כרגיל וכצפוי בעונה חמה זו, אנשים ממעטים לטייל, בוודאי בדרום הלוהט. המפגש ב"מגדלור" ממשיך במתכונתו הרגילה ומקוה לקולות שירעננו את השיח.

היום "ריעננה" רחלי… היא באה עם מלכי. פעם ראשונה אצלנו, וסקרנותה לגבי מפעל הגופרית, זיכתה אותה ואותנו בסקירה היסטורית מפי רמי, על תולדות המפעל והמרחב שבתוכו הוא שוכן. כמובן, שמתמידי המגדלור שמעו את הדברים לא פעם, אבל רמי תמיד מוסיף פרטים ויוצר עניין מחודש.
בשעה הראשונה, היינו חיותה, שמוליק, רמי ואני. עיקר השיח התנהל בין רמי לביני כשרמי מברך מצד אחד את "להיטותי" להרחיב ידע בהיסטוריה של הקהילות שחיות ונאבקות על המרחב ומצד שני טוען רמי, אני "בוחר אמת" של צד אחד ומביא את עצמי ל"קיצוניות" כלפי הצד שני… הוא אף השתמש במושג "שנאה עצמית" רחמנא ליצלן… אני טוען לעומתו שהגישה ה"אובייקטיבית" שגורסת ש"שני הצדדים אשמים" או ש"האמת סובייקטיבית", משחררת את הטוען מביקורת משמעותית לגבי מעשי הקהילה שהוא שייך אליה והניסיון להציג עמדה חפה משיפוטיות בלתי אפשרית בהינתן שבכולנו יצוקים ערכים שלפיהם אנחנו שופטים התנהגות האנושית.
שמוליק מכין קפה ותורם מדי פעם את דעתו ממרחק של כמה מטרים ומעשרות שנות עיסוק בסכסוך האזורי/ קהילתי, וחיותה אומרת שכולנו תוצרים של "אינדוקטרינציה" שאנחנו סופגים מרגע לידתנו…
חנן מגיע ואחריו מלכי ורחלי. לשעה האחרונה מתייצב גם מהרן. חנן מעשי ויוזם "מעגל" כשהוא הדובר הראשון… הוא מספר, לרחלי בעיקר, על מהות ה"מגדלור" שנהגה ויושם על ידי רמי לפני כשלוש וחצי שנים כמענה למצוקה פנימית שלו (של רמי…) ואליו הצטרפו עוד תושבים מהמרחב העזתי (זאת ההזדמנות לאחל לרוני, שהצטרפה לרמי מתחילת הדרך, רפואה שלמה וחזרה מהירה ל"שירות"). עוד הוסיף חנן בהקשר של עזה, שהשבוע צדה את עינו כתבה על שני מחנות עצורים מעזה שהוקמו בתחילת שנות השבעים, בסיני, שאליהם הוגלו בודדים ומשפחות שלא באו בטוב לעינו של הריבון.
שמוליק, כהרגלו, מגדיר את עצמו "קומוניסט". הוא בהחלט מודע לעובדה שהגדרה כזאת יוצרת הקשרים שונים אצל כל אחת ואחד. הוא תושב האזור שמקווה שהוויה תשתנה…
בשביל חיותה, עזה היא משהו שהיא חווה כשהיא צועדת בשדות ישובה. רואה את הבתים שמעבר לגדר ושומעת את קריאת המואזין. אומרת שהחינוך שקיבלה בבית הוריה היה הומניסטי ואוהב אדם.
רחלי אומרת שעזה היא "גטו נוראי". היא חשה חוסר אונים ביכולתה לעזור וכשהיא חושבת על האנשים שם היא "טובעת בבושה". לא מצליחה לנקות את מצפונה. התחברה לאתר "אנחנו שמעבר לגדר". ממקום מגוריה היא לא רואה את עזה אבל עזה על סבלותיה, מאד נוכחת בחייה.
מלכי באה בשביל לא להתנתק. התמדתה בנוכחות ב"מגדלור", מיועדת גם כדי לשמור על רגש כלפי עזה. היום עזה היא יאוש. המחשבה הכי אופטימית היא על מה תוכל להיות עזה כשיתאפשר לה לחיות חופשיה…
עכשיו רמי. הוא מתחיל מהשפעת הרחבת מעגל התודעה, על הרחבת מעגל המשתתפים (ולהיפך…) ומבקש להקשיב למרחב. בהקשר של עזה הוא מדבר על שני מושגים, "סקרנות" ו"תשוקה". נולד מול עזה ומאז הילדות נמשך החוצה. זוכר את עצמו מסתובב בטבע. בבגרותו היה גם מורה לטבע ומדריך טיולים. כל הזמן הוסיף ידע על ההיסטוריה ועל האנשים שחיו פה. לקח לו זמן להבין שבסיפור שלו חסרים חלקים. סבבי האלימות טראומטיים עבורו וזה מה שהוביל אותו להתיישב פה במפעל הגופרית ולהזמין חברים כדי להקשיב ולדבר. כמדריך טיולים, סיפר על המפעל בהקשר ההיסטורי של מדינת ישראל. כשהרחיב את גבולות תודעתו, כבר סיפר על המפעל בהקשר מרחבי, היסטורי, אנושי. עזה היא מרחב עם סיפור אנושי מפעים ביותר בתולדות האנושות. עזה היא סיפור גדול. עזה היא נקודת מפגש שיש בו גם הזדמנות. מספר על סבו שהיה אזרח עותמני, אנגלי וישראלי והכל בתקופת חיים אחת! אנחנו, אומר רמי, ב"זמן תקלה"… אנחנו יכולים לתקן… זה יקרה כשנהיה מוכנים ונתכוון לכך. הוא מספר על תולדות מבנה מפעל הגופרית, הקמתו תפעולו ואחריתו. האוכלוסיה בעזה התחלפה באינטנסיביות רבה, העותמנים רוקנו אותה כליל לפני העימות עם הבריטים ופיזרו את 45,000 תושביה ברחבי האימפריה העותמנית והבריטים החזירו אליה תושבים לאחר כיבושה. עזה היתה עיר מפגש, עיר מעבר. גם בהיסטוריה העתיקה וגם עד ימינו. נקודה במרחב שבין האזור מיושב לאזור הנוודי. מפעל הגופרית פעל אולי חמש שנים. הוא "נולד" בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הבריטים חנו פה שנה ופיתחו את האזור. היתה דרך עד קהיר, היה קו מים שהגיע מהנילוס! כאן הסתיים שלטון העותמנים. הבריטים באו עם בעלי מלאכה. הגאולוג וויליאמס הריח גופרית גילה אותה קרוב לפני הקרקע ודחף להקמת המפעל. הגופרית היא מצרך מבוקש בעיקר לתעשיית הגומי שהיה מאד פופולרי לפני המצאת הפלסטיק… הבריטים הקימו מפעלים שונים בפלסתינה. גם פה. המרחב חשוף מעצים וצל ובמרכזו מפעל ענק. מנהלי הבניה הגיעו מעזה (ראשד א שווא). הבריטים בשלושים שנה יצרו מהפכה עצומה בהתפתחות האזור. המפעל הפסיק לעבוד בגלל האיום הגרמני. מחשש לפלישה גרמנית מכיוון מצרים, הבריטים ביצרו את האזור ב- 15 מחנות צבא ענקיים. רמי מדלג חזרה לאחור, למלחמת העולם הראשונה: רק אחרי כיבוש באר שבע והתמוטטות הקו ההגנתי של העותמנים, שכלל גם את עזה, הבריטים חשים בטחון בשליטתם במרחב ובלפור מפרסם את ההצהרה שלו על בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
הקמת התעשייה באזור על ידי הבריטים מחזירה אוכלוסיה לעזה. זה גם האזור ה"נגבי" הראשון שהציונות מתחילה לישב. ב- 1946 המרחב מיושב בחוות חקלאיות והמפעל שובת אבל שלם. בארי השתלבו כחווה נוספת. המלחמה של 1948 מוצאת את האזור מפותח למדי עם כבישים ומחנות צבא וחקלאות. התושבים באזור קראו לעצמם עזתים (לא קראו לעצמם "פלסתינאים"). בסוף המלחמה הצבא המצרי מכונס בעזה ונמתח חיץ. חלק רצו לעבור לצד המצרי, חלק גורשו לשם ע"י הישראלים וחלק נשארו. נוצרה "רצועת עזה". המצרים מחזיקים את הרצועה. המגורשים "נתקעו" בעזה. הם חשבו שיחזרו לבתיהם. בינתיים הם מאוכלסים במחנות הצבאיים שפונו על ידי הבריטים. בין 48 ל- 67 אין קשר בין ישראל לרצועה. לרצועה אין מוצא לשום כיוון והאוכלוסיה מתרבה. לדעת רמי, המציאות מחייבת להסתכל על עזה לא במציאת אשמים "אחרים", אלא בהבנה שכולנו אשמים וכדי לפתור את הבעיה עלינו להבין שהרצועה קטנה ולא מסוגלת להחזיק את עצמה. פירוק הגבולות יצור יוזמות לפיתוח תעשייתי של האזור.
מהרן שהגיע תוך כדי "הרצאתו" של רמי, אומר שבשנת 1953 נאצר הביא אוכלוסיה מצרית לעזה. מהרן אומר שהמבטא לא משתנה והוא יודע לזהות מצרים בין העזתים…
רמי מסיים ואומר שיחד עם התנאים הקשים שחיים בהם העזתים, ישנו לדאבון הלב, גם אובדן התקווה.

היינו הפעם: חיותה, מלכי, רחלי, שמוליק, רמי, מהרן, חנן, עודד

כתב: עודד