ראשונים הגיעו חיותה, נחשי, אריה עם בתו מניר יצחק ואופק ממבועים, נפגשו עם חבורת תושבי רהט שהתמקמו סביב מדורה באמצע המבנה.
ואז הגיעו רוני ומרי.
הקפה מיד נשפט לו בידי נחשי והוא המשיך והגיש כמיטב המסורת תה חם וקפה רותח לאורך כל המפגש.
החברה מרהט לא התחברו. נראה שהתחמקו מלהתחבר להזמנה להצטרף למעגל. האזינו לנאמר מהצד אולי מתוך ספק ביישנות, ספק חשדנות ואני חשתי שעננת המהומות שבנגב מעיבה. אבל אולי אלה רק הרהורי לבי… בכל אופן ניכר שלא הרגישו בנוח.
כשראו ש"ההמונים" מוסיפים ומתאספים להם בנחת, עזבו מדורה עוממת והלכו לדרכם.
החיינו את המדורה שחיממה את מי שהיה לו קר מדי.
אופק הבטיח שיוגב ועומר יגיעו בהמשך ואכן כך היה.
רוני סיפרה על המחשבה שהיכרות מקרבת, מנגישה. מספרת על מפגשים עם קבוצות צעירים ביניהן קבוצה של המכינה להעצמה למנהיגות צעירה שהגיעו אליה לנתיב העשרה. מכינה של ישראלים יהודים וערבים. בתום המפגש עמם נפרדה החבורה מרוני והמשיכה בהתכנסות במועדון של היישוב. זמן מה אחר כך שלח המדריך של הקבוצה מסר בוואטצאפ לרוני – ד"ש מחברנו העזתי. מתברר שבמסגרת הפעילות במועדון קיימו עמו שיחה, במהלכה התברר הקשר בינו ובין רוני. וכך נקשרו שוב קצוות של מעגל חובק עזה-מצרים-ישראל.
אופק מספר שעזה של פעם עליה סיפרו לו הוריו וסביו, ממקימי קיבוץ סעד, היא מבחינתו זיכרון רחוק שלא קיים ולא מושג וזה גורם לתחושת החמצה.
ואז הגיעו מקיבוץ סעד בחור מקבוצת יבנה עם 4 ילדיו. חיותה הציגה את נושא המעגל. הבחור סיפר על מפגש אקראי שהיה לו לפני שנים עם פועל פלסטיני שהיה בדרכו לחזור למשפחתו בחאן יונס ושאותו לקח טרמפ למעבר הגבול ומאז יש קשר סדיר ביניהם. וכך יצא לו להכיר את מציאות החיים שמעבר לגבול בצורה מתמשכת עד היום.
הגיעה מלכי.
שוחחנו בטלפון עם ידידנו העזתי שסיפר על המשך הפעילות ועל התפשטות הבשורה של הפעילות. הוא ניחם אותנו שאנחנו הנמצאים במגדלור לא לבד!
ושוב שוחחנו עמו כעבור כמה דקות כשהגיע רמי וההתרגשות היתה רבה.
הגיע חנן עם ההפתעה המובטחת: יין ותבלינים שבושלו יחד עד מהרה ונמזגו לגביעים לכבוד המפגש ה- 200 של חבורת המגדלור. 200 שבועות לפי חשבוני זה קרוב ל- 4 שנים. איך הזמן רץ כשנהנים.
חזרו עודד ושמוליק מנטיעות עצי הזית בגדה המערבית. נרגשים ומרוממי רוח, סיפרו על החוויה המעצימה וכיבדו בכנאפה את הנאספים.
חיותה ציינה שהמפגש מתפרע. והסכמנו שלפעמים לא יזיק שיהיה.
מלכי סיפרה על ההשראה שיש לה מהמפגש במגדלור.
רמי החזיר את השיח על התודעה אל המושג של האהבה שאותו הוא מנסה להגדיר מזה זמן. אהבה שהיא לדבריו מושג לא מעולם הרגש אלא של מצרף.
אהבה היא דרך חיים, היא בחירה. הבחירה שלו בעזה במודע והבחירה לבוא למגדלור והבחירה להיות מודע, זה מתוך האהבה כדרך חיים והחלטה שיש קיום של האחר ושיש אנשים שהמציאות מתאכזרת אליהם, במחשבה שלו עליהם באהבה שלו אליהם, בעצם הוא עושה את האהבה שהיא פתיחה, היא לב, היא נשימה ומתבטאת ברצון בטובתו של האחר.
מרי הקריאה שיר:

נְטִיעוֹת / מַלְכָּה פָּז חַיּוּת
כָּל יוֹם אֶת נוֹטַעַת
מִבְּלִי שֶׁבִּכְלָל אַתְּ יוֹדַעַת
נוֹטַעַת חִיּוּכִים
נוֹטַעַת מִלָּה טוֹבָה
נוֹטַעַת חִזּוּקִים
נוֹטַעַת אַהֲבָה

כָּל יוֹם אֶת נוֹטַעַת
מִבְּלִי שֶׁבִּכְלָל אַתְּ יוֹדַעַת
נוֹטַעַת חֶמְלָה בְּמָקוֹם כָּאוּב
נוֹטַעַת שִׂמְחָה בְּמָקוֹם עָצוּב
נוֹטַעַת זְרָעִים שֶׁל כַּוָּנָה
נוֹטַעַת לֵב מָלֵא בַּהֲבָנָה
נוֹטַעַת הֲכָלָה,
נוֹטַעַת תִּקְוָה לְהַתְחָלָה

נוֹטַעַת נְתִינָה
נוֹטַעַת אֶת חֹם לִבֵּךְ
בְּקֶרֶב אוֹהֲבַיִךְ
וְכָל סביבתך
נוֹטַעַת נְטִיעוֹת
שֶׁל אַהֲבָה לְעַצְמֵךְ
מְקַבֶּלֶת אוֹתָךְ
עַל כָּל הֲווָיָתֵךְ

הַמְשִׁיכִי לִנְטֹעַ יַלְדָּה
כִּי מָה שֶׁנָּטַעְתְּ
הָפַךְ אוֹתָךְ לְאִשָּׁה
מְנוּסָה, מְבִינָה,
בּוֹגֶרֶת
וְהַיּוֹם אֶת עֵץ גָּדוֹל
יְפַת מַרְאֶה
הַמִּתְהַדֵּר בְּגֶזַע חָזָק,
עֲנָפִים, עָלִים,
וּפְרָחִים פּוֹרְחִים
בַּצַּמֶּרֶת.

לאחר האתנחתא האומנותית השיח התמקד בנושא שהעלה עומר. הוא הציג שאלה מהמיונים למכינה הקדם צבאית שבהם הוא משתתף: האם תסכימ/י או לא לעזוב את ארץ ישראל אל איזה אי אוטופי מול מדינת קליפורניה כדי לפתור את הסכסוך על הארץ?
עשינו סבב של תשובות מנומקות שנחלקו בין הרוב ששלל עזיבה והמיעוט שחייב.
נחשי מציין את אהבתו ואת הקשר שלו למקום מגוריו ושמוליק מחזק את היות האדם תבנית נוף מולדתו. עודד מציין את האמירה שהאדמה לא שייכת לנו אלא אנו שייכים לאדמה. ומצביע על מגמתיות השאלה.
מלכי מצביעה על חוסר הממשות והמציאותיות של השאלה.
חיותה מציינת שחוץ מקדושת חיי אדם כל השאר חוּליני. אבל מרגישה שרובצת עליה חובה מצפונית כלפי אביה החלוץ ובן זוגה שלחם במלחמות ישראל.
הגיעו שמוליק מבארי עם נכדו לבדוק אם הגחלת נשמרת ב"מגדלור". אמרו שלום ואיחלו שלום והמשיכו בדרכם.
אופק ציין שאינו רוצה לברוח מהבעיות אלא רוצה לפתור אותן.
חנן הסביר שהשאלה הרגיזה אותו כי במהותה היא האם אפשר להרוס ולנטוש את מה שעשינו על מנת לאפשר ולבנות מחדש טוב. זו אידאליזציה של ההרס כצורת חשיבה על העולם. גם חנן מצביע על המגמתיות של השאלה. ועל חוסר הבנה והפנמה של תהליכים היסטוריים חשובים ומשמעותיים ועל שום כך לא עונה על השאלה.
רוני חושבת שהיא עברה בעצם את התהליך של מעבר ממקום מגוריה כשהיה פינוי ימית למקום חדש מתוך האמונה שזה הדבר הנכון לעשות לטובת עתיד טוב יותר.
הועלתה טענה שהשאלה הזו היתה שאלת פרובוקציה/ מניפולציה.
רמי סיפר שבזמן שיחות השלום עם מצרים הוא היה מוכן לעזוב את בארי למקום אחר אבל שיהיה בתוך מרחב האזור על מנת לתת לפלסטינים יותר מקום. וכמו בסיפור ה"דירה להשכיר" הוא רוצה ללמוד להסתדר עם השכנים. והשאלה שעלתה יושבת במישור אוטופי. מבחינתו המרחב לא צריך להיות מחולק.
שמוליק מציין שיש לו תחושת שייכות עמוקה למולדתו ולמקום שבו חי.
אריה אמר שאת הבעיות שלו הוא לא מצפה לפתור בשינוי מקום גאוגרפי.
עומר ציין שהרוב במכינה אמרו שמוכנים לעבור לאי האוטופי. הוא עצמו ענה בדומה לשמוליק.
רמי מחזיר את עזה לדיון. טוען שעזה לא היתה באף מדינה אף פעם אלא היתה "כדור פינג פונג".
שאלה נוספת היתה האם המאבק על האחיזה בארץ ישראל היה שווה את כל חללי מלחמות ישראל.
עודד מדבר על הויקיפדיה ועל הויכוח שהתפתח ב"הארץ" על "דיקטטורת הויקיפדיה". לדבריו נוצר מצב שיש ערכים שנהיו טאבו ואין לדון ולהרהר אחריהם. ויש בכל מיני מקומות הסללה.
המפגש היה מאוד תזזיתי הפעם והתנהל רוב הזמן כשעוד ועוד מצטרפים למעגל ובעצם ללא שליטה או סדר מעגלי כלשהו.
היינו: שמוליק, רמי, ראמי, נחשי, רוני, חיותה, עודד, אופק, עומר, יוגב, מלכי, חנן, אריה ואליה, הבחור מקבוצת יבנה וילדיו, מרי שגם רשמה הפעם כמיטב יכולתה.
השקיפו מהצד בחלק הראשון גם ארבעת הבחורים מרהט.