מפגש 199 – 7.1.2022

היום היה אמור להתקיים כנס אירגוני השלום בשדרות. אבל, אומיקרון… והכנס נדחה לרביעי במרץ. אותו אומיקרון לא מנע מ 17 א-נשים להתכנס במגדלור לדבר את תודעת עזה שלהן/ם.
נוגה אומרת שבביתה במרכז הארץ היא חיה בהכחשה, כמו מרבית הציבור. נתק תודעתי מעזה. מדי פעם כשהיא מגיעה ל”מגדלור” היא מקבלת ברכת “ברוך בואך” תרתי משמע, גם מאנשי המגדלור וגם מהסיטואציה העזתית שמונכחת במעגל
רוני מציינת שכמו אחרים, גם היא עברה את המערכות הישראליות של חינוך ותקשורת עם כל ה”עטיפה” שהן נותנות לתודעה הישראלית. אבל שליחות במצרים היתה נקודת מפנה. לראשונה פגשה אנשים מהצד השני. לרוני אין ספקות לגבי הבית פה בארץ, אבל למדה שיש פה עוד עם עם היסטוריה משלו. רוני צריכה את עזרת הפלסטינאים כדי ליישב את הסכסוך, היא צריכה לדאוג שעוד אנשים יחשבו כמוה. היא עורכת מפגשי תרבות וברכות חג בין נוער וילדים משני צידי הגדר. עסוקה בלעזור לאנשים בכל מיני תחומים ויש לה קשר אמיתי יומיומי עם אנשים בעזה. כיוון שהיא עמוק בקשר, היא מבינה כמה זה מסובך וקשה ליצור נורמליזציה.
שאול. קורא המון על הסכסוך. העוולות לפלסתינאים נעשו לאורך כל המאה הקודמת. אבל אפשר לדעתו, לנהל את סכסוך תוך ידיעה ששלום לא יהיה. בדת האיסלאם היהודים יכולים להיות רק “בני חסות” ומכיוון שרוב המוסלמים דתיים ורואים בכברת הארץ הזאת אדמה מוסלמית קדושה, לא יהיה שלום. אבל, הוא מוסיף, הודנא כן. הסכם רגיעה זמני שיאפשר לדור הבא להחליט אם להאריך את הרגיעה או לחזור למאבק.
לדעת שמוליק, הודנא היא שלב שדרכו אפשר להגיע למדינה אחת לשני העמים. שמוליק, חניך השומר הצעיר, עבר מהפך בחשיבה. מהפרדה בלתי מתפשרת (תהליך הרסני לדעתו), לחיים משותפים. הרבה אנשים לדבריו עברו את התהליך כמוהו, גם בימין וגם בשמאל. שמוליק פה כי זה המעט שהוא יכול לעשות למען הדברים שהוא מאמין בהם. מקווה למהלך היסטורי מפתיע (או שלא) שיביא לשלום, כמו הרבה מקרים בעבר. לחיזוק דבריו הוא מביא דוגמאות מסיכסוכים במקומות שונים בעולם שיום אחד נגמרו. צריך פוליטיקה אמיצה הוא מסיים.
קרן באה מתל אביב ובשבילה עזה היא מקום שהיא אפילו לא יכולה לחשוב עליו. אם כבר היא חושבת על הסכסוך, שזה נדיר, עולה לה בראש “יהודה ושומרון”… ועזה זה בכלל משהו רחוק מהתודעה והחיים. היא (עדיין) בשלב ששמיעת ערבית גורמת לה לפחד.
ארבל פעילה בתנועת בת של “לוחמים לשלום”. הם למדו על הסכסוך באופן כללי ועושים מפגשים וסמינרים. את הסמינר הקרוב היא מארגנת והנושא הוא “עזה”. מחפשת חומר וה”מגדלור” נראה לה חומר טוב… כמעט ולא חשבה מימיה על עזה. פעם בצבא כמעט נשלחו ל”עזה” (כלומר קרוב לגדר), אבל זה לא קרה… עזה מעוררת בה סקרנות כי היא לא יודעת עליה כלום כמעט.
קרן אומרת שכשלא גרים פה באזור, יותר קל להתעלם…
נחשי ענה ואמר שגם כאן קל להתעלם… הוא המשיך וסיפר שזכה לחיות בתקופות שהקשר עם עזה ועזתים היהי יומיומי. היום אי אפשר להיפגש אבל אפשר לשמור על קשר. הוא מדמיין מרחב פתוח ומזמין, ומגלה פוטנציאל עצום ליופי ושיתוף פעולה. הוא קורא על נסיונות חקלאיים מעניינים בצד השני ובתור חקלאי הוא מבין את הקשיים שקיימים אצלם בקיום חקלאות.
מרי. מגיעה בגלל החבורה שכאן והשיח שנוצר. חיפשה סוג כזה של שיח. “שיח” שיודע להקשיב גם לדוברים וגם למה שקורה בעזה.
חנן בונה עפיפונים. חרה לו שמשתמשים בעפיפונים ככלי משחית. הגיע לכאן לראות את תופעת העפיפונים מקרוב (לפני כ- 3 שנים) והתחבר לרעיון ה”מגדלור”. את העפיפון שמוצג במעגל, עשה על פי צילום של ילדה מעזה שציירה על דיקט בצורת כוכב והצטלמה עם יצירתה. הצילום התפרסם. התפקיד שלנו הוא אומר, לשמר את התקווה. כשתתגשם נהיה מוכנים להוביל את היחסים שירקמו.
עזה בשביל רמי היא המון פעמים ששואלים אותו אם הוא משם… לאחרונה הוא נוסע הרבה, במסגרת עבודתו, בין מטולה לאילת. עזה היא בית שהוא חוזר אליו. כל שבוע ב”שעת המגדלור” הוא מרגיש שהוא פה גם אם פיזית הוא לא פה. אין לו שאלות לגבי הבית. זה הבית! רק בבית, מרגישים שנמצאים בו גם שלא נמצאים בו.
רוני שכאמור נמצאת יותר מכולנו בקשר עם עזה, אומרת שיש שינוי! עיקר השינוי הוא ההיתר לעשרת אלפים עזתים לצאת לעבוד בישראל. כדי לצאת, היא מסבירה, צריך אישורים משלושה גורמים, ה”חמאס”, ה”רשות” וישראל. עד לפני כמה חודשים זה היה נדיר שמקבלים אישור משלושת הגורמים, אלא אם אתם חולים… הקלה כלכלית היא שינוי במצב.
אוראן בא לשמוע. בשבילו עזה זה “ערבים”
יוגב, לא חושב על עזה
בשביל אופק עזה היא מחסום וגדר
ובשביל עומרי עזה היא כאב
רמי מוסיף. חשוב לדבר על עובדות ולא על פרשנויות בהקשר של עזה. אין לו ספק שבכל מקום שאליו נביא את עזה רק באופן חד צדדי, אנחנו מתרחקים… בעזה יש הכל אבל בעיקר אנשים חסרי אופק. אוכלוסיה הולכת וגדלה של אנשים שהאופק שלהם מתרחק והחשכה גוברת. זה מוביל אותם לקריסה ותגובה. פנימה והחוצה. מי שמשמיע קול אחר בעזה, משלם מחיר. צריך לחזור ולדבר על היופי והתקווה שיש בעזה. ביום שיהיו מספיק אנשים שיראו את האחר, יקרה השינוי, שינוי שכל אחד יכול לקרוא לו איך שבא לו. מיליון אנשים קמים למציאות מחורבנת והם לא מכירים אחרת. בהיסטוריה, כולם גרמו בתורם אסונות לאחרים, אבל בסוף יש אור. בעזה, הוא בטוח, יהיה שינוי בעתיד הקרוב.
זהו כבר ארבע וחמישה והקור חודר עצמות. להתראות בשבוע הבא במפגש ה- 200!

היינו הפעם: חנן, שאול, נוגה, רוני, רמי, מרי, בלה, קרן, ארבל, נחשי, מלכי, שמוליק, עודד, יוגב, אופק, עומר, אוראן.
כתב: עודד.