שמוליק נחשי ואני. כסאות, קפה, צל אורנים. מגיעה רדיר ביחד עם ג'אבר.
אנחנו מדברים על ח"כ סעיד אל חרומי שנפטר השבוע מדום לב. רדיר, שהכירה אותו טוב מכולנו, מספרת עליו ועל פעילותו וגם על ההמונים שבאו ללוויה.
אחר כך מגיעות ויויאן ומלכי. ויויאן באה אחרי שהיתה הבוקר באתר ה"חץ השחור" מול עזה, במפגש של נשים עושות שלום עם הוריו של הדר גולדין שדורשים להחזירו מידי החמאס בעזה. "היה לי קשה" אומרת ויויאן על המפגש בחץ השחור.
אחרונות להגיע היום היו נעמיקה ויעל.
בנייד של רדיר מתקבלת שיחה מעזה. רדיר שואלת על התרומות לרכישת ילקוטי בית ספר. הלימודים בבתי הספר ברצועה החלו באמצע אוגוסט אבל גם אם הילקוטים מגיעים עכשיו זה עדיין בסדר גמור. למי שאין ילקוט בתחילת השנה מאלתר משהו לבינתיים ולכן הילקוטים שיתרמו יוכלו לעזור. חלק מהילקוטים יתרמו לבית ספר לבנות, בית ספר עני במיוחד. החמאס ניסו לעשות דה לגיטימציה לאחד הפעילים וחשוב לו להראות שהוא ממשיך בפעילות עבור כולם. לשאלה שנשאלת במהלך השיחה הוא עונה שיש חיסונים בעזה והאוכלוסיה משתפת פעולה ומתחסנת (הוא התחסן בפעם ראשונה לפני 10 ימים). חשוב לו, שהילדים שיקבלו את התיקים והוריהם, ידעו שזאת תרומה של ישראלים. גם חשוב לו שידעו שהוא עדיין בשטח וממשיך לדאוג לנושאים חברתיים שנחוצים לכולם. הוא מעוניין להוציא חלק מהכסף שנתרם, כבר עכשיו. חשוב לו שהתורמים ידעו שהוא משתמש בכסף למטרה שלשמה נועד. לא שצריך אישור או משהו מהתורמים, אבל מאד חשוב לו שנהיה סוג של שותפים… הרבה אנשים בעזה משתפים פעולה עם ישראלים בתחומים שונים. דווקא הוא נתפס כמשת"פ ועל כך הוא נאבק מול החמאס. הוא אומר שהוא מקבל כוחות מהתמיכה שלנו וחשוב לו שנעבוד ביחד ונקשיב לבקשותיו. הוא שומר על עצמו ויודע מה טוב בשבילו. הנייד של רדיר עובר מאחת לאחד וכל אחד/ת אומר/ת לו משהו… בתוכניות שלו לסייר בישראל ומצרים ולחזור חזק יותר לעזה. "אנחנו מכירים הרבה שנים" הוא אומר, "ונמשיך לפעול ביחד".
סוף סוף יושבת איתנו היום מישהי שזאת לה הפעם הראשונה איתנו וזה מחייב "מעגל כהלכתו"…
ג'אבר מציג את עצמו ואחר כך אומר שרוב הציבור לא יודע על הכפרים הלא מוכרים ולכן הוא נותן הסבר קצר. הוא ממשיך ואומר שעדיין, בהשוואה לעזה, מצבם של הכפרים הלא מוכרים טוב בהרבה…
רדיר מספרת על תפקידיה בפרויקט ואדי עתיר, בהעצמת נשים ובעמותות חברתיות שונות. היא זוכרת מפגש בשנת 1998 בעזה. זאת היתה הפעם האחרונה שהיתה שם. זו היתה סדנא עם עוד ערבים מהאזור ומהעולם. לרדיר, בתור ערביה ישראלית, חשוב להיות הגשר לפיוס בין העמים.
ויויאן מציגה גם היא את כל מגוון עיסוקיה לאורך השנים בניסיונות לגשר ולקרב בין העמים..
מלכי. "מתנצלת" שהיא פחות פעילה מהאחרים ב"מעגל"… המעגל שומר עליה לא להיות מנותקת… עזה זה בור עמוק ושחור. השינוי חייב לקרות. צריך לפעול, אי אפשר להיות שאננים.
שמוליק. מדגיש את הנחישות וההתמדה שבקיום המפגשים שלנו. המאבק יוביל לשינוי. הוא בטוח שזה יקרה. עושה כמיטב יכולתו פה במעגל, בתמיכה במשפחה אחת מהכפר חיזמה, בעזרה במסיק ובעוד פעילויות בהווה כמו שעשה בעבר וימשיך בעתיד.
נעמיקה חושבת ששמוליק אופטימי מדי ושהשינוי לא יקרה במשמרת שלו ושלה…
יעל אומרת, שמה שהדור שלנו רצה וקיווה, לא ממש קרה… היא נולדה בישוב שפונה בשנת 1948 מגוש עציון. הטראומה גרמה לה פחד רב אפילו רק מלשמוע את השפה הערבית… כשעבדה במשרד החינוך התוודעה למורים ערבים מהפזורה. שם התחילה את מסע ההכרות עם הנראטיבים ועם האנשים. פגשה אנשים טובים ומאד מעניינים. כשיצאה לפנסיה, החליטה להתנדב בבית ספר הדו לשוני בב"ש. היא קראה פעם ראיון עם זובין מהטה ודרך הראיון התוודעה ל"בדרך להחלמה" והצטרפה להסעות החולים. היום, יעל עושה מאמצים ללמוד ערבית. עזה בשבילה זה דבר מזעזע. אם בצעירותה, חשה רחמים כלפי מצבם של ערביי ישראל, הרי שכלפי עזה התחושות קשות הרבה יותר. יעל די מיואשת. היא לא מבינה איך אנחנו רואים פה תקווה (כולם מנסים לעודד אותה…).
נחשי נזכר שבעת החתימה על הסכמי אוסלו עבד בישובו במטע המנגו וסגר עסקת מכירת מנגו לסוחר עזתי שאיתו ועם משפחתו היו לו קשרים טובים. כדי שהסכם אוסלו לא יטורפד בגלל איזה פיגוע, סגרו את הרצועה. המנגו בינתיים, הבשיל על העצים… סוכם עם הסוחר שנחשי וצוותו יקטפו בעצמם ויעבירו לו את הפרי במחסום ארז. בזמן שהעבירו את מיכלי הפרי במחסום, החל השידור של טכס החתימה על ההסכמים. עצרו את העבודה, האזינו לשידור ושתו קפה בצוותא… נחשי מצפה שיום אחד כל הרוע הזה יגמר ואולי זה יקרה מהר מהצפוי. יש חשיבות למפגשים כמו שלנו כדי שנהיה מוכנים כשיפרוץ השלום…
היינו הפעם: ג'אבר, נחשי, רדיר, ויויאן, מלכי, שמוליק, נעמיקה, יעל, עודד.
כתב: עודד.