בשבוע שעבר, בסיכום שכתבה חיותה, קראנו על שלושה צעירים שהצטרפו ל"מעגל".
מארחי ה"מגדלור" בשבוע שעבר עשו עבודה טובה, שניים מהצעירים חזרו שוב השבוע והביאו איתם עוד שניים… אבל לא רק הם, השבוע היינו במעגל רב משתתפות/ים עד כדי כך שמיכל המים לקפה התרוקן עד תומו! (לא לדאוג, היו שניים…).
ובכן כפי שצוין, הגיעו ארבעה צעירים למעגל ורמי שפתח והנחה, כיוון בעדינות את דבריו כך שיערבו לאזניים צעירות, כפי שעשו, מן הסתם, גם אלה שדיברו אחריו…
רמי אמר שקם בבוקר עם השאלה מה כבר יכול להתחדש בעולם? הרי החיים קצת חוזרים על עצמם… כשהגיעו הצעירים הרגיש שהנה, יש חדש… אנחנו לא מתחילים מחדש שום דבר, הוא אומר, אנחנו ממשיכים מחדש. סיפר על ה"מגדלור", על מקום שבו דולק אור שעצם הידיעה על קיומו, מאפשרת תקווה. מספר על הרציונל שלנו ביחס למרחב, מרחב עזה על שני צדדיו האתניים. היום עזה עבורו היא סימן שאלה גדול, הוא מוסיף. הרבה זמן שקט. הרבה באופן יחסי כמובן… עזה היא גם תקווה ואהבה.
רביד אומרת שעזה היא מקום של כאב ויאוש אבל יש גם תקווה, היא מאמינה שאפשר. לא יודעת איך ולכן באה לכאן כדי להתקרב לתשובות, להתקרב למרחב שבו נמצאות עזה ושכנותיה, להשביע את הסקרנות. ה"מגדלור" זה שם נהדר לדעתה…
טל הגיע יחד עם רביד וגם הוא מרגיש חיבור ל"מגדלור". מגדלור זה משהו שמסתכל אלייך. וכשמשהו מסתכל אלייך אתה קיים. טל רוצה להישיר מבט לעזה.
אני כיוונתי את דברי אל הצעירים ואמרתי שהתגובה הראשונה לשמע המילה "עזה", היא תגובה רגשית (פחד, כעס, רחמים, שנאה וכו'). לכן יש חשיבות להביא בפני אורחי ה"מעגל" כל סוג של מידע על עזה, מידע שיקעקע קצת את הרגש הראשוני השלילי. רמי נענה לאתגר והוסיף מידע…
בשביל יוגב, עזה היא משהו "של אויב", כך שידרה הסביבה שבה גדל. אם עזה רוצה לפגוע בי, אני אפגע בה. הידע שלו, לא מגיע מבדיקה וחקירה אלא משמיעה אקראית. כדי ללמוד עוד, חזר שוב השבוע…
מיטב בא כי החברים סיפרו על ביקורם בשבוע שעבר ושכנעו אותו להצטרף… עזה היא עצב על תושבים שנולדו למצב הזה. לא יכולים לצאת מהחיים האלה והשעמום והמחנק מביאים אותם לעשות דברים לא טובים.
עומר רואה את עזה כמו חבר שאפשר להיתרם ממנו אבל גם להיפגע. התושבים שם נלחמים על החיים שלהם ויש שם הסתה לאלימות.
אופק: כשאני חושב על עזה עולה לי תמונה של גדר, של הפרדה, מחיצה. בימים קשים של לחימה החשיבה המיידית היא על עזה כארגון טרור. בחשיבה רגועה זה לא כך. אופק מדמה את האזרחים בעזה ל"יתומים". בלי אבא ואמא הם מובלים לתוך סיטואציה בלתי אפשרית. זו לא אשמתם.
רוני, שכנה של עזה. בעבר, בתקופה שישראל שלטה על כל המרחב, היו לה ידידים אבל הקשרים האלה נותקו. גם היום רוני שכנה של עזה (מכיוון אחר…) ושוב יצרה קשרים שדרכם היא מטפלת בבקשות עזרה שמגיעות אליה מעזה. מאד קל לשנוא אויב שאתה לא רואה אותו, היא אומרת. לאורך השנים היא יצרה קשרים בין בתי ספר בעזה ובארץ. כשרואים, נוצרים קשרים… המשיכה לקשר תאטרוני בין בני נוער. התוודעה לנעשה בעזה בתחומים חברתיים. מספרת קצת עליהם ועל הקשר איתם. מביאה דוגמאות לפעילותה… העברת פסנתר למוזיקאי שביקש, פרוייקט תרומות לתפירה ורכישת ילקוטים ("ילד אחד, ילקוט אחד, תקווה אחת"), ולא רק תקווה לילד הביא הפרוייקט, גם תקווה לשינוי התודעה של סביבתו שידעה שזה בא מישראל, מאנשים טובים.
במלחמה, רוני קיבלה הודעה מחברה בעזה ששאלה אם נפגעה מקאסם ובו בזמן שמעה את המסוקים שהולכים להפציץ בעזה ואת החברה שאין לה מקלט. תחושה של חוסר אונים. טילפנה לחברה מעזה ווידאה שהיא בסדר. "כולנו צריכים לזכור ששני העמים לא הולכים לשום מקום. אנחנו כולנו נשארים פה" היא קובעת לסיכום דבריה
לרוני היה חשוב להוסיף עוד משהו: היא קיבלה קבוצות ממכינות דתיות, בנות בלבד. הן היו מאד "סיסמתיות", דיקלמו משפטים שהוטמעו בהן, אבל הקשיבו לה קשב רב וניגשו לפני שנסעו ואמרו שלמרות חילוקי הדעות, הדברים שאמרה עוררו בהן מחשבות.
מלכי: מה שקורה פה היום נותן הצדקה לקיומנו! (אני מניח שהכוונה לקיום ה"מגדלור"… על רקע הדיונים בשבועות האחרונים). מרגש לראות צעירים שבאים וחוזרים שוב עם חברים וגם קיימת בהם איזו רגישות. יש בזה המון חשיבות.
מירהל'ה לומדת בחוג "מחשבת ישראל" והתבקשה להגדיר מה זה עבורה תפילה… תשובתה היתה "תקווה"!
בלה אומרת שהיום בעזה שקט. היא חושבת מה גורם לשקט הזה, האם הוא ימשיך?
עוזי מציין שישוב מגוריו הוקם בלי אלימות ובלי נישול. הסיפורים של רוני מרגשים אותו. פגש הרבה מאד ערבים בחייו (בעיקר, לא במלחמות…) היה במצרים בירדן ובמפגשים בחו"ל. היום יודע לומר בוודאות על ערביי ישראל שהם לא דומים לעמים ערביים אלא בעיקר לנו ליהודים הישראלים. זה נתון מאד חזק בעיניו. אף אחד לא הולך לשום מקום… בעבר, צלל בחופי עזה, והסתובב לבד, בלי נשק, ברחובות עזה. היום, העצב עמוק ותחושה של החמצה. האשמה בחוסר הפתרון מוטלת גם על הצד השני, אבל אנחנו בתור הצד החזק, צריכים ליזום את הפתרון.
דינה מפתיעה, היא מעולם לא היתה בעזה! "לך לעזה" היתה קללה… מסקרן אותה להיות שם. היתה מזכירה של מזרחן וניסחה עבורו מאמרים לעיתונות. עזה צריכה להיות על הפרק כל הזמן. ההתעקשות על קיום ה"מגדלור", מוצדקת. דינה מדברת כל הזמן, בכל מקום, על עזה. זה מעניין אותה לדעת מה חושבים אחרים. עושה פירסום ל"מגדלור"… יכול להיות נהדר לחיות בשלום חבל שמפספסים…
שמוליק: אחרי תקופה קשה של מעט אנשים, שמח על האנשים שהגיעו היום.
מהרן: מצדיק את הדעה של עוזי שערביי ישראל דומים לנו… מנסור עבאס הבין שזה מה שצריך לעשות, להתעסק באזרחי, בדומה. לא רואה הסדר קרוב… השקט הזה מוחזק בגלל שיש ערבים בממשלה… גם החמאס, בשקט בשקט, חושב שזה טוב. היציאה של עובדים לישראל, מבורכת. אם יוצאים עובדים זה סימן להורדת רמת המסוכנות והחשדנות. חושב שתהיה הודנא ל- 10 שנים וזוכה לתגובות של שמחה מהולה בציניות… לדעתו השקט הזה מחוייב על ידי הכוחות באזור. העולם עייף בגלל הקורונה. העולם מנסה לשקם את הכלכלות על חשבון המלחמות.
נחשי: השיחה היום הזכירה לו משהו מהעבר. כשהיה בן 7 בזמן מלחמת 67. תקופת ההמתנה, נאצר מגרש את כוחות האו"ם. ברור שהולך לקרות משהו. בתור ילד, לא מבין, מתרגש. אבא הזמין אותו לעלות למגדל ולהשקיף על עזה. נחשי היה בטוח שהוא יראה מפלצות… ראה אופניים ואנשים מטיילים. שאל את אבא בפליאה זה עזה? ואבא שלו ניסה לכוון את מבטו לאיזה מחפורת… זה התנגש עם כל מה שאמרו לו. לימים יצר קשר טוב עם עזתים והוא משוכנע שהחיים המשותפים יחזרו. בא לכאן לשמור על התקווה.
נטע לא יודעת מה עזה בשבילה… מבולבלת. יש לה זכרונות עמומים מביקורים כילדה קטנה. מצד אחד יודעת ומבינה שיש שם בני אדם אבל יש עטיפה של חוסר ידע שמטשטשת את החשיבה הרציונלית. התקווה והיאוש של השנים האחרונות מבלבלות. הצעירים שהיו פה היום מחזירים לה את התקווה. לא שומעים דיבור כזה כמו שלהם… זה שהם חזרו זה מרגש ומפליא וממש לא מובן מאליו. פונה לרוני ואומרת לה כמה חשוב המפעל שלה, מפגשים עם קבוצות והמבט, תרתי משמע, אל עזה. לבקשת הקהל, מספרת על הביקור של נשים עושות שלום בכנסת ועל החוק שהן מנסות לקדם, "חוק חלופות מדיניות תחילה" לפני כל החלטה על יציאה למלחמה.
רב משתתפות/ים כבר אמרנו?… הנה השמות: מירהל'ה, נטע, רמי, רביד, טל, אופק, עומר, מיטב, יוגב, עוזי, מלכי, בלה, דינה, מהרן, רוני, שמוליק, נחשי, עודד.
כתב: עודד