היום, לאחר חודשיים ועוד 21 שעות חזרה אלינו רוני!
בכל שבוע אנחנו מנסים להיות יצירתיים ולשלוח תמונה/ הזמנה מקורית ומפתה בוואטספים והנה, כמה פשוט, הודעה מרוני, "אני באה" ומכל עבר זורמות וזורמים א.נשים ל"מגדלור"…
רמי שהתכונן לנסיעה לעין חרוד לחגיגת המאה (התישבו במעיין בשנת 1921!), דוחה הכל, עולה על האוטו הראשון שהוא מוצא ומגיע.
מרי, שלא יוצאת מהבית אם לא הגיע עידן הקרח 5, מתעלמת לחלוטין מהחום הלוהט ומגיעה.
נועה הגיעה אחרי שלא זכינו לזיו פניה אולי שנה,
ויויאן הגיעה בדרך לא דרך (מילולית, היא פשוט חצתה את החורשה עם האוטו…), שבוע שני ברציפות.
ג'אבר שהודיע בעבודה שרוני מגיעה וזה בכלל לא נושא לדיון, אוסף בדרך את רדיר שחוזרת מאחד המפגשים הסיזיפיים שהיא משתתפת בהם בנושא השלום/ דו קיום/ בין דתי/ העצמת נשים/ ואדי עתיר (רשימה חלקית…) וביחד מגיעים ל"מגדלור".
דינה ומלכי מגיעות מהדרום העמוק
ומגיעים כמובן ה"שרוטים" הקבועים נחשי שמוליק ואני שאוספים בדרך את חיותה ופורשים שטיח עשוי מאדמת המרחב, עליו רוקמים כסאות בית ספר וצל עצי אורן ובמרכז השטיח ריקמת שולחן כיתה שעליו רקומים בטעמים שונים מיטב מאכלי האירוח וראשית להם, הקפה של נחשי.
רוני לא באה לבד, גם עובדיה, בן הזוג, האיש וההומור, מגיע איתה! 14 אישה ואיש והכל בזכות שתי מילים "אני באה"! נו טוב, מעגל…
ויויאן מדברת על מיכה גודמן שטוען שצריך לכווץ את הקונפליקט ולא לחפש פתרון כרגע. קשה לו עם הנזק המוסרי של שליטה בעם אחר ועם זאת אין כרגע פתרון ולכן צריך להשקיע את האנרגיה בכווץ הקונפליקט והקטנת החיכוך.
שמוליק אומר שצריך לבנות גשרים של הידברות ופיוס בין אוכלוסיות מקומיות בכל תא שטח.
חיותה אומרת ששילוב המילים "כיבוש הומני" היה תמיד מנוגד לתפיסתה. היום היא מוכנה יותר להקשיב.
רוני מאד התגעגעה. גם בימי אישפוזה המשיכה לטפל בבקשות שזרמו מעזה… כל הזמן מעורבת בנעשה בעזה ונמצאת עם הא.נשים הזקוקים לה בקשר רציף. בקשר לפניות לתרומות שזורמות וההתלבטות בין תרומה לנזקק בודד או תרומה לאירגון, היא חושבת שצריך לעזור לפי היכולת ולפי הבקשות…
כולנו שמחנו לראות שתרומתנו הגיעה ומאות ילקוטי בית ספר ניקנו ויחולקו לנזקקות/ים.
לשמוליק יש עוד משהו לומר… הוא מאמין בקשר עם אנשים ואומר "קטונתי מלכווץ את הסכסוך"… מונה את קשריו האישיים עם פלסטינים וחושב שזו הדרך לפעול, הקשר האישי!
נחשי התייעץ עם מומחה ושמע ממנו שבכל שבוע שהוא מגיע למגדלור, פתרון הסכסוך מתקרב לפחות בשבוע… אז הוא בא כל שבוע.
נועה: עוקבת ומפרסמת בפייסבוק. יש כמה מאות אנשים שנחשפים לפוסטים שלנו בכל שבוע… הלב שלה פה.
דינה חוזרת ואומרת שכל אחד צריך לעשות את המעט שהוא יכול. היתה מעורבת בפרוייקט תרומות ענק לעזה. אבל התיסכול גדול כי על כל צעד קדימה הולכים שניים אחורה. כל סיפור גדול מתחיל מקטן וזה מה שאנחנו עושים כאן, אבל לא מתקדמים ולא צריך להתייאש, צריך להמשיך ויום אחד יקרה משהו טוב.
עובדיה: עלה עם רוני ל"גבעה של המעשים הטובים" ובמעלה הדרך התעייף קצת… בדרך כלל, בימי שישי בשעות האלה הוא נח, אבל למען רוני (ולמעננו) בא היום! חשוב מה שאתם עושים כאן, הוא אומר, אתם חלוצים שהולכים בדרך הנכונה. כשיצטרפו לדרככם אלה המתנגדים לדעתכם, תדעו שעשיתם טוב. התרומה שלו ליחסים עם השכנים היתה כשהיה יותר צעיר במפגשים פורמליים וממלכתיים, אבל כשנעלמה המדיניות הממלכתית התומכת, לא היה לו מה לתרום. עד גיל 15, למד כתלמיד יהודי יחידי בבית ספר "אל זאהר" בקהיר. ההנהלה אמרה לו שאי אפשר לעשות לו שיעור דת לבד ושיבחר בין שיעורי נצרות לאיסלאם. הלך לשיעורי הדת המוסלמים ולמד הרבה על האיסלאם עד המלחמה בשנת 48. כשהגיעו מגורשים פלסטינאים לקהיר, התחילה האיבה. בזכות לימודיו וחייו עם המוסלמים, רכש יכולת להבין את הצד האיסלמי. יש שם סלחנות וחמלה, הוא אומר. הקיצונים מפרשים בצורה שמתאימה להם ואנשים נגררים. זה מקלקל את הדת. צריך לעשות שיח עם כאלה שמעוניינים להקשיב.
ויויאן מספרת על ירחון פלסתיני ישראלי שעורכים במשותף זיאד אבו זיאד והלל שנקר. הם עשו אירוע בזום השבוע לקידום מעורבות של נשים במו"מ הישראלי פלסטיני. אחת המשתתפות אמרה שלדעתה עדיין אי אפשר לערב נשים פלסטיניות בתהליך. אבל בארגון "נשים עושות שלום" גיבשו קבוצת נשים פלסטינאיות וישראליות שביחד ניסחו מסמך שיוצג במפגש בים המלח ב 22/9 ויוצג לשתי הממשלות. היה כעס פלסטיני על ניסוח המסמך כי אין שימוש במילה "כיבוש" ואין התנגדות לכיבוש. ואפילו נאמר שאסור לנשים פלסתינאיות לתמוך במסמך כזה. ויויאן תוהה מה יקרה עכשיו עם חתימת הנשים הפלסטינאיות… בעניין אחר, היא פרסמה בוואטסאפים מכתב שקורא לתרום לבחורה צעירה שהצליחה לצאת מעזה וזקוקה לכסף להתחלת חיים חדשים בקנדה (אפרופו ההתלבטות בין תרומה ליחיד או לאירגון שקונה ילקוטי בית ספר לדוגמא…)
רדיר: באה ממפגש בו דיברו איך הקורונה שינתה את החיים. איך גילינו את הזום… רדיר מנסה לבחון מה אפשר לעשות בנקודת הזמן הזאת. האנשים במרחב תלויים אחד בשני. הפעילות של בנט מאד מעניינת לדעתה (מפגשים עם המלך עבדאללה בירדן ועם א סיסי במצרים). רדיר מתמידה לציין ברשתות החברתיות את צערה על כל קורבנות הסיכסוך ובין השאר הביעה צער על מות החייל בגבול הרצועה. היא ננזפה על ידי יהודים דווקא. אבל לרדיר יש חברות יהודיות שלכמה מהן יש בנות ובנים בצבא… חבל לה על כל קורבן. היא נגד אלימות אבל מה יעשה אדם שמותקף בביתו? היא שואלת… היא רוצה להראות שגם באיסלאם יש התנגדות למלחמות. האיסלאם האמיתי לא נשמע מספיק על פני השטח.
עובדיה אומר שהרבה אנשים לא מבינים את העמדה של רדיר ולכן היחסים בין העמים התדרדרו ב 30 השנים האחרונות.
שמוליק מספר על דרכו של הרב פרומן מתקוע שהאמין שהדת צריכה להיות הגשר בין העמים.
דינה אומרת שחסרים לה הקולות שמתנגדים לקיצוניים בשני הצדדים. חסר הגינוי לקיצוניים, יש פחד לצאת נגדם.
ג'אבר מצטרף לדעותיהם של רדיר ועובדיה. אנחנו, הוא אומר, חושבים שיודעים הכל… צריך לתת הרבה כבוד לידע של עובדיה שבא מתוך הלימוד והנסיון האישי. ג'אבר מספר על חברות מיוחדת בתקופת ילדותו עם ילד מנבטים. היום הישוב מגודר ויש איבה בין האוכלוסיות השכנות. אנחנו, הוא אומר, הגדלנו את השנאה, כולנו.
אלה הדברים שרשמתי, כמובן שהיו עוד הרבה, אבל מי שהצליח להגיע עד כאן, בטח מייחל כבר לסוף הסיכום…
לפני שנפרדנו טבלנו תפוח בדבש שהביאה מרי ובדרך הביתה כבר אפשר היה למצוא חצבים בפריחה… שנה טובה!
היינו: רוני, עובדיה, רמי, ויויאן, מרי, ג'אבר, נועה, מלכי, דינה, רדיר, נחשי, חיותה, שמוליק, עודד.
כתב: עודד.