היום חזרה אלינו רוני! בגופה ממש! ולא רק ברוחה שתמיד שורה על ה"מגדלור", אלא היא עצמה במלוא הדרה. ללא ספק ריענון של ממש וגם… "ניעור" של רעיון המגדלור… אל ה"ניעור" נגיע בסוף הסיכום.
הגיע ארז על אופנוע "הארלי"… בא לסיור מקדים לפני שבת, שבה יתלוו אליו עוד אופנוענים לטיול באזור. שמוליק בתפקיד נחשי מגיש לו (ולנו…) קפה. רמי מקדם את פניו בהסבר עלינו ומוסיף תקווה ש"פעם לא נצטרך יותר לשבת כאן יותר…"
בשביל רמי, עזה בשנים האחרונות, היא שעון מעורר פנימי. משהו שמזכיר לו שהוא לא לבד על הפלנטה. שהוא צריך ויכול להסתכל על החלש ועל הסובל. אולי זאת ה"בשורה" של עזה לעולם, הוא מהרהר, היא תובעת מבט ישיר אל הסבל הגלוי וחשבון נפש.
מלכי הרגישה רצון עז לבוא ולו לזמן קצר (יש לה אורחים בבית), חברת האנשים והמקום "מטעינים" אותה בתחושה טובה.
רוני מרגישה מחוברת מאד לעזה. הגדר מסתירה מציאות. אנחנו צריכים להבקיע את החומות. יש לה חברות וחברים בעזה, כאלה שמכנות/ים אותה ה"אמא של עזה". היא מספרת את סיפור העברת הפסנתר ומוסיפה שמעבר למעשה היחודי, נוצל האירוע כגימיק תדמיתי… גימיק שמכסה על מצוקות אמיתיות יומיומיות. פה, ב"מגדלור" מצאה קבוצה שרואה את הדברים כמוה. "היום שאחרי" יגיע. אין אפשרות אחרת.
ג'אבר מספר על אל-זרנוק ועל הבעיות המבניות בישוב לא מוכר. בעזה הרבה יותר קשה, הוא מוסיף. לאחרונה הוא לחוץ בעבודה, אבל לבוא ל"מגדלור", נותן לו אויר. לא יכול להיות שלנו יהיה טוב ושם יסבלו, הוא אומר. לג'אבר יש מדי פעם אנקדוטות מהעבודה כנהג אוטובוס. סיפורים קטנים על מפגשים עם נוסעות/ים שממחישים את עירוב הזהויות של המרחב. תודה לך ג'אבר על השיתוף…
עודד אומר שעבורו ישנה גם מטרה נוספת במפגש עם אורחים מזדמנים (או מוזמנים), הרצון שלו לסדוק את המוחלטות של הצדק היהודו-ישראלי שגורם לנו לא לבדוק את עצמנו ורק לומר מה "הם" צריכים לעשות…
שמוליק מספר שאנחנו מארחים אנשים כבר 3.5 שנים במעגל. אנשים כמונו ושונים מאיתנו. שמוליק שמח לפגוש "עמך" ישראל שמגיע בעיקר באביב ובחורף. בקיץ "עמך" הולך לים…
עכשיו תור ארז… יש לו "רומן" ארוך עם עזה, כך הוא אומר. הוא יליד ותושב האזור וה"יצור" הזה, עזה, לא זר לו. כילד ביקר שם והם ביקרו אצלם. זה היה בשבילו מובן מאליו. לא ראה שונות. שיחק כילד בתעלות ביטחון בקיבוץ ולא חשב על ההקשר או שבכלל יזדקק שוב למחסה… היום חושב אחרת, עבר התפכחות. עזה זה "חבר" שהפך להיות "אויב". עדיין, בסיס ההסתכלות שלו הוא שצריך לבנות דיאלוג. במציאות שנוצרה, הדעות שלו זזו. זו מלחמה. במלחמה צריך לירות ולדבר. אם אפשר בדיבור למנוע מלחמה זה טוב. לא צריך לזוז ממקום שבו יושבים (הם ואנחנו). הפינוי של קטיף היה מחווה שלנו. ציפה לראות תגובה שונה. יש להם שלטון נבחר שרוצה להרוג. אם היינו מפסידים כולנו היינו מתים. אנחנו בתהליך ארוך לכיוון שבו הם יבינו שאפשר לפתח את המקום לגן עדן. הם (עדיין) לא מבינים את זה בגלל מנטליות שונה. ארז חושב ואף מציע לנו להסיט את האור ב"מגדלור" לבעיית הבדואים בישראל ולא לעזה.
רמי משיב שיש הרבה בעיות במדינה ואנחנו בחרנו להתמקד בעזה. מוסיף כמה עובדות על החיים והמצב בעזה.
חיותה, אחרונה בסבב, מגיבה לדברי ארז ואומרת שהבדואים הם חלק מאיתנו ועזה הם שכנים. קוראת שיר של חמוטל בן יוסף. ארז נפרד תוך שהוא מציין את העבודה החשובה שאנחנו עושים ורוכב אל השקיעה. משם זורח מהרן ומצטרף אלינו.
עכשיו הגענו ל"ניעור"… לרוני נדמה שתחמנו את עצמנו ב"מגדלור", בכללים קצת נוקשים וכתוצאה מכך אנחנו מפספסים לאחרונה הזדמנויות להגיע לקהלים רחבים יותר. רמי אומר שדווקא ניסינו ולפעמים גם הצלחנו לארגן או לארח קהלים רחבים יותר. יש מגבלות שנובעות מהתנאים במקום. התפתחה שיחה מעניינת שנערה וחידדה תובנות בהקשר של הרעיונות המקוריים שעיצבו את ה"מגדלור" בראשית דרכו לעומת ההווה. היה בהחלט מעניין ומפרה.
היינו הפעם: רוני, מלכי, חיותה, ארז, ג'אבר, שמוליק, רמי, מהרן, עודד.
כתב: עודד.