שיא החורף, קור חודר ושמש "שקרנית". בדרך למפעל הגופרית, עוצרים לצלם כלניות פורחות. נחשי עורך את הצילום להזמנה. הזמנה ל"מגדלור". אחר כך יכין גם קפה.
אופק כבר פה, הכסאות והשולחן כבר סודרו לפני שהגיע, לא ברור על ידי מי… גם שתי שקיות זבל הושארו "לא ברור על ידי מי".
אופק מגלה התענינות ולקחתי אותו לסיור. הראיתי לו את הכתובת במגרש החניה, את החניה הפרטית של המפקד הבריטי, מגרש הטניס, עץ הזית שהביאה הנזירה הטיבטית ביחד עם זרעי השלום בשליחות הגורו, ולבסוף חזרנו למבנה המפעל והסברתי (הסבר משוער) על אופן הפקת הגופרית.
במעגל יושבים כבר מארק, רוני, שמוליק ונחשי. מגיעות ידיעות ראשונות על המתרחש בכפר בורין. פעילים יהודים שבאו לטעת עצי זית ביחד עם הפלסתינאים המקומיים, מותקפים על ידי רעולי פנים שיורדים מראש ההר. במעגל מתחיל דיון. אני מביא קצת תובנות (פרשנויות?…) מהעבר לגבי שורשי הסכסוך בהווה והוויכוח מתמקד בשאלה האם דיון בעבר רלוונטי או שעלינו לכוון את האנרגיה לפתרון עתידי.
תוך כדי הדיון מגיעה גם מרי, וגם דינה ומלכי וגם עומר ויוגב.
אבל ה"מעגל" מתחיל ב"נוהל" אמיתי כשמגיעות טל והגר, שתי מטיילות תמימות שבאו בגלל הטיול ונשארו בגלל הקפה. אני מציג להן אותנו ומנסה למתן את התדהמה/מבוכה שלהן. אחרי הכל, אפשר להבין שלהיתקל בתופעה כמונו זה קצת מפתיע ומוזר. להצטרף ל"תופעה" זה כבר בכלל… (אין לי מילה מתאימה, אני עושה תנועה עם היד).
אחרי מדברת מרי. היא הגיעה לראשונה בניסיון להבין את מורכבות הבעיה הבין קהילתית באזורנו, והמשיכה לבוא בגלל השיח המכבד והמעניין.
רוני מכירה פלסטינאים עוד מתקופת היותה במצרים. קל לשנוא משהו ערטילאי. יש פרטנרים, היא אומרת, הרבה. צריך להכיר וליצור מפגשים ופלטפורמות לקשר אנושי. נשות ואנשי עזה הן/ם שכנות/ים וחברות/ים. הקשרים והפעילות ההומניטרית הבלתי נלאית שלה, מביאה לעתים הצלחות ולעתים כאב ואכזבה.
אופק הגיע ו"נשבה". הוא עדיין תלמיד תיכון והוא ממשיך לבוא כי עדיין לא גיבש דעות. מה שהוא שומע פה לא שמע במקום אחר, בטח לא בישוב מגוריו. היום, לאחר כמה פעמים שבא ברצף, הוא סוף סוף יכול להגיד מהי עזה בשבילו. מצד אחד יש לו דימוי שכל עזה היא מעיין מוצב חמאסי שמופצץ, אבל יחד עם זאת, עזה בשבילו היא סוג של אגדה…
דינה נולדה באלכסדריה ובאה לארץ בגיל כמה חודשים. בבגרותה עבדה אצל מישהו שהיה מושל עזה ואחר כך מושל שכם. לדעתה, עזה צריכה להיות על הפרק כל הזמן וכל אחת/ד צריך/ה לעשות כל הזמן למען העלאת עזה למודעות. היא עושה את זה כל הזמן ולא רק ב"מגדלור".
נחשי נולד, גדל ועדיין גר בישוב ליד עזה. מבחינתו עזה זה אנשים שהכיר. פוטנציאל עצום שאם יהיה אחרת ישנה את המציאות הקשה. לבוא לכאן זה המעט שהוא עושה למען שינוי המציאות.
טל שבאה עם הגר מספרת שבדרך הן "גילו" שהן מתקרבות לעזה והיה קצת חשש. היא גרה בירושלים שהמורכבות שלה לא פשוטה והיא יותר מודעת לה. עזה זה משהו מרוחק…
הגר, גם היא מירושלים. שירתה במודיעין ויצא לה ל"התעסק" עם עזה. עזה היא כאב לב. לא יודעת מה עושים עם זה.
יוגב מגיע ברצף כבר תקופה לא קצרה. עדיין תלמיד תיכון ועדיין מקשיב… בשלב זה, אין לו עדיין דעה על עזה…
עומר אומר שהיום אין לו מה להגיד, משפט שהוא חוזר עליו מדי שבוע…
שמוליק, מציג את עצמו כקומוניסט! "אני עוטף את עזה" הוא אומר. "יש לי בת בנתיב העשרה, יש לי בן בכפר עזה, יש לי אחות בניר עוז, ואני, בן נוסף ובת נוספת גרים בניר יצחק" מצור אמיתי. מי שמשקיף מכאן מהיכן שאנו יושבים כרגע, רואה את אל בוריג', הוא אומר. שיתוף פעולה יכול להיות פורה. יש לנו שותפים לתקוות מעבר לגדר. ה"מגדלור", מבחינת שמוליק, הוא "מכבסה מצפונית". היכולת להשפיע מאד דלה. צריך להקשיב להם. ה"מעגל" הוא מעגל קשב שנמשך כמעט 4 שנים.
מארק התחיל להגיע בזמן צעדות השיבה (סוף מרץ 2018, למעשה מתחילת ה"מגדלור")… מארק לא יליד הארץ. עוד בחו"ל, לפני שעלה, חשב שיגיע לקיבוץ, משום מה…קרא בחו"ל על חברי כרם שלום שעוזרים בעזה לבנות בתים לעזתים וזה מצא חן בעיניו. בסוף הגיע דווקא לקיבוץ גבולות ולא לכרם שלום, אבל מאז, עזה בתוך ראשו. המחשבות שלו הודות לרקע הדרום אפריקאי שלו (אביו יליד דרום אפריקה) והמודעות למשטר האפרטהייד שם, מופנות לעניי האזור. אי הצדק בכל מקום מייאש אותו. לעשות צעדים סימליים זה מה שנשאר. זה כמעט "טיפולי" עבורו לבוא ולהיות פה. פעיל ב"מרד בהכחדה" ופועל "להציל את העולם"…
בפעם הראשונה שמלכי הגיעה (אי שם בשנת 2019) היא התרגשה בהתחלה מהמקום… אחר כך התרשמה מחברת האנשים שיושבת ביחד ולומדת כל שבוע משהו חדש והיא ממשיכה לבוא (כמעט) בכל שבוע. זה גם המקום עבורה, להזכיר בכל שבוע לעצמה את עזה ואומללותה. זה עדיין מייאש. החיים שלנו טובים ולידנו אנשים בלי אופק ובלי תקווה. מזכירה שדיברנו הרבה על החשיבות של הנוכחות פה. גם אם זה לא יועיל בטווח הנראה לעין, זה בטח לא יזיק. האנשים פה עושים דברים נוספים. המפגש נותן כח.
אחרי שכולן/ם דיברו, מלכי הזכירה את השאלה שהעלה עומר לפני שבוע (שאלה משאלון שהיה עליו למלא כבחינה למכינה קדם צבאית) בקשר לעזיבת הארץ בתמורה למקום מגורים אחר, יציב ובטוח. היא שאלה את עומר אם נוכחותו והדברים שאליהם נחשף פה ב"מגדלור" השפיעו על תשובתו… עומר האריך בתשובתו ואמר "לא"…
שמוליק, שהגיב לשאלה, השתמש במושג "נוף מולדתי". מלכי שואלת אותו אם "נוף מולדתו" יכול היות במקום אחר. שמוליק אומר שנולד וחי ונמצא במסגרת מסויימת וזה ביתו. בית שאותו לא נוטשים גם לא למען בטחונו האישי. אין לו כוונה להחליף גם לאוטופיה אידיאלית!
מארק אומר שהוא נמצא חצי מחייו בארץ. זה לא היה בתוכניותיו לבוא. אבל החליט לבוא לבדוק…כבר מהלילה הראשון, ידע שהוא חייב להשאר פה. זה לא רציונלי ואין לו הסבר. חיפש מקום מגורים בארץ, שממנו לא גורשו פלסתינאים. יש לו בעיה עם ההחלטה של בנו לגור בגרמניה. כל יהודי שמאלני צריך להיות פה כדי לעמוד מול המשיחיות.
אחר כך חזרנו לויכוח אם לדון בעבר או להתמקד בעתיד. בינתיים הזמן עבר, הקור חדר והעתיד בבית נראה יותר חם…
היינו: מארק, עומר, יוגב, שמוליק, עודד, מרי, מלכי, רוני, אופק, דינה, נחשי, טל, הגר.
כתב: עודד.