מפגש 190 – 5.11.2021

התחלנו את ה”מעגל” היום עם עאטף ואחמד שעברו, עצרו, שתו קפה ומיהרו להמשיך הלאה. לכן נשארו בסיכום בשמותיהם הפרטיים בלבד מבלי שנדע (ונסכם…) את תודעת עזה שלהם.
אחריהם הגיעו ארנון וחיליק (אשה, למרות השם…) שהודיעו שעוזי ומלכי בדרך ומכיוון שגם רוני הודיעה שהיא בדרך חיכינו עם הסבב… בינתיים רמי סיפר על תובנותיו מנסיעה קצרה ליוון, שהתקיימה השבוע. הנסיעה היתה, אמנם, בענייני תיירות, אבל את רמי העסיקו תובנותיו של עירד מלכין שמאבחן סוג של זהות משותפת שהוא מכנה “זהות ים תיכונית”, מעין סוג של דמיון בין שוכני חופי הים התיכון ודרך המבט הזה, מהים אל היבשה, מבקש להבין את הסכסוכים על האדמה בין תושביו (אוףףף, מקוה שזה מה שרמי התכוון…).
דרך התזה של מלכין, רמי מבין שאנחנו כל הזמן עסוקים בעצם בזהות. אחרי שחזר מיוון, גילה שסיפורי “אברהם אבינו” שלו קצת מתערערים. עזה בשבילו, היום, היא נמל גדול וחשוב בהיסטוריה של הים התיכון, נמל שהוא מגיע אליו על גבי ספינה פיניקית או מצרית.
מארק משתתף בימים אלה בקורס כתיבה. המנחה מבססת את הקורס על משנתה של אתי הילסום (Etty Hillesum), יהודיה הולנדית שנספתה בשואה והשאירה אחריה יומנים. מארק קורא לנו את מה שכתב (באנגלית). כאדם שחי במרחב הוא רגיש לקולות, לקולה של ההיסטוריה, לתפילות לשלום, לקולות המלחמה, לרטוריקה של הפוליטיקאים וליגונו של האדם הפשוט. הוא חווה את התנגשות הנראטיבים ואת התעמולה הבלתי פוסקת. באדמה נשארו הריסות של ציויליזציות מהעבר. ורוח הערב הנעימה שבאה מהים מביאה את קולות ההווה, תפילות, יריות ומוזיקה. ממרחק הקולות מתערבבים. אבל הקול הדומיננטי הוא קולם של 2 מיליון אנשים שמנסים לחיות חיים נורמליים בתוך גטו! לפעמים, מישהו נהרג לא רחוק, ליד הגדר של הגטו, ולפעמים מישהו מת או נפצע כשהוא מגן או מנסה להשיג לעצמו מולדת.
דינה אומרת שעזה היא חלק מהחיים במרחב. זה לא תלוי ברצוננו… אפשר להתעלם אבל עזה נוכחת. דינה מוצאת את עצמה מדברת הרבה על עזה ועל ה”מגדלור”. תמיד צריך להשאיר את עזה במודעות, ולהציף בכל פעם שאפשר. לעזתים מגיע לחיות כבני אנוש. מי כמונו יודעים מה זה להיות במצבם…
רוני מספרת על קבוצה שבאה אליה כדי לשמוע את הסיפור של מי שחיה ליד עזה. אבל גם עזה חיה לידה… היא מתמקדת בעיקר בסיפור של הפלסתינאים. במפגשים שהיא עורכת בישובה עם קבוצות, היא מספרת על ההיסטוריה של ההכרות עם עזתים (כולל שליחות חקלאית במצרים) ומדברת על הקושי שלה לשכנע את האנשים באמונתה לזכות שני העמים לחיות במרחב ללא אלימות. כדי לשכנע בכך היא זקוקה גם לשותפים בעזה. היא מדברת עליהם ואומרת שיש המון אנשים בעזה שיודעים שיש ישראלים שמבקשים פתרון בדרכי שלום, אבל בעזה רוצים שנשמע ונבין גם אותם. חולמת את עצמה בלוויה של עצמה ובחלומה, כל הידידים מעזה רוצים לבוא ללוותה…
ארנון זוכר מילדותו דרוזי עיוור שהיה מגיע לבית בחיפה ומוכר פירות. כבר בילדותו ידע להבחין בין דרוזי לבין ערבי. זכרון ראשון מעזה, הוא חייל שמנווט בפרדסים בחאן יונס. פעם ניצל מרימון שנזרק לעבר הרכב שבו נהג. ארנון היה שותף ל”פרוייקט באזל”: פיתוח יכולת בקרה מהירה על יציאה וחזרה של עשרות אלפי בני אדם במעברים בתוך זמן קצר. האינתיפאדה השניה קטעה את יישום הפרויקט. היום הוא מוטרד לגבי עזה. הוא מבחין בין ערביי ישראל והערבים בשטחים. אין לו תשובה להרבה בעיות. הם בני אדם קודם כל וכך צריך לראות זאת. היחסים שהיו בעבר, אחרי מלחמת 1967 היו לכאורה שקטים, אבל היו בעצם יחסי “סוס ורוכבו”.
עוזי הגיע לגבולות ב 1965. זוכר את התקופה באזור שלפני מלחמת 1967 ואת התקופה שלאחריה כ”שהיינו מסתובבים בעזה לבד ובלי נשק”… עזה היא היום בשבילו “עצב עמוק ותחושת החמצה מתמדת”. אנחנו המנצחים והחזקים ועלינו למצוא את התשובה.
בשביל נחשי עזה זה שכנים וחברים, בעיקר בשנים האחרונות וזאת לאחר שנים של שכחה והדחקה. המרחב יכול להיות הרבה יותר טוב. המצב היום בלתי נסבל. נחשי מחפש את הדרך לא להישאר פאסיבי. כאן, ב”מגדלור”, זה ממלא משהו מכך. צריך להפיץ את המודעות לאי תקינות הסיטואציה.
שמוליק. נמצא בקשר עם פלסתינאים בעיקר ברמה האישית. בפן הקולקטיבי, הוא אומר, אנחנו צריכים למצוא פתרון למרחב. זה נוף מולדתו והוא שייך לפה. זה לא פוסל את שייכותו של אדם שחי פה לחזור. זו קרקע של שני לאומים שיכולים למצוא פתרון. מספר שפעם הגיעו למעגל אבא וילדיו מאלפי מנשה, הקשיבו, השמיעו, שתו קפה ונסעו. אחרי כמה חודשים חזרו כדי לבדוק אם אנחנו עדיין כאן… שמוליק ימשיך לבוא לחפש פתרון דרך המעגל…
חיליק. גרה לתקופה קצרה בצעירותה לא רחוק מכאן. באזור מגוריה היום, יש להם קשרים טובים עם ערביי הסביבה. טיולים משותפים ושיחות על ההוויה של דו קיום. עזה בשבילה היא הרבה כאב. רצון שהאנשים שם יחיו חיים נורמלים. מייחלת גם לשינוי ביחס לערבים שבתוך המדינה.
עבור מלכי, עזה לא היתה מרחב מוכר, עד שהגיעה לחיות באזור. מרבית חייה עברו רחוק מכאן. קצת בצבא שירתה באזור… כשעברה לכאן, התחדד המבט שלה כלפי עזה. החופש שלה מול האי-חופש שלהם מאד צורם. אנחנו מדברים על הסבל שלהם וחוזרים אחר כך לחיים הנוחים שלנו. שם זה כלא… עבור מלכי לבוא לכאן זה סוג של עזרה גם לעצמה. בדיבורים על המצב, קשה לה להתווכח עם הנימוקים המתבססים על דת. הטיעונים המובאים ב”אמירה” מפי האל ולכן הם לא ניתנים לערעור או הרהור, מתסכלים אותה. כולם רוצים לחיות ויכול להיות טוב לכולם. הקטע הדתי חוסם ללא מתן נימוקים רציונליים.
רמי מעלה לדיון פתוח את השאלה שסיימה את המפגש הקודם, איך ממשיכים?
רוני טוענת שהעזתים יודעים שאנחנו פה, זה חשוב להם ולכן חשוב לנו. ראמי מספר ש”פרוייקט הילקוטים” השפיע מעבר לאותם 500 הילדים שקיבלו את הילקוטים… משפחותיהם ידעו שהילקוטים הגיעו מתרומות של ישראלים וכך המידע על ישראלים שוחרי טוב מגיע לאלפי אנשים בעזה. אנחנו עוזרים לו לעזור לילדים בעזה. גם החמאס רואה את החיובי שבפעילות החברתית שלו.
מארק חושב שצריך להמשיך להחזיק פה את ה”אור” ואם צריך התארגנות טיפה שונה אפשר להעלות את זה.
ככלל, דעת הרוב היא בעד המשך, עם רעיונות להגיע לעוד קהלים באמצעים אחרים ונוספים…
היינו: אחמד, עאטף, רמי, עוזי, דינה, מלכי, רוני, מארק, ארנון, חיליק, נחשי, שמוליק, עודד.
כתב: עודד