה) אפשר להתחיל… אני מציג אותנו ואחרי, חיותה.
חיותה אומרת שהיא מגיעה לעתים, לא כל שבוע. נהנית מהדינמיקה של המעגל. בקשר לעזה, היא מוסיפה, הוריה חינכו אותה לראות בני אדם באשר הם בני אדם. אמרה ולא יספה. בהמשך תקרא באוזנינו שלושה שירים של אוה קילפי.
אופק אומר שהוא מגיע כבר באופן רצוף כשלושה חודשים והדברים שהוא שומע כאן שונים ממה ששמע עד כה בבית הוריו או בבית הספר (הוא תלמיד י"ב…) או בתקשורת או בחוג ידידיו. אופן ראיית האירועים ההיסטוריים והעכשוויים והמידע שהוא סופג, מסקרנים אותו וגורמים לו לבוא פעם אחר פעם.
איילת עובדת הייטק ביומיום, היום מטיילת. עבורה עזה זה משהו מפחיד, "פאודה" כזה… משייכת את עצמה פוליטית לשמאל. רוצה שלום.
מאיה. לא יודעת כלום על עזה היא בת 6…
בר בכיתה ט' וזה כל מה שהוא אמר על עזה.
שני אומר שעזה מסקרנת אותו. חולם על אפשרות להיכנס ולדבר עם האנשים. הם סובלים יותר מאיתנו. רוצה תקשורת איתם. מקנא באלה שאחרי 67 יכלו להסתובב שם לחוות את המפגש.
עומר (12) שש אלי דיבור ומביע את דעתו בביטחון רב. עזה מפחידה עם עניין הטילים. 98 אחוז שם הם טובים והוא בעד שלום.

שמוליק מסביר על מחנות הפליטים אל בוריג' ונוסיראת. אפשר לראות אותם מפה- הוא מצביע אל מעבר לחורשה לכיוון צפון. טיפחנו תקוות אחרי אוסלו, הוא אומר. אנחנו היינו נותני הפרנסה ואחרי האינתיפאדות הענינים הסתבכו. הגדר היא עצומה וטכנולוגית, מחסום כמעט בלתי עביר. לפני כן הם היו חוצים לחפש עבודה או לפגע, אבל לא עוד. כולנו תושבי המרחב. אנחנו, במגדלור, מנסים במיטב כוחנו הדל לקיים הידברות. ישבו אתנו אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית והייחוד של המעגל הזה הוא שזהו "מעגל קשב". מבחינתו, לבוא לקיים את המפגש הזה בכל שבוע, זה ייעוד.
נחשי: גדל באזור. נכון שיש שם 2 אחוז כהגדרתו של עומר (שהגדיר את 98 האחוזים הטובים) שעושים צרות לנו ובעיקר להם. מאמין שיבואו ימים יפים יותר. הם יתעסקו בשיקום חייהם ואנחנו נעזור. זה המעט שהוא יכול לעשות.
גם דוד הגיע. איש ירא שמיים שחיפש פה במרחב את השקט של יום שישי. רק הוא רכבו, אלוהיו והנוף שברא. הוא אמנם בא לבקש עזרה בחילוץ רכבו ששקע בבוץ, אבל הקשיב לעצתו של נחשי לפתרון בעיות, "קודם כל שותים קפה". ישב דוד, שתה קפה דוד, הקשיב וזכה בדין לעזרתם של נחשי, שמוליק ואופק (שלוחי האל) שנסעו עם רכבם לעזור בחילוץ רכבו.
בינתיים ערכתי למשפחת "הרצליה" סיור והסבר על תולדות וסביבת מפעל הגופרית ובנותיו… החברים חזרו עם נעלים עמוסות בוץ ודוד נסע לקבל את השבת לפני שהיא תכנס ותשאיר אותו בחוץ.
על כוס קפה מסכמת, שאל אופק איך נוצר החמאס? שמוליק התחיל, אני המשכתי, השעה ארבע והקור הגיעו ואת המשפטים האחרונים צעקתי לו מחלון המכונית…
נכחנו- שמוליק, חיותה, נחשי, אופק, מעיין, ליאור, שוהם, ליאן, איילת, שני, מאיה, בר, עומר, דוד, עודד.
כתב: עודד.